בס"ד. שיחת ש"פ לך-לך, יו"ד מר-חשון ה'תשי"א*.

67

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בא' משיחותיו1:

אדמו"ר הזקן אמר ש"צריכים לחיות עם הזמן". ולאחרי שחסידים התייגעו קשות להבין פירושה של אימרה זו, נתגלה הפירוש ע"י המהרי"ל, אחיו של רבינו הזקן2, שהכוונה היא "לחיות עם פרשת השבוע".

השבוע של פרשת בראשית הוא בכללותו שבוע שמח ("אַ פריילעכע וואָך"), אף שסוף הפרשה אינו נעים כל כך ("ניט אַזוי געשמאַק"). השבוע של פרשת נח הוא שבוע אפור ועצוב ("אַ קאַלעמוטנע וואָך"), כיון שלומדים בו אודות המבול, דור הפלגה, וכיו"ב. ואילו השבוע של פרשת לך לך הוא השבוע של שמחה אמיתית ("די אמת'ע פריילעכע וואָך"), כיון שבכל יום מימות השבוע חיים עם אברהם אבינו, היהודי הראשון שפתח את הצינור של מסירת נפש3, והנחילו בירושה לכל בנ"י לדורותיהם.

[ולהעיר, שכח המס"נ שהנחיל אברהם אבינו בירושה הוא גם אצל גרים, כיון שגם הם מתייחסים לאברהם אבינו4 ונקראים בני אברהם, כמ"ש הרמב"ם בתשובתו הידועה5 (על יסוד דברי הירושלמי6) שגם גרים יכולים לומר "לאבותינו", כיון שאברהם אבינו הוא אב לכל הגרים. ולכן נדרש גם מהם קיום התומ"צ בכל התוקף, שקשור עם מסירת נפש7].

ע"כ תוכן השיחה בנוגע לעניננו.

ב. עפ"ז יש לומר שהשבוע שלאחרי פרשת לך לך הוא בודאי שבוע שמח, כיון שבו מדובר אודות מעמדו ומצבו של אברהם אבינו לאחרי המילה, שעי"ז נעשה אצלו עילוי שבאין-ערוך:

68

גם לפני המילה, ואפילו לפני הציווי "לך לך מארצך וגו'" – הי' אברהם אבינו בדרגא נעלית, ובלשונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה דשמח"ת תש"י8 שאברהם אבינו הי' אז יהודי בן שבעים וחמש, יהודי בעל אחוזות ("פּאָסעסאָר"), בעה"ב על כל הנהגותיו, והגיע לכל הדרגות שהי' יכול להגיע אליהם בכח עצמו, עד להדרגא ד"שכל הנעלם מכל רעיון"9.

ואז נאמר לו הציווי "לך לך מארצך וגו'" – להתעלות לדרגא נעלית יותר, ולאחרי זה נצטווה על המילה – שמזה מובן גודל מעלת והפלאת הדרגא שהגיע אלי' ע"י המילה.

והענין בזה:

כל הענינים והדרגות שהיו אצל אברהם אבינו לפני המילה, נעשו ע"י עבודתו בכח עצמו, להיותם ענינים ודרגות שיש להם שייכות לנבראים; משא"כ מילה שעל ידה נמשכים אורות נעלים ביותר שלמעלה לגמרי מהבריאה וסדר השתלשלות, אורות נעלים שאי אפשר להמשיכם ע"י עבודת האדם, ובאים מלמעלה בתורת מתנה, כמ"ש10 "ומל ה' אלקיך את לבבך"11, ופעולת האדם בענין המילה אינה אלא הסרת המסך ודבר המונע, הסרת הערלה שמצד הקליפות כו', שזוהי ההכנה שעי"ז יומשכו ממילא האורות העליונים שבאים מלמעלה12.

[דוגמא לדבר בשיעור היומי בתניא13 – התגלות תעלומות חכמה (ניצוצים ואורות עליונים) שהיו כבושים בגלות בקליפות, ע"י הקדמת פעולת התחתונים המלובשים בגוף שמקליפת נוגה להתיש כחה בשבירת התאוות, ולכן באים העליונים14 לשמוע חידושי תורה מהתחתונים].

ויש להוסיף, שהעילוי שנעשה ע"י המילה הוא באין ערוך לגמרי

69

– כמו ענין הלידה15, שהולד הנולד הוא מציאות חדשה, הקשורה עם התגלות כח האין-סוף למטה (כמבואר בדא"ח16).

ומזה מובן גודל השמחה דהשבוע שלאחרי פרשת לך לך, שבו חיים עם אברהם אבינו לאחרי שניתוסף אצלו העילוי שע"י מצות מילה.

ושמחה זו נמשכת גם בהשבועות שלאח"ז, בכל השנה, ע"ד ובדוגמת המשכת השמחה על כל השנה משמח"ת, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר17 שבשמח"ת נמשך בחי' מקיף עליון הכללי שכולל כל המקיפים דכל השנה כולה.

ג. ובתור הכנה לענין המילה (גילוי והמשכת האורות הנעלים שהתגלותם הו"ע של לידה) – נאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך וגו'":

בכדי להגיע לאורות נעלים אלה נדרשת תחילה היציאה מההגבלות שלו, אפילו מההגבלות של קדושה.

היציאה מההגדרות וההגבלות של נפש הבהמית – נעשית ע"י ההנהגה ע"פ שולחן-ערוך ולימוד ספרי מוסר, שעי"ז יבין שגשמיות אין לה ערך כלל ("גשמיות איז גאָרנישט"), ובמילא יצא מההגבלות של נפש הבהמית, ומכ"ש מההגבלות של הגוף; אבל היציאה מההגבלות דקדושה – ה"ז ענין אחר לגמרי.

ד. ובפרטיות יותר:

בנוגע ללימוד התורה – יכול לטעון: מספיק להיות "תמכין לאורייתא"18, מספיק ללמוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית19, מספיק השיעור שלאחרי התפלה, מספיק לימוד ללא יגיעת נפש ויגיעת בשר, מספיק לימוד נגלה דתורה, ומה חסר לו לימוד החסידות?!

בנוגע לעבודה (תפלה) – מספיק (טוען הוא) לבוא לבית-הכנסת באמצע התפלה, וע"פ שו"ע יכול לדלג רוב פסוקי דזמרה – לדלג שלשת-רבעי התפלה – העיקר שיתפלל עם הציבור20. "לטחון" את תיבות התפלה במהירות ("בראָקן נאָכאַנאַנד") ללא פירוש המלות – גם מספיק. פירוש המלות גם ללא ההתבוננות לפני מי אתה עומד – די והותר. כובד ראש לפני התפלה – יוצא י"ח בכך שחובק את ידיו

70

באצבעותיו ("צוזאַמענלייגן די הענט") כעבדא קמי מרי'21, ובמילא, יכול להניח למחשבה לשוטט...

בנוגע לצדקה – טוען הוא שע"פ שו"ע22 ישנם שיעורים לנתינת הצדקה, ישנו שיעור מדאורייתא וישנו שיעור מדרבנן, ואין חיוב ליתן יותר מהשיעור. ויותר מחומש – (לא זו בלבד שאין חיוב ליתן, אלא יתירה מזה) אסור ליתן, כמאמר23 "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

ובכלל – טוען הוא – לא צריך להחמיר על עצמו יותר מציווי התורה. ובלשון הירושלמי24 "דייך מה שאסרה לך התורה". וכי צריך להיות ירא-שמים יותר ("פרימער") מהירושלמי?!... וכן טוען שאין לדרוש ממנו ענינים שהם לפנים משורת הדין, הלואי שיתנהג ע"פ דין, ע"פ השו"ע.

טענות אלה – הם מצד הגבלות השכל, כולל גם שכל דקדושה.

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם25 שבאמריקא קיימת מחלה הנקראת: "מען מאָג" ("מותר").

ולהיפך מזה – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה פעמים26 שישנו מאמר החסידים: "וואָס מען טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מען מאָג – דאַרף מען ניט" (מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך).

וע"ד מ"ש27 ש"עם הארץ אסור לאכול בשר" – שאין הכוונה לאיסור ממש28, שהרי דבר איסור ממש הוא אסור וקשור בידי החיצונים29, ואסור לברך עליו, ואילו בשר לעם הארץ אינו אסור וקשור בידי החיצונים, ועם הארץ האוכל בשר מחוייב לברך לפניו ולאחריו, אלא, שזהו ע"ד המאמר הנ"ל: "וואָס מען מאָג – דאַרף מען ניט" (מה שמותר – לא צריך).

ו. וההסברה בזה:

מבואר בחסידות30 שעיקר האכילה היא (לא לצורך האדם, שיקבל

71

מהמאכל, שהרי האדם הוא בדרגא נעלית יותר מהמאכל, אלא) לצורך המאכל, כדי שהאדם יברר ויעלה את המאכל, ולכן רוצה המאכל וממתין שהאדם יאכלנו.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר31 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, שפעם נשמט המאכל מהמזלג לתוך הצלחת, וחייך ואמר: הוא (המאכל) אינו רוצה עדיין. –

וכל זה (שהמאכל רוצה שהאדם יאכלנו) – כשאכילת האדם היא לא בגלל רצונו הוא (רצון האדם), אלא בגלל רצונו של המאכל, כלומר, שאכילתו היא בשביל העלאת המאכל, משא"כ כשאכילתו היא בגלל רצונו הוא, כלומר, שאכילתו היא לצורך עצמו, שרוצה לקבל מהמאכל – אזי לא זו בלבד שאינו מעלה את המאכל, אלא אדרבה, המאכל מוריד אותו. וכיון שהמאכל מוריד את האדם, ה"ז פועל ירידה גם בהמאכל עצמו, משום שעל ידו נכשל האדם32.

ועד"ז מבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר33 שכאשר הולכים ברחוב צריך להרהר בדברי תורה [כל אחד לפי ערכו – חסידות, גמרא, משניות, עין יעקב, ולכל הפחות34 פסוק חומש או תהלים], ואם לאו, אומרת לו האבן: גולם ("בולאַך"), מדוע הנך דורך עלי?!... כי, אף שהאדם הוא נעלה יותר מהאבן, מדבר שלמעלה מדומם, הרי, מעלת המדבר היא שיש בו נפש השכלית והנהגתו היא ע"פ שכל, אבל כשנכנסה בו רוח שטות – שאינו ממלא את תפקידו – שלכן קוראים לו "גולם", אזי אומרת לו האבן: גולם, מדוע הנך דורך עלי?!

ז. אמנם, לאחרי כל ההסברות הנ"ל – הרי, מצד שכל אנושי, אפילו שכל של יהודי, נשאלת סו"ס הקושיא:

בשלמא מה שאסור ע"פ תורה, אסור, אבל מה שמותר ע"פ תורה, כיון שע"פ שו"ע מותר הדבר, למה אומרים לו שמה שמותר לא צריך?!

והמענה לזה – שאין להכנס לטענות ומענות ע"פ שכל, שאז ישנם קושיות שונות, קושיא מבבלי, קושיא מירושלמי, וכיו"ב, אלא יש צורך בקבלת-עול ומסירת-נפש דוקא. – בהתחלת העבודה ה"ז קבלת-עול, ובדרגא נעלית ה"ז מסירת-נפש. וכמבואר בחסידות שמסירת-נפש

72

פירושה מסירת הרצון (כי נפש פירושה רצון35), כולל גם מסירת הרצון דקדושה (שזהו הרצון האמיתי של יהודי, כפס"ד הרמב"ם36), היינו, לצאת מכל ההגבלות, אפילו הגבלות דקדושה.

ובהדגשה יתירה בזמן הגלות (לאחרי ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו") – שאז לא מספיקה העבודה שע"פ טעם ודעת, אלא יש צורך בענין המסירת-נפש, ובכח זה עוברים ("גייט מען דורך") את הגלות [ומ"ש בתניא<7> בביאור הטעם ש"צוה משה רבינו ע"ה . . לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש" – ה"ז מס"נ בכח בלבד, ולא בפועל, משא"כ בזמן הגלות יש צורך במס"נ בפועל]. ומההוכחות לזה – שבזמן הגלות דוקא נמצא ונתגלה ענין המסירת-נפש.

ומזה מובן בנוגע לאברהם אבינו – שכאשר התחיל אצלו ענין הגלות, אמר לו הקב"ה: "לך לך", לצאת מההגבלות שלו, ובכח זה יוכל לילך "אל הארץ", לצאת לעולם, בידעו שאף ש"דרך ממעטת ג' דברים"37, מ"מ, לא זו בלבד שאצלו לא יוחלש דבר, אלא אדרבה: "ואגדלה שמך"38, דקאי על שם הוי', שמו העצמי (כמבואר בדא"ח39), ועד שיגיע למעלת המילה, גילוי האורות הנעלים, שהתגלותם היא ענין של לידה (כנ"ל ס"ב).

***

ח. האמור לעיל בנוגע למילה (לאחרי ההכנה ד"לך לך") שעל ידה נמשכים אורות נעלים שהתגלותם היא ענין של לידה – שייך במיוחד ליום זה, העשירי בחשון, שבו מלאו תשעה חדשים מיום ההסתלקות דכ"ק מו"ח אדמו"ר:

הפירוש ד"הסתלקות" – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר

73

בהמאמר דיום ההסתלקות40 – הו"ע של עלי', שמזה מובן שע"י ההסתלקות נמשכים אורות נעלים ביותר, שהם באופן של עלי', ועל שם זה נקראת המשכתם בשם הסתלקות ("אסתלק")41.

ולהיותם אורות נעלים ביותר, הרי ההתגלות שלהם (ע"י ההסתלקות) היא בדוגמת ענין של לידה42.

וענין זה מודגש ביותר במלאת תשעה חדשים מיום ההסתלקות – כיון שזמן הלידה הוא לאחרי תשעה חדשים, תשעה ירחי לידה.

ט. ובפרטיות יותר43:

בעיבור ולידה ישנם ג' זמנים: ז' חדשים, ט' חדשים, וי"ב חדשים (כרבה תוספאה44. ואף שבתוספות45 איתא שלא קי"ל כרבה תוספאה, הרי הרמ"א46 פוסק להלכה שזמן העיבור יכול להיות גם י"ב חדשים).

והענין בזה:

כללות ענין העיבור הוא לברר ולחלק בין הענינים השייכים לראש לגוף ולרגל, שהרי, בהטיפה כלול כל הגוף (מהראש עד לצפרניים שברגל) ביחד (כמבואר בתניא47), וע"י העיבור נעשה הבירור וההתחלקות שהשייך לראש יהי' בראש, השייך לגוף יהי' בגוף, והשייך לרגל יהי' ברגל.

ומזה מובן שככל שמתארך זמן העיבור נעשה בירור וזיכוך הגוף יותר. ולכן: גופו של משה שהי' בעיבור ז' חדשים – טעון קבורה, וגופו של אליהו שהי' בעיבור י"ב חדשים – אינו טעון קבורה, כיון שגופו נזדכך ביותר עד שהי' יכול לעלות בסערה השמימה48.

אמנם, זמן העיבור ע"ד המיצוע הוא תשעה חדשים: אלה שעיקר עבודתם בבירור הגוף – צריכים עיבור של י"ב חדשים. אלה שעיקר עבודתם בנשמתם (ואור הנשמה יאיר כבר גם את הגוף) – מספיק להם

74

עיבור של ז' חדשים. ואלה שאצלם צריכה להיות הן העבודה בגוף והן העבודה בנשמה – דרך הבינונים, השייכת לכל, כמ"ש רבינו הזקן49 ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך" – זמן העיבור הוא תשעה חדשים.

י. בהזמן דתשעה חדשים גופא ישנם ב' דעות50:

א) תשעה חדשים שלמים – רע"א יום (ט' חדשים של שלושים יום וביום ראשון של עשירי יולדת), או רע"ב יום (אם לא קלט הזרע יום ראשון קולט בשני ימים), או רע"ג יום (אם לא קלט בשני קולט בשלישי, כיון שקליטת הזרע יכולה להיות עד שלשה ימים).

ב) תשעה חדשים אפילו מקוטעין – שאם עברו תשעה ראשי חדשים לאחר הקליטה, ה"ז נחשב לתשעה חדשים, ויכולה להיות הלידה.

ובנוגע לעניננו – החשבון דתשעה חדשי לידה מיום ההסתלקות שבו נמשכים אורות נעלים ביותר הנקראים בשם לידה:

להדעה שמספיק תשעה חדשים מקוטעין – נעשה ענין הלידה כבר מר"ח. ולהדעה שצ"ל תשעה חדשים שלמים, רע"א-רע"ג יום – יהי' ענין הלידה ביום הרביעי שלאחרי שבת זה, ובמילא שייך גם ליום השבת זה, שנותן כח על כל ימי השבוע51, כולל גם יום הרביעי.

יא. וכאן רואים דבר פלא – "א בעל-שם'סקער ענין" – בנוגע לשיעורים בתניא דג' הימים (רע"א-רע"ב-רע"ג) שבהם ימלאו תשעה חדשים מיום ההסתלקות:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סידר חלוקת ספר התניא ע"מ ללמדו במשך השנה. חלוקה אחת לשנה פשוטה וחלוקה אחת לשנה מעוברת. וע"פ חלוקה זו (הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת), הרי, הביאור לסימן כ"ז שבאגה"ק (שבו מדובר בענין ההסתלקות), נחלק לג' חלקים, ללמדו במשך ג' ימים.

והפלא שבדבר – "אַ בעל-שם'סקער ענין" – שע"פ חלוקה זו, שנעשתה שבע שנים לפני ההסתלקות, נקבע שבג' הימים דמלאת תשעה חדשים מיום ההסתלקות (י"ד-ט"ז חשון בשנה פשוטה) ילמדו בשיעורי התניא הביאור לסימן כ"ז, מקור הביאור לענין ההסתלקות!

75

יב. ולבאר יותר הדיוק דאגרת הקודש סימן כ"ז וביאורה דוקא – האגרת היחידה שרבינו הזקן בעצמו כתב עלי' ביאור, ובני הגאון המחבר צירפו גם את הביאור לספר התניא, באגה"ק סימן כ"ז:

באגה"ק שבתניא ישנם שתי אגרות שבהם מדובר אודות ענין ההסתלקות – סימן כ"ז (כולל גם ביאור על הנ"ל), וסימן כ"ח: סימן כ"ח – אגרת תנחומין על פטירת בנו של הרה"צ הרה"ק וכו' ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב, וסימן כ"ז – אגרת תנחומין על פטירת הרה"צ הרה"ק וכו' ר' מנחם מענדל מהאָראָדאָק.

ומהחילוקים שביניהם: בנו של הרה"צ הרה"ק וכו' ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב הי' אמנם איש נעלה ביותר, צדיק, חסיד וכו', אבל לא הי' נשיא, שהרי לא נהג בנשיאות. ואילו הרה"צ הרה"ק וכו' ר' מנחם מענדל מהאָראָדאָק הי' גם איש כללי, נשיא בישראל, ויתירה מזה, שהיתה לו שייכות לנשיאות דחסידות חב"ד ביחוד52, שהרי נשיאותו היתה בחבל רייסין53, ועד כדי כך, שאפילו רבינו הזקן בעצמו הי' נוסע במשך זמן אל הרמ"מ מהאָראָדאָק, ונסיעה זו היתה ע"ד ובדוגמת נסיעת חסיד אל רבו (כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר54).

ועפ"ז יש לומר בדרך אפשר הטעם להוספת הביאור לאגרת התנחומין על פטירת הרמ"מ מהאָראָדאָק:

ובהקדמה – שבנוגע לכללות ענין ההסתלקות, בנוגע לכל יהודי, איתא בגמרא55 ש"דומה לספר תורה שנשרף", ובפרט הסתלקות של צדיק (שהיא כ"שבירת הלוחות"56), ובפרט צדיק שהוא גם איש כללי, ראשי אלפי ישראל – הרי בודאי שהסתלקותו הו"ע שאינו מובן כלל איך יתכן דבר כזה!

ולכן, כדי לפעול שתהי' נחמה על (ענין ההסתלקות, ובפרט) הסתלקות של נשיא בישראל, ובפרט (כפי שרוצה רבינו הזקן) "לנחמם בכפלים לתושי'"57, שע"י ההסתלקות יתוסף באופן ד"כפלים לתושי'" [ע"ד דרשת חז"ל58 בנוגע לשבירת הלוחות שעי"ז ניתוסף בלוחות

76

אחרונות באופן ד"כפלים לתושי'"] – שזהו ענין קשה ביותר – צריך רבינו הזקן בעצמו להוסיף ביאור על אגרת התנחומין!

יג. והענין בזה:

רבינו הזקן ראה שבכח עצמנו יוקשה עלינו להבין את ענין ההסתלקות, ובפרט להגיע לגילויים שבאים ע"י ההסתלקות, ולכן כתב "ביאור" על ענין ההסתלקות, שעי"ז פתח את הצינור שגם אחרים יוכלו להגיע לזה ("האַלטן דערביי") – ע"ד המבואר שהמסירת נפש דאברהם אבינו היתה פתיחת הצינור של מסירת נפש לכל בנ"י<3>, ועד"ז מפורש במארז"ל59 "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", ש"שביל הוא צינור, שפתח צינור ושביל השפע"60.

ועוד י"ל, שע"י פתיחת הצינור להבנת ענין ההסתלקות (ע"י ה"ביאור" שבאגה"ק סכ"ז) – ענין שאינו מובן בתכלית – נפתחים בדרך ממילא הצינורות להבנת כל דבר קשה בספר התניא, ובמילא גם להבנת כל דבר הקשה בתורת החסידות, כהסדר בביאור ענין מוקשה, שכאשר מתרצים את הקושיא הגדולה ביותר, נעשה כללות הענין נקל יותר. והמשל לזה – מהגבהת כתלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתונה דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו (כמובא בחסידות61).

יד. האמת היא שגם לאחרי ה"ביאור" – הרי, לאנשים כערכנו, אינני יודע אם כבר נתבאר הענין... ומה גם באופן ד"כפלים לתושי'".

אבל אעפ"כ, יכולים אנו לשער איך היו פני הדברים אילולי הי' ה"ביאור" בחלל העולם עכ"פ!

ו"ביאור" זה – ההבנה בענין ההסתלקות דנשיא, איך שמזה יכול להיות ענין של לידה באופן ד"כפלים לתושי'" – קבע כ"ק מו"ח אדמו"ר (בחלוקת ספר התניא שבע שנים לפני הסתלקותו) שילמדוהו בג' הימים (רע"א רע"ב רע"ג) הקשורים עם מלאת תשעה חדשים (זמן הלידה) מיום הסתלקותו!

טו. וביאור ענין הלידה – בקשר עם מלאות תשעה חדשים לההסתלקות – בעבודה בפועל:

77

בענין הלידה ישנם ב' אופנים: לידת זכר (בן), ולידת נקבה (בת).

ובהקדמה – שאף שבנוסח הברכה בלידת בת מצינו בספרים רק הלשון "לחופה ולמעשים טובים", מ"מ, כותב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בא' ממכתביו (ונמסר להעתקה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר)62: "שמעתי בשם כ"ק אבותינו הקדושים . . שגם על בת צ"ל לתורה (ולחופה ולמע"ט), ע"פ מה שארז"ל63 נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו כו' ובאתנויי גברייהו כו' ונטרין לגברייהו כו'" (ומזה למדים כמה ענינים בחיובי האשה – שצריכה להשתדל לפעול על הבעל לקבוע עתים לתורה, ובבוא הזמן להשתדל שגם הילדים ילמדו תורה, כדי שיהי' לה חלק בהלימוד שלהם).

והחילוק שביניהם בעבודה64 – שלידת זכר, "איש דרכו לכבוש"65, מורה על העבודה דכיבוש ובירור חלקו בעולם, עבודה שקשורה ונעשית ע"פ שכל, ולידת נקבה, "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה"66, מורה על העבודה דקבלת עול.

ואמרו חז"ל67 "בת תחלה סימן יפה לבנים . . דמרביא (מגדלת) לאחהא", היינו, שהבת מסייעת בהשגחה ובטיפול בהבנים. וענינו בעבודה – שהקדמת הקבלת-עול (בת תחלה) מהוה השגחה וטיפול על העבודה דכיבוש ובירור חלקו בעולם (מרביא לאחהא) שתהי' כדבעי למהוי68.

ומזה מובן שלאחרי מלאת תשעה חדשים מההסתלקות צ"ל ענין הלידה – התחדשות בעבודה דכיבוש ובירור העולם ע"י הקדמת הקבלת-עול.

טז. ובעיקר – בנוגע לעבודה דהפצת תורת החסידות חוצה, כמרומז בדברי הגמרא<50> בנוגע להמ"ד שזמן העיבור הוא תשעה חדשים שלמים (רע"א-רע"ג יום): "הוא דאמר כחסידים הראשונים".

ובהקדמה – שכל דבר, ובפרט ענין הקשור עם בנ"י, תורה ומצוות, הוא בהשגחה ולא במקרה, ובולט ביחוד בענין שלכאורה ע"פ סדר הנהוג הי' צריך להיות באופן אחר.

78

ובנדו"ד: השם "חסידים" – שם שבו נקראים בש"ס ומדרשי חז"ל סוג מיוחד מבנ"י – נקבע בפי כל ישראל בלי הבדל מפלגה דוקא לתלמידי הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו'.

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם69, שלכאורה, היו החסידים צריכים להקרא בשם שבו נקראים המנגדים שלהם, והמתנגדים היו צריכים להקרא בשם חסידים, שהרי החסידים הם אלה שבאו עם דברים חדשים (שאליהם היתה ההתנגדות), ובפועל, המנגדים עצמם קראו לחסידים בשם "חסידים" ולעצמם בשם "מתנגדים"! אלא, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, כך, שעם התגלות תורת החסידות, הודו כולם וקראו לה בשם "חסידות" ולהולכים בה בשם "חסידים", ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"70.

חסידות אינה ענין של מפלגה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר71 שרבינו הזקן ייסד את תורת החסידות עבור כלל ישראל, וכיון שכך הי' רצונו של רבינו הזקן, בודאי יהי' הדבר בפועל,

– שהרי צדיק הוא בעל-הבית למלא את רצונותיו, כמאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"72, ויתירה מזה, "אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא (הצדיק) מבטלה"73

ובודאי נותנים כחות מלמעלה לעשות את כל בנ"י לחסידים, ושיקויים כבר ה"יפוצו מעינותיך חוצה".

ה"חוצה" – דתורה בכלל ודתורת החסידות בפרט – נמצא; ה"מעינותיך" – נמצאים; חסר רק ה"יפוצו". צריכים איפוא לצאת ולעורר ולקרב יהודים לחסידות.

***

יז. בהמשך להנ"ל – ברצוני להזכיר עוה"פ המדובר בשבת בראשית74 ע"ד ההצעה שכאו"א ישתדל עד י"ט כסלו לפעול על עשרה (מנין) מבנ"י, במחשבה, בדיבור או במעשה, או בשלשתם יחד.

ישנם כאלה החושבים שלא אליהם מכוונים הדברים. – הכל מסכימים שצריכים לפעול בהחזקת היהדות בכלל ובהפצת החסידות

79

בפרט, אלא הטענה היא: לא אלי מכוונים הדברים. ועד"ז בנוגע להצעה האמורה: רבים – אינני רוצה לומר רובם – סבורים שלא אליהם מכוונים הדברים. זוהי הצעה נכונה, אבל, שמישהו אחר יעשה אותה.

ישנם כאלה החושבים שדבר זה שייך לאנשים פשוטים, אבל הם עומדים למעלה מזה. וישנם כאלה שאינם מוטעים לחשוב שהם עומדים למעלה מזה, וטענתם היא להיפך: בענין כזה צריכים לעסוק אנשים שלמעלה מהם, ואילו הם אינם שייכים לפעול על הזולת, ובקושי מסתדרים עם עצמם.

האמת היא – ששתי הטענות בטעות יסודם.

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) כותב75 שעכשיו אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים, וכל אחד מחוייב לעסוק בכל עניני הבירורים שמזדמנים לידו מלמעלה, וכיון שמלמעלה נותנים לו כחות, ה"ז ראי' מוכחת שתובעים זאת מלמעלה, שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"76. ועוד ענין גדול מזה: אם אינו עושה זאת, אינו מנצל את הכחות שניתנו לו, ובכך עושה הוא – בבריאתו של הקב"ה – חידוש לגריעותא, דבר לבטלה.

יח. ויש להוסיף, שהדבר הנדרש ממנו בודאי יבוא לידי פועל גם בלעדו. היהודי שצריך להתקרב על ידו, יתקרב גם בלעדו. ובודאי שכללות היעוד "יפוצו מעינותיך חוצה" יתקיים בפועל גם בלעדו. אלא, שעליו להשתדל – לצורך עצמו – לבצע את הדבר.

– כתב לי מישהו שיש לו בן שהגיע לפרקו, אבל, אינו רוצה לעשות מאומה לצורך שידוך, כיון שחושש שמא לא יכוין ("ער וועט ניט טרעפן"), ורצונו להמתין עד שיבואו אליו בהצעת שידוך מן המוכן, ואז יווכח שזהו מן השמים. ומובן, שגישה זו היא היפך הרצוי, וכמארז"ל "דרכו של איש לחזר כו'"77, ו"שמא יקדמנו אחר, ברחמים"78.

ועד"ז בנדו"ד – שעליו לחשוש "שמא יקדמנו אחר ברחמים", ולכן צריך הוא – לצורך עצמו – לרצות ולעשות כל מה שביכלתו לקיים את הדבר ולפעול על הזולת.

***

80

יט. בהמשך להמדובר לעיל בהענין ד"לך לך" – ישנו מאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר משבת פ' לך לך תרפ"ו79 (עשרים שנה משנת תרס"ו), ומביא שם מארז"ל80 "ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה . . וי"א אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'", ומסיק כדעת הר"ן80 שדברים אלה מועילים אפילו על גזר דין שבא ע"י חטא ועון.

וי"ל ענינם בעבודה הרוחנית:

"צדקה" – ענין התפלה שהיא בכלל גמ"ח, כפירוש רש"י81 ש"עיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים". וכמשנ"ת בחסידות82 בפירוש מארז"ל83 "כל האומר אין לו אלא תורה כו' אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל "תורה וגמ"ח", שהכוונה היא לתפלה.

"צעקה" – ענין המסירה ונתינה, ולא ע"פ טעם ודעת.

"שינוי מעשה" – בנוגע אלינו בפרט – לימוד החסידות אליבא דנפשי', ואלה שלמדו כבר יתחילו ללמוד יותר, ותלמידי הישיבה ילמדו לא רק בסדרי הישיבה, אלא גם בהוספה, ואליבא דנפשי'.

וע"י שינוי מעשה הנ"ל יהי' בדרך ממילא גם "שינוי מקום" – מקום רוחני שפירושו (כמ"ש הרמב"ם84) מעלה ומדרגה, כלומר, שינוי במצבו ומדרגתו.

וע"י שינוי מקום יהי' גם "שינוי השם" – שיקבל את השם האמיתי של "חסיד".

– כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר85, שישנם החושבים שבהכאת אצבע צרדה ("ווען מ'גיט אַ קנאַק מיטן פינגער") בתפלה, ומבינים "משהו" בתורת החסידות, נעשים "חסיד". "חסיד" הוא זה שלומד חסידות אליבא דנפשי', מתפלל באריכות, ושומר על לימוד השיעורים.

ע"י שינוי מעשה, שמביא גם לשינוי מקום, שינוי המדרגה, יהי' במילא שינוי השם – שיוכלו להקרא "חסידים", חסידי חב"ד, אשר,

81

להם ניתנה הארץ כדי לפעול בה הענין ד"יפוצו מעינותיך", נצחון החסידות, שזהו ענינו של י"ט כסלו.

ועי"ז שישלימו הענין האמור עד י"ט כסלו, הרי, כשם שבי"ט כסלו הראשון הי' נצחון החסידות, "דידן נצח", כך יתקיים בי"ט כסלו זה ה"דידן נצח", ובקרוב ובעגלא דידן יוליכנו הרבי לקראת משיח, אמן כן יהי רצון.

**********


*) הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 22 ואילך. הוספות ללקו"ש ח"ב ע' 453 ואילך. ע' 470 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

1) סה"ש תש"ב ס"ע 29 ואילך (נעתק ב"היום יום" ב-ג חשון).

2) נודע בשם מהרי"ל מיאַנאָוויטש, בעל המחבר ספר שארית יהודה. ראה אודותיו בספר שארית יהודה (הוצאת קה"ת ברוקלין תשי"ז) בסופו.

3) סה"מ תרע"ח ע' רפג. תרפ"ח ע' קב. וראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.

4) משא"כ ליצחק וליעקב – מתייחסים רק בנ"י שנולדו מהם.

5) נדפסה ברמב"ם הוצאת שולזינגער (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים תש"כ) כרך ב סרצ"ג.

6) ביכורים פ"א ה"ד.

7) תניא ספכ"ה.

8) שי"ל בקונטרס שמע"צ-שמח"ת שנה זו (סה"מ תשי"א ע' 98. ולאח"ז בסה"ש תש"י ריש ע' 378).

9) תו"א ותו"ח ריש פרשתנו.

10) נצבים ל, ו.

11) ראה תו"א ותו"ח סוף פרשתנו, שהמילה דאברהם היא המילה הגדולה שמלמעלה למטה, שעלי' נאמר "ומל ה' אלקיך את לבבך".

12) ראה בארוכה לקו"ת תזריע ד"ה למנצח על השמינית (כ, ד ואילך). סהמ"צ להצ"צ מצות מילה (דרמ"צ ה, א ואילך). ועוד.

13) אגה"ק סכ"ו: והנה העליונים (קמד, סע"ב) – האומות עו"ג (קמה, א).

14) בתניא שם: "העליונים" סתם, אבל בכ"מ בדרז"ל מפורש שאפילו הקב"ה בא לשמוע החידושי תורה דהתחתונים (זח"ג קעג, א. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. דב"ר פ"ב, יד), כיון שתורה "לא בשמים היא", ולא עוד אלא ש"קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני" (ב"מ נט, ב. וראה גם כס"מ הל' טומאת צרעת ספ"ב. לקו"ת ס"פ תזריע).

15) ראה שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"ד.

16) לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ג ע' יא. סה"מ מלוקט ח"א ע' נד.

17) סה"מ תש"ב ע' 49.

18) זח"ג נג, ב.

19) מנחות צט, ב.

20) טושו"ע ואדה"ז או"ח סנ"ב.

21) שבת יו"ד, א. טושו"ע (ואדה"ז) שם סצ"ה ס"ג (ס"ד).

22) יו"ד ר"ס רמט.

23) כתובות נ, רע"א. וש"נ. רמ"א יו"ד שם.

24) נדרים פ"ט ה"א. רמב"ם הל' דעות רפ"ג. וראה ג"כ שמונה פרקים להרמב"ם פ"ד.

25) בשיחת ח"י אלול תש"א (סה"ש תש"א ע' 165) – לפני עשר שנים.

26) אגרות-קודש שלו ח"ד ע' עד (נעתק ב"היום יום" כה אדר שני). ובכ"מ.

27) פסחים מט, ב.

28) ראה שד"ח כללי הפוסקים סט"ז אות יב. וש"נ.

29) ראה תניא פ"ז. ועוד.

30) ראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך אכילה (ע' א'קנ ואילך). וש"נ.

31) ראה "רשימות" חוברת קפ ריש ע' 9.

32) ע"ד מ"ש "ואת הבהמה תהרוגו" (אף שהבהמה אינה בעלת בחירה), "מפני שבאה לאדם תקלה על ידה" (קדושים כ, טו ובפרש"י – מסנהדרין פ"ז מ"ד).

33) לקו"ד ח"ד תשה, ב (נעתק ב"היום יום" ז' אדר שני).

34) אפילו אם לא ידע מאי קאמר.

35) כמ"ש (ירמי' טו, א) "אין נפשי אל העם הזה", ופרש"י: "נפשי, רצוני". – ראי' זו הובאה בכ"מ בדא"ח (ראה תו"א מקץ ד"ה רני ושמחי (לו, ב). ועוד). ולכאורה צ"ע מפני מה אין מסתייעין ממ"ש בתורה (חיי שרה כג, ח ובפרש"י) "אם יש את נפשכם", "רצונכם"? ויש לומר, ששם מדובר בלעו"ז וסט"א אשר "בבואה דבבואה לית להו" (יבמות קכב, א. וש"נ. וראה לקו"ת סד"ה כי תצא הב' וביאורו (תצא לו, ג ואילך)), ולכן אין מזה ראי' גמורה לפי' ובכל נפשך דקדושה. וע"פ חילוק זה מובן ג"כ דאין ראי' ממ"ש (תהלים כז, יב) "אל תתנני בנפש צרי". – וגם בזה נראה עד כמה מדוייקים בתורת הדא"ח אפילו פרטים שבאו בטפל ובדרך אגב.

36) הל' גירושין ספ"ב.

37) פרש"י פרשתנו יב, ב.

38) פרשתנו שם.

39) סד"ה לך לך הב' בהמשך תרס"ו (ע' שצח). ובכ"מ.

40) ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"א (סה"מ תש"י ע' 112). וראה גם ד"ה זה שנה זו פ"ז (לקמן ע' 201).

41) וכדי לקבלם למטה צריכים כלים נעלים ביותר.

42) ראה תניא אגה"ק סז"ך וביאורו: "גידולי גידולין מן אור זרוע כו' ונזרעו בחקל כו' מעשים טובים הנולדים כו'".

43) ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר

שליט"א ח"ג ע' רפח ואילך; ע' רצב ואילך; ע' שיח (ע"ד ג' חדשי הבחנה).

44) יבמות פ, ב.

45) ד"ה שיפורא – נדה לח, א.

46) אה"ע ס"ד סי"ד, עיי"ש בפתחי תשובה. ע"ח שער כח פ"ב.

47) פרק ב.

48) ראה סה"מ תש"ח ס"ע 211 ואילך. וראה אוה"ת שמות ע' נט (במעלת עיבור דמשה).

49) תניא רפי"ד.

50) נדה שם.

51) ראה זח"ב סג, ב. פח, א.

52) נוסף על גאונותו המבהילה בנגלה דתורה, שלכן, כשהוצרכו להפגש עם הגאון מווילנא, שלחו את הרמ"מ מהאָראָדאָק יחד עם רבינו הזקן (ראה בית רבי ח"א פ"ו).

53) ראה בית רבי שם ספ"ד ואילך.

54) ראה סה"מ תשי"א ע' 243. לקו"ד ח"א ל, א. ח"ב רעו, א ואילך. ועוד.

55) מו"ק כה, א.

56) ירושלמי יומא פ"א ה"א. הובא בפרש"י עה"ת עקב יו"ד, ו. ועוד.

57) לשון ה"כותרת" דאגה"ק סכ"ז.

58) שמו"ר רפמ"ו.

59) ברכות יז, ב. וש"נ.

60) כתר שם טוב ס"ה.

61) תו"א בראשית ד, רע"א. ובכ"מ.

62) קובץ מכתבים א' (קה"ת תש"ב) מכתב ז. ולאח"ז באגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ס"ע רי. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כה מנחם אב).

63) ברכות יז, א.

64) ראה גם שיחת שבת חוה"מ סוכות ס"ג (לעיל ע' 30).

65) יבמות סה, ב.

66) תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.

67) ב"ב קמא, א.

68) ראה תו"א משפטים עט, א. לקו"ת דרושי ש"ש סז, א.

69) אגרות-קודש שלו ח"ח ע' תקד. וראה סה"ש תש"א ע' 32.

70) כתובות יח, ב. וש"נ.

71) ראה סה"מ תשי"א ע' 136. לקו"ש ח"ט ע' 344. ועוד.

72) ראה תענית כג, א. זח"ב טו, א. שבת נט, ב.

73) שבת סג, א. וש"נ.

74) סכ"א (לעיל ע' 65).

75) אגרות-קודש שלו ח"א ע' רסו. וש"נ (נעתק ב"מבוא" לקונטרס ומעין ע' 22).

76) שבת עז, ב.

77) קידושין ב, ב.

78) מו"ק יח, ב.

79) סה"מ תרפ"ו ע' צ ואילך.

80) ר"ה טז, ב.

81) שבת קכז, רע"ב.

82) סה"מ תש"ח ס"ע 266 (וראה שם בהערה).

83) יבמות קט, ב.

84) הל' יסוה"ת פ"ב ה"ו. מו"נ ח"א פ"ח. ועיין באריכות בס' החקירה להצ"צ עד, סע"ב ואילך.

85) ראה סה"ש תרפ"ה ע' 84. וראה גם סה"מ תשי"א ס"ע 152. סה"ש תש"ו ע' 24. וש"נ.