הוספה

349

אשתו של לוט מהו שתטמא א"ל מת מטמא ואין נ"מ מטמא (נדה ע, ב). בן שונמית מהו שיטמא א"ל מ"מ ואין חי מטמא מתים לעת"ל צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין א"ל לכשיחיו נחכם להם א"ד לכשיבוא מ"ר עמהם.

ובתוס' דבן השונ' פשיטא לי' דא"צ הזאה ורק מתים משום שנא' וזרקתי עליכם. וצ"ל טעם החילוק כן צ"ל הקושיא שהובאה בשם ראשונים מפני מה לא לבן הצרפית דקדם לבן השונמית. גם צ"ל אחר המענה הא' דמת דוקא מטמא למה שאלו אבן השונמית. ועוד כמה דיוקים.

ויל"פ: לטומאת המת צ"ל ב' תנאים: סילוק הנשמה וכמשנה פ"ק דאהלות המת אינו מטמא עד שתצא נפשו. ודוקא נשמת הגוף ולא אבר פרטי. שלכן כמה חילוקים בין טומאת המת וטומאת אבר מן החי (עדיות פ"ו) ושמירת מציאות הגוף אף שנשתנה הצורה וכמו בשר שנימוח ונעשה ליחה שמטמא או עצמות שהרקיבו וכדאיתא בנזיר (מט ושם) וכן תמצית הדם צללתא דדמא (זבחים עט. חולין פז) ואפילו נשרף אם לא נתבלבלה צורתו. אבל נשרף עד שנתבלבלה צורתו או שנפרך ונעשה כקמח טהור (נדה כז, ב. נה, א) – ואולי י"ל החילוק שאז עדיין דומיא דעצם ודם משא"כ בנתבלבלה –

והנה נציב מלח הוא ענין נסיי וכדאיתא בברכות (נד, ב הרואה קי"ס ויד משה) ובנס יל"פ בב' אופנים: דצ"ל עשיית הנס כל משך זמן היותו. וכמו בהסדרה דנהפכו המים לדם הנה בכל רגע ורגע ממשך המכה הי' נעשה הנס דהפיכת המים לדם או להיפך דברגע הא' נהפכו המים לדם ומשם ואילך ה"ה מים בטבע ואדרבה צריך נס ע"ד הראשון, להפוך המים לדם. – והנה לא עביד קוב"ה ניסא למגנא אם אפשר בלאה"כ. וא"כ הנ"ל תלוי בבירור הדבר מה קשה יותר השנות דבר קל כ"פ או עשיית דבר קשה פ"א. והוא ע"ד האיבעייא בשבת ר"פ מפנין למעוטי במשוי עדיף או בהליכה. והנה שם אפשטי דמעוטי בהליכה עדיף אבל בתוס' שם מפרש דה"מ כשאין טרחא ביותר או שא"צ לשנות המנהג וא"כ בנדו"ד עדיין ספק הוא.

וזהו שאלת אנשי אלכסנדריא סילוק נשמה הי' כאן אבל ספק אם בכל רגע ורגע נהפכת לנציב מלח מפני דאין עושין נס למגנא לשנות בעיקרו הרי מטעם זה גופא י"ל דלא נשתנה עצם מציאות גופה ורק כפי

350

המוכרח כדי שיהי' ענשה מדה כנגד מדה דחטאה במלח ולכן לקתה במלח () אבל כל שאר תכונות גוף אדם יש לה ועדמש"כ בחדא"ג החומר הא' ובמילא גם מטמאת או לא.

דוגמא לדבר פסק בטומאת אוכלין פ"י דמי רגלי בהמה אין מכשירין והוא מתוספתא סוף מכשירין. אבל בבכורות ז. וברמב"ם הל' מא"ס פ"ד ה"כ דמותרים דמיא עול מיא נפוק. וע"כ צ"ל שע"י הכניסה בגוף הבהמה ניטלה מהן התכונה המחלקת בין מים ומי פרות. אבל אין נעשים עדיין כגוף הבהמה כמו חלָבה.

וענה ר"י דאיך שיהי' בירור ב' האופנים בנס אינו נוגע לנדו"ד – ולכן נק' דברי בורות – כי מת – מה שהוא בגדר מיתה – מטמא והיינו חי ומדבר אבל נציב מלח – דומם וצומח כמש"כ בסו"ס ע"ח היינו שהנס הי' בהשינוי לסוג שאין שייך בו מיתה – במילא אינו מטמא.

ושאלתם הב': בבן השונמית ששם השאלה דסילוק הנשמה אינו ע"ד הרגיל – משא"כ שאלה הא' הספק מפני שמיתת הגוף אינו ע"ד הרגיל. – והוא כי בקרא ב' סיפורים דומים ע"ד בן הצרפית ובן השונמית ומחלק בקרא כי בא' בקש אלי' שתשוב נפש הילד אליו וא"כ פשיטא שאינו מטמא עכשיו כיון שהנשמה והגוף כמו שהיו בלידתו. אבל בבן השונמית מסופר ששם פיו על פיו ויגהר עליו וגו' ולא שהשיב לו נפשו הקודמת וא"כ מקום לספק כי שייכות סילוק הנשמה לענין הטומאה י"ל בב' אופנים: אם רגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שתהי' נשמרת שלדת המת או שסילוק הנשמה גורם מצב גוף כזה שהוא מטמא וא"כ בבן השונמית שנפסק מצב זה – מאיזה סבה שיהי' – שוב אינו מטמא.

דוגמא לדבר: כסה הדם וצריך קרא מיוחד שחייב כרת ולולא זאת בטל ממנו דין הכשר אף שאח"כ נתגלה ואז הדין שא"צ לכסותו. עוד דוגמא: מל ואח"כ נמשך ערלתו שמדין תורה א"צ למולו עוה"פ ואוכל בתרומה וכיו"ב (יבמות ע, ב). כי הרגע דמילה

והשיב ר"י שאיך שנפרש אין נפ"מ – ולכן נק' דברי בורות כי מת מטמא אבל לא נתבלבלה צורתו, ואין לך בלבול צורה יותר מזה כשהוא חי.

ושאלתם הג': – ולא שאלו אבן השונמית בפשיטות ולא זכיתי להבין קושית התוס' זו – כי לא שאלו אלא בהנוגע לפועל עתה או לעתיד אבל אם בן השונמית הי' צריך הזאה בזמנו אז למאי נפ"מ –

351

מתים דלעת"ל שבב' הענינים אינו ע"ד הרגיל כי אז יהי' המחזיר נשמות הקודמות לגופים הקודמים וא"כ אף דפשיטא דאינם מטמאים דאין חי מטמא אבל כיון דאין כאן פנים חדשות כלל – משא"כ בבן השונמית שהייתה נשמה חדשה ולכן איתא בספרי זוטא הובא ביל"ש חוקת וכנראה זהו מקור פס"ד התוס' שאין צריך הזאה – א"כ צ"ל נזקק להזאה מפני שנגע במת. ואף דשעה אחת קודם תחה"מ נעשים אפילו הצדיקים עפר (שבת ס"פ שואל) הרי מת שנרקב ג"כ מטמא.

וא"ל ר"י שזהו דברי בורות דממנ"פ מפ"מ אין שואלים אבן השונמית מפני דאין נפ"מ עתה ומאי דהוי הוי הנה גם בזה אין נפ"מ עתה כי כשיבואו נחכם להן.

**********

352

[הדרן על הש"ס*]

א. "ת"ר . . שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא . . שלשה דברי בורות. אשתו של לוט מהו שתטמא, אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא (נדה ע, ב). בן שונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נחכם להם איכא דאמרי לכשיבוא משה רבינו עמהם".

והנה, על השאלה "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה" – איתא בתוס'1, דבן השונמית פשיטא לי' דאין צריך הזאה, והשאלה היא רק במתים, משום שנאמר2 "וזרקתי עליכם". ועדיין צריך להבין טעם וסברת החילוק בין מתים לעתיד לבוא לבן השונמית.

כן צריך להבין הקושיא שהובאה בשם ראשונים3מפני מה שאלו בנוגע לבן השונמית, ולא בנוגע לבן הצרפית, אף דבן הצרפית שהחי' אליהו קדם לבן השונמית שהחי' אלישע.

גם צריך להבין: אחר המענה הא' (על השאלה הא', "אשתו של לוט מהו שתטמא") דמת דוקא מטמאלמה שאלו אבן השונמית, הרי יודעים כבר שרק מת מטמא, ובמילא מובן שבן השונמית שאינו מת אינו מטמא.

ועוד כמה דיוקים.

ב. ויש לפרש בכל זה – ובהקדמה:

לטומאת המתצריך להיות ב' תנאים:

א) סילוק הנשמה, וכדאיתא במשנה פ"ק דאהלות4: המת

353

"אינו מטמא עד שתצא נפשו". ודוקא סילוק נשמת הגוף, ולא סילוק החיות דאבר פרטי, שלכן מצינו כמה חילוקים בין טומאת המת וטומאת אבר מן החי (עדיות פ"ו5), כי דין טומאת מת הוא דוקא כשנסתלק נשמת הגוף כולו.

ב) ושמירת מציאות הגוף, אף שנשתנה הצורה. וכמו בשר שנימוח ונעשה ליחה, שמטמא, או עצמות שהרקיבו, וכדאיתא בנזיר (מט ושם6), וכן תמצית הדם צללתא דדמא (זבחים עט, ב. חולין פז, ב7), ואפילו נשרף, אם לא נתבלבלה צורתו, ה"ה מטמא. אבל נשרף עד שנתבלבלה צורתו, או שנפרך ונעשה כקמח, טהור (נדה כז, ב. נה, א8), כי לא נשמרה מציאות הגוף. – ואולי יש לומר החילוק שכל זמן שלא נתבלבלה צורתו אז נחשב עדיין דומיא דעצם ודם, ולכן מטמא, משא"כ בנתבלבלה צורתו.

ג. והנה, הפיכת אשת לוט לנציב מלחהוא ענין נסיי, וכדאיתא בברכות (נד, ב בהסוגיא דהרואה קי"ס ("מעברות הים", מקום שעברו ישראל בים סוף) ויד משה ("ואבן שישב עלי' משה, דכתיב9 וידי משה כבדים ויקחו אבן גו'")) שהרואה אשתו של לוט צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

354

ובנסיש לפרש בב' אופנים:

אופן הא' – דצריך להיות עשיית הנס כל משך זמן היותו. וכמו בהסדרה10 דנהפכו המים לדם, הנה בכל רגע ורגע ממשך המכה הי' נעשה הנס דהפיכת המים לדם. או אופן הב' – להיפך, דברגע הא' נהפכו המים לדם, ומשם ואילך ה"ה מים11 בטבע, ואדרבה: כדי להחזיר הדם למים צריך נס, ע"ד נס הראשון, להפוך המים לדם.

והחילוק ביניהם: באופן הב' – השינוי הוא בעצם מציאות המים, שנהפכו להיות דם בטבע, שזהו שינוי גדול וקשה יותר, אבל לאידך, נס זה אינו אלא פעם אחת. משא"כ באופן הא' – השינוי בהמים (שנהפכו לדם) אינו אלא בחיצוניות, ולא בעצם מציאות המים, שזהו שינוי קל יותר, אבל לאידך, נס זה חוזר ונשנה בכל רגע ורגע ממשך המכה.

והנה, ישנו כלל ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא"12אם אפשר בלאו הכי. וא"כ, החילוק הנ"ל באופן הנס תלוי בבירור הדבר מה קשה יותר: השנות דבר קל (שינוי בחיצוניות בלבד, אבל) כמה פעמים (בכל רגע ורגע ממשך המכה), או עשיית דבר קשה (שינוי בעצם מציאות המים שנעשו דם בטבע, אבל רק) פעם אחת.

והוא ע"ד האיבעייא בשבת ר"פ מפנין13: למעוטי במשוי עדיף ולהלך יותר (השנות דבר קל כמה פעמים) או למעוטי בהליכה עדיף אע"ג דאפושי משאוי הוא (עשיית דבר קשה פעם אחת).

והנה, בשבת שם אפשטי דמעוטי בהליכה ואפושי משאוי עדיף, ומזה מוכח גם בנדו"ד שעדיף נס של עשיית דבר קשה פעם אחת מאשר השנות דבר קל כמה פעמים. אבל, בתוס' שם14 מפרש דהני מילי (שעדיף למעוטי בהליכה ולהרבות במשא) כשאין טרחא ביותר,

355

או שאין צריך לשנות המנהג, וא"כ בנדו"ד שמדובר בעשיית נס שענינו שינוי מנהגו של עולם – עדיין ספק הוא, ויש מקום לומר שהשנות דבר קל כמה פעמים עדיף מעשיית דבר קשה פעם אחת.

ד. וזהו שאלת אנשי אלכסנדריא "אשתו של לוט מהו שתטמא":

באשתו של לוט שנהפכה לנציב מלח – סילוק נשמה (תנאי הא' לטומאת המת) הי' כאן, אבל בנוגע לשמירת מציאות הגוף (תנאי הב' לטומאת המת) – כיון שבנוגע לאופן הנס שנהפכה לנציב מלח יש ספק אם בכל רגע ורגע נהפכת לנציב מלח, מפני דאין עושין נס למגנא לשנות גוף אדם בעיקרו להיות נציב מלח ע"פ טבע – הרי מטעם זה גופא יש לומר דלא נשתנה עצם מציאות גופה, ורק כפי המוכרח כדי שיהי' ענשה מדה כנגד מדה, דחטאה במלח ולכן לקתה במלח (פרש"י וירא יט, כו), אבל כל שאר תכונות גוף אדם יש לה, וע"ד מש"כ בחדא"ג מהרש"א "שאף שנשתנית להיות נציב מלח בצורתה, החומר הראשון שהוא בשר עדיין קיים", ובמילא גם מטמאת טומאת מת,

או לא – לפי שהנס הי' באופן שברגע הראשון נהפכה לנציב מלח ומשם ואילך ה"ה נציב מלח ע"פ טבע, היינו, שנשתנה עצם מציאות גופה, ושוב אין לה תכונות גוף אדם, וכיון שלא נשמרה מציאות הגוף, אינה כאן דין טומאת מת.

דוגמא לדבר – בהלכה: הרמב"ם פסק בהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב דמי רגלי בהמה אינם כמים ואין מכשירין, והוא מתוספתא סוף מכשירין. אבל בבכורות ז, א וברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"כ פסק דמותרים, דלא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה, אלא "מיא עול מיא נפוק". ולכאורה: כיון שלא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה – למה "אין מכשירין"? ועל-כרחך צריך לומר, שע"י הכניסה דהמים בגוף הבהמה, ניטלה מהן התכונה המחלקת בין מים שמכשירין ומי פירות שאין מכשירין, אבל אעפ"כ, אין נעשים עדיין כגוף הבהמה כמו חלָבה, ולכן מותרים.

ועד"ז בנדו"ד: אף שנשתנית בצורתה להיות נציב מלח, לא נעשית כחומר המלח, אלא עדיין נשאר קיים החומר הראשון דבשר גוף אדם, ולכן מטמאת15.

356

וענה להם רבי יהושע, דאיך שיהי' בירור ב' האופנים בנס, אינו נוגע לנדו"ד – ולכן נקרא "דברי בורות" כי, "מת מטמא ואין נציב מלח מטמא": מת – מה שהוא בגדר מיתה – מטמא, והיינו חי ומדבר שהם בגדר מיתה, אבל נציב מלח – דומם וצומח, כמש"כ בסו"ס ע"ח16, אינו בגדר מיתה, והיינו, שהנס דהפיכה לנציב מלח הי' בהשינוי לסוג דומם וצומח שאין שייך בו מיתה, ולכן, אין נפק"מ אם נשתנה עצם מציאות הגוף או שנשאר בו תכונות גוף אדם, כיון שבפועל ה"ה נציב מלח, דומם וצומח, שאינו בגדר מיתה, ובמילא אינו מטמא.

ה. ושאלתם הב' – "בן שונמית מהו שיטמא":

השאלה בבן השונמית אינה דומה לשאלה באשתו של לוט, מפני ששם (בבן השונמית) השאלה היא מצד זה דסילוק הנשמה אינו ע"ד הרגיל (כדלקמן) – משא"כ בשאלה הא' שהספק הוא מפני שמיתת הגוף אינו ע"ד הרגיל.

והביאור בזה הואכי בקרא מצינו ב' סיפורים דומים, סיפור א' ע"ד בן הצרפית, וסיפור ב' ע"ד בן השונמית. ומחלק ביניהם בקראכי: בסיפור הא' (בבן הצרפית) בקש אלי' שתשוב נפש הילד אליו<17>, וא"כ, פשיטא שאינו מטמא עכשיו (לאחרי שבטל סילוק הנשמה ושבה נפשו אליו), כיון שהנשמה והגוף הם כמו שהיו בלידתו. אבל בבן השונמית מסופר ששם פיו על פיו ויגהר עליו וגו'18, היינו, שהכניס בו חיות חדשה, ולא שהשיב לו נפשו הקודמת (שנשארה במצב של סילוק).

וא"כ, בבן השונמית יש מקום לספק אם מטמא או לא, כי, השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאהיש לומר בב' אופנים:

אם רגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שתהי' נשמרת שלדת המת, וא"כ, סילוק הנשמה דבן השונמית (שנשמתו הקודמת נסתלקה ולא שבה אליו עוד) פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים, גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה,

357

או שסילוק הנשמה גורם מצב גוף כזה (גוף ללא חיות) שהוא מטמא, וא"כ, בבן השונמית שנפסק מצב זה (של גוף ללא חיות) – מאיזה סיבה שיהי' (גם אם הסיבה היא שנכנסה בו חיות חדשה) – שוב אינו מטמא.

דוגמא19 לדבר – בהלכה: כסה הדםוצריך קרא מיוחד שדם כיסוי חייב כרת20, ולולא זאת בטל ממנו תורת דם בכלל21, גם לענין דין הכשר טומאה – אף שאח"כ נתגלה, ואז הדין שאין צריך לכסותו עוד הפעם22, כי רגע הכיסוי פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שנחשב דם כיסוי. עוד דוגמא: מל ואח"כ נמשך ערלתושמדין תורה אין צריך למולו עוד הפעם, ואוכל בתרומה וכיו"ב (יבמות עב, א23), כי הרגע דמילה פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שאינו נקרא ערל. ועד"ז בנדו"ד, שרגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים.

ועפ"ז אתי שפיר שגם לאחרי המענה על שאלה הא' שדוקא מת מטמא, יש מקום לשאלה בן השונמית מהו שיטמא (אף שאינו מת) – דכיון שהפעולה דסילוק הנשמה לא נתבטלה, הרי היא פועלת טומאה בהגוף שנסתלקה ממנו בכל משך הזמן שלאח"ז (גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה).

והשיב להם רבי יהושע, שאיך שנפרש אופן השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאה, אין נפק"מ לדין בן השונמית – ולכן נקרא "דברי בורות" – כי, "מת מטמא ואין חי מטמא": מת מטמא, אבל רק בתנאי שלא נתבלבלה צורתו (כנ"ל ס"ב), ואילו בנדו"ד, אין לך בלבול צורה של מת יותר מזה כשהוא חי.

ו. ושאלתם הג' – "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין":

ובהקדמה שזה ששאלו דין הזאה אמתים לעתיד לבוא, ולא שאלו אבן השונמית,  מובן בפשיטותולא זכיתי להבין קושיית

358

התוס' זו – כי לא שאלו אלא בהנוגע לפועל, עתה, או לעתיד, אבל אם בן השונמית הי' צריך הזאה בזמנו אזלמאי נפק"מ24.

וביאור השאלה אם מתים דלעתיד לבוא צריכין הזאה:

מתים דלעתיד לבוא פשיטא שאינם מטמאים, כיון שבב' הענינים שהם תנאי בטומאת מת – סילוק הנשמה ושמירת מציאות גוף המת – אינו ע"ד הרגיל25, כי אז יהי' המחזיר נשמות הקודמות לגופים הקודמים.

וא"כ, אף דפשיטא דמתים לעתיד לבוא אינם מטמאים משום דאז יהיו חיים ואין חי מטמא, אבל, מטעם זה גופא יש מקום לומר דצריך הזאה, דכיון דאין כאן פנים חדשות כלל, אלא חזרת מציאותו הקודמת, הנשמה הקודמת בגוף הקודם,

– משא"כ בבן השונמית שהייתה נשמה חדשה, ולכן איתא בספרי זוטא הובא ביל"ש חוקת26 (וכנראה זהו מקור פס"ד התוס' הנ"ל) שבן השונמית אין צריך הזאה27

א"כ, צריך להיות נזקק להזאה מפני שנגע במת – בגוף שלו עצמו שהי' קודם מת.

ואף דשעה אחת קודם תחיית המתים נעשים אפילו הצדיקים עפר (שבת ס"פ שואל28), וא"כ אין כאן נגיעה במת – הרי מת שנרקב ג"כ מטמא (כנ"ל ס"ב).

ואמר להם רבי יהושע שזהו "דברי בורות", דממה-נפשך:

359

מפני מה אין שואלים אבן השונמיתמפני דאין נפק"מ עתה, ומאי דהוי הוי29, הנה גם בזה (במתים לעתיד לבוא) אין נפק"מ עתה, כי כשיבואו נחכם להן.

**********

360

שני סוגי עדים: שעושים הענין בנוכחיותם, שע"י נתברר שנעשה הענין. עדי פעולה ועדי בירור. דוגמא לדבר: עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, שהרג פלוני את הנפש אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה כ"א מבררים שעשה פלוני ענין זה.

והנה לכאורה גם בעדי קדושין אפ"ל שזהו ענינם אבל באמת אינו כן כ"א הם חלק מענין הקדושין וכמו שצ"ל כסף טבעת ודעת האיש והאשה כן צ"ל נוכיות עדות כי זהו חלק מענין הקדושין. ובזה מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן, משא"כ בקדושין (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) דצרכא גט מספק וכמו שהקשה הצ"צ שו"ת אה"ע סקכ"ד ותירץ דשאני שהע"ד דסו"ס לא היתה הגדתו מועלת כלום וההסברה בזה י"ל דפסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן אבל לא שנשתנה עצם האדם (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין שנשתנה העצם) ולכן בשהע"ד שכל ענינם רק הבירור וזה שללו מהם שוב אין נשאר כלום ואין עליהם שם עדות כלל. משא"כ בקדושין שנוכחיותם פועלת ועצמותם לא נשתנה.

גם בזה מובן דין חקו"ד בעדי קדושין דהנה ברמא (אה"ע מב ס"ד) פסק שא"צ חקו"ד. ובב"י שם שכ"ה דעת רוב הפוסקים. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע קכ"ג) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה וגם בזה י"ל הטעם עדהנ"ל דהנה חקו"ד צ"ל כשהעדות היא על קודם הגמ"ד היינו קודם שנעשה הענין (הפס"ד) משא"כ כשמעידין שנגמ"ד בב"ד פלוני שא"צ חקו"ד גם בד"נ (רמב"ם סנ' ספי"ג. מכות ה.)? וההסברה דחקו"ד מצינו שנצרכת לעשיית העצם אבל לא על הבירור. – ועפ"ז בקדושין דהעצם עושים העדים בעת הקידושין א"כ לאח"ז הוי ענין נוסף וכמו המעידין שנגמ"ד בב"ד פלוני (ועיין בכ"ז שו"ת הר"י מראג' ט-י).

ומוסר השכל מכהנ"ל. אמר הנביא (ישעי' מג, י) אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'. שכל עם ישראל הוא עד על שאני הוי'. והנה יש בזה ב' אופנים אופן הפחות עדי בירור היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד ה"ס ס"ר שאנכי ה"א והוא שצוך כל התוהמ"צ וג"ז דבר גדול הוא אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל ונרמז במרז"ל (שבת) האומר ויכולו כו' שותף במע"ב שישראל במעשיהם אינם רק

361

מפרסמים אלקותו בעולם אלא גם לוקחים חלק פעיל. בכל מע"ב שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

מוסר השכל בחיי כאו"א שיטה שיסתפק בד"א שלו שמתנהג ע"פ התוהמ"צ ואינו פעל במה שחוץ מזה ולא זהו דרישת שיטת החסידות כי אמרז"ל כל ישראל ערבים זב"ז והסיסמא אהבת ישראל ולהתענין בכל עניניו באופן פעיל היינו ענין עצמי שבכל הויתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם, החתונה היותר גדולה של האלקות וכל הבריאה. ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקדושין, ולא רק לברר הדבר.

במקרה זה יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור בעלמא אלא על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם בעסקנות והפצת אור התוהמ"צ בכל סביבתם בטח גם הם ילכו בדרך זה ויבנו ביתם על יסודי התוהמ"צ עדי יבוא גו"צ ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויליכנו לאה"ק תובב"א.

**********

362

א. ישנם שני סוגי עדים1: (א) שעושים הענין בנוכחיותם, (ב) שעל ידם נתברר שנעשה הענין. והיינו: עדי פעולה ועדי בירור.

דוגמא לדבר (לסוג הב', עדי בירור): עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, או שהרג פלוני את הנפשאין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה, כי אם מבררים שעשה פלוני ענין זה.

והנה, לכאורה גם בעדי קידושין אפשר לומר שזהו ענינם – רק לברר שנעשו הקידושין.

אבל באמת אינו כן, כי אם הם (העדים) חלק מענין הקידושין. וכמו שבקידושין צריך להיות כסף (או טבעת) ודעת האיש והאשה, כן צריך להיות נוכחיות עדות, כי זהו חלק מענין הקידושין.

ב. ובזה2 מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן3, משא"כ בקידושין פסקינן (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) בהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכא גט מספק,

וכמו שהקשה הצ"צ בשו"ת אה"ע סקכ"ד4, ותירץ5,

363

דשאני שבועת העדות דסוף-סוף לא היתה הגדתו מועלת כלום

וההסברה בזה יש לומר:

דהנה, פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן, אבל לא שנשתנה עצם האדם להיות פסול לעדות (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין, שנשתנה העצם של האדם להיות פסול לעדות).

ולכן, בשבועת העדות שכל ענינם של העדים הוא רק הבירור, וענין זה שללו מהם רבנן שאמרו שלא יתחשבו עם עדותן – שוב אין נשאר כלום, ואין עליהם שם עדות כלל6. משא"כ בקידושין שנוכחיותם של העדים פועלת מעשה הקידושין, והרי עצמותם של העדים לא נשתנה ע"י הפסול דרבנן.

ג. וגם, בזה מובן דין חקירה ודרישה בעדי קידושין:

דהנה, ברמ"א (אה"ע סמ"ב ס"ד) פסק שאין צריך חקירה ודרישה. ובב"י שם, שכן הוא דעת רוב הפוסקים7. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע סקכ"ג8) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה, ובמילא לא נתבררה מסקנתו של הצ"צ בזה.

וגם בזה יש לומר הטעם ע"ד הנ"ל:

דהנה, חקירה ודרישה צריכה להיות כשהעדות היא על קודם הגמר דין, היינו קודם שנעשה הענין (הפסק-דין), משא"כ כשמעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, שאין צריכים חקירה ודרישה גם בדיני נפשות (רמב"ם הל' סנהדרין ספי"ג. מכות ה, א9)?.

364

וההסברה בזה – דחקירה ודרישה מצינו שנצרכת לעשיית העצם (של הענין – הפס"ד בב"ד, שנעשה על יסוד דברי העדים, לאחרי החקירה ודרישה כו'), אבל לא על הבירור (כשכבר נגמר דינו, ומעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני)10.

ועפ"ז: בקידושין, דהעצם עושים העדים בעת הקידושין, א"כ הגדת העדות לאחרי זה (לאחרי שנעשו הקידושין) הוי ענין נוסף, וכמו המעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, ולכן אין צריכים חקירה ודרישה (ועיין בכל זה שו"ת הר"י מראגאטשוב ס"ט-י11).

ד. ומוסר השכל מכל הנ"ל:

אמר הנביא (ישעי' מג, י-יא) "אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'", היינו, שכל עם ישראל הוא "עד" על זה ש"אנכי הוי'".

והנה, יש בזה ב' אופנים:

אופן הפחותעדי בירור, היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד הר סיני שבו נכחו ששים ריבוא בנ"י, ש"אנכי הוי' אלקיך"12, והוא שצוך כל התורה והמצות.

וגם זה (הענין דעדי בירור) דבר גדול הוא, אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל – להיות גם עדי פעולה13,

וענין זה נרמז במרז"ל (שבת קיט, ב) "המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", היינו, שישראל במעשיהם אינם רק מפרסמים אלקותו בעולם (עדי בירור) אלא גם לוקחים חלק פעיל, עדי פעולה, בכל מעשה בראשית שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

ה. ומוסר השכל בחיי כל אחד ואחד מבנ"י:

365

יש שיטה שיסתפק האדם בפעולתו בד' אמות שלו שמתנהג ע"פ התורה והמצוות, ואינו פעיל במה שחוץ מזה (ואין זה אלא שהנהגתו בד' אמות שלו פועלת בדרך ממילא גם מבחוץ, אצל אלה שרואים אותו כו' – שזהו ע"ד עדי בירור).

ולא זהו דרישת שיטת החסידות כי אמרו רז"ל14 "כל ישראל ערבים זה בזה", והסיסמא של שיטת החסידות היא אהבת ישראל, ולהתעניין בכל עניניו של הזולת באופן פעיל, היינו שהפעולה שלו היא ענין עצמי, שבכל הוייתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם.

ו. וכללות הענין דעדי פעולה בעבודת האדם שייך לחתונה (כאמור לעיל שעדי קידושין הם עדי פעולה) – כי, החתונה היותר גדולה היא של האלקות וכל הבריאה15, ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקידושין, ולא רק לברר הדבר.

ז. במקרה זה16 יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור (עדי בירור) בעלמא, אלא, על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם, בעסקנות והפצת אור התורה והמצוות בכל סביבתם (שהו"ע עדי פעולה) – בטח גם הם ילכו בדרך זה,

ויבנו ביתם על יסודי התורה והמצוות,

עדי יבוא גואל צדק ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויוליכנו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

**********


*) נאמר בהתוועדות דכ"ד טבת (ראה לעיל ע' 171 ואילך).

יש לציין ש"הדרן" זה – שנרשם בשעתו (ונערך לאח"ז) גם ע"י השומעים, והוגה ע"י כ"ק אדמו"ר – נדפס בלקו"ש חי"ח ע' 239 ואילך (בכמה שינויים והוספות), ועיי"ש בארוכה, ובהנסמן שם.

1) ד"ה מתים: "ואם תאמר אמאי לא בעי הך בעיא על בן השונמית דאיירי בי', וי"ל שמא משום דכתיב קרא לעתיד לבא וזרקתי עליכם מים טהורים, ומספקא לי' אי הך זריקה הויא שלישי ושביעי אי לא, אבל בן השונמית פשיטא לי' דלא בעי הזאה".

2) יחזקאל לו, כה.

3) ראה בהנסמן בלקו"ש הנ"ל ע' 241 הערה 20.

4) מ"ו.

5) ושם (מ"ג): "כזית בשר הפורש מאבר מן החי . . רבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי . . רבי אליעזר ור' יהושע מטהרין". – וראה רמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ו: "מה בין אבר מן החי לאבר מן המת, אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים, ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כפורשים מן המת עצמו ומטמאין בשיעורן".

6) ראה נזיר מט, ב – במשנה: "על אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת . . ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב". ובגמרא נ, א (ובפרש"י): "איזהו נצל בשר המת שקרש (שנימוח ואח"כ קרש) וכו'". ושם, נא, א: "אין רקב . . עד שיש עצם בבשר". – וראה רמב"ם שם ה"א: "נצל זה הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה וכו'". ובהי"א: "מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב וכו'".

7) בזבחים שם: "בדם התמצית כו'". ובחולין שם (ובפרש"י): "בצללתא דדמא (באותן מים שהן מן הדם עצמן כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם כו') . . כל משקה המת טהורין חוץ מדמו וכל מראה אדמומית שבו" (כלומר צללתא דדמא כל זמן שמראהו אדום). – וראה רמב"ם שם הי"ב: "דם המת מטמא כמת . . אפילו תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית כו'".

8) ושם: "מת שנתבלבלה צורתו . . טהור". "בשר המת שהופרך טהור . . דאקמח והוי עפרא". – וראה רמב"ם שם פ"ג ה"ט-י: "המת שנשרף ושלדו קיימת . . ה"ז מטמא כמת שלם . . אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור . . בשר המת שנפרך ונעשה כקמח, טהור".

9) בשלח יז, יב.

10) וארא ז, כ.

11) כ"ה בגוכתי"ק. ואולי צ"ל: דם.

12) ראה דרשות הר"ן דרוש ח.

13) קכז, א.

14) ד"ה דכולי עלמא למעוטי בהליכה עדיף. – ושם: "וא"ת והא תנן בפרק אין צדין (ביצה דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנו במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים, אע"ג דמפיש בהילוכה, התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה . . והא דאמרינן בריש שואל (לקמן דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכה, דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי, התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו".

15) ואולי אפ"ל שהדוגמא היא גם לאידך גיסא – שגם אם נאמר שלא נשתנה עצם מציאות גופה, מ"מ, מקום לומר שע"י שנעשית נציב מלח (בחיצוניות), ניטל ממנה הגדר

דגוף אדם, ולכן אינה מטמאה – בדוגמת מי רגלי בהמה, דאף שלא נעשו כגוף הבהמה, מ"מ, ניטלה מהם התכונה דמים, ולכן אין מכשירין.

16) ראה ע"ח שער נ' פ"ב: "מאכלי הדומם כגון . . מלח". ובהגהת צמח שם: "בספר הלקוטים איתא כן, שהוא דומם. ובדרושים איתא שהוא צומח, כי נעשה מהמים שהם חיים". 17) מלכים-א יז, כא.

18) מלכים-ב ד, לד.

19) בגוכתי"ק – לא ברור מקומו של קטע זה, ומתוכן הענין נראה לכאורה שמקומו כאן.

20) כריתות ד, סע"ב.

21) ראה גם לקו"ש שם ע' 244 הערה 42.

22) ראה חולין פז, א (במשנה): "כסהו ונתגלה פטור מלכסות".

23) ושם: "דבר תורה משוך אוכל בתרומה".

24) לכאורה הכוונה, שאין מקום לשאול על העבר כשיכולים לשאול אותה שאלה בהנוגע לפועל בעתיד, שלכן, אין מקום לשאול אם בן השונמית הי' צריך הזאה בזמנו אז, כיון שיכולים לשאול אותה שאלה בנוגע למתים לעתיד לבוא (אבל יכולים שפיר לשאול על העבר "בן השונמית מהו שיטמא").

25) יותר מאשר אי-הרגילות דמיתת הגוף באשתו של לוט ואי-הרגילות דסילוק הנשמה בבן השונמית, שבהם יש מקום לשאלה מהו שיטמא (באשתו של לוט – די"ל שעדיין יש לה שאר תכונות הגוף, ובבן השונמית – משום שנשאר סילוק הנשמה), משא"כ במתים דלעתיד לבוא אין מקום לטומאה כלל, כיון שהנשמות הקודמות חוזרות לגופים הקודמים (וכמו בבן הצרפתית שפשיטא שאינו מטמא עכשיו כיון שהנשמה והגוף הם כמו שהיו בלידתו, כנ"ל ס"ה).

26) רמז תשסא.

27) לכאורה הכוונה רק שכן הוא אליבא דאמת, אבל לא בסברתם של אנשי אלכסנדריא, שהם לא שאלו אבן השונמית (לא משום דפשיטא להו דאין צריך הזאה, אלא) משום שאין בזה נפק"מ עתה, כדלקמן בפנים. – ולהעיר מהדעות שגם בן השונמית צריך הזאה (הובאו בלקו"ש שם ע' 250 הערה 85).

28) קנב, ב.

29) לשון חז"ל – יומא ה, ב. ועוד.

1) בהבא לקמן – ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 188 ואילך, ובהנסמן שם. – ולהעיר, ששיחה זו בלקוטי-שיחות לוקטה גם משיחת ג' ניסן תשי"א* (כמצויין בסוף השיחה), וכנראה, שהרשימה שלפנינו היא משיחה הנ"ל.

וראה גם מכתב כ"ה שבט תשי"ב (אגרות-קודש ח"ה ע' רלד): "ויש להעיר בקיצור נמרץ ממ"ש פה בנשואי א', אשר בכלל הנה בעדים יש שני אופנים וכו'".

2) סעיף זה – ליתא בלקו"ש שם.

3) שבועות לא, א (שהובא בהערה הבאה).

4) ושם: "וצ"ע מדוע לא העירו מהא דבפרק שבועת העדות דל"א ע"א בענין ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, דאף משחק בקוביא שהוא פסול לעדות רק מדרבנן ומדאורייתא כשר לעדות עכ"ז אינו חייב על שבועת העדות מדאורייתא כיון מדרבנן פסול להעיד, וא"כ ה"נ נימא הכי דכיון דפסול לעדות מדרבנן א"כ גם מדאורייתא אין זה עדות".

5) ושם: "ויש לחלק עפמ"ש בגמרא ר"פ בתרא דיומא (דף ע"ד ע"א) שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד, ופרש"י משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין, והאי לא מהני הגדה דידי' הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן עכ"ל, ולכן אף מדאורייתא פטור בשבועת העדות. אבל גבי . . קידושין לא שייך לומר הכי, דכיון דמדאורייתא נאמן להעיד י"ל חשיב עדות, אף דהמקדש בפני משה ואהרן אין זה קידושין כלל, והו"ל כמקדש בלא עדים דאף שקידש אינו

*) בקבלת פנים אצל בנו של הרה"ח ר' אלי יאכיל סימפּסאָהן – באולם "גאָלד מענאָר, ברוקלין". וראה לקמן הערה 16.

כלום, מ"מ הכא י"ל כיון דמדאורייתא כשרים לעדות אף דפסילי מדרבנן אין זה כמקדש בלא עדים, ולא דמי לשבועת העדות דהתם הוא תולה במה שבעדותו יגבה הממון, וכיון דבעדותו לא יוכל לגבות הממון א"כ אין הגדתו מועלת לו וכנ"ל".

6) כלומר: לא זו בלבד שבפועל לא היתה הגדתו מועלת כלום, אלא עוד זאת, שאין עליהם שם עדות כלל.

7) ושם: "וכ"ד הגאונים והרמב"ם והרמב"ן וכ"כ נמוק"י סוף יבמות".

8) ושם: "מהרמב"ם ספי"ג מהל' גירושין שכתב ואין בודקין עדי אשה בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עיגונא עכ"ל, משמע דרק בעדות אשה שמת בעלה הקילו בזה, וכמ"ש בפי' אח"כ דין כ"ט ובלא דרישה וחקירה כו' מפני שאפשר לעמוד על בוריו בדבר הזה (ר"ל שהוא מילתא דעבידא לגלויי) לפיכך הקילו חכמים בדבר זה כו' ובלי דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל, א"כ מדבריו מובן דעידי גיטין וקידושין שאינן מילתא דעבידא לגלויי צריכין דרישה וחקירה".

9) ברמב"ם שם (ה"ז – ממכות ז, א (במשנה)): "מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין

אחר, אין סותרין את דינו, אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג".

ואולי הכוונה בהציון למכות ה, א – שמהמדובר שם בדין הזמה בעדים שהעידו שנגמר דינו ליהרג (שתלוי אם בשעה שהעידו הי' גברא בר קטלא אם לאו), אולי יש להוכיח ששייך חקירה ודרישה, דאל"כ לא שייך דין הזמה.

10) להעיר, שבאגרות-קודש שם, מביא דוגמא לעדות שענינה רק בירור – מעדים המעידים על פלוני שנגמר דינו בב"ד באופן כך.

11) שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א (וראה גם הנסמן בלקו"ש שם הערה 8).

12) יתרו כ, ב.

13) ראה גם לקו"ש שם ע' 195 – מעלת העדות דבנ"י לגבי העדות דשמים וארץ.

14) שבועות לט, סע"א. וש"נ.

15) ראה גם "רשימות" חוברת מג.

16) בשמחת נישואין זו, שבה נאמרו הדברים (ראה לעיל בשוה"ג להערה 1).