בס"ד. ש"פ במדבר, מבה"ח סיון, ה'תשי"ז

6

(הנחה בלתי מוגה)

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו<1>. ואיתא במדרש<2>, בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים כו' והיו כולם עשויין דגלים דגלים, שנאמר<3> דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל שהיו עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים כו', אמר הקב"ה כו' חייכם שאני ממלא משאלותיכם כו' ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, שזהו מש"נ איש על דגלו באותות גו'. וזהו גם מ"ש<4> מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, כדגלים של מעלה, כגון מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו<5>, וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים (איומה מלשון אימה) כך כו' היו יראים מישראל כו', לכך נאמר איומה כנדגלות<6>. והיינו, שמצד ענין הדגלים למעלה אצל המלאכים והקב"ה, שלזה נתאוו ישראל, ניתן הציווי על כללות ענין הדגלים, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה איש על דגלו<7>, שיש בזה ג' ציוויים, הא' איש על דגלו, הב' באותות לבית אבותם, והג' מנגד סביב לאוהל מועד יחנו. וצריך להבין<8>, מהו הענין שכאשר ראו ישראל את המלאכים שהיו עשויים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים, הרי הנשמות הם למעלה מהמלאכים, וא"כ איך שייך שיתאוו לענין הדגלים שישנו אצל המלאכים. אך כללות הענין בזה, שיש הפרש בין המלאכים עצמם לענין הדגלים שבמלאכים, דבאמת הנשמות הם למעלה מהמלאכים, ומה שנתאוו ישראל הרי זה רק לענין הדגלים שבהמלאכים, וכדיוק לשון המדרש מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו, ענין הדגלים דוקא.