בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ז

205

(הנחה בלתי מוגה)

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך1. ואיתא במדרש2, בני תורעמנין הן, אדם הראשון, אחר כל השבח שעשיתי עמו (לעשות לו עזר, שנאמר3 אעשה לו עזר כנגדו), הוא מתרעם לפני ואומר האשה אשר נתתה עמדי4. אף יעקב כן, אני עוסק להמליך את בנו במצרים (שנאמר5 ויוסף הוא השליט), והוא מתרעם ואומר נסתרה דרכי מהוי'6. ואף בניו כן, אני עוסק לבור להם לחם קל כו', והן מתרעמין לפני ואומרים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל7. אף ציון כן היא, ותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני8. והנה, מדברי המדרש שמדמה הענין דותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני לשאר הענינים שחשיב לפנ"ז, מובן, שגם הענין דעזבני הוי' ואד' שכחני הוא באמת ענין של טובה, כשאר הענינים שחשיב שם שהם לטובה, וכמו במן, שהקב"ה נתן להם לחם קל כו', אלא שהם התרעמו ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, וכמו"כ הוא גם בענין ותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני, שעזיבה ושכחה זו שהיא לשעה קלה, יש בה מעלה גדולה, ועל זה היא הטענה והתביעה מלמעלה שישראל תורעמנין הן, שאינם תופסים פנימיות הענין, שעזיבה ושכחה זו יש בה מעלה. ויובן ע"פ מ"ש בילקוט9 אף ציון כך עשה לי, אני עסוק עמה להעביר את המלכיות מן העולם, ולא כבר העברתי בבל מדי ויון (בתמי'), עתיד אני להעביר מלכות הרביעית, והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבני הוי' ואד' שכחני. והיינו, שהכוונה בענין גלות האחרון היא כדי להעביר מלכות הרביעית, וזוהי הטובה שבעזיבה ושכחה זו.

ב) ולהבין זה, וגם להבין כפל הלשון דעזיבה ושכחה, דלכאורה היינו הך, וכדאיתא במסכת ברכות10 היינו עזובה היינו


1) פרשתנו ח, ג.

2) איכ"ר עה"פ ג, לט. וראה גם יל"ש במדבר רמז תשסד.

3) בראשית ב, יח.

4) שם ג, יב.

5) מקץ מב, ו.

6) ישעי' מ, כז.

7) חוקת כא, ה.

8) ישעי' מט, יד – הפטרת ש"פ עקב.

9) שבהערה 2.

10) לב, ב. וראה רשב"א בעין יעקב שם. מהרש"א שם.