בס"ד. ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשח"י

276

(הנחה בלתי מוגה)

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות1, ואיתא בילקוט2, הראיתי מה שלא הראיתי לאבות, כתיב3 נורא תהלות עושה פלא, ונסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם הבנים כתיב אראנו נפלאות וכה"א4 לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. ויובן ע"פ מ"ש במדרש5 בענין ההפרש בין יצי"מ וגאולה העתידה, שגאולת מצרים נמשלה ללילה ולכן היתה בחפזון, דחפזון ולילה הו"ע אחד, וגאולה העתידה תהי' ביום ולכן תהי' במנוחה. וההפרש בין יום ולילה הוא, שיום ענינו גילוי ולילה ענינו העלם. והיינו, דאף שביצי"מ היו גילויים נעלים ביותר, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו6, מ"מ נקרא בשם לילה שמורה על ענין ההעלם, לפי שגילויים אלו היו רק מצד המעלה ולא מצד המטה, ואילו המטה מצד עצמו נשאר כמקודם, כיון שהגילויים לא נמשכו בו בקליטה בפנימיות, ולכן נשאר בבחי' חושך והעלם, שהו"ע הלילה. אמנם לעת"ל יהי' זיכוך ועלי' בהמטה עצמו, שהמטה עצמו יהי' בבחי' אור וגילוי, ולכן נקרא בשם יום. והגם שכל הגילויים דלעתיד הותחלו מיצי"מ, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר7 בפירוש כימי צאתך גו', כימי לשון רבים8, שמיצי"מ הותחל הגילוי דלעתיד, ובפרט בקרי"ס שאז הותחל הגילוי דלעתיד, הרי כל זה הי' רק מצד המעלה בלבד, ולא בא בפנימיות ובקליטה למטה. ולכן גם הענין דקרי"ס הי' רק לפי שעה בלבד, לפי שהמטה לא הי' כלי לזה. ורק לעת"ל אראנו נפלאות, היינו, שהנפלאות שהיו ביצי"מ (שהו"ע הגילוי שלמעלה מערך העולמות ולמעלה מהשתלשלות) יהיו באופן דאראנו, בבחי' ראי' וגילוי למטה. וזהו מ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי, ענין זה שהגילויים העליונים יומשכו למטה בפנימיות, הוא

277

בבחי' נפלאות גדולות לבדו, שרק הוא לבדו ית' ביכלתו לעשותם, לפי שלגבי ית' מעלה ומטה שוים. ונמצא מכהנ"ל שהגאולה העתידה תהי' בבחי' נעלית יותר מגאולת מצרים. ולכן יש דעה9 שאין מזכירין יצי"מ לעתיד, לפי שיצי"מ אינה בערך כלל לגאולה העתידה. וגם לפי הדעה שמזכירין יצי"מ גם לעתיד, הרי זה רק בדרך טפל בלבד9. וצריך להבין, דכיון שהתחלת הגאולה העתידה היתה ביצי"מ (כנ"ל), וידוע10 שכל ההתחלות קשות, הרי בהכרח לומר שגאולת מצרים היא נעלית יותר, כיון שעל ידה היתה פתיחת הצינור גם להגאולה העתידה.

ב) ולהבין זה צריך להקדים משנת"ל11 בענין קרי"ס שהוא אחד הניסים הנפלאים היוצאים מדרכי הטבע12, דאע"פ שכבר הי' מעין זה בתחילת הבריאה, כמ"ש13 יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, מ"מ, אין זה דומה כלל לענין קרי"ס, כי, גזירתו ית' שיקוו המים אל מקום אחד היא בכדי שתראה היבשה, היינו, שיתגלה מעלת יסוד העפר, שהכל הי' מן העפר14, ונמצא שבענין יקוו המים היו ב' חסרונות. הא', שלא נתהפך מהות המים ליבשה, אלא המים נשארו במהות מים, והי' רק שינוי מקום בלבד. והב', שגם שינוי המקום שנקוו המים אל מקום אחד, להיותו בכדי שתראה היבשה, הרי גם במקום היבשה נשאר לחלוחית המים, שהרי הענין שהכל הי' מן העפר הוא ע"י הלחלוחית שבעפר, וכמו שאנו רואים בענין הצמיחה שהיא בכח הלחלוחית שבעפר. משא"כ בקי"ס הי' שינוי המהות, שהמים עצמם נהפכו ליבשה, ועוד זאת, שלא נשאר שום לחלוחית מהמים כלל, וכמו שאנו אומרים15 שלא זו בלבד שקרע לנו את הים, אלא עוד זאת, שהעבירנו בתוכו בחרבה, היינו, שלא נשאר שום לחלוחית כלל. והענין ברוחניות הוא, דהנה, ים ויבשה הם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, ובסדר ההשתלשלות הנה בכדי שיהי' הגילוי דעדאת"ג צריך להיות תחלה צמצום בעדאת"כ, וכמו במחשבה ודיבור, שבכדי שיהי' דיבור מסודר צריך להיות צמצום המחשבה, וזהו"ע יקוו המים, והיינו שבכדי שיהי' גילוי בחי' דיבור העליון (יבשה) הוצרך להיות צמצום בבחי'

278

המחשבה (ים). אמנם בקרי"ס נתחדש שעצם בחי' המחשבה יתגלה בדיבור, שזהו"ע הפך ים ליבשה16, שהים עצמו נהפך ליבשה. ונתבאר ג"כ שעפ"ז יובן הצורך בקרי"ס, דלכאורה אינו מובן למה הוצרך לקרי"ס, והרי באותו צד שירדו באותו צד עלו17, אך הענין הוא, שקרי"ס הי' לצורך ההכנה למ"ת, דבמ"ת נמשך בחי' ההעלם דעדאת"כ בגילוי, וההכנה לזה היתה ע"י קרי"ס. ולכן היתה בקרי"ס בקיעה אחת, לפי שקודם מ"ת לא היו עדיין ענינים פרטים בעבודה, כי אם הכנה כללית בלבד, בקיעה אחת.

ג) ובפרטיות יותר, הנה הגילוי דקרי"ס שעלמא דאתכסיא האיר בגילוי בעלמא דאתגליא, הוא, לא רק הגילוי דאצילות בבי"ע, כידוע שבי"ע הם עדאת"ג ואצילות הוא עדאת"כ18, אלא כפי שהוא במדריגה נעלית יותר, שגם אצילות הוא בכלל עלמא דאתגליא, ואילו עלמא דאתכסיא הוא למעלה מאצילות, ובכללות הוא בחי' הכתר. וכמשנת"ל כפי שהענין הוא בשם הוי', שיש בו ב' בחינות, הוי' דלתתא והוי' דלעילא. הוי' דלתתא הו"ע ד' אותיות הוי', שענינם צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות, כפי ששייכים לענין ההתהוות. והוי' דלעילא הוא הוי' שברצון, שבבחי' זו הרי ד' האותיות הם בהעלם. ולמעלה יותר, הנה ענין הוי' דלעילא הוא למעלה גם מבחי' הרצון, אלא הוא הוי' שבעצמות, שבבחי' זו אין בו אותיות כלל. והיינו, שבחי' הוי' שברצון יש בו אותיות אלא שהאותיות הם בהעלם, וכמשנת"ל שכל פרטי הענינים שישנם בפועל ישנם גם בהרצון, אלא שבהרצון הם בהעלם, משא"כ בבחי' הוי' שבעצמות אין בחי' ד' אותיות כלל, שהרי ד' האותיות ענינם הוא צמצום והתפשטות כו', והעצמות שהוא למעלה מגדר העלם וגילוי, לא שייך בו ענין הצמצום והתפשטות כלל. והחידוש דקרי"ס הוא שבחי' ההעלם דהוי' דלעילא, שהוא הוי' שבעצמות, בא בגילוי ממש בהוי' דלתתא. שהרי קרי"ס הי' הכנה למ"ת, ובמ"ת כתיב19 אנכי הוי' אלקיך, והיינו, שבשעת מ"ת נמשך גם הוי' שבעצמות, שזהו שע"י לימוד התורה למטה תופסים בבחי' העצמות, ולכן אמרו20 אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שע"י התלמוד שלמד למטה בגליא דתורה, הרי הוא זוכה לכל הגילויים דלעתיד, שזהו לפי שכל הענינים

279

ניתנו (האָבן זיך אָפּגעגעבען) בתורה שלמטה. וכיון שקרי"ס הי' הכנה למ"ת, האיר בקרי"ס גם הוי' שבעצמות, שנמשך בגילוי בבחי' הוי' דלתתא. ועי"ז נמשך גם למטה יותר שעדאת"כ האיר בעדאת"ג, ועד שגם למטה בעוה"ז נהפך הים ליבשה.

והנה הכח לחבר עדאת"ג ועדאת"כ ועד למעלה יותר שיהי' חיבור הוי' דלתתא והוי' דלעילא, הרי זה ע"י משה רבינו21, וכמ"ש22 ויקרא הוי' הוי', דויקרא קאי על משה, דכיון שבחינתו של משה היא למעלה מב' הבחי', לכן בכחו לחברם, והיינו, שבחינתו של משה היא למעלה גם מבחי' הוי' דלעילא, היינו למעלה גם מבחי' הוי' שבעצמות. דהנה נת"ל23 שהוי' שבעצמות הוא בחי' הוי' שברצון המוחלט בעצמותו, וא"כ מובן שגם בחי' הוי' שבעצמות אינו העצמות ממש, כי אם האור הכלול בעצמותו. וזהו שבחינת משה היא למעלה גם מבחינת הוי' שבעצמות, כי משה מגיע בהעצמות ממש. וז"ש24 וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים ויראו העם את הוי' ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו, דסדר המדריגות שבפסוק הוא מלמטה למעלה, וירא ישראל גו' אשר עשה הוי' היינו הוי' דלתתא, ויראו העם את הוי' היינו הוי' דלעילא, ויאמינו בהוי' היינו הוי' שבעצמות (כמשנת"ל25 באריכות), ולאח"ז נאמר ובמשה עבדו, שמזה מובן שבחי' משה היא למעלה גם מבחי' הוי' שבעצמות. ולכן בכחו לחבר ולהמשיך גם בחי' הוי' שבעצמות שיאיר בגילוי.

ד) והנה כשם שקרי"ס היתה הכנה למ"ת דגליא דתורה, כך גם קודם שתתגלה פנימיות התורה לעתיד תהי' ההכנה דבקיעת הנהר, כמ"ש והניף ידו על הנהר בעים רוחו26, דא רוחו של משיח. וההפרש ביניהם, שההכנה למ"ת דגליא דתורה היא בקיעת הים, והכנה למ"ת דפנימיות התורה היא בקיעת הנהר.

וביאור הענין27, דהנה, ההפרש בין ים לנהר יובן מכמו שהוא בכחות הנפש באדם למטה, שים הוא בחי' דיבור, ונהר הוא בחי'

280

מחשבה28, כי, ים מקוי וקיימא29, וכמו"כ בדיבור עת לחשות ועת לדבר30, ומי הנהר ניידי ואזלי31, וכמו"כ במחשבה שמשוטטת תמיד. ובשניהם (הן בדיבור והן במחשבה) יש בחי' העלם ובחי' גילוי, ולכן צריך לענין הבקיעה, שההעלם יומשך בגילוי. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל32 לא קאי אינש אדעתא דרבי' כו', והיינו, שמלבד זאת שאותיות הדיבור מצד עצמם אין בהם גילוי השכל, ולכן צריך שהתלמיד יהי' בר שכל, ואז דוקא יוכל לגלות את השכל ע"י אותיות הדיבור של הרב, והיינו לפי שבאותיות עצמם השכל הוא בהעלם, ולכן מי שאינו בר שכל לא יבין מאומה מהאותיות, הנה מלבד זאת, הרי גם כאשר התלמיד הוא בר שכל ומייגע עצמו לגלות את השכל שישנו בהאותיות, גם אז לא קאי אדעתא דרבי', והיינו, שבחי' עצם השכל נשאר בהעלם בהאותיות ואינו בא בגילוי. והנה, כשם שבדיבור יש העלם וגילוי, כך גם במחשבה יש העלם וגילוי, שהרי ההפרש בין דיבור למחשבה הוא שדיבור הוא גילוי לזולתו, ומחשבה היא גילוי לעצמו, ולכן, הנה כשם שעצם ופנימיות השכל לא נתגלה להזולת ע"י אותיות הדיבור, כך גם במחשבה, שעומק ופנימיות השכל והמדות אינם מתגלים גם לעצמו ע"י אותיות המחשבה, וכמו שאנו רואים שכאשר המדה היא בתקפה אי אפשר שיהי' מחשבה מסודרת. וע"ד שנת"ל שבכדי שיהי' דיבור מסודר צריך להיות צמצום בהמחשבה, כן הוא גם במחשבה, שבכדי שתהי' מחשבה מסודרת צריך להיות צמצום בהשכל והמדות, והיינו לפי שעצם השכל והמדות אינם מתגלים באותיות המחשבה.

ובזה יובן הטעם שההכנה למ"ת דנגלה דתורה היתה ע"י בקיעת הים, בחי' הדיבור, וההכנה למ"ת דפנימיות התורה תהי' ע"י בקיעת הנהר, בחי' המחשבה, לפי שגילוי פנימיות התורה דלעתיד הוא ע"ד דוגמא בנפש האדם גילוי עומק פנימיות הכחות שגם אותיות המחשבה מעלימים על זה. וזהו33 מ"ש גבי משיח34 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, שיהי' למעלה מהאבות, משה רבינו35 ומאדה"ר גם כפי שהי'

281

קודם החטא36, ומבואר במ"א37 שה' המעלות שנאמרו גבי משיח הם כנגד חמשה השמות שנקראת בהם הנשמה, נפש רוח נשמה חי' יחידה38, והיינו, שאצל האבות משה רבינו ואדה"ר הי' רק גילוי בחי' נרנ"ח, ומשיח יגלה גם בחי' יחידה, שבחי' היחידה היא למעלה מהשתלשלות, וענינה למעלה הוא בחי' פנימיות עתיק. ואף שגם משה הוא מבחי' פנימיות אבא39, ופנימיות אבא פנימיות עתיק40, מ"מ, הרי אינו דומה פנימיות עתיק כפי שהיא בבחי' פנימיות אבא לפנימיות עתיק כפי שהיא במקומה, כמבואר בהמשך רס"ו בארוכה41. ולכן, הנה בשביל גילוי פנימיות התורה שיהי' בביאת המשיח, לא מספיק בקיעת הים, אלא צריך להיות גם בקיעת הנהר, שזוהי ההכנה לגילוי פנימיות התורה דלעתיד.

ה) וזהו מ"ש<16> הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, דחשיב כאן ג' מדריגות בסדר דמלמטה למעלה. הפך ים ליבשה, קאי על קרי"ס שהיתה ביצי"מ. בנהר יעברו ברגל, קאי על בקיעת הנהר דלעתיד שהיא הכנה לגילוי פנימיות התורה דלעתיד. ומ"ש שם נשמחה בו, קאי על גילוי פנימיות התורה דלעתיד, כמובן ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל42 שכל מה שזכה האריז"ל לגילוי פנימיות התורה כו' הי' זה ע"י שמחה של מצוה.

אמנם עדיין צריך להבין, שהרי מזה שהאריז"ל זכה לפנימיות התורה ע"י שמחה של מצוה, מוכח לכאורה, שגילוי פנימיות התורה הוא למעלה משמחה של מצוה, שהרי גילוי פנימיות התורה הי' כעין תשלום שכר על השמחה של מצוה. ולאידך גיסא, הרי ידוע43 שכל הגורם לאיזה דבר הרי הוא למעלה ממנו, והיינו, שמזה גופא שבכחו לגרום ולהמשיך דבר זה, מוכח, שהוא בעצמו למעלה מהדבר הנמשך על ידו, ולכן בכחו לגרום המשכת הדבר. ועפ"ז נמצא ששמחה של מצוה, שהיא השמחה מעצם קיום מעשה המצוה, היא למעלה מגילוי

282

פנימיות התורה. וגם צריך להבין מה שאמרו רז"ל44 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, דפירוש כל חיי העוה"ב היינו כל המדריגות שבעוה"ב, מהמדריגות הנמוכות שבעוה"ב, שהו"ע הגן עדן, ג"ע העליון, וגם למטה יותר ג"ע התחתון, ועד להמדריגות היותר נעלות שבעוה"ב, כמו ביאת המשיח, תחיית המתים, צדיקים אין להם מנוחה כו'45, יום שכולו שבת ומנוחה כו'46, ולמעלה יותר, שעז"נ יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. והיינו, דאף שנת"ל גודל מעלת הפלאת פנימיות התורה שתתגלה לעתיד, מ"מ, יש מעלה יתירה בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מאשר גילוי פנימיות התורה דלעתיד47. וע"ד משנת"ל שהשמחה מעצם קיום מעשה המצוה היא נעלית יותר מגילוי פנימיות התורה.

ו) ויובן זה בהקדים הפלוגתא בדברי רז"ל48 אם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה49, ופלוגתתם היא בענין עילוי ומעלת המצוות, דעה אחת היא שהעילוי בקיום המצוות הוא כאשר יש בהם כוונה, כי ע"י הכוונה נעשה קיום המצוות באופן נעלה יותר, לפי שאז נעשה קיום המצוות בחיות. ודיעה השני' היא שמעלת קיום המצוות היא (לא מצד הכוונה, כי אם) בגוף קיום מעשה המצוה. דהנה, לדברי הכל העיקר הוא מעשה המצוה ולא הכוונה, שהרי כשמכוין את הכוונה ואינו עושה את המצוה בפועל, לא קיים את המצוה, וכשעושה את המצוה בפועל ואינו מכוין, אזי יצא ידי חובת קיום המצוה50. אלא הפלוגתא היא, שלדעה הא' המעלה היא כאשר נוסף להמעשה בפועל יש גם הכוונה, ולדעה הב' המעלה היא בקיום מעשה המצוה עצמה. והענין הוא, דהנה מצד כוונת המצוות יש בהם התחלקות, שהרי כוונת המצוות היא בשביל ענין הבירורים, שע"י קיום המצוה מבררים את הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה, ומזה מובן שכל מצוה ומצוה הו"ע מיוחד בפני עצמו, כיון שכל מצוה פועלת בירור אחר. וגם ענין המצוות כפי שהם למעלה מענין הבירורים, כמו המצוות דלעתיד, שאז לא יהי' ענין הבירורים, וענין המצוות יהי' לייחד יחודים עליונים51,

283

הנה גם בענין היחודים הרי כל יחוד הוא ענין בפני עצמו, ונמצא, שיש התחלקות בהמצוות. אבל עצם המצוה שאינה מצד הכוונה, והו"ע קיום המצוה מצד קבלת עול, אין בזה התחלקות כלל, והיינו, שעם היות שע"י כל מצוה ומצוה נעשית פעולה אחרת, מ"מ, מאחר שהיסוד דכל המצוות הוא אחד, שהו"ע הקבלת עול, לכן אין בהם התחלקות.

והנה כללות החילוק בין כוונת המצוות שיש בהם התחלקות לעצם מעשה המצוות שלמעלה מהתחלקות, הוא ע"ד החילוק שבין הגילויים דלעתיד, שהם ע"ד כוונת המצוות, לעבודה עכשיו, שעיקרה הוא (לא בענין הגילויים, כי אם) במעשה המצוות בדרך קב"ע. וזהו גם הטעם שבקיעת הנהר דלעתיד תהי' לז' נחלים, לפי שלעתיד יהי' ענין הגילויים, ובענין הגילויים יש כמה התחלקות מדריגות. משא"כ בקרי"ס, כיון שענינה הוא הכנה למ"ת דגליא דתורה, שעיקר ענינו הוא בשביל העבודה דעכשיו בעצם מעשה המצוות שלמעלה מהתחלקות, לכן היתה בקיעה אחת בלבד.

והנה אף שבענין הגילויים גדלה המעלה דלעתיד באין ערוך, מ"מ, יש מעלה בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז דוקא, וטעם הדבר, לפי שבענין כוונת המצוות (ע"ד הגילויים דלעתיד), הרי כיון שיש בזה התחלקות, לכן מגיעים עי"ז רק לבחי' תענוג המורכב בלבד [והגם שע"י תענוג המורכב מגיעים גם לתענוג הפשוט, מ"מ הרי זה בא ע"י תענוג המורכב דוקא], ואין זה פשיטות העצמות ממש. משא"כ בקיום המצוות בקבלת עול, שעי"ז מגיעים בהעצמות ממש, וכמאמר52 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, דפירוש נעשה רצוני הוא שע"י קיום המצוות נעשה (עס ווערט אויפגעטאָן) ענין הרצון למעלה, גם רצון המוחלט, והיינו לפי שקיום המצוות מגיע למעלה מרצון המוחלט, שמגיע בהעצמות ממש. וזהו גם מעלת גליא דתורה על פנימיות התורה, שבפנימיות התורה הו"ע הגילויים, משא"כ בגליא דתורה הוא העצמות. ולכן אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו, שהעילוי דלעתיד בגילוי פנימיות התורה יהי' ע"י הלימוד דגליא דתורה, ונת"ל שהדבר הגורם הוא למעלה יותר מהדבר שנמשך על ידו, ומזה מובן שגליא דתורה היא למעלה מפנימיות התורה.

284

וזהו גם העילוי דמשה לגבי משיח. דהנה אף שנת"ל שמשיח הוא בחי' פנימיות עתיק, והרי עתיק הוא למעלה מהעולמות, מ"מ, כיון שעתיק פירושו שנעתק ונבדל, הרי מזה גופא מוכח שיש לו איזה שייכות לעולמות, אלא שהוא נעתק ונבדל מהם. והיינו לפי שהמעלה דלעתיד (ענינו של משיח) הוא בענין הגילויים, וכל אור וגילוי יש לו שייכות לעולמות, אלא שהוא בהעתקה והבדלה. אמנם בענין בחי' משה נת"ל (בפירוש מ"ש ובמשה עבדו) שהוא מגיע בהעצמות ממש, למעלה גם מבחי' הוי' שבעצמות. והיינו לפי שמשה קיבל גליא דתורה ומסרה לכל ישראל53, וע"י לימוד גליא דתורה מגיעים בהעצמות ממש. ואין זה סותר למשנת"ל שמשיח הוא בפנימיות עתיק, ומשה בבחי' פנימיות אבא פנימיות עתיק שלמטה מבחי' פנימיות עתיק עצמו, לפי שיש הפרש בין מדריגת משה מצד עצמו למדריגת משה מצד מ"ת, שמדריגת משה עצמו היא בבחי' פנימיות אבא כו', אבל מצד מ"ת דגליא דתורה שניתן ע"י משה הרי הוא מגיע בהעצמות ממש כנ"ל. וזהו ג"כ ענין מעלת שמחה של מצוה, דהיינו השמחה בעצם מעשה המצוה, לפי שע"י המצוות תופסים בהעצמות ממש, ולכן עז"נ שם נשמחה בו, בו בעצמותו.

ז) אמנם אף שע"י העבודה דלימוד גליא דתורה וקיום המצוות בקבלת עול תופסים בהעצמות, מ"מ, עכשיו הרי זה בהעלם, וכל הגילויים שישנם עכשיו הם בא' משתי הפנים, או שאין זה גילוי העצמות שלמעלה מהעולמות אלא רק גילוי שבערך העולמות, או שהגילוי הוא למעלה מהעולמות אבל אין זה נמשך בפנימיות בהעולמות. וכמו שהי' ביצי"מ וקרי"ס, שאף שביצי"מ היו גילויים היותר נעלים עד שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובפרט בקרי"ס, מ"מ, גילויים אלו היו רק מצד למעלה, ולא מצד המטה כנ"ל, ומה שנמשך בפנימיות הרי זה רק ענינים שבערך העולמות, ולא גילוי העצמות. וגילוי העצמות יהי' לעתיד דוקא. וכמו בגילוי פנימיות התורה שיתגלה בביאת המשיח, שהגילוי הוא מבחי' יחידה ומבחי' פנימיות עתיק שלמעלה מהעולמות לגמרי. ועוד זאת, כמבואר במ"א54 בענין אופן לימוד התורה שמשיח ילמד עם כל ישראל (והרי אז יקומו האבות ומשה רבינו, ומשיח ילמד גם עמהם), לפי שאופן לימודו יהי' בבחי' ראי' וגילוי המהות, ולכן

285

יוכל ללמוד איש אחד עם אלפים כו'. וע"ד שמצינו בכתבי האריז"ל55 שראה פעם בשינת צהרים דשבת מה שהי' יכול לדבר בזה פ' שנה, ומכ"ש בביאת המשיח שיהי' ענין הראי' באופן נעלה יותר. ויתירה מזה, כמבואר במ"א56 שלימוד המשיח יהי' למעלה יותר מבחי' הראי', שיהי' באופן של ריח, וכמ"ש57 והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט, וכמארז"ל58 דמורח ודאין. אמנם, לאחרי כל זה, הרי גם ענין הריח אינו העצם ממש, והיינו, שבביאת המשיח יהי' גילוי העצם, אבל לא העצם ממש. משא"כ ע"י קיום המצוות בקב"ע בעוה"ז תופסים בהעצמות ממש. אלא שעכשיו הרי זה בהעלם, והמשכת העצמות שממשיכים בעבודתינו עכשיו, תתגלה לעתיד, אבל אז יהי' רק התגלות הדבר, ואילו המשכת העצמות ממש היא עכשיו דוקא.

ועפ"ז מובן שיש מעלה בעוה"ז ויש מעלה בעוה"ב. וכללות הענין בזה, שהנח"ר של האדם הוא לעתיד כשיהי' גילוי העצמות, ונח"ר של הקב"ה הוא עכשיו ע"י קיום המצוות. ובזה יובן המעלה דיצי"מ על הגאולה העתידה, לפי שיצי"מ היא הכנה למ"ת דגליא דתורה, שעי"ז תופסים בהעצמות ממש, ולכן הי' קרי"ס באופן של בקיעה אחת, לפי שענינה הוא בהעצמות שלמעלה מהתחלקות. אמנם יצי"מ נמשלה ללילה, לפי שעכשיו הוא זמן של העלם, וגם הגילויים היו רק מצד המעלה כו' כנ"ל. ובזה הוא היתרון בגאולה העתידה, שאז יהי' זיכוך גם בהמטה עצמו, באופן שעניני המטה יהיו כלים לגילוי העצמות. וזהו מ"ש בילקוט שלעתיד יהיו נפלאות גדולות יותר. אמנם ענין זה גופא הוא ע"י יצי"מ דוקא, שאז הי' פתיחת הצינור גם להגאולה העתידה. וכנ"ל שדוקא ע"י תלמודו בידו, לימוד גליא דתורה וקיום המצוות בדרך קב"ע, יזכו להגילויים דגאולה העתידה במהרה בימינו.

**********


1) מיכה ז, טו.

2) יל"ש עה"פ (רמז תקנט).

3) בשלח טו, יא.

4) תהלים קלו, ד.

5) ראה שמו"ר פי"ח, יא. פי"ט, ו. ד"ה כי בחפזון תש"ח פ"ב (סה"מ ה'תש"ח ע' 152 ואילך).

6) הגדה של פסח פיסקא "מצה זו". ושם לפנ"ז פיסקא "ויוציאנו".

7) רד"ה כימי צאתך תש"ח (שם ע' 159).

8) ראה זח"ג קעו, א.

9) ברכות יב, סע"ב.

10) מכילתא ופרש"י יתרו יט, ה.

11) ד"ה והחרים גו' דאחרון של פסח פ"ב (לעיל ע' 237).

12) ראה תורת חיים בשלח ריד, א ואילך (בהוצאה החדשה – ח"א קנג, ב ואילך).

13) בראשית א, ט.

14) קהלת ג, כ.

15) הגדה של פסח פיסקא "דיינו".

16) תהלים סו, ו.

17) ראה תוד"ה כשם – ערכין טו, א.

18) לקו"ת ויקרא ז, א. ובכ"מ.

19) יתרו כ, ב.

20) פסחים נ, א. וש"נ. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 19. וע' 580 הערה 8.

21) בהבא לקמן – ראה תו"ח בשלח ריז, ב ואילך (בהוצאה החדשה – ח"א קנה, ג ואילך).

22) תשא לד, ו.

23) ד"ה והחרים פ"ה (לעיל ע' 242 ואילך).

24) בשלח יד, לא.

25) ד"ה והחרים פ"ד ואילך (לעיל ע' 240 ואילך).

26) ישעי' יא, טו.

27) ראה שער האמונה פנ"ג (פד, ב).

28) ראה סה"מ תרל"ה ח"א ע' רסח ואילך. תרח"ץ ע' רא. וראה גם תו"א ט, ב. לקו"ת שה"ש יז, ג.

29) ראה פרה פ"ח מ"ח. מקוואות פ"ה מ"ד

30) קהלת ג, ז.

31) ראה עירובין מו, א.

32) ע"ז ה, רע"ב. פרש"י תבוא כט, ו.

33) ראה שער האמונה פנ"ו (פט, א).

34) ישעי' נב, יג.

35) תנחומא תולדות יד.

36) ראה סה"מ שבהערה הבאה.

37) ראה רמ"ז לזח"ג רס, ב. סה"מ תרל"ה שם ע' רסו. תרח"ץ שם ע' ר.

38) ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז.

39) ראה תו"א בשלח סו, ב. וראה לקו"ש ח"ו ע' 244 ואילך. וש"נ.

40) פע"ח שער הק"ש פט"ו. רמ"ז שם. וראה לקו"ת נצבים מט, ד. הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ ה'ש"ת ע' 49. וש"נ.

41) ע' צה ואילך.

42) ראה הקדמת ספר חרדים (תנאי המצוות – התנאי הרביעי. הובא בשל"ה רלט, סע"ב). וראה הקדמת שער המצוות להאריז"ל (ד"ה גם דע). וראה תו"א תולדות כ, ב.

43) ראה המשך וככה תרל"ז פט"ו ופכ"א.

44) אבות פ"ד מי"ז.

45) ברכות בסופה. וש"נ.

46) תמיד בסופה.

47) ראה גם תו"ח שם רכג, ב ואילך (קנט, ד ואילך).

48) פסחים קיד, ריש ע"ב. וש"נ.

49) בהבא לקמן – ראה תו"ח שם ריח, ב ואילך (קנו, ב ואילך).

50) ראה תניא רפל"ח.

51) ראה תניא אגה"ק סוסכ"ו.

52) תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. ספרי ופרש"י פינחס כח, ח.

53) אבות רפ"א.

54) לקו"ת צו יז, א-ב. שער האמונה פ"ס. סה"מ תרל"ה שם (ע' רסט). תרח"ץ שם (ע' רא). וש"נ.

55) פע"ח שער ק"ש שעל המטה פ"א.

56) ראה המשך תער"ב ח"א ע' תנ. ד"ה והניף ידו וד"ה ויאמר לו יהונתן תשי"א.

57) ישעי' יא, ג.

58) סנהדרין צג, ב.