בס"ד. משיחת ש"פ ויקהל-פקודי, מבה"ח וער"ח ניסן ה'שי"ת*.

20

ב"המשך" האחרון1 שכתב הרבי – הבהיר את הכל ("ער האָט אַלץ באַוואָרנט") ושם גם רמז את הכל2.

בסיומו (במאמר לב' ניסן3) מבאר הרבי ענין הנצח4, ואומר, שמדת הנצח מושרשת בעצם הנפש ממש, למעלה מכל הכחות. ולכן רואים שבשביל נצחון במלחמה מבזבזים האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור5, והמלך עצמו עומד בקשרי המלחמה ומשליך חייו מנגד. כל זה נעשה לשם נצחון המלחמה, ומכאן מובן עד כמה נוגע ה"נצח" לנפש.

הרבי אומר זאת ביחס לזמננו זה, הזמן האחרון שלפני הגאולה, זמן גמר הבירורים, כפי שכתב הרבי ב"הקריאה והקדושה" שעתה הוא הזמן שלפני הגאולה, והעבודה עתה היא בדרך של נצחון וקבלת עול דוקא.

כדי לנצח את המלחמה בזבזו את "האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור" – אלו הם כל הענינים והסיפורים שהרבי גילה בזמן

21

האחרון, שהיו כמוסים וחתומים מדור דור, עד דורו של הבעש"ט ומורו בעל ח"י6.

העובדה שהרבי גילה את כל הענינים מהווה ענין של בזבוז ממש, כי, אין איש שם על לב כדבעי לכל הענינים, ולכן הרי זה בזבוז ממש, והכל בשביל הנצחון.

כיון שכל זה לא הועיל – מוסיף הרבי במאמר ש"המלך עצמו עומד בקשרי המלחמה". כך נהג גם הרבי, שלא עסק אך ורק בענינים נעלים, אלא התעסק וטיפל בעצמו בכל הענינים, ואפילו הפשוטים ביותר. הוא עצמו עמד בקשרי המלחמה.

אילו זכינו – היו כל הענינים האלו מספיקים לנצח את המלחמה, והרבי הי' מוליכנו מכבר לקראת המשיח. אך מאחר שלא התמסרו אליו כפי הצורך – לא הספיק גם זה, ואז, כפי שמוסיף הרבי במאמר, משליך המלך חייו מנגד.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה הרבה ולבסוף סיים:) כיון שיותר מזה

21א

לא כותב הרבי במאמר, והמאמר הוא תורה, הרי פסק התורה הוא שעתה די בכך, יש רק לאזור כוח וגבורה לנצח במלחמה, והרבי יוליכנו לקראת המשיח.

**********


*) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 512 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

1) סה"מ תש"י ע' 111 ואילך.

2) התשובות על כל השאלות ששואלים – מחפש הנני בהדברים שנתפרשו במאמרים אלו (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

3) סה"מ שם ע' 154. וראה גם מכתב י"ז אדר שנה זו (אגרות-קודש ח"ג ע' רמט ואילך).

4) לאחרי הקדמת ביאור תוכן הענין דשם צבאות – שהוא שם קדוש, מהז' שמות שאינם נמחקים, אף שבתורה לא נתפרש שם זה בנוגע להקב"ה, כי אם בנוגע לישראל שנקראו "צבאות ה'", אלא נתגלה ע"י הנביאים – ששם צבאות הוא שם דמלחמה, וקשור עם ענין הנצחון (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

5) ובפרטיות יותר – ש"מסירת האוצר הוא ע"י שרים ופקידים (פקידי החיל) דוקא, אבל הכוונה הפנימית הם האנשי חיל ("די וואָס שיסן") אשר בהם ועל ידם בא הנצוח בפועל".

שרים ופקידים הם אלו שעסקו בעבודה בכח עצמם – בהוספה על הכחות והענינים שהמלך – הרבי – נותן להם במתנה, ועי"ז הגיעו למדרגות נעלות יותר.

וכידוע הסיפור אודות הצ"צ, שכאשר אדמו"ר הזקן רצה ליתן לו במתנה מדרגות נעלות, לא רצה לקבל, באמרו שרצונו להגיע לזה ע"י עבודה בכח עצמו, ואח"כ התחרט על זה שלא רצה לקבל, באמרו, שהי' לו לקבל במתנה כל מה שנותנים לו, ואז הי' מגיע ע"י עבודה בכח עצמו למדרגות נעלות יותר (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

6) ר"ת חי' יחידה, הכוונה לאחי' השילוני – ראה שיחת שבת פרשת פנחס ה'ש"ת (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 159).

והנה, לע"ע, לא מצאתי בשום מקום ביאור שייכות דהבעש"ט ואחי' השילוני, שהוא דוקא הי' רבו.

ויש להעיר ממאמר רשב"י, בעל פנימיות התורה, שיפטר כל העולם מן הדין עד ימות המשיח אם יצטרף אחי' השילוני עמו (כן היא גי' הירושלמי ברכות פ"ט ה"ב. ב"ר פל"ה, ב. פסדר"כ פי' ויהי בשלח). ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בלקוטים שבסו"ס הגלגולים להאריז"ל כי רשב"י הי' גלגול אחי' השילוני, ועד ימות המשיח שאז יפקון ישראל מן גלותא ברחמי ע"י שיטעמו מספר הזהר שהוא חיבורא דילך – של רשב"י – כמ"ש בזח"ג קכד, ב. וא"כ ה"ה להבעש"ט שכשיפוצו מעינותיו חוצה קאתי משיח וכמו שכתוב באגרת הבעש"ט הידועה.

והנה בתולדות יעקב יוסף פרשת בלק כתב: אחי' השילוני שקיבל ממשה רבינו ע"ה והי' מיוצאי מצרים, ואח"כ מב"ד של דוד המלך ע"ה והי' רבו של אליהו הנביא, ורבו של מורי זלה"ה. עכ"ל. משמע קצת דזה שהי' רבו של הבעש"ט שייך למה שהי' רבו של אליהו הנביא.

וי"ל ע"פ הנ"ל, דאליהו הנביא ענינו הכנה לביאת המשיח, לקרב את הרחוקים וכו' וכמו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני גו' והשיב לב גו' (משנה סוף עדיות ובכ"מ). וזהו ג"כ מעניני הבעש"ט: אהבת ישראל, אפילו ליהודי שנמצא בקצוי תבל, וגם פשוטים ביותר. והפצת המעיינות, שזהו הכנה וכלי לביאת המשיח (ראה שיחת שמח"ת תר"ץ (לקו"ד ח"ב רפו, ב ואילך)).

ומה שרבן הוא דוקא אחי' השילוני – אולי אפ"ל מפני שהוא ניבא על הפירוד בישראל לשתי ממלכות וכו' והפירוד הזה גרם לעשיית העגלים והגלות וכו' אשר כ"ז יתוקן בביאת המשיח שלא "יחצו עוד לשתי ממלכות עוד ולא יטמאו עוד בגילוליהם גו' וטהרתי אותם גו' ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז).

השייכות דח"י (חי' יחידה) לפנימיות התורה ולמשיח מבוארת ע"פ הידוע דסוד דפרד"ס דתורה הוא באצי', חי', ומשיח הוא חי' יחידה.