מכתב כללי

209

(תרגום חפשי)

ב"ה, י"א ניסן, ה'תשי"ח

ברוקלין, נ.י.

אל אחינו בני ישראל,

בכל אתר ואתר

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

כל יום-טוב יש לו תוכנו המיוחד, ולכן גם לימודיו והוראותיו המיוחדים, הנוגעים לכל אלה שהיום-טוב ניתן להם, דהיינו, כל אחד מישראל – בתור יחיד והן בתור חלק מכלל ישראל – וכן לכלל ישראל בתור כלל.

אופיו של כל יום-טוב משתקף ומתבטא בשמו של היום-טוב, והמצוות, דינים ומנהגים הקשורים עמו.

אחד הענינים העיקריים שבחג הפסח נרמז גם בשם שקבעו אנשי כנסת-הגדולה ליום טוב זה – "זמן חרותינו".

והתורה שנקראת "תורת חיים", מורה דרך בחיים – דורשת מכל יהודי לזכור, היינו לחיות מחדש, את החירות, יציאת מצרים, כל יום מימי

210

חיינו. ובסגנון רז"ל: בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.

הציווי והדרישה הם לכל דור – הן בזמנים שמלכות בית-דוד היתה קיימת זה כמה דורות ובית המקדש היה קיים, והן בזמנים החשוכים של דור השמד, ר"ל.

ואל כל יהודי בכל יום. אע"פ שאתמול היתה אצלו "יציאת מצרים", צריך הוא לחיות את "יציאת מצרים" היום מחדש, ומחר עוד הפעם.

כי התוכן של "יציאת מצרים" מתבטא בכך שהוא משתחרר מההפרעות והמיצרים העומדים בדרכו ומונעים ממנו להיות מה שהוא צריך להיות ולעשות מה שהוא צריך לעשות.

ולכן, ה"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה עבור מצבו ודרגתו היום, וה"יציאת מצרים" של היום – לא תספיק עבור מחר.

***

האמור לעיל יובהר יותר ע"פ הרעיון דלהלן:

בהדרגות שבעולם שמסביבנו – הנה הצומח, כאשר כל הדרוש לצמיחה, אדמה מים ואויר וכדומה, מסופקים לו במילואם – אזי "משוחרר" הצומח מכל ה"דאגות" וההפרעות שלו. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו, ו"נגזר" עליו להשאר במקומו כל ימיו – יש לו את מלוא החירות של צומח. כל זמן שאינו אלא צומח – הרי הוא בן חורין באמת.

אבל החי, אפילו כאשר מסופקים כל צרכיו, אכילה, שתיה וכדומה, אבל מוכרח הוא לעמוד במקום אחד – הרי זה אצלו המיצר הכי גדול – מאסר, מאסר הכי גרוע, כי חסרה לו עיקר מהותו.

ואילו האדם, שהוא שכלי, אפילו אם יש לו מלוא החירות של תנועה, אבל כשמרחיקים אותו מחיים שכליים – אזי הוא במאסר, מאסר שגוזל אותו מעיקר מהותו.

211

וכן הוא בעולם השכל עצמו – מי שביכלתו להגיע לדרגות הכי עליונות בשכל, ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה המאסר הכבד ביותר עבור ה"אני" האמיתי שלו,

ואם הוא בעצמו מגביל את עצמו בכך – על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו על אכילה ושתי' וכדומה, ולחיפוש אמצעים להשגת מאכל ומשקה, מבלי להתעלות יותר – הרי, מבחינות רבות, מאסר-עצמי זה מר יותר בהרבה, וגורם תוצאות חמורות יותר.

***

בני ישראל, שכל אחד מהם יש לו נפש אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש, אשר, אפילו כאשר היא מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, הרי היא קשורה עם הקב"ה, עם "אין סוף" – שאיפתה לחרות האמיתית שלה, ליציאת מצרים, היא תמידית ו"אין-סופית". היא אינה יכולה להישאר במקום אחד. כל יום, בעלייתה הנוספת ע"י תורה ומצוות, המקרבים לאין-סוף – מרגישה הנשמה בעומק פנימיותה שהמדריגה של אתמול היא היום כבר בבחינת "מצרים", שיש לצאת ממנה ולהגיע למעלה יותר.

***

יעזור השי"ת, ש"זמן חירותנו" הבעל"ט, יביא לכל אחד ואחת את החירות מכל ההפרעות, גשמיות, חומריות ורוחניות, ולשגשג, בשמחה ובטוב לבב, בעילוי אחר עילוי, עד לזמן חירותינו במלוא המדה – הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

בברכת חג הפסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן


ה' עליהם יחיו: ישעי' לח, טז.

"זמן חרותינו": כן נקרא בנוסח התפילה והקידוש דחג הפסח. וראה לקו"ש חי"ז ע' 71 ואילך (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (קה"ת תשמ"ז ואילך) ס"ע תקז ואילך).

לזכור . . יציאת מצרים, כל יום מימי חיינו: כמ"ש (ראה טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. הגש"פ פיסקא אמר ר"א, מברכות יב, ב (במשנה). וראה רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח הל' ק"ש סימן סז.

לזכור, היינו לחיות מחדש: ראה בארוכה לקו"ד ח"א קסד, א ואילך.

נדפסה באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א חט"ו אגרת ה'שנז. הגדה של פסח עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (הוצאת תשמ"ז ואילך) ע' תקעח ואילך. במהדורא זו ניתוספו בשוה"ג עוד איזה מ"מ וציונים ע"י המו"ל.

ובסגנון רז"ל: [משנה פסחים קטז, ב. וראה] תניא פרק מז.

לחיות את "יציאת מצרים": כימי (צאתך מארץ מצרים) ל' רבים . . מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים (ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח [סה"מ תש"ח ע' 159]. וראה ג"כ לקו"ת ד"ה אלה מסעי – השני [פח, ג]).

התוכן של "יציאת מצרים" . . מההפרעות והמיצרים: ראה תניא שם. תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א-ב. שער האמונה לאדמו"ר האמצעי פכ"א (לט, א ואילך). ובכ"מ.

ה"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה . . עבור מחר: ראה ביאור על זה בשיחת אחש"פ ס"ל (לקמן ע' 265 ואילך).

שיש לצאת: גודל ההכרח בזה – נראה גם מהעונש על העדרו. וכמרז"ל בנקדימון בן גוריון (כתובות סו, ב) ור' חנינא בן תרדיון (ע"ז יז, ב) על אשר כדבעי לי' למיעבד לא עבד.

לשגשג . . בעילוי אחר עילוי: ראה ברכות – בסופה. זהר ח"ב קלד, סע"ב. ד"ה אם בחוקותי ש"ת ס"ה [סה"מ ה'ש"ת ע' 92]: מהלך (שזהו מעלת בנ"י על המלאכים וכו') הוא הילוך בבחי' בלי גבול כו'. עיי"ש.

חלק אלוקה ממעל ממש: תניא רפ"ב.

גאולה האמיתית והשלימה: שאין אחרי' גלות (תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב (ממכילתא עה"פ בשלח טו, א)).