בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ט

204

(הנחה בלתי מוגה)

עשר תעשר את כל תבואת זרעך1, ואמרו רז"ל2 עשר בשביל שתתעשר, כי, בפסוק זה אי אפשר לפרש כפי שמפרשים בכ"מ שהכוונה בכפל הלשון היא אפילו מאה פעמים3, שהרי מעשר הוא דבר קצוב, ולכן פירשו שעשר תעשר הם ב' ענינים, עשר ותתעשר, שנתינת המעשר הוא בשביל שתתעשר. והיינו, דאע"פ שאמרו רז"ל4 הוו כעבדים כו' שלא על מנת לקבל פרס, מ"מ, הנה במצות צדקה בכלל, ובמעשר בפרט, מבקש הקב"ה ובחנוני נא בזאת גו'5, שזהו גם תוכן הענין דעשר בשביל שתתעשר.

ב) ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענין המעשר. דהנה6, ידוע ומבואר בספרי הקבלה7 שספירת המלכות נקראת מעשר, וטעם הדבר אינו רק לפי שספירת המלכות היא ספירה עשירית, אלא גם לפי שהיא כמו המעשר שהוא חלק קטן בלבד בערך לשאר החלקים, וכך ספירת המלכות היא רק חלק קטן בערך לשאר הספירות. ויובן זה עד"מ בכחות הנפש באדם למטה, שכח המלוכה וההתנשאות חלוק מכל שאר הכחות, שכל הכחות הם לעצמו, לא מבעי כח השכל שהוא לעצמו, שלא זו בלבד שאינו צריך לזולת, אלא עוד זאת, שהזולת מבלבל לשכל, וכידוע הראיות על זה, אלא גם המדות שהם לזולתו, וכמו בחסד ורחמים שצריך שיהי' זולת על מי להתחסד ועל מי לרחם, וכפי שמצינו באברהם אבינו שנצטער על שלא היו לו אורחים8, לפי שאי אפשר להיות התפשטות מדת החסד בלי זולת, מ"מ, הרי עצם המדות הם לעצמו, שבלעדי המדות הרי הוא חסר, והיינו, שכאשר לא תהי' אצלו אחת מהמדות אזי חסר אצלו גילוי כח מהנפש, משא"כ כח המלוכה וההתנשאות שזהו רק לזולתו, וגם כאשר

205

לא תהי' אצלו מדת ההתנשאות בגילוי אינו חסר כלל. והדוגמא מזה יובן למעלה בענין ספירת המלכות, שהיא בשביל הזולת. וזהו גם שבספר יצירה נזכרו רק ג' יסודות אש מים רוח, ואינו נזכר יסוד העפר, ומבואר על זה בפרדס9 שזהו עד"מ קדירת מים ע"ג האש שע"י רתיחת המים נבדל העפר וניכר בפ"ע, והיינו, שבחי' המלכות נכללה בשאר הספירות, והיא גילוי כללות הספירות או גילוי כל ספירה וספירה, וכמבואר בלקו"ת ד"ה לבאר ענין המסעות10 שהמלכות היא בחי' הגילוי שבכל מדה. ובמק"א11 מבואר גם ההפרש בין אופן האצלת כל הספירות לאופן האצלת ספירת המלכות, שכל הספירות נאצלו בכמה נקודות, וספירת המלכות נאצלה נקודה אחת, ובנינה הוא מגילוי שאר הספירות. ומכל זה מובן איך שהמלכות היא רק חלק קטן בערך שאר הספירות, ולכן נקראת בשם מעשר.

ג) והנה נתינת המעשר היא ללוי, והו"ע עליית המלכות בבינה, דגבי לויים כתיב12 ועבד הלוי הוא, שזהו בחי' בינה13, ולכן היתה עבודת הלויים באמירת שירה על היין, כי ענין השירה וכן ענין היין הוא בספירת הבינה14. והנה, אמירת השירה היא על היין שיש בו גם הניסוך ע"ג המזבח, אלא שניסוך היין הוא ע"י כהנים, ואמירת השירה היא ע"י הלויים. וההפרש בין ניסוך לשירה יובן מענין ההפרש בין כהנים ללויים, כידוע15 שעבודת הכהנים היא המשכה מלמעלה למטה, וכמ"ש בזהר16 דכהני בחשאי וברעותא דלבא, ועבודת הלויים היא העלאה מלמטה למעלה, ובאופן שהוא היפך ענין החשאי, וכמו"כ יובן גם ההפרש בין כהנים ולויים בעבודתם בענין היין, שעבודת הכהנים היא בניסוך היין שענינו המשכה מלמעלה למטה, כידוע17 בענין כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים18, דק"ש הו"ע העלאה מלמטלמ"ע, ותפילין הו"ע המשכה מלמעלמ"ט, וכן הוא גם בענין עולה ונסכים, שעולה היא העלאה מלמטלמ"ע, כמ"ש19 כליל תקטר, ונסכים

206

ענינם המשכה מלמעלמ"ט. משא"כ ענין השירה הוא העלאה מלמטלמ"ע, ולכן הי' זה ע"י הלויים, שעבודתם היא בדרך העלאה מלמטלמ"ע.

אך צריך להבין, איך אפשר שבענין היין עצמו יהיו שני הפכים. והענין בזה, דהנה, יין הוא בחי' בינה, שהיא בחי' רחובות הנהר20, והיינו, שחכמה היא באופן של נקודה בלבד, בחי' מעין, ובינה היא באופן של התרחבות, בחי' נהר, ולכן ענין הבינה הוא המשכה מלמעלמ"ט, מבחי' הנקודה לבחי' ההתרחבות. אך מ"מ הרי ידוע שבינה היא בחי' יסוד האש21, והרי אש הו"ע הכיווץ שזהו היפך ההתרחבות וההתפשטות. אך הענין הוא, שההתרחבות דבינה היא ע"י צמצום דוקא, שצריך להיות תחילה צמצום והעלם בנקודת החכמה, ורק אז אפשר להיות ההתרחבות דבינה, והיינו, שכל זמן שמאיר תוקף האור דחכמה, אי אפשר שתהי' בזה התחלקות פרטים, כי בתוקף האור ו(לפעמים איתא הלשון ב)פנימיות האור אין בחי' אותיות, ואי אפשר שיהיו בזה פרטים, ודוקא כאשר נתעלם פנימיות האור, ונשאר רק חיצוניות האור שיש בו אותיות, אזי אפשר שיבוא להתחלקות פרטים. ונמצא, שאף שענין ההתרחבות דבינה הוא בחי' המשכה, שנמשך מן הנקודה לבחי' התרחבות, מ"מ הרי זה בחי' גבורות והעלאה, לפי שבאה ע"י צמצום. והרי ענין הצמצום שבבינה אינו דומה להצמצום שבנקודת החכמה, דהנה, גם נקודת החכמה באה ע"י צמצום, אבל, הצמצום שבנקודת החכמה הוא ע"ד לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה22, שענין זה הוא באופן שהרב נותן להתלמיד את כל האור, אלא שזהו בדרך קצרה23, וכלשון הרמב"ם24 דברים מועטים ועניניהם מרובים, וכמו"כ הוא בנקודת החכמה, שיש בה כל תוקף ופנימיות האור, אלא שזהו באופן של נקודה, אבל יש בזה כל התוקף והפנימיות, ולכן אי אפשר שתהי' בזה התחלקות פרטים כנ"ל. משא"כ בבינה הרי הצמצום הוא התעלמות האור, שמתעלם פנימיות האור דחכמה, ומה שנמשך בבינה הוא רק חיצוניות בלבד. ומשום זה הנה החכמה היא בחי' מים והבינה היא בחי' אש.

והנה כשם שחכמה ובינה חלוקים במהותם, כמו"כ חלוקים הם גם בענין העבודה הבאה מהם. והענין בזה, שמצד הבינה נעשה

207

צמאון ואהבה כרשפי אש, דכיון שבבינה חסר פנימיות האור, הנה הגם שמשיג את הענין בהתרחבות בכל הפרטים, מ"מ, כיון שמרגיש שכל זה הוא רק חיצוניות בלבד, והפנימיות חסר אצלו, לכן הוא מתעורר באהבה כרשפי אש ובתשוקה וצמאון לפנימיות האור. ועוד זאת, דכיון שבבינה יש רק חיצוניות האור בלבד, לכן היא בבחי' מציאות, ומשום זה שייך בה ענין הצמאון והרצוא. משא"כ מצד החכמה, כיון שמאיר פנימיות האור, הרי הוא בביטול דשוב. ועוד זאת, שלא שייך בה ענין הצמאון כיון שמאיר בה פנימיות האור, והיינו, שבחי' זו שאלי' הוא הצמאון דבינה, הרי היא בגילוי בחכמה, ובמילא לא שייך שיהי' צמאון לבחי' זו.

אמנם עם היות שהבינה באה ע"י הצמצום כנ"ל, מ"מ, להיותה בחי' מרחב, הנה ע"י הרצוא והצמאון והשוב שלאחרי הרצוא, נמשך מבחי' שלמעלה גם מנקודת החכמה, והו"ע מרחב העצמי. והיינו, שבחי' החכמה, עם היות שיש בה כל תוקף ופנימיות האור כנ"ל, מ"מ, הרי היא בחי' נקודה בלבד, היינו, שהאור הוא באופן של צמצום בבחי' נקודה. אך ע"י הרצו"ש שבבינה נמשך בחינת מרחב העצמי ובא בגלוי בהמרחב דבינה, והוא בחי' פנימיות בינה, שנמשך בה מבחי' פנימיות החכמה שהיא פנימיות עתיק. וזהו ענין נתינת מעשר ללויים, שצריך להעלות את בחי' המלכות שנקראת מעשר לבחי' הבינה, ועד כפי שנמשך בה מרחב העצמי.

ד) וביאור הענין, דהנה, ספירת המלכות היא שרש הנבראים, ואופן התהוות הנבראים מספירת המלכות הוא בדרך התלבשות, שזהו מ"ש25 בראשית ברא אלקים, וכמשנ"ת במאמרים הקודמים26 בענין ההפרש בין ההתהוות שמשם אלקים לההתהוות שמשם הוי', שההתהוות שמשם הוי' היא התהוות שבדרך ממילא, וכמ"ש27 כי הוא צוה ונבראו, שזהו לפי שהיא התהוות שבדרך קירוב, אמנם בכדי שתהי' התהוות היש, ובפרט יש נפרד, יש צורך בהתהוות שבדרך התלבשות דוקא, שזוהי ההתהוות שמשם אלקים, שהתהוות זו אינה כענין עילה ועלול, כי אם התהוות שבדרך ריחוק דוקא, עד שנעשה יש נפרד, וזהו אופן ההתהוות שמצד ספירת המלכות. אמנם תכלית הבריאה היא כמ"ש28 אשר ברא אלקים לעשות, לתקן29, והתיקון הוא עי"ז שיהי' ויכולו השמים והארץ

208

גו'30, ויכולו מלשון כליון וצמאון31, והו"ע העלאת המלכות לבינה, היינו, שגם העולמות שהם בבחי' יש לפי שנתהוו מצד המלכות, יהי' בהם הכליון והצמאון שמצד הבינה. וזהו גם מ"ש32 ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, שהם ב' בחי' עולמות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, בינה ומלכות, שבהם ההפרש בין דעת עליון שמלמעלמ"ט לדעת תחתון שמלמטלמ"ע, והיינו, שהדעה שלמטה היא שלמטה יש ולמעלה אין, לפי שהנברא מרגיש את עצמו ליש, אלא שמשיג ובא גם לידי הרגשה שישנו אין שמהווה ומקיים אותו, וזהו בחי' עלמא דאתגליא. אך הכוונה היא שיומשך מן העולם ועד העולם, שבבחי' עדאת"ג יומשך הביטול דדעת עליון שבעדאת"כ, היינו, שיורגש בהנבראים שכל מציאותם היא כפי שהם כלולים במקורם, וכמו דגים שבים שמיד שפורשים מן הים אין בהם חיות כלל33, כיון שכל מציאותם היא בהיותם בתוך הים, כמים לים מכסים34, והיינו שיהי' בהם לא רק הביטול שמצד הרגש כח הפועל שבנפעל, אלא שיורגש בהם גם הביטול שמבחי' כי הוא צוה ונבראו.

ה) אמנם ע"פ משנת"ל שגם הבינה היא בצמצום, והתכלית היא להמשיך בחי' מרחב העצמי, הרי מובן שלא מספיק ענין העלאת המלכות לבינה, שגם בעדאת"ג יהי' הביטול דדעת עליון, אלא צריך להמשיך בחי' נעלית יותר, שזהו בחי' א-ל דעות הוי'35, שכולל ב' הדעות יחד (ע"ד המבואר בלקו"ת ד"ה ושמתי כדכד36, להוי כדין וכדין), לפי שהוא למעלה מב' הדעות, שלכן כוללם יחד. וזהו"ע בחי' מרחב העצמי. ובחי' זו נמשכת בספירת המלכות דוקא, וכמ"ש37 מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב, שהמשכת המרחב העצמי היא בהמיצר דמל' דוקא. וע"ד מעלת בעלי תשובה על צדיקים, שעבודתם היא בחילא יתיר38, להיות שעד הנה היתה נפשם בארץ צי' וצלמות כו'39. וכמו"כ יובן גם בענין הנבראים שנתהוו מספירת המלכות להיות בבחי' יש ודבר נפרד, שמצד זה יש אצלם הצמאון דמן המיצר, ועי"ז נמשך בחי' מרחב העצמי.

209

וזהו גם ענין התפלה שיש בה ב' בחי', תפלת עני ותפלת עשיר40, והיינו, שההתחלה היא בבחי' תפלת עני, שעי"ז נעשה המשכת האור שבערך הנבראים להיות מילוי החסרון, אבל המשכה זו היא רק די מחסורו אשר יחסר לו, ואין אתה מחוייב לעשרו41, ואח"כ היא בחי' תפלת עשיר, המשכת בחי' מרחב העצמי, שהו"ע העשירות, בלי גבול. והמשכת המרחב העצמי היא בבחי' המיצר דמלכות דוקא. וזהו שאמרו רז"ל42 שהטעימן הקב"ה להאבות בעוה"ז מעין עוה"ב, כמ"ש באברהם43 והוי' ברך את אברהם בכל, ואמרו רז"ל44 בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה, ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ באור התורה45, שבחי' כל הו"ע כל דאחיד בשמיא ובארעא46, דבכללות הוא בחי' די מחסורו, ובחי' בכל הוא למעלה מבחי' כל, והו"ע העשירות, בחי' מרחב העצמי. והמשכת בחי' בכל היא בבחי' בת דוקא, היינו בבחי' המלכות שנקראת בת, דאף שאמרו רז"ל47 לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' עד שקראה אחותי כו' עד שקראה אמי, מ"מ, אמיתית העלי' היא למעלה גם מבחי' אמי, בחי' הבינה, כי, התכלית היא בחי' העשירות והמרחב העצמי, וענין זה נמשך בבחי' בת דוקא, בחי' בת ציון48. וזהו ג"כ מ"ש49 אז תשמח בתולה (בחי' בת, כנס"י) במחול, שענין המחול הוא הקירוב שאחרי הריחוק, והיינו, שלאחרי הריחוק נעשה קירוב גדול יותר, ואז גם השמחה היא גדולה יותר (כמשל בן מלך שהי' בשבי' ושב אל אביו המלך, שאז השמחה והתענוג הם ביותר50). והענין בזה, ששמחה היא בספירת הבינה51, וגם תשובה היא בספירת הבינה51, אמנם התכלית הוא המרחב העצמי שנתגלה בבינה. וזהו שבתשובה יש בחי' תשוב ה' תתאה ויש בחי' תשוב ה' עילאה52, והיינו, שהיא למעלה גם מבחי' ה' עילאה, בינה, דהיינו בחי' המרחב העצמי דוקא. וזוהי גם השמחה היתירה שבאה אחר הריחוק דוקא, שדוקא מן המיצר נעשה ענני במרחב.

210

ו) וזהו עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, שנתינת המעשר צריך להיות ללוי, והיינו, שצריך להעלות את בחי' המלכות (שנקראת מעשר) לבחי' בינה (מדריגת הלויים), אבל, ענין זה הוא בחי' די מחסורו אשר יחסר לו, ועל זה מוסיף בשביל שתתעשר, שהוא המשכת בחי' העשירות והמרחב עצמי שנמשך ע"י הבינה בבחי' המלכות, וכנ"ל שדוקא מצד הריחוק באים לקירוב היותר גדול.

וזהו ג"כ ענין חודש אלול, דהנה, אלול הוא ר"ת אני לדודי ודודי לי53, היינו, שבתחילה צ"ל אני לדודי ואח"כ ודודי לי, שהו"ע העבודה שמלמטה למעלה, שזהו אופן העבודה דחודש אלול עד יוהכ"פ, ועבודה זו היא בבחי' לב נשבר ונדכה, ועי"ז בא אח"כ לשמחה היותר גדולה בשמע"צ, שזהו מש"נ אז תשמח בתולה במחול, אז בגימטריא שמונה, והו"ע גילוי השמחה בשמיני עצרת54, שהוא שמן בכל השמנונית והעשירות דמרחב העצמי בבחי' בלי גבול, וגילוי זה בא ע"י העבודה דלב נשבר ונדכה בחודש אלול, כי, מן המיצר דוקא נעשה ענני במרחב, המשכת המרחב העצמי, כפי שנמשך בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי, למטה מעשרה טפחים.

**********

211

בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. התחלת פרשתנו היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו גו' והקללה אם לא תשמעו גו'".

וידועה השאלה1: מדוע גבי ברכה נאמר לשון "אשר" ("אשר תשמעו"), הרי ברכה זו היא על תנאי [וכפי שמבהיר רש"י: "את הברכה – על מנת אשר תשמעו"], וא"כ הול"ל בלשון "אם", כמ"ש גבי קללה "אם לא תשמעו", ולמה נאמר בלשון "אשר"?

יש מתרצים2, שכיון ש"לא ידח ממנו נדח"3, הרי בודאי שסוכ"ס יזכה כאו"א מישראל לברכה, ולכן לא נאמרה הברכה בלשון "אם", אלא בלשון "אשר", שהוא לשון ודאי; משא"כ בנוגע לקללה אי אפשר לומר בלשון ודאי, אלא רק בלשון "אם", דכיון שהאדם הוא בעל בחירה, הרי בידו לבחור בטוב, ולהיות במדריגת הבינוני (ש"היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"4) ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"5, ואז לא יהי' צורך בענין הקללה כלל.

אבל, אין זה ביאור מספיק, שהרי מצינו שנאמר לשון "אם" גם בנוגע לקו הטוב, כמו: "אם בחוקותי תלכו"6, "אם בקולו תשמעו"7.

ויש מתרצים8, שהטעם שנאמר לשון "אשר" הוא לפי שלשון זה הוא סיוע ונתינת כח מלמעלה לקבלת הברכה (ע"י הענין ד"תשמעו אל מצוות גו'").

אבל, גם תירוץ זה אינו מספיק, שהרי גם לשון "אם" מורה על סיוע ונתינת כח, כדברי הגמרא9 עה"פ "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים", וידוע שענין התחנונים שלמעלה הוא סיוע ונתינת כח10.

212

ב. ויש להקדים – שלא מדובר כאן על הזמן דלעתיד, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"11, וכל הענינים יהיו בקו הטוב, דכיון שלא יהי' אז ענין הבחירה (ולכן יהיו אז "שנים אשר גו' אין גו' בהם חפץ"12), הרי גם ענין הברכה לא יהי' אז בשלימות; אלא המדובר הוא על הזמן דעתה, ימים אשר יש בהם חפץ, ואעפ"כ ישנם חילוקי לשונות – שבפסוקים "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" נאמר לשון "אם", ואילו בפ' ראה נאמר לשון "אשר".

והביאור בזה13:

"אם בחוקותי תלכו" – קאי על עבודת הצדיקים, שעבודתם היא הליכה בדרך ישרה, עבודת התורה והמצוות: "בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה" (כפירוש רש"י, מספרא), "ואת מצוותי תשמרו" – קיום המצוות.

"אם בקולו תשמעו" – קאי על עבודת התשובה, כדאיתא בגמרא14 ששאלו את משיח "אימתי קאתי מר", והשיב "היום" – "היום אם בקולו תשמעו"<7>, והרי ההכנה לגאולה היא תשובה, כמארז"ל15 "ישראל שעושין תשובה נגאלין" (וכהוספת הרמב"ם16 ורבנו הזקן באגרת התשובה17 – "מיד"). וכן מוכח מכללות הסוגיא שם, דקאי על ענין התשובה.

ואילו בפרשתנו מדובר אודות ב' העבודות, עבודת הצדיקים ועבודת התשובה, שזהו "ברכה וקללה": "ברכה" – עבודת הצדיקים, ו"קללה" – עבודת התשובה, כדלקמן.

ג. ובהקדם הביאור במש"נ בנוגע לב' הענינים דברכה וקללה – "ראה אנכי נותן לפניכם":

הפירוש "לפניכם" (ולא "לכם") הוא – "לפנימיותכם"18, ע"ד המבואר בפירוש הכתוב19 "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ש"לפניהם" פירושו "לפנימיותם"20.

213

ולכאורה, בשלמא בנוגע לברכה מובן הפירוש ד"לפניכם", "לפנימיותכם" – שקיום המצוות יהי' בפנימיות, ולא באופן ד"פנו אלי עורף"21, ועי"ז יהי' גם שכר המצוות (שהו"ע הברכה) בפנימיות, דהיינו שיחדור ("דורכנעמען") באדם כולו, מן הקצה אל הקצה.

ובסגנון אחר – שהשכר דבני חיי ומזוני רויחי יהי' בפנימיות: "בני" – בנים עוסקים בתורה ובמצוות; "חיי" – לא סתם לחיות ("אָפּלעבן") מאה ועשרים שנה, אלא שהשנים יהיו מלאים בתוכן פנימי של תורה ומצוות; "ומזוני רויחי" – לא רק כדי להשקיט את רעבונו, אלא גם כדי להרגיש את "מוצא פי הוי'"22 שבמאכל.

אבל בנוגע לענין הקללה – איך שייך שיהי' הדבר בפנימיות? הרי ידוע שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד מאלקות23, ומה שעובר לפעמים עבירה, אין זה אלא לפי ש"נכנס בו רוח שטות"24, וא"כ מובן שאין זה בפנימיות אלא בחיצוניות בלבד. וכמ"ש הרמב"ם25 בביאור הטעם שגט מעושה בישראל כשר, כי בפנימיותו "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות". וא"כ, איך שייך לומר בנוגע לענין הקללה "לפניכם", "לפנימיותכם"?

וכן בנוגע ללשון "נותן" – ענין של מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"26 – הרי זה שייך רק בנוגע לענין הברכה, ולא על ההיפך ח"ו.

וכן בנוגע ללשון "אנכי" – שהוא למעלה משמות הוי' ואלקים, כמ"ש במתן-תורה27 "אנכי הוי' אלקיך" (שהסדר בזה הוא מלמעלה למטה: "אנכי", אח"כ "הוי'", ואח"כ "אלקיך"), "אנכי מי שאנכי"28, "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ"29 – איך שייך שמשם יומשך ענין של היפך הברכה?

ועכצ"ל, שפירוש "קללה" כאן אינו כפשוטו ח"ו, אלא ע"ד מ"ש30 "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה".

214

וע"ד המבואר31 בנוגע לענין הקללות שבתוכחה, בפרשת בחוקותי ובפרשת תבוא, שאינם קללות כפשוטו ח"ו, אלא אדרבה – ברכות נעלות יותר, ודוקא מצד גודל מעלתן נאמרו באופן שלא תזיק להן עינא בישא של המקטרגים. וכפי שמצינו בגמרא32 ברכות שנאמרו באופן שהזולת הי' יכול לפרשם באופן הפכי, מטעם הנ"ל.

ותוכן הענין – שברכות אלו נמשכות מחסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים, והכוונה היא שגם החסדים המכוסים יומשכו בטוב הנראה והנגלה.

וע"פ הידוע שכל המשכה מלמעלה באה ע"י עבודה המתאימה להמשכה זו, כיון ש"כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"33, הרי מובן, שכדי להמשיך מחסדים המכוסים, צריכה להיות העבודה ד"בכל מאדך" (שלמעלה מבחי' "בכל לבבך ובכל נפשך")34, שהו"ע העבודה דפנימיות הנפש, ובכללות הו"ע עבודת התשובה שהיא "בחילא יתיר"35 (למעלה מעבודת הצדיקים שהיא בסדר מסודר), ומגעת בפנימיות הנפש; ולכן גם למעלה מגעת עבודה זו בבחי' מאד שלמעלה, פנימיות אלקות.

וכשם שהתשובה פועלת באדם ש"זדונות נעשות לו כזכיות"36 – הנה עי"ז פועלים גם למעלה "ויהפוך גו' את הקללה לברכה", כיון שעבודת התשובה מגעת בבחי' מאד שלמעלה, ששם אין מקום לקללות (ע"ד פתגם אדמו"ר האמצעי37 "כשאבא קורא הערט זיך ניט קיין קללות"), והכל נהפך לברכה, בטוב הנראה והנגלה.

ועפ"ז מובן שמ"ש "ראה אנכי נותן לפניכם" קאי על שני הענינים – עבודת הצדיקים ("ברכה") ועבודת התשובה ("קללה"), ואדרבה – ענין זה הוא בתוקף עוד יותר בעבודת התשובה, שמגעת בפנימיות יותר, כנ"ל.

ד. ועפ"ז יובן טעם חילוקי הלשונות בכתובים – שגבי "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" נאמר הלשון "אם", ואילו בפרשתנו נאמר הלשון "אשר":

בב' הכתובים "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" – כיון שבכל

215

אחד מהם מדובר אודות קו אחד, הקו דעבודת הצדיקים ("בחוקותי תלכו") או הקו דעבודת התשובה ("בקולו תשמעו"), לכן נאמר בהם לשון "אם", כיון שאין וודאות שהעבודה תהי' בקו זה, שהרי יתכן שתהי' העבודה בקו השני.

משא"כ בפרשתנו שמדובר אודות ב' הקוים – הרי ודאי הדבר שאצל כאו"א מישראל יהי' אחד משני הקוים,

– בביאת המשיח יהי' כאו"א מישראל שייך לשני הענינים, כמאמר38 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"; אבל גם קודם לכן, הנה מצד "לא ידח ממנו נדח", יהי' כאו"א מישראל שייך עכ"פ לאחת מב' עבודות אלו –

ולכן נאמר "אשר", לשון ודאי.

***

ה. ספר משנה-תורה נאמר לדור שנכנסו לארץ (כמובא בתניא39), בתור הכנה להכניסה לארץ. ולכן נאמרו בו הרבה מצוות התלויות בארץ.

[ואף שקצת מהם נאמרו גם בספרים שלפנ"ז – הרי מה שנזכרו בספרים אלו הוא מצד טעם מיוחד, וכמו בפ' שלח, שכיון שנפלה רוחם מצד מעשה המרגלים, לכן "בישר להם שייכנסו לארץ"40, ועד"ז בנוגע לשאר המקומות שנזכר אודות מצוות התלויות בארץ. משא"כ בספר דברים נאמרו מצוות התלויות בארץ בהתאם לענינו של כללות הספר שהוא הכנה להכניסה לארץ].

וביניהם ישנו גם הציווי שנאמר בפרשתנו41: "כי ירחיב הוי' אלקיך את גבולך גו'",

– לכאורה הי' מקום לפרש דקאי על הזמן דלעתיד [ע"ד מ"ש גבי ערי מקלט (שזהו פנימיות הענין דחודש אלול42) "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך גו' ויספת לך עוד שלש ערים גו'"43], שאז תהי' הרחבה אמיתית. אבל, הפירוש האמיתי הוא דקאי על הכניסה לארץ ישראל, שזהו ענין של הרחבה לגבי המצב שקודם הכניסה לארץ ישראל –

216

"בכל אות נפשך תאכל בשר וגו'".

ו. נתבאר תוכן מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא44 אם במדבר נאסר להם בשר תאוה, או אדרבה הותר להם בשר נחירה (בפנימיות הענינים) – שאכילת ובירור בשר תאוה אפ"ל רק כשישנה הרחבה בכחות הרוחניים45, משא"כ במדבר שבהיותם נשמות בגופים היו שייכים לענינים רוחניים בלבד46; ואעפ"כ לדעת ר"ע הותר להם בשר נחירה (אף שאכילת בשר47 הו"ע של ירידה גדולה48), כי, מצד מעלתם הי' בכל עשיותיהם (גם בענין של ירידה) איזה ענין של בירור וזיכוך49 (ומ"מ לא הוצרכו לשחיטה50, ולדעת הרמב"ם נאסר להם בשר שחיטה, שהי' נחשב כמו חולין בעזרה51) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1108 ואילך.

***

217

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה עשר תעשר גו'.

***

ח. עומדים לקרוא עתה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך גו'"52, שתוכנה, שהאדם צריך לשפוט עצמו בכל הענינים.

והרי זהו תוכן העבודה דחודש אלול53, כפי שמסר לנו כ"ק מו"ח אדמו"ר54, שחודש אלול הוא חודש החשבון, שבו יש לערוך את חשבון הנפש על כל הענינים שהיו בי"א החדשים שלפנ"ז, ובשנת העיבור – גם על חודש העיבור.

וזהו "שופטים ושוטרים גו' ושפטו את העם גו'" – דקאי על כל איברי הגוף, כדאיתא בגמרא55 "עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו אברים", שכל אבר צריך לקיים בו מצוה מיוחדת, וכפי שמצינו בספרי מוני המצוות56 שמונים פרטי המצוות השייכים לכל אבר, וכללות רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח איברי הגוף57. ובענין זה צריך להיות המשפט – "משפט צדק" – כיצד ניצל האדם כל אבר במשך השנה, האם קיים בו את הענינים והמצוות שעליו לקיים בו.

ונוסף על ענין המשפט שע"י ה"שופטים", יש צורך גם ב"שוטרים" – "הרודין את העם . . במקל"58, שזהו המקל שבו רודים את היצר הרע, כמארז"ל59 "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו'".

[וזהו הטעם שמונה במדרש60 את מספר הכלבים שהיו ליעקב אבינו – דלכאורה למאי נפק"מ? – כי, כלבים הם ענין הפכי כו', ויעקב הפכם לטוב, ע"י העבודה ד"מקל"].

ט. והנה, בהמשכים של כ"ק אדמו"ר מהר"ש61 מבואר בארוכה שישנם ב' בחי' מקל: (א) מקל הנ"ל שבו רודים את היצה"ר, (ב) "מקל נועם"62 שיהי' לעתיד.

ומ"ש "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – הרי זה (לא רק ע"י המקל שרודין בו את היצה"ר, אלא) גם ע"י "מקל נועם".

218

והענין בזה:

ענינו של "שער" ("שעריך") – שיש בו כמה אופנים: שער של בית, שער של חצר, ועד לשער של עיר, דקאי על כללות העולם, שנתהווה מבחי' "עיר אלקינו"63 – שהוא משמש לכניסה ויציאה.

כלומר: צריך לדעת שלא די בכך שהאדם מקבל מהעולם את הענינים שהוא זקוק להם ("יציאה"), ומלבד זה אין לו קשר עם העולם, אלא עליו גם להשפיע השפעת וגילוי אלקות בעולם ("כניסה").

יש צורך לפתוח "שער" ולעשות "דרך" – "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"64, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי65, שענינה של "דרך" הוא שעל ידה מקשרים אפילו פינה נידחת עם "עיר הבירה", ועד ל"היכל המלכות", ועד לחדר לפנים מחדר, ששם נמצא המלך בעצמו.

וזהו תוכן העבודה ד"שער" ו"דרך" – לקשר גם פינה נידחת שבקצה העולם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, בב' האופנים ד"כניסה" ו"יציאה" – העלאה והמשכה.

ועבודה זו צריכה להיות באופן ד"מקל נועם", דהיינו שההשפעה בעולם היא ע"י נועם ואהבת ישראל, שצריכה להיות לכאו"א מישראל, כמאמר הבעש"ט66 שאהבת ישראל צ"ל גם ליהודי הנמצא בקצוי תבל.

י. וזהו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך":

לכל לראש צריך להיות ענין המשפט ("שופטים"): כשם שבגשמיות, כשעוברים את גבול המדינה מבקרים ובודקים מה מותר להביא למדינה זו – כן הוא ברוחניות, שכאשר נוסעים בשליחות לאיטליא, לאוסטרליא, לאנגליא או לאה"ק ת"ו, צריך להביא לשם את הענינים שעל ידם בונים ומחזקים את היכל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"67, ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו"68, ששמואל שקול כנגד משה ואהרן69.

ואופן העבודה צ"ל ע"י הענין ד"שוטרים", ובאופן ד"מקל נועם", שע"י דרכי נועם מקרבים אפילו פינה נידחת (כנ"ל).

219

ובפרט בחודש אלול, שבו ישנו גילוי י"ג מדות הרחמים, שהם כנגד70 י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן71.

**********


1) פרשתנו (ראה) יד, כב.

2) תענית ט, א.

3) ראה ב"מ לא, א.

4) אבות פ"א מ"ג.

5) מלאכי ג, יו"ד. תענית שם.

6) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה עשר תעשר עטר"ת (סה"מ עטר"ת ס"ע תרכא ואילך).

7) תקו"ז תי"ז. פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך מעשר. ועוד.

8) רש"י ר"פ וירא. וראה גם ב"ר פמ"ח, ט.

9) שער ט (שער המכריעין) פ"ג.

10) מסעי פט, סע"ד.

11) ראה ביאורי הזהר לאדהאמ"צ ק, א ואילך. ולהצ"צ (כרך א) ע' תצו. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שנז ואילך. ובכ"מ.

12) קרח יח, ג.

13) ראה זח"ג קעח, ב. לקו"ת קרח נה, ב.

14) לקו"ת דרושים לסוכות עט, ד. שה"ש ב, ד. ובכ"מ.

15) ראה לקו"ת סוכות פ, ב. ביאוה"ז לאדהאמ"צ קלג, א. ולהצ"צ ח"א ע' קב.

16) ראה זהר ח"ג לט, א. פח, ב. קעז, ב.

17) ראה לקו"ת שלח מ, א. מא, ג. ד"ה ושאבתם תרמ"ד. תרנ"ד. תרח"ץ. ד"ה כי תבואו דש"פ שלח תשי"ב (תו"מ ח"ו ע' 8). וש"נ.

18) ברכות יד, סע"ב.

19) צו ו, טו.

20) זח"ג קמב, א. עץ חיים שער ח (שער דרושי נקודות). לקו"ת ראה יח, ב.

21) ראה תניא פ"ג. ובכ"מ.

22) פסחים ג, ב. חולין סג, ב.

23) ראה לקו"ת בשלח א, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ (עו, ד) ולהצ"צ (ע' שסג-ד). ובכ"מ.

24) הל' דעות פ"ב ה"ד.

25) בראשית א, א.

26) ד"ה לא הביט דש"פ חו"ב י"ב תמוז פ"ג ואילך, וד"ה אר"א כל אדם לעמל נברא די"ג תמוז פ"ו (לעיל ע' 62 ואילך. ע' 87).

27) תהלים קמח, ה.

28) בראשית ב, ג.

29) ראה ב"ר פי"א, ו. ובפרש"י שם.

30) בראשית שם, א.

31) ראה אוה"ת בראשית מב, ב ואילך.

32) תהלים קו, מח. וראה זח"א קנג, ב. אוה"ת בראשית (כרך ג) תצד, א. תקנא, א. המשך חייב אדם לברך תרל"ח ע' ג'. ובכ"מ.

33) ראה ברכות סא, ב. ע"ז ג, ב.

34) לשון הכתוב – ישעי' יא, ט.

35) שמואל-א ב, ג. וראה לקו"ת פרשתנו (ראה) כג, ד.

36) פרשתנו (ראה) כד, ד ואילך. כו, ג ואילך.

37) תהלים קיא, ה.

38) ראה זח"א קכט, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ה (כרך א) ע' תפז ואילך. אוה"ת שה"ש (כרך ב) ע' תרנא ואילך.

39) ירמי' ב, ו.

40) ראה זח"א קסח, ב. ד"ה תפלה למשה תר"ס (סה"מ תר"ס ע' מט ואילך). ד"ה פדה בשלום תשי"ב (תו"מ ח"ד ע' 174). וש"נ.

41) ראה כתובות סז, ב.

42) ב"ב טז, סע"ב ואילך.

43) חיי שרה כד, א.

44) ב"ב שם.

45) חיי שרה קכה, ב.

46) ראה זהר ח"א לא, א. ח"ב קטז, א. ח"ג רנז, סע"א.

47) שהש"ר פ"ג, יא.

48) זכרי' ב, יד. וראה גם תו"א לו, א ואילך. לו, ד ואילך. ועוד.

49) ירמי' לא, יב. וראה מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ה ח"א ע' ריד ואילך. אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תתפד ואילך.

50) כ"ה בזכרון אחדים (המו"ל).

51) ראה לקו"ת שמע"צ פו, ב.

52) ראה תניא אגה"ת פ"ד. ובכ"מ.

53) שה"ש ו, ג. אבודרהם סדר תפלת ר"ה. פע"ח שער ר"ה פ"א. ב"ח לטור או"ח סימן תקפא (ד"ה והעבירו). לקו"ת פרשתנו (ראה) לב, א ואילך.

54) ראה לקו"ת פרשתנו כד, ד. כז, א-ב. ובכ"מ.

1) ראה מפרשים עה"פ. וראה גם שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול תשט"ז ס"ב (תו"מ חי"ז ע' 167). וש"נ.

2) ראה כלי יקר עה"פ.

3) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.

4) תניא רפי"ד.

5) שם רפי"ב.

6) ר"פ בחוקותי.

7) תהלים צה, ז.

8) ראה אלשיך עה"פ.

9) ע"ז ה, סע"א.

10) ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 88. תש"ב ע' 114 (נעתק ב"היום יום" כד אייר).

11) זכרי' יג, ב.

12) קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

13) ראה ד"ה ראה אנכי דש"פ ראה עטר"ת (סה"מ עטר"ת ס"ע תרט ואילך). וראה גם שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול תשח"י סי"א (תו"מ חכ"ג ע' 262). וש"נ.

14) סנהדרין צח, א.

15) שם צז, ב.

16) הל' תשובה פ"ז ה"ה.

17) פי"א (ק, א).

18) ראה לקו"ת פרשתנו יח, סע"ד. סה"מ שם ס"ע תרי.

19) ר"פ משפטים.

20) תו"א משפטים עה, ג.

21) ירמי' ב, כז. וראה לקו"ת אחרי כו, ד. ובכ"מ.

22) עקב ח, ג. וראה לק"ת להאריז"ל עה"פ.

23) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

24) סוטה ג, א.

25) הל' גירושין ספ"ב.

26) ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

27) יתרו כ, ב.

28) לקו"ת פרשתנו שם. וראה זח"ג יא, א.

29) לקו"ת פינחס פ, ב. וראה זח"ג רנז, ב.

30) תצא כג, ו.

31) ראה לקו"ת בחוקותי מח, סע"א ואילך. ובכ"מ.

32) מו"ק ט, ב.

33) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

34) ואתחנן ו, ה.

35) ראה זח"א קכט, ב.

36) יומא פו, ב.

37) "רשימות" חוברת קיב ע' 8 (נעתק ב"היום יום" יז אלול).

38) ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.

39) ספכ"ה.

40) ראה פרש"י שלח טו, ב. אוה"ח שם.

41) יב, כ.

42) ראה שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול תשי"א ס"ה ואילך (תו"מ ח"ג ס"ע 285 ואילך). וש"נ.

43) פ' שופטים יט, ח-ט.

44) חולין טז, ב.

45) וע"ד מארז"ל (פסחים מט, ריש ע"ב) "עם הארץ אסור לאכול בשר", דכיון שאין לו בחי' בשר הרוחני, כלשון חז"ל (ב"ב כב, א) "בישרא שמינא בי רבא" – אינו יכול לברר את הבשר הגשמי (ראה לקו"ת בהעלותך לא, ג ואילך. ובכ"מ).

46) וע"ד המבואר בלקו"ת (נצבים מט, ב), ש"יש בחי' אצילות גם בעשי'", והיינו, שאצילות אינו "אי-שם" ("ערגעץ וואו"), אלא למטה בעוה"ז, וראי' לזה – שהרי "נשמת משה רבינו עליו השלום היתה מבחינת אצילות", גם בהיותו למטה, כשעמד ליד פרעה ודבר עמו כו'.

ומכ"ש בנוגע לבנ"י בהיותם במדבר, שע"י זיכוכם נעשו שייכים רק לרוחניות – שלכן ניזונו ממן, שהוא לחם המלאכים (ראה יומא עה, ב), ושתו מים מבארה של מרים, שהיתה מטהרת אפילו את המצורע (ראה שבת לה, א ובפרש"י ד"ה טהור), וענני הכבוד היו מכבסים את לבושיהם (מדרש תהלים כג, ב. דב"ר ס"פ תבא. פרש"י עקב ח, ד).

47) ובפרט שהיו יכולים לטעום טעם בשר גם באכילת המן, שהרי היו טועמים בו כל הטעמים (יומא עה, א).

48) ולגבי ערך גודל מדריגת דור המדבר, הרי זה נחשב לירידה גדולה עוד יותר – ע"ד שמצינו (שבת קיד, א) ש"תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", משא"כ "מרדעת של חמור" (ועד"ז "עם הדומה לחמור" (יבמות סב, א)), שבה לא נוגע ענין של רבב.

49) וכמו שהוא בנוגע לכל ישראל, שמחד גיסא, מצד גודל מעלתם הרי הירידה אצלם היא יותר מאשר אצל אוה"ע, כי, כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה יותר (ראה לקו"ת פרשתנו יט, ג. ובכ"מ), אבל לאידך גיסא, כיון ש"ישראל . . פסקה זוהמתן" (שבת קמו, רע"א), לא יתכן שתהי' אצלם ההגשמה בדומה לאוה"ע ש"לא פסקה זוהמתן" (ובפרט מצד אכילת שקצים ורמשים, כמבואר בגמרא (שם קמה, ב)).

50) (בענין השחיטה שהוא כדי למנוע צער בעלי חיים:) ולהעיר ממ"ש בספרי קבלה (ס' התמונה תמונה ג אות ה – הובא בעבוה"ק ח"ב פל"ד. של"ה פרשתנו שעה, א) שענין זה נכלל במ"ש (קדושים יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", "ברור לו מיתה יפה" (פסחים עה, א. וש"נ).

51) וע"ד המבואר בענין יוסף הצדיק, שע"י שמל את המצריים נעשית יניקת הלעו"ז מקדושה (ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 223 ובהערה 38 שם). ועד"ז בנדו"ד, שע"י השחיטה במדבר היו נמשך ענין הקדושה במקום בלתי רצוי.

52) ר"פ שופטים.

53) ראה שיחת ש"פ ראה, מבה"ח וער"ח אלול תשי"ד סט"ז ואילך (תו"מ חי"ב ע' 183 ואילך). וש"נ.

54) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141. וש"נ.

55) נדרים לב, ריש ע"ב.

56) ספר חרדים (וראה גם תו"מ חכ"ב ריש ע' 256. חכ"ג ס"ע 59).

57) ראה מכות כג, סע"ב. זח"א קע, ב.

58) פרש"י עה"פ.

59) שמו"ר פ"ט, ב.

60) ב"ר פע"ג, יא.

61) המשך וככה תרל"ז פקט"ו ואילך.

62) זכרי' יא, ז. וראה סנהדרין כד, א.

63) תהלים מח, ב.

64) וירא יח, יט.

65) ביאוה"ז ר"פ וישלח (יט, ב ואילך).

66) ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקל"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" טו כסלו. וראה שם ג אד"א).

67) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

68) ר"ה כה, רע"ב.

69) ברכות לא, ב. תנחומא קרח ה. פרש"י קרח טז, ז.

70) ראה או"ת להה"מ ס"פ בהעלותך. ובכ"מ.

71) חסר סיום הענין (המו"ל).