בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשט"ו

341

(הנחה בלתי מוגה)

החודש הזה לכם ראש חדשים1, ואיתא2 במדרש3 הה"ד4 עשה ירח למועדים גו', הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים עמד דוד ופירשם (ופירשו המפרשים5 שזהו בכדי להודיע שיש פנימיות בתורה, ויש הכרח בה כו'), אנו מוצאין ממעשה בראשית משברא שמים וארץ ברא האור, שנאמר6 בראשית ברא אלקים ואח"כ ויאמר אלקים יהי אור, ודוד פירשו מאחר שברא אור ברא שמים, שנאמר7 עוטה אור כשלמה והדר נוטה שמים כיריעה, הרי למדנו משברא אור ברא שמים. וממשיך במדרש, שלשה בריות קדמו את העולם המים והרוח והאש (היינו, דעם היות שגם הם נבראים, מ"מ, קדמה ברייתם לבריאת העולם), האש הרה וילדה אור וכו'. ומסיים במדרש בענין עשה ירח למועדים, לכך ברא הלבנה בשביל מועדות שיהיו ישראל מרבין וממעטין כלבנה ואינו רע לה, בעבור תקנת המועדות כו'. וענין זה שבשביל אלו המועדות עשה את הלבנה, זהו שעמד דוד ופירש עשה ירח למועדים. אמרו לו (ישראל) לדוד עד שאנו במצרים נטלנו חודש של לבנה, הה"ד החודש הזה לכם. וצריך להבין, מהו הענין שהרבה דברים נאמרו בתורה סתומים ונתפרשו ע"י דוד דוקא. ועוד צריך להבין מהי השייכות של ג' הבריות שקדמו את העולם להדברים הסתומים שבתורה שנתפרשו ע"י דוד, דאף שבחיצוניות מובנת שייכות הענינים, דכיון שבהדברים הסתומים שבתורה שבא דוד ופירשם חשיב בנוגע לסדר הבריאה דאור קדם לשמים, לכן חשיב גם ג' הבריות שקדמו לעולם, אבל מ"מ, בודאי יש גם שייכות פנימית ביניהם, וצריך להבין מהו השייכות הפנימית שבענינים אלו. ועוד צריך להבין מה שמסיים שיהיו ישראל מרבין וממעטין בלבנה ואינו רע לה, דמהיכא תיתי לומר שזהו"ע של חסרון, שצריך לומר שאינו רע לה,

342

כיון שנעשה עי"ז תקנה למועדות (שזהו"ע של טובה), וגם מהו הענין שאמרו ישראל עד שאנו במצרים נטלנו חודש של לבנה, היינו, שטובה זו התחילה עוד במצרים.

ב) והנה כללות הענין שדברי תורה שכתב משה הם סתומים ובא דוד ופירשם, י"ל דמשה ודוד הם ב' המדריגות שבחכמה, חכמה עילאה וחכמה תתאה, דחכמה עילאה היא נקודה בלבד שאינה בגילוי עדיין, והגילוי הוא בחכמה תתאה, שנמשך בגילוי להמקבל, שהוא מקבל את החכמה, משיגה ומתאחד עמה. והיינו, דעם היות שבהנקודה ישנו כל הגילוי שיהי' אח"כ, שזהו מ"ש בא דוד ופירשם, פירשם דייקא, שאין זה באופן של התחדשות, מ"מ, הנה כמו שהוא בהנקודה הוא בהעלם, והגילוי הוא בח"ת דוקא, שהיא בחי' המלכות. וזהו שמשה כתב בתורה סתומים, דמשה הוא בחי' ח"ע8, כמ"ש9 מן המים משיתיהו, דמים הוא בחי' ח"ע, ולכן הם סתומים. ובא דוד ופירשם, להיות שדוד הוא ספירת המלכות, חכמה תתאה, ובמדריגה זו הוא הגילוי. וזהו ג"כ מה שפירשו המפרשים שענין זה שמשה כתב סתומים הוא הוראה על ההכרח דפנימיות התורה, כי, בכדי שיהי' הגילוי מתושב"כ (ח"ע) לתושבע"פ (ח"ת, מלכות) הוא ע"י פנימיות התורה דוקא שלמעלה גם מתושב"כ, כידוע שכל הנעלה ביותר יורד למטה ביותר, ולכן מצד פנימיות התורה דוקא אפשר להיות הגילוי גם בתושבע"פ. וזהו גם מ"ש10 חכמות בחוץ תרונה, חכמות (לשון רבים) הם ב' המדריגות שבחכמה, ח"ע וח"ת, ומ"ש תרונה קאי על השעשועים שבתורה, והו"ע פנימיות התורה שלמעלה גם מח"ע, ועי"ז דוקא יכול להיות הגילוי בחוץ. וכמו"כ הוא גם מלמטה למעלה, שע"י ההמשכה בחוץ מגיעים לבחי' תרונה.

ג) ולהבין כל זה צריך להקדים תחילה מ"ש11 המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ופירש באבודרהם12 דבטובו קאי על האור כי טוב13. וצריך להבין, הרי מ"ש וירא אלקים את האור כי טוב קאי על האור שנברא ביום ראשון, שעל זה אמרו חז"ל14 ראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים (ובמק"א15 איתא שגנזו

343

בתורה), ויתירה מזה, כדאיתא בירושלמי16 שהבדילו לעצמו, היינו שאינו אור המאיר אל הזולת, אלא הוא למעלה מגדר זולת, וא"כ איך אפשר שבאור זה הוא מחדש את מע"ב. ועוד צריך להבין, איזה חידוש יש במע"ב, הרי עולם כמנהגו נוהג, היום כמו אתמול ומחר כמו היום, ללא חידוש כלל, ומהו אומרו המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב. אך הענין הוא, דאיתא בזהר פ' המועדות17 (שהתחלתם בחג הפסח שהוא ראשון לרגלים18) ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו', ומבאר ענין האור שנברא ביום הראשון ושגנזו לצדיקים, ומהקדמת ענין זה לפרשת המועדים, משמע, שבמועדים מאיר גילוי אור זה. ולעיל מיני' איתא בזהר19 דלא מנע לי' (אור זה) בכל יומא, ופירש הרמ"ז שזהו שאנו אומרים ובטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב (שזהו כפירוש האבודרהם דבטובו קאי על האור שנברא ביום הראשון), והיינו, שע"י המועדים שבהם מאיר אור זה, מאיר מעין הארה זו גם בכל הימים.

ד) וביאור הענין הוא, דהנה בכללות הבריאה יש סדר השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות, שהו"ע עילה ועלול ויש מאין. והנה, גם בעו"ע הרי רחוק ערך העלול מהעילה, שהרי מה שנמשך מהעילה אל העלול הוא רק הארה חיצונית בלבד, וכידוע הכלל20 שחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות אל התחתון, ובפרטיות הרי זה חלק עשירי בלבד, וכמו בהשפעת השכל, שמה שנמשך מהמשפיע אל המקבל הוא רק חלק עשירי בלבד, שהרי גם בשכל זה גופא שהוא משפיע להמקבל יש השתלשלות כל המדריגות, דבתחילה צ"ל אצל המשפיע נקודת השכל שרוצה להשפיע, ואח"כ צריך לפרט בעצמו את נקודת השכל לפרטים, ואח"כ הנה כדי שיוכל להיות ההשפעה צריך להיות בזה הרגש המדות, אם הרגש דהשפעה בריבוי (חסד), או הרגש דצמצום והגבלת ההשפעה (גבורה), או הרגש שכלול משניהם שהו"ע הת"ת שיהיו ב' הקוים דחו"ג במזיגה והרכבה נכונה, ורק אז שייך הוא להשפיע להמקבל. ועוד זאת, שגם לאחרי שכבר שייך להשפיע, הנה בכדי שהתלמיד יוכל לקבל את השכל צ"ל אצל המשפיע הענין דכליות יועצות איך להשפיע, שהו"ע נצח והוד, ובכלל זה הוא גם הנצחון שמנצח את

344

עצמו מכל הענינים המונעים אותו להשפיע, וגם צ"ל התקשרות המשפיע בהמקבל, שהו"ע היסוד (כמבואר כל זה באגה"ק21), ורק אח"כ באה ההשפעה בדיבור שהו"ע המלכות. וא"כ הרי ההשפעה מן המשפיע למקבל הוא חלק עשירי בלבד. ובאמת הרי זה פחות אפילו מחלק עשירי, כי מה שההשפעה היא חלק עשירי הרי זה במדריגה, שהיא מדריגה העשירית, אבל בכמות אין זה אפילו חלק עשירי, שהרי ההשתלשלות ממדריגה למדריגה היא באופן שבכל פעם הרי זה במיעוט וצמצום ביותר, ונוסף על המיעוט והצמצום בכמות, הנה הריחוק באיכות הוא עוד יותר. ומכל זה מובן שגם בעילה ועלול הריחוק הוא באין ערוך. וכמו"כ יובן ענין זה בכחות הנפש שכל ומדות (שהם ג"כ דוגמא לעו"ע), דהנה ההשפעה מהשכל למדות היא רק חיצוניות בלבד, והיינו לפי שבכללות הנה השכל והמדות הם מחולקים ורחוקים זה מזה, שבשכל נוגע השכלת הדבר בעצמו, ובמדות נוגע איך שהדבר שייך לו, וכמו במוחין דנה"א שהו"ע השגה אלקית, הנה בשכל הוא מבין את (טוב) האלקות כמו שהוא בעצם, ובמדות נרגש איך שהאלקות הוא טוב לו. ובפרטיות הנה בשכל גופא יש ג"כ כמה מדריגות, עצם השכל, ומדות שבשכל, דבעצם השכל, היינו, בהיותו בעומק השגת הענין, אזי לא נרגש כלל רגש של התפעלות, אלא הוא בבחי' דביקות, שדבוק לגמרי בעצם השכל שהוא עסוק בו. וכשנמשך במדות שבשכל אזי נחסר הדביקות שהיתה בעצם השכל, ונעשה הרגש ההתפעלות בשכלו (ומ"מ אין זה דומה כלל לרגש ההתפעלות שבלב, כי, כמו שהוא במוחין הנה גם ההתפעלות היא רק בנוגע להענין עצמו, שמתפעל על אלקות שהוא טוב בעצם), ומזה מובן שהעלול דמדות הוא רחוק באין ערוך מהעילה דשכל. ויובן ביותר ריחוק ערך העלול מהעילה מדוגמא אחרת בעו"ע, שזהו מה שארז"ל22 אין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, והרי מובן גודל ריחוק ערך המתיקות שבתפוח לגבי המתיקות שבקול ניגון ערב, ומכ"ש לגבי המתיקות שבשכל, ועאכו"כ לגבי המתיקות שבהמזל, והיינו שהמתיקות שבתפוח היא בריחוק שבאין ערוך לגמרי.

אמנם אף שגם עו"ע הם באין ערוך זל"ז, ובפרט זה דומה עו"ע ליש מאין, מ"מ, יש הפרש בין עו"ע ליש מאין, שהרי בעו"ע נמשך איזה מציאות מהעילה, ומציאות זו נעשית אח"כ מציאות העלול, וכיון

345

שנמשך איזה מציאות מהעילה, הנה אף שהיא חיצוניות והארה בלבד, מ"מ, להיותה מציאות הארה, הרי זה עושה שינוי בהעילה. וכמו במשפיע ומקבל שנמשך מציאות שכל מהמשפיע, ולכן ההשפעה עושה שינוי במשפיע, שאינו דומה כמו שהוא קודם ההשפעה, בעת ההשפעה ואחרי ההשפעה, והיינו לפי שנמשך איזה מציאות ממנו. וכמו"כ הוא גם בהשפעת השכל למדות, שנמשך איזה מציאות מהשכל למדות, ולכן הרי זה עושה שינוי בהשכל, שהרי נת"ל דבכדי שיומשך מהשכל מדות צ"ל השתלשלות כמה מדריגות, והיינו שהשכל מתקרב ויורד להמדה כו', וא"כ הרי זה עושה שינוי בהשכל, דכל מניע מתנענע בעצמו23, וכל זה הוא לפי שנמשך מהעילה איזה מציאות ממנו, ומציאות זו נעשית אח"כ מציאות העלול. ומשום זה הנה בהעלול ניכר עילתו, וכמו במשפיע ומקבל, כידוע שבשכל המקבל ניכר חושי הרב, והיינו לפי שבהמקבל נמצא איזה מציאות מהמשפיע. וכמו"כ הוא בההשפעה מהמזל, הרי אף שהיא באי"ע, מ"מ, מה שנמצא בהתפוח הוא ענין של מתיקות דוקא, לפי שבהמזל יש ג"כ ענין של מתיקות, אלא שהוא באי"ע, והיינו לפי שבעו"ע הרי מציאות שנמשכת מהעילה היא עצמה נעשית העלול. ולכן אנו רואים בעו"ע שאין העלול צריך אח"כ לההשפעה מהעילה, וכמו במשפיע ומקבל או בשכל ומדות, הרי גם כשמתעלמת או אפילו מסתלקת ההשפעה מהשכל נשארים המדות בקיומם, והיינו לפי שבהעלול ישנו מציאות העילה, שלכן אינו צריך אח"כ להשפעה מהעילה. אמנם ביש מאין אין זה באופן שנמשך איזה מציאות מהאין ונעשה יש, כי אם שהאין מהוה את היש בדרך התחדשות, וכדאיתא בביאורי הזהר פ' פנחס24 בענין בורא ונברא, שהבורא רק מהוה את הנברא, ולא שהבורא נעשה בבחי' נברא (כמו בעו"ע), והיינו שהאין אינו מתגלה בהיש, אלא אדרבה, שהאין מתעלם מהיש, ועי"ז נעשה ג"כ העלם בהיש. ולכן היש צריך תמיד לההשפעה מהאין, לפי שאין בו מציאות המהוה אותו, וזהו מ"ש25 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שאם היתה ההשפעה מהאין האלקי מסתלקת לרגע ח"ו, הי' היש חוזר לאין ואפס כמו שהי' קודם הבריאה.

ה) ובדוגמא כזאת הוא גם למעלה בענין השתלשלות העולמות, דהשתלשלות עולמות בי"ע, מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי', הרי זה בדרך עו"ע. דהנה, אף שבריאה היא רק אפשרות המציאות

346

בלבד, מ"מ, להיות שגם בריאה אינה אפיסת והעדר המציאות, הרי היא ג"כ בכלל היש, ולכן התהוות היצירה מבריאה היא בדרך עו"ע. והיינו, דעם היות שבריאה היא בחי' חושך ואין, ויצירה היא בחי' אור ויש26, מ"מ, הרי הם בדרך עו"ע. ואף שידוע שהתהוות היצירה מהבריאה היא באופן שמלכות דבריאה נעשית כתר ליצירה27, מ"מ, אין זה בדרך יש מאין, כי אם בדרך עו"ע, והיינו, לגבי האורות נפש ורוח דבריאה, דמה שמבואר בכ"מ28 שהוא בדרך יש מאין, הרי זה לגבי אור הנשמה דבריאה דוקא29, שלהיותו בחי' האצילות שבבריאה, הנה לגבי בחי' זו הוא בדרך יש מאין, אבל לגבי האורות נפש ורוח דבריאה, הנה התהוות היצירה הוא בדרך עו"ע. וכמו הנבראים שבבריאה עצמה שנתהוו מבחי' מל', דמיחוד זו"ן דבריאה נתהוו הנבראים דבריאה, הרי זה בדרך עו"ע, הנה כמו"כ הוא גם בהתהוות היצירה, שאף שזהו בריחוק הערך יותר, מ"מ הרי זה בדרך עו"ע. וכמו"כ הוא התהוות העשי' מיצירה היא ג"כ בדרך עו"ע. וכל זה הוא בהשתלשלות דעולמות בי"ע עצמם, אמנם התהוות בי"ע מעולם האצילות היא בדרך יש מאין, שהרי באצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד30, ובבי"ע הרי גם עולם הבריאה שהוא אפשרות המציאות בלבד הוא ג"כ בכלל היש (כנ"ל), וא"כ הרי זה באי"ע לגמרי, דאצילות הוא אלקות ובי"ע הוא יש, והתהוות היש מאלקות הוא יש מאין. והדוגמא לזה (ווי עס שפּיגעלט זיך אָפּ) בנפש, דהנה, מחשבה ודיבור הם עו"ע, דמה שבמחשבה הוא בהעלם בא בגילוי באותיות הדיבור, אמנם אותיות המחשבה כמו שנמשכים מלמעלה מהאותיות הרי זה יש מאין, שהרי למעלה ממחשבה אין מציאות אותיות כלל. וכמו"כ הוא בענין העולמות, דבריאה ויצירה הם דוגמת מחשבה ודיבור, הנה יצירה מבריאה הוא גילוי ההעלם, אבל בריאה מאצילות הוא יש מאין.

והנה כמו שהוא מאצילות לבי"ע כן הוא גם מאוא"ס המאציל לאצילות, שהוא ג"כ בדרך יש מאין, שהרי למעלה מאצילות אין ענין הכלים, ובאצילות יש מציאות הכלים, וא"כ מלמעלה מאצילות לאצילות הוא בבחי' יש מאין. וכמו בספירת החכמה שהיא ראשית האצילות (וכידוע31 שבעולמות הנה החכמה היא עולם האצילות), הנה התהוות

347

החכמה מהכתר היא בבחי' יש מאין, כמ"ש32 והחכמה מאין תמצא, כמו מציאה שאינו יודע ולא נרגש אצלו כלל המקום מאין באה לו. ומה שמבואר לפעמים שהתהוות החכמה היא בדרך עו"ע, הרי זה כמו שהחכמה היא לגבי חכמה שבכתר, שהוא חכמה סתימאה, שהדוגמא על זה בנפש הוא כח המשכיל, הנה המשכת החכמה מכח המשכיל היא בדרך עו"ע, שכח המשכיל נרגש בהחכמה, דכאשר נופלת לו איזה השכלה הרי נרגש אצלו כח המשכיל שממנו באה ההשכלה, דאף שאינו מושג מהותו, מ"מ נרגש מציאותו עכ"פ, וגם נרגש שכח המשכיל הוא ג"כ איזה ענין שכלי, שלכן בא ממנו שכל דוקא ולא ענין אחר, והדוגמא מזה יובן למעלה בענין התהוות חכמה דאצילות מחכמה שבכתר שהוא בדרך עו"ע. אמנם כל זה הוא לגבי חכמה שבכתר, אבל לגבי כתר שבכתר, הרי התהוות החכמה מהכתר עצמו הוא בדרך יש מאין. והדוגמא על זה בכחות הנפש הוא כמו שהחכמה נמשכת מהרצון להשכיל, שהוא בדרך יש מאין, שהרי בהחכמה לא נרגש כלל שבאה מהרצון, וגם הרצון אינו מקור ואינו שייך כלל להשכל, שהרי באותו הרצון שרוצה להשכיל יכול לרצות גם ענין אחר, כמו להתחסד ולמלוך, והיינו לפי שהרצון אינו מקור לשכל. וכמו"כ יובן למעלה, שלגבי הכתר עצמו הנה חכמה ומלכות או אצילות ועשי' הם בהשואה ממש, לפי שאינו מקור כלל להשתלשלות, וא"כ מובן שהתהוות החכמה מהכתר הוא בדרך יש מאין.

ו) ובזה יובן מ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, דאף שעולם כמנהגו נוהג, מ"מ, כיון שהתהוות העולמות היא בדרך בריאה יש מאין, ובענין יש מאין נת"ל שהאין צריך תמיד לחדש את היש, הרי זה התחדשות תמידית, שהרי בהיש לא נמצא מציאות האין, וכנ"ל שהאין אינו נעשה בבחי' יש, אלא האין רק מהוה את היש, היינו, שהיש הוא מחודש מהאין, והתחדשות זו היא בתמידות. והכח על ההתחדשות הוא בטובו, כפירוש האבודרהם דקאי על האור שנברא ביום הראשון, שהוא האור שלמעלה מהשתלשלות, והיינו, שמצד סדר השתלשלות ישנו רק הענין דעו"ע כנ"ל, ואי אפשר להיות התהוות יש מאין, והכח לחדש יש מאין הוא מהאור שלמעלה מהשתלשלות דוקא, וכידוע דמה שמבואר שכח ההתהוות הוא במלכות, היינו בכח הא"ס שישנו במלכות. וזהו המחדש בטובו, שהוא האור שנברא ביום ראשון

348

שהבדילו לעצמו, שהוא למעלה לגמרי מגדר גילוי לזולת, הנה מאור זה דוקא הוא הכח לחדש יש מאין.

והנה בענין הטוב גופא יש ב' מדריגות, כמארז"ל33 כתיב טוב הוי' לכל34 וכתיב טוב הוי' לקויו35, משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקה הוא משקה את כולו וכשהוא עודר אינו עודר אלא טובים שבהם. והענין בזה למעלה, כידוע שבענין היחוד דחו"ב יש ב' אופנים, יחוד פנימי ויחוד חיצוני, יחוד חיצוני דחו"ב הנה זווגייהו תדיר לצורך קיום העולמות36, והיינו שיחוד זה אינו תלוי בעבודת הנבראים, ולכן הוא נמשך לכולם, ועז"נ טוב הוי' לכל, שמיחוד זה נמשכת ההנהגה טבעית שהיא הנהגת העולם. אמנם יחוד פנימי דחו"ב הרי זה תלוי בעבודת נש"י דוקא, ולכן יחוד זה נעשה לצורך ישראל דוקא, ומיחוד זה נמשכת הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע, שהיא בשביל נש"י דוקא, ועז"נ טוב הוי' לקויו, דקויו הם נש"י שהם הממשיכים טוב זה שלמעלה מענין העולמות לגמרי. והיינו, שעם היות שגם היחוד חיצוני דחו"ב הוא ג"כ למעלה מהשתלשלות, וכנ"ל שהתהוות יש מאין היא בכח הא"ס דוקא, מ"מ, הרי זה כמו שהוא שייך לעולמות, אמנם נש"י ממשיכים את האור גם כמו שאינו שייך לעולמות כלל.

והטעם שיש בכח הנשמות להמשיך אור זה, יובן ע"פ משנת"ל הטעם שהתהוות היש היא באופן של העלם, לפי שהתהוות יש מאין אינה באופן שהאין נעשה יש, כי אם שהאין רק מהוה את היש, ולכן האין מתעלם מהיש, והיינו דלבד זאת שבתחילה סילק אורו הגדול על הצד37, והוא האור שלמעלה לגמרי מגדר העולמות, שאור זה נסתלק לגמרי בכדי שתהי' איזה אפשרות למציאות העולמות, הנה לבד זאת הרי גם האור המהוה את היש, הרי הוא מתעלם מהיש, שזהו שהאין אינו נעשה יש אלא הוא רק מהוה את היש, והיינו שהאין מתעלם מהיש, ומשום זה נעשה העלם בהיש. ועפ"ז יובן שכיון שנש"י מחולקים מכל הנבראים שבהם הבורא רק מהוה את הנברא, משא"כ בהתהוות הנשמות שהאלקות גופא נעשה בבחי' נשמה (כמבואר בבה"ז הנ"ל), לכן בכח

349

הנשמות להמשיך את האור שמתעלם, היינו, לא רק האור שמתעלם בהיש, אלא גם האור שנסתלק לגמרי. וע"י שנש"י מגלים את ההעלם שבהם, מגלים הם את ההעלם גם בהעולם, כמ"ש38 גם את העולם נתן בלבם, דאף שעולם הוא מלשון העלם39, מ"מ, בכח הנשמות לפעול שיהי' בגילוי.

והמשכה זו היא ע"י הג' קוים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח40, שהם כנגד הג' לבושים דמחשבה דיבור ומעשה41. דהנה41, ענין העבודה הוא כמארז"ל42 איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, והיינו, שעבודת התפלה עיקרה הוא מחשבה וכוונה, וגם הדיבור וקול שישנו בתפלה הוא רק כדי לעורר את הכוונה, כמאמר קול מעורר הכוונה43. ותורה הוא בדיבור, כמ"ש44 חיים הם למוצאיהם, ודרשו חז"ל45 למוציאיהם בפה. ואף שידוע שתורה היא למעלה מתפלה, אין זה סתירה להמבואר כאן שתורה היא בדיבור ותפלה במחשבה, שהרי ידוע הכלל שכל מה שהוא למעלה ביותר הוא יורד למטה ביותר46. וכמו שאנו רואים בהחושים דראי' ושמיעה, דחוש הראי' שהוא נעלה ביותר, הרי הוא תופס בדבר גשמי דוקא, וחוש השמיעה שהוא למטה יותר מחוש הראי', הרי הוא תופס בקול דוקא, שהוא רוחני לגבי הגשמי שנתפס בראי'. וכמו"כ הוא גם בתורה, דלהיות שהתורה היא למעלה יותר, לכן היא באה בדיבור דוקא, דהרהור לאו כדיבור דמי47, ויתירה מזה, שעקימת שפתיו הוי מעשה48, דכל זה הוא לפי שהתורה היא למעלה יותר מתפלה. וקו הג' דגמ"ח, שבכללות הו"ע מעשה המצוות, הרי זה ענין המעשה בפועל. והיינו, שקו זה הוא נעלה יותר גם מתורה, ולכן הוא בא במעשה דוקא. והמשל לזה הוא משכל עמוק ונעלה ביותר שאינו בא באותיות אלא ברמז דוקא, כי האותיות אף שהם דבר שאינו ענין השכל, מ"מ, הרי הם כלים עכ"פ להשכל, ושכל נעלה זה אינו מתלבש בכלים, אלא הוא בא ברמז

350

דוקא, שאין זה בגדר אור בכלי. וכמו"כ הוא במעשה המצוות, שהם ממשיכים אור נעלה ביותר שלמעלה מתורה, דתורה היא מחכמה ולכן מתלבשת בדיבור, אמנם מעשה המצוות הוא המשכת בחי' הכתר שבכתר, היינו רצון שברצון, ולכן הרי זה בא במעשה דוקא. והיינו, שע"י קיום המצוות בגשמיות דוקא ובקבלת עול, שזהו ג"כ פירוש מעשה, מלשון כפי', כמו מעשין על הצדקה49 שהוא מלשון כפי', הנה ע"י הכפי' וקב"ע, מגיעים לבחי' הכתר שבכתר, וממשיכים גם האור שלמעלה מהעולמות לגמרי.

ז) וזהו מ"ש החודש הזה לכם, הה"ד עשה ירח למועדים, שיהיו ישראל מרבין וממעטין בה ואינו רע לה, בעבור תקנת המועדות, דהנה, כללות ענין המיעוט שיש בלבנה הו"ע ירידת המלכות בבי"ע, וזהו שאף שהמלכות היא בירידה, מ"מ אינו רע לה, והיינו, שבאמת אין זה חסרון כלל, כיון שירידה זו היא לצורך הבירורים, שעי"ז נמשך בה תוספת אור רב, כשם שדוקא ע"י קיום המצוות בקב"ע מגיעים לבחי' כתר שבכתר שלמעלה מהשתלשלות. וזהו שענין זה הוא בעבור תקנת המועדות, היינו, שבמועדים נמשך האור שנברא ביום הראשון שלמעלה מהשתלשלות, וע"י המועדים נמשך מעין זה בכל ימי השנה. וזהו ג"כ שמשה כתב בתורה סתומים עד שבא דוד ופירשם, והיינו דאמיתית הגילוי הוא ע"י המלכות דוקא שיורדת למטה לברר בירורים, דהנה כתיב50 צחוק עשה לי אלקים, אלקים בגימטריא הטבע51, וע"י עבודת הבירורים בגשמיות העולם דוקא נעשה ענין הצחוק למעלה, וזהו גם הענין ששרה הוסיפה על המאורות52, דהמאורות הם ברקיע השמים שהוא ז"א דאצילות, אמנם ע"י המלכות נעשה תוספת אור נעלה יותר, שזהו עד שבא דוד דוקא ופירשם. וזהו ג"כ מה שאש הרה וילדה אור, דהנה טבע האש הוא שאינו מתערב בשאר דברים והוא בהעלאה למעלה, וזהו מ"ש53 הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, והו"ע האור שבהבדלה מהעולמות. ובכדי שיהי' נמשך בעולמות הרי זה ע"י אחיזתו בפתילה או בעצים. ובזה גופא הנה האש שבפתילה, אף שהוא מזוכך ודק יותר, מ"מ

351

אינו אש חזק כ"כ, ודוקא כשנאחז בעצים אזי הוא בחוזק ובריבוי. וכמו"כ יובן בעבודה, שע"י קיום המצוות בגשמיות ועבודת הבירורים, אף שהוא בהגשמה, מ"מ, דוקא עי"ז נמשך בחי' טוב הוי' לקויו<35>, כדוגמת האש שבעצים (וזהו שאש הרה וילדה אור, היינו, שאש הוא למעלה מאור, כי, אור הוא דוגמת האש שבפתילה, שהוא דק ורוחני יותר, שגם זה הוא למעלה מהשתלשלות, אבל הוא רק בחי' יחוד חיצוני דחו"ב, ואש הוא בחי' האור שבעצים, ועל ידו נמשך בחי' יחוד פנימי דחו"ב, שזהו בחי' טוב הוי' לקויו54).

וזהו החודש הזה לכם ראש חדשים, הה"ד עשה ירח למועדים וגו', שזוהי המעלה שבמלכות מצד עבודת הבירורים, ודבר זה נתפרש ע"י דוד מלכא דוקא, שענינו ספירת המלכות. ומסיים במדרש אמרו לו ישראל לדוד עד שאנו במצרים נטלנו חודש של לבנה, שהרי עיקר עבודת הבירורים הי' במצרים, כמ"ש55 ערב ר"ב עלה אתם, דקאי על ר"ב ניצוצות מהרפ"ח ניצוצות שנתבררו במצרים, ונמצא שרוב הבירורים ביררו במצרים. אך מ"מ נתפרש ענין זה ע"י דוד דוקא, והיינו לפי שגאולת מצרים לא היתה גאולה שלימה, שהרי יש אחרי' גלות, אמנם ע"י עבודת הבירורים בגלות זה דוקא שהוא חושך כפול ומכופל, הנה עכשיו יהי' הגילוי ביותר, שתהי' גאולה שלימה ואמיתית56, וכמ"ש57 כימי (בכ"ף הדמיון בלבד58) צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

**********


1) בא יב, ב.

2) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה החודש הזה (הא') תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' קמז ואילך). וראה ד"ה הנ"ל תרל"ה (סה"מ תרל"ה ח"א ע' ס ואילך). ד"ה ויהי ביום השמיני תש"כ (סה"מ תש"כ ע' 120 ואילך).

3) שמו"ר פט"ו, כב.

4) תהלים קד, יט.

5) אסיפת אמרים בשם יפה תואר הארוך.

6) בראשית א, א ואילך.

7) תהלים שם, ב.

8) תו"א שמות נ, ב.

9) שמות ב, יו"ד.

10) משלי א, כ.

11) ברכות ק"ש.

12) במקומו.

13) בראשית א, ד.

14) ראה חגיגה יב, א. ב"ר פ"ג, ו. פי"א, ב. ועוד.

15) ראה זהר חדש פה, א ואילך. תנחומא נח ג. כש"ט ספ"ד (יא, סע"א ואילך).

16) ברכות פ"ח ה"ו. וראה מדרש תהלים כז, א.

17) ח"ג צג, סע"א. וראה גם אוה"ת ויקרא ע' שכו.

18) משנה ר"ה ב, א. גמרא שם ד, א.

19) שם פח, א.

20) ראה עץ חיים שער יד (שער או"א) פ"ט. ועוד.

21) סט"ו.

22) ראה ב"ר פ"י, ו. זהר ח"א רנא, א (בהשמטות). ח"ב קעא, ב. מורה נבוכים ח"ב פ"י.

23) מורה נבוכים הקדמת ח"ב הקדמה ט.

24) קטו, א ואילך.

25) תהלים קיט, פט. ראה תניא שעהיוה"א פ"א.

26) ראה סה"מ תרס"ב ע' שנז ואילך. ובכ"מ.

27) עץ חיים שער מו (שער כסא הכבוד) פ"ב. שער ו (שער עקודים) פ"ב.

28) תניא אגה"ק ס"כ (קלא, ריש ע"ב).

29) ראה גם סה"מ תרנ"ח ע' קמז.

30) תקו"ז בהקדמה (ג, סע"ב).

31) ראה עץ חיים שער ג (שער סדר

אצילות למהרח"ו) פ"א. שער מז (שער סדר אבי"ע) פ"ב.

32) איוב כח, יב.

33) סנהדרין לט, ב. וראה אוה"ת וירא צו, א. בשלח ע' תטז ואילך. תהלים (יהל אור) ע' תרפא ואילך.

34) תהלים קמה, ט.

35) איכה ג, כה.

36) ראה לקו"ת נצבים מז, א. שה"ש כב, ג. סהמ"צ להצ"צ לג, ב. ובכ"מ.

37) ראה עץ חיים שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב. לקו"ת בחוקותי נא, ב. וש"נ.

38) קהלת ג, יא. וראה לקו"ת במדבר ה, סע"א ואילך.

39) ראה לקו"ת שלח לז, ד. חוקת סה, א. ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' שנה [ע"פ פסחים נ, א]. וראה קה"ר ג, יא (ג) בסופו [הובא בלקו"ת במדבר שם, סע"ג]. תקו"ז תמ"ב (פב, א).

40) אבות פ"א מ"ב.

41) לקו"ת אחרי כה, סע"ד ואילך.

42) תענית ב, א.

43) ראשית חכמה שער הקדושה ספט"ו. של"ה שער האותיות אות ק (פב, ב). שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ה. סק"א ס"ג.

44) משלי ד, כב.

45) עירובין נד, א.

46) ראה שערי אורה נח, א. סה, א. אוה"ת שה"ש ח"א ע' רס. סה"מ תש"ח ע' 195. ועוד.

47) ברכות כ, ב.

48) סנהדרין סה, א.

49) מרדכי בבא בתרא ח, ב. בית יוסף לטור יו"ד סרמ"ח (ד"ה כל אדם).

50) וירא כא, ו.

51) פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. שח, ב. תניא שעהיוה"א רפ"ו.

52) ב"ר פנ"ג, ח. וראה אוה"ת בראשית לו, א ואילך.

53) ואתחנן ד, כד.

54) ברשימת ההנחה – שקטע זה אינו בבירור (המו"ל).

55) בא יב, לח. וראה כנפי יונה ח"ג סנ"ו. מגלה עמוקות אופן נח.

56) ראה תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

57) מיכה ז, טו.

58) ראה גם התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 197 הערה 51. תשנ"ב ח"א ע' 103 הערה 78.