בס"ד. ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תש"כ

136

(הנחה בלתי מוגה)

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, ואיתא בזהר2, בכולהו (בכל שאר הנשים) לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה וכו', ת"ח אתת חוה לעלמא אתדבקת בהאי חויא כו', אתא נח3 לעלמא מה כתיב בי'4 וישת מן היין וישכר ויתגל כו', אתת שרה ונחתת וסלקת כו' כד"א5 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו', ובגין כך זכתה לחיין עילאין כו', ומסיים, ועל דא דילה הוו חיין. וזהו גם הביאור6 בכפל לשון הכתוב, ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה, דמ"ש ויהיו חיי שרה הוא בחי' חיין עילאין, ומ"ש שני חיי שרה הו"ע דילה הוו חיין. וצריך להבין7, דמזה שמזכיר בזהר ענין חוה ונח בביאור הכתוב שני חיי שרה שמצד מעלתה דנחתת וסלקת, מובן, שזהו אותו הענין, והיינו, שגם חוה ונח התחילו באותה העבודה, אלא שחוה אתדבקת בחויא, ובנח כתיב וישכר כו', משא"כ שרה נחתת וסלקת, שעי"ז תקנה גם הענינים דחוה ונח, וצריך להבין הענין בזה. וגם צריך להבין מה שאומר תחילה ענין חיין עילאין ואח"כ ענין דילה הוו חיין, דלכאורה הרי בחי' חיין עילאין הוא מדריגה נעלית יותר, ומהו אומרו ענין דילה הוו חיין לאחרי ענין חיין עילאין. וכללות הענין בזה, שחוה התחילה אותה העבודה שהיתה אצל שרה, שזהו כללות העבודה בגן עדן, כמ"ש8 ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה מל"ת9, אלא שאתדבקת בחויא ועי"ז נפלה ממדריגתה, וגם נח רצה לתקן את החטא, שזהו ויטע כרם גו' אך וישכר ויתגל כו', משא"כ שרה להיותה אשת אברהם לכן נחתת וסלקת כו'.

137

ב) והענין בזה, דהנה, כללות העבודה הו"ע עבודת התפלה, כמ"ש10 ועבדתם את הוי' אלקיכם, וקאי על תפלה11, שנאמר12 ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו רז"ל13 איזוהי עבודה שבלב זו תפלה. וכן מבואר בלקו"ת14 שהתפלה היא כמו חוט השדרה שבו תלוי כללות כל חיי הגוף. והנה, בתפלה יש ב' ענינים15. ענין הא' הוא ההתבוננות וההבנה והשגה שבתפלה, וענין הב' הוא התענוג שבתפלה. ועם היות ששניהם באים כאחד, דכאשר מתבונן בהתבוננות כדבעי ומבין ומשיג כו' הרי הוא מתענג מההשגה, מ"מ, השכל והתענוג לא ממקור א' באים, אלא משני מקורים מיוחדים, והיינו, שהתענוג אינו מצד השכל עצמו, אלא יש לו מקור מיוחד.

ג) ויובן בהקדים16 מה שאמרו רז"ל17 אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, והיינו, שכל עשב יש לו מזל מיוחד, וזהו טעם התחלקות העשבים, שזהו מצד התחלקות שרשם במזלות שלמעלה. וכמבואר בענין מתיקות וחמיצות התפוח, שהמתיקות שרשה מבחי' חסד העליון, דעם היות שמתיקות הגשמית שבתפוח אין לה ערך כלל לחסד דאצילות, וכמובן מזה שגם באדם עצמו יש מתיקות רוחנית שלמעלה מהמתיקות גשמית שבתפוח, וכמו מתיקות שבקול ערב וכו', ולמעלה יותר מתיקות שבשכל, והרי מתיקות הגשמית שבתפוח היא בריחוק הערך גם מהמתיקות רוחנית שבאדם, ומכל שכן לגבי המתיקות שבמזל העליון, מ"מ, המתיקות שבמזל היא שורש המתיקות שבתפוח, והיינו, שמתיקות התפוח, שהיא הרוחניות שבגשמיות, שרשה מהמתיקות שבמזל, גשמיות שברוחניות, שנמשכת ע"י כו"כ השתלשלות, אלא שהם בריחוק הערך כו'. וכמאמר הרב המגיד שהובא באגה"ק18 עה"פ19 אנכי עפר ואפר שאמר אברהם אבינו על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור

138

חסד עליון, שאין לה דמיון וערך לגבי החסד דאצילות אלא כערך ודמיון העץ שנעשה אפר אל מהותו ואיכותו כשהי' עץ נחמד למראה וטוב למאכל כו'. ובדוגמא זו הו"ע חסד דבריאה לגבי חסד דאצילות. אבל מ"מ הרי החסד דבריאה שרשו הוא בחי' חסד דאצילות.

ד) ועוד צריך להקדים ענין ד' הבלים, חוש הראי' חוש השמיעה חוש הריח וחוש הדיבור, שהם כנגד ד' אותיות שם הוי'20, דעם היות שהחושים שהם הבלים הם למטה מהכחות פנימיים, שהרי החושים הם רק התפשטות הארה מהנפש שיוצאים חוץ לעצמו, וכמו ראי' שענינה לראות דבר שחוץ לעצמו, וכן שמיעה ודיבור הוא לגלות אל הזולת, ולכן הם הבלים בלבד, הבל העין הבל האוזן הבל החוטם הבל הפה, שהחיות בהם הוא מצומצם מאד, ויוצא דרך נקבים וסדקים, וכמו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים21, משא"כ הכחות פנימיים שהם מהות אור וחיות הנפש עצמו, מ"מ, יש יתרון בהחושים על הכחות בענין התענוג, שהתגלות התענוג בהחושים הוא יותר מאשר התגלות התענוג שבכחות פנימיים, שהרי בכחות פנימיים התענוג הוא בצמצום והגבלה, וכמו התענוג שבמדות שהוא מצומצם ביותר, וגם התענוג שבשכל שלמעלה מהמדות הוא ג"כ תענוג מצומצם, משא"כ בהחושים התענוג הוא ביותר, וכמו בחוש הראי', שמתענג מאד בראיית איזה דבר עד שיוכל להיות כליון הנפש בראי', שזהו בסיבת עצם התענוג שבראי'. וזהו גם מ"ש במדרש22 שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה, וכן להיפך, במראות עיניהם של ההיפך מצדיקים, שזה מוריד ביותר, וכמאמר עינא ולבא כו'23, העין רואה והלב חומד24, שחמדת הלב הבאה בסיבת הראי' היא חמדה גדולה ביותר, שכל זה הוא מצד התענוג העצמי שבראי'. וכן הוא גם בחוש השמיעה, וכמו בשמיעת קול ערב שמתפעל בעצם נפשו בתענוג נפלא מאד, ועד שמצד המתיקות שבקול ערב יכול להיות כליון הנפש עוד יותר מאשר בחוש הראי'25, והיינו מפני שהקול נכנס בנקב האוזן, ומגיע באודנא דלבא26 שהיא הנקודה הפנימית שבלב, ששם שורה יחידה שבנפש27 [דאף שהרצון והתענוג הם מקיפים, ומכש"כ עצם הנפש,

139

ואין להם משכן מיוחד בגוף האדם, הרי זה רק שאין להם כלים מיוחדים, אבל מ"מ מקושרים הם בהגוף, שהרי גם עצם הנפש היא מקושרת בהגוף, וראי' לדבר, שאין נפש א' יכולה להחיות ב' גופים, לפי שהיא מקושרת בהגוף28, ובנוגע להמקום בגוף ששם מקושרים הכחות מקיפים רצון ותענוג ועצם הנפש, הנה הרצון קשור ומשכנו בהלב, והתענוג בפנימיות המוח, ועצם הנפש, יחידה שבנפש, בנקודה פנימית שבלב], שמושך כל הכחות אליו עד שיכול להיות כליון הכחות כו'. וכן הוא גם בחוש הריח שיש בו תענוג עצמי, ומגיע בעצם הנפש, וכמו שרואים שכאשר אדם מתעלף בהתעלפות חזקה אזי הריח משיב את הנפש, והיינו לפי שהוא מגיע בהעצם. וכן הוא גם בחוש הדיבור שמגיע בהעצם, וכמ"ש29 נפשי יצאה בדברו. והגם שזהו מצד השמיעה, הרי מזה גופא שישנו העצם בהשמיעה מוכח שגם מצד המדבר ישנו העצם, וכמו שאנו רואים שע"י הדיבור בדבר שכל נעשה אצלו תענוג יותר מכמו בשעה שחשב את השכל, שתענוג זה אינו מצד השכל, שהרי ההשגה היתה אצלו גם במחשבתו, אלא התענוג הוא מצד הדיבור עצמו. ומכל זה יובן מעלת החושים, דעם היותם חיצוניים לגבי הכחות פנימיים, וכל ענינם הם בשביל הזולת, מ"מ, בהם דוקא ישנו התענוג עצמי שלא נמצא בהכחות פנימיים מדות ושכל.

ויש להוסיף בזה, דמשנת"ל30 בענין התלבשות התענוג בשכל, עד שפנימיות אבא פנימיות עתיק31, ויתירה מזה, שמהות השכל הוא התענוג, אלא שכמו שבא בהשתלשלות נעשה מהתענוג שכל, אין זה בסתירה להמבואר כאן שהתענוג שבשכל הוא בהגבלה, כי, עם היות שפנימיות אבא פנימיות עתיק, מ"מ, בגילוי הרי זה רק הארה בלבד. ויובן זה ע"פ משנת"ל32 בענין ההפרש בין התענוג לרצון, שהתענוג ענינו שהוא בהתעצמות ובהעלם אחרי העלם, והרצון ענינו שהוא בגילוי ומרוצה, ולכן הנה התענוג בהתגלותו הוא רק הארה בלבד, דכיון שענינו הוא התעצמות כו', הנה כמו שבא בגילוי הוא רק הארה, ולכן אנו רואים שהתענוג אינו שולט על הרצון, והרצון שולט על התענוג, והיינו לפי

140

שהתענוג בהתגלותו הוא רק הארה, והרצון מתגלה בכל עצמותו, ולכן הארת התענוג אינה מושלת על עצם הרצון, ועצם הרצון מושל על התענוג, דעם היות שהתענוג בעצם הוא למעלה מהרצון, מ"מ בהתגלות הוא רק הארה בלבד. וכמו"כ יובן גם בענין התגלות התענוג בשכל, דעם היות שפנימיות אבא פנימיות עתיק, מ"מ, כיון שהתענוג ענינו הוא בהתעצמות ובהעלם אחרי העלם, לכן התגלותו בשכל היא רק הארה בלבד, ולכן התענוג שבשכל הוא מצומצם ומוגבל כו' כנ"ל. אך התגלות עצם התענוג הוא דוקא בהחושים שהם הבלים, שעם היותם חיצוניים ובשביל הזולת, ובאים דרך חרכים וסדקים, הנה בהם דוקא הוא גילוי התענוג העצמי.

והדוגמא מזה יובן למעלה בענין האצילות שהוא ממוצע בין המאציל לנבראים33, ויש בו אורות וכלים, בדוגמת התלבשות הכחות באברים, הנה מלבד זאת שהאור המתגלה בהכלים הוא רק האור המתלבש בהם, ולא עצם האור, הרי בזה גופא מה שמתגלה בהכלים הוא רק חיצוניות האור ולא פנימיותו. אך יש למעלה גם דוגמת בחי' החושים, שעם היותם בחי' הבלים בלבד, הרי דוקא בהם מתגלה גם פנימיות האור והאור שלמעלה מהתלבשות בהכלים עד העצמות. ולכן מצינו שענין גילוי אור נעלה ביותר מכונה ונמשל בענין ההבלים, כמו הבל העין, כמ"ש34 ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה, וכן הבל החוטם, כמ"ש35 וירח הוי' את ריח הניחוח, דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס36, וכן גם בענין הבל האוזן והבל הפה.

וע"פ כל הנ"ל יובן משנת"ל שיש ב' ענינים בתפלה, ההתבוננות והתענוג, וכנ"ל שעצם התענוג אינו מתגלה ע"י ההשגה, אלא הוא בא ממקור אחר, ולכן לא מספיק ענין ההתבוננות וההשגה, ששרשה ומקורה מבחי' הכלים (כמו גידול העשב מהמזל, וכמו ההשגה דאברהם לגבי שרשה ומקורה בחכמה דאצילות), אלא צריך להיות גם ענין התענוג שמתענג בנפשו על האלקות, שנמשך מבחי' הבלים העליונים, וזה דוקא מעורר בחי' פנימיות ועצמות התענוג.

141

ה) והנה כשם שבעבודת התפלה, כללות העבודה, צריך להיות ענין תענוג, כן הוא בקיום כל המצוות, שצריך להיות בשמחה ובטוב לבב37. אך יש בזה תנאי, שהשמחה תהי' בביטול, וכידוע שהכלי לגילוי אלקות הו"ע הביטול דוקא. ואף שלכאורה השמחה והתענוג ענינם התרחבות והתפשטות שהם היפך הביטול, הנה האמת הוא שהתרחבות והתפשטות אינם סותרים להביטול, כי, מי שהוא בביטול מציאותו, הרי כל עניניו הם בביטול, וגם השמחה והתענוג שהם בהתרחבות והתפשטות הם ג"כ בביטול. דהנה, ענין הענוה אינו באופן שאינו יודע מעלותיו, כי אם, שיודע את כל מעלותיו, ומ"מ הוא בביטול, וכמו הביטול והענוה דמשה שהי' עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה38, הנה אף שידע את מעלותיו, מ"מ הי' בענוה וביטול, והיינו, לפי שהי' בבחי' ביטול עצמי, כמ"ש39 ונחנו מ"ה, ומצד הביטול עצמי הנה גם כשיודע את מעלותיו, וגם כאשר הוא בהתרחבות והתפשטות, הרי הוא בביטול עצמי, דכיון שכל מציאותו היא בביטול, לכן כל עניניו הם בביטול, ועד שגם השמחה היא מצד הביטול והענוה, כמ"ש40 ויספו ענוים בהוי' שמחה.

ויובן זה עד"מ במלך שיש בו ב' הקצוות דהתרחבות וביטול, שהרי המלך הוא בתכלית ההתרחבות, להיותו מנושא מהעם, וגם יש בו התנשאות שמצד עצמו, ואעפ"כ אין זה בסתירה לכך שהמלך צריך להיות בביטול41, וכמו דוד המלך שהי' בתכלית ההתרחבות וההתפשטות עד שנקם משונאיו כו', ומ"מ הי' בתכלית הביטול, כמ"ש ואנכי תולעת ולא איש42, אם לא שויתי ודוממתי43, שהו"ע הביטול כדומם. וכמו"כ הוא בענין ספירת המלכות שיש בה ג"כ ב' הפכים אלו, שהרי ענין המלוכה הוא ההתנשאות, ולאידך גיסא המלכות היא בתכלית הביטול, דלית לה מגרמה כלום44, והיינו, שיש בזה ב' קצוות, ואינם סותרים זה לזה. והביאור בזה, שהביטול דמלכות הוא מצד שרשה ומקורה, דהנה, ידוע ההפרש בין מלכות וז"א, שז"א שרשו באריך, כדאיתא בע"ח45 שבא"א יש ט'

142

נהורין שהם מקורי הט' ספירות, אבל בחי' מלכות לא נתגלה בא"א, אלא שרשה הוא ברדל"א (ולכן נאצלה בנקודה אחת). והחילוק ביניהם, שבחי' א"א הוא העלם השייך אל הגילוי, העלם שישנו במציאות46, ובחי' רדל"א הוא בחי' העלם העצמי, העלם שאינו במציאות<44>. וכיון ששרש המלכות הוא בבחי' רדל"א, העלם שאינו במציאות, לכן הנה גם בהאצלתה היא בביטול והעדר המציאות, ולהיות שהיא בהעדר המציאות, לכן כל הענינים שבה, גם ההתנשאות וההתרחבות כו', הם בביטול במציאות. ומטעם זה תובעים מכאו"א שעבודתו תהי' בשמחה ובטוב לבב, לפי שענין השמחה אינו סותר להביטול, וגם מי שעומד בהתחלת העבודה יכולים להיות אצלו ב' הפכים אלו ביחד. וכמו העבד שעבודתו הוא מצד קבלת עול, וכמו"כ בעבודת הוי' שתחילת העבודה היא מצד קבלת עול, ומ"מ אפשר להיות תענוג בהעבודה, ואין זה בסתירה להביטול, לפי שהתענוג אינו מצד מציאותו, אלא הוא תענוג האדון כידוע47.

ו) ובזה יובן גם משנת"ל במעלת ההבלים לגבי הכלים, שבהם דוקא הוא גילוי תענוג עצמי, שמעלת ההבלים היא מצד הביטול שבהם, שהביטול הוא כלי לגילוי אור נעלה. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, הרי ענין הביטול ישנו גם בהכלים, דמזה גופא שהם כלים לגילוי אור וממשיכים את האור, מוכח שהם בביטול, ואע"פ שהגילוי בהכלים הוא רק חיצוניות האור, הרי מזה גופא שהם כלים גם לחיצוניות האור, מוכח שהם בביטול, וא"כ, מהי המעלה בהביטול שבהבלים דוקא. אך הענין הוא, שהביטול שבכלים אינו חידוש, לפי שהביטול שבכלים הוא מצד האור. דהנה, האור מצד עצמו, הרי טבעו לעלות למעלה, ומה שנמשך בהכלים, הרי זה ביטול בהאור, היפך מציאותו. ובפרט שבכדי שיומשך בהכלים צ"ל צמצום בהאור, הרי הצמצום הוא ודאי ענין של ביטול בהאור, והיינו, שנוסף על הביטול שבעצם ענין ההמשכה שהוא היפך העלי' שבטבע האור, הנה גם הצמצום הוא ביטול בהאור. ומצד הביטול שבאור נעשה ביטול גם בכלים, וכידוע שהרצוא ושוב שבכלים הוא מצד הרצוא ושוב שבאורות, שהו"ע מטי ולא מטי48. וכמ"ש בע"ח49 שהתהוות הכלי בעקודים הוא בחי' מטי ולא מטי של האור, דכאשר נמשך ונסתלק הניח רושם, ומזה הוא התהוות הכלים. וכיון שהביטול שבכלים הוא מצד

143

הביטול שבאור, לכן אין זה חידוש. אמנם, ענין ההבלים שכללות ענינם הוא בבי"ע שהם בבחי' ישות, הנה הביטול שבהבלים ממשיך תוספות אור, וכנ"ל שמצד ההבלים נמשך עצם האור שלמעלה מהתלבשות האור בהכלים. ויובן זה עד"מ מעבד שמביא מתנה קטנה לרבו, שמצד ההתמסרות (די איבערגעגעבנקייט) של העבד בביטול ושמחה, הרי הוא גורם אצל רבו שיפנה עצמו מכל עניניו ויומשך אל העבד כו'. וכמו"כ יובן בענין מעלת הביטול דבי"ע, דכיון שביטול זה הו"ע של חידוש כו', הנה מצד הביטול והשמחה ממשיכים את עצם התענוג.

ז) והנה כשם שישנו תנאי שהשמחה צריכה להיות בביטול, כן הוא גם בנוגע להתענוג שבעבודת התפלה (כנ"ל שבתפלה צריך להיות לא רק ההתבוננות אלא גם התענוג), שהתענוג צריך להיות בביטול דוקא, והיינו, שלא יהי' בזה הרגש עצמו, שקרבת אלקים לו טוב50, אלא הרגש האלקות עצמו, שאלקות בעצם הוא טוב, כי, כאשר יש בתפלה הרגש עצמו, שקרבת אלקים לו טוב, אזי מצד התרחבות התענוג והשמחה שבתפלה יכול ליפול אחרי התפלה בקליפת פלשתים, מבוי המפולש51, ולכן צריך להזהר ולהבטיח (באַוואָרענען) שהתרחבות התענוג תהי' בביטול.

וזהו גם ענין חטא עץ הדעת, דבתחילת הבריאה היתה העבודה דלעבדה ולשמרה מתוך תענוג, אבל ללא ביטול, כי אם באופן של הרגש עצמו, שזהו מ"ש52 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא גו', ס'איז פאַר אים געשמאַק און פאַר אים גוט, שהו"ע הרגש עצמו, וכידוע דענין חטא עה"ד ברוחניות הי' בענין ההרגשה53, והיינו שהיתה ההשכלה במורגש, וכדאיתא בבחיי54 שרצה להשכיל, ולכאורה, הרי גם קודם החטא הי' בו שכל נעלה, להיותו יציר כפיו של הקב"ה55, אך הענין הוא, שקודם החטא הי' שכל אלקי בלי מורגש, וע"י החטא היתה ההשכלה במורגש. ומצד ההרגש היתה נפילה גדולה ביותר. וע"ד המבואר56 בענין ראומה57, ראו מ"ה, שהיא קליפה דאצילות, אבל נמצאת

144

בבריאה, דאפילו ראו של מ"ה הרי זה קליפה, ובהשתלשלות בא עד לגקה"ט, וראי' לדבר, שהרי אדם הי' ראשו בבריאה58, ובאופן המציאות והעבודה שם, ובכ"ז ע"י ההרגש הי' נפילה כו'.

ח) ועפ"ז יובן מאמר הזהר הנ"ל אתא נח כו', אתת שרה כו', דהנה, נח רצה לתקן את הפגם שנעשה ע"י חטא עץ הדעת59, שזהו מ"ש ויטע כרם, כדי לתקן חטא עץ הדעת שהי' באשכול של ענבים (אשכול של ענבים סחטה לו60). אמנם, גם נח נפל ממדריגתו, כיון שהי' אצלו ענין המורגש כו', שזהו מ"ש וישכר ויתגל גו'. ודוקא שרה נחתת וסלקת כו', דשרה היא אשת אברהם, והיא בחי' מלכות דאצילות כידוע61, ונחתת למצרים, מלשון מיצרים וגבולים, והיינו, שאין זה בחי' המלכות כמו שהיא באצילות, אלא כמו שירדה לבי"ע, מיצרים וגבולים, עד למצרים כפשוטו, ומ"מ סלקת, לפי שהיתה אשת אברהם, והיינו, שבחי' המלכות שהיא יראה תתאה נרגש בה גם הביטול דיראה עילאה, וע"ד המבואר בקונטרס עץ החיים62 שגם ביחודא תתאה צריך להיות נרגש בחי' יחודא עילאה, ועד"ז גם בענין יראה תתאה, שנרגש בזה גם הביטול דיראה עילאה, וזהו גם מה שבחכמה תתאה נרגש חכמה עילאה, עד שמבואר במ"א63 שהם ענין אחד. ומצד הביטול שבה, סלקת ממצרים, ותיקנה את חטא עץ הדעת, וזכתה לחיין עילאין. ומסיים, ועל דא דילה הוו חיין, דהנה, איתא בגמרא64 שענין התשובה צ"ל באותו פרק ובאותו מקום כו', וכמו"כ הוא בענין תיקון חטא עץ הדעת ע"י שרה, שהתיקון הי' ע"י שהמשיכה ענין הביטול גם במקום המורגש, שזהו דילה הוו חיין, שהו"ע המורגש, שגם בזה המשיכה בחי' הביטול.

וזהו ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, דבתחילה מדובר בענין חיין עילאין, שזהו"ע מאה שנה, מאה הם הע"ס כמו שהם כלולים מעשר, וישנם גם בבחי' עתיק, דזהו שנה לשון יחיד, שקאי על בחי' עתיק, עשרים שנה הם חו"ב, ושבע שנים הם ז' המדות. ושרה הוסיפה על המאורות65, שהמשיכה תוספות אורות בבחי'

145

מאה שנה עשרים שנה ושבע שנים, והיינו, לפי שמצד הביטול והשמחה נעשה תוספות אור, וכמשנת"ל במעלת ענין ההבלים, שבהם ועל ידם דוקא נמשך עצם האור שלמעלה מהאור המתלבש בהכלים. וכ"ז הו"ע חיין עילאין. אמנם אמיתית התיקון הוא ע"י שהמשיכה הביטול גם למטה במקום המורגש, שזהו"ע שני חיי שרה, דילה הוו חיין, כנ"ל, והיינו, שע"י עבודתה המשיכה עצם האור גם למטה, וכנ"ל בענין ההבלים. אמנם, עכשיו המשכת עצם האור בענין ההבלים הוא בצמצום, וכנ"ל שההמשכה היא מן החרכים וסדקים. אך לעתיד לבוא יהי' גילוי עצם האור בהתרחבות והתפשטות, וכמ"ש66 כי עין בעין יראו, שהעין שלמעלה יתגלה בהעין שלמטה, ולא רק בראיית עין השכל, אלא גם בראיית עין הגשמי, וכמ"ש67 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שגם בראיית עין הגשמי יתגלה עצם האור, ובהתרחבות והתפשטות, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

**********


1) ריש פרשתנו.

2) ח"א קכב, א ואילך.

3) כן הוא (אתא נח לפני אתת שרה) בסה"מ עטר"ת, מאמרי אדמו"ר הזקן ומאמרי אדמו"ר האמצעי שבהערה 16. ובזהר שם "אתא נח כו'" הוא לאחרי "אתת שרה כו'".

4) נח ט, כא.

5) לך לך יג, א.

6) ראה ריש וסוף ד"ה זה עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' פז. ע' צז).

7) ראה סה"מ הנ"ל ע' פז.

8) בראשית ב, טו.

9) ראה זהר ח"א כז, א. ח"ב קסה, ב. תקו"ז תכ"א (סב, א). תנ"ה (פח, ב).

10) משפטים כג, כה.

11) רמב"ם ריש הל' תפלה.

12) עקב יא, יג.

13) תענית ב, סע"א.

14) בלק ע, ד.

15) סה"מ עטר"ת ע' צ.

16) בהבא לקמן – ראה סה"מ עטר"ת ע' פז ואילך. וראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' עה ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ב ע' תרפב ואילך. המשך חג השבועות תרצ"ז (סה"מ תרצ"ז ע' 304-284). ד"ה עבדו את ה' בשמחה תרצ"ט (סה"מ תרצ"ט ע' 96 ואילך). ד"ה ויהיו חיי שרה תשי"ב (תו"מ ח"ד ע' 117 ואילך). ד"ה הנ"ל תשמ"א (תו"מ סה"מ חשון ע' רעט ואילך). תשמ"ה (שם ע' רפז ואילך).

17) ראה ב"ר פ"י, ו. זהר ח"א רנא, א. ח"ב קעא, ב. מורה נבוכים ח"ב פ"י. וראה תניא אגה"ק סוס"כ.

18) סימן טו.

19) וירא יח, כז.

20) עץ חיים שער ד (שער אזן חוטם פה) פ"א ואילך.

21) שה"ש ב, ט.

22) אסת"ר פ"ז, ט.

23) ירושלמי ברכות פ"א ה"ה. במדב"ר פ"י, ב. תנחומא שלח טו. רש"י שלח טו, לט.

24) רש"י שם. ועד"ז בשאר מקומות שצויינו בהערה הקודמת. וראה קונטרס העבודה רפ"ב.

25) ראה גם סה"מ תרס"ג ע' כז.

26) ראה זהר ח"ב קטז, סע"ב.

27) ראה גם תו"א תצוה פד, סע"ב ואילך.

לקו"ת בלק סז, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' קנא. המשך תרס"ו ע' ס ואילך.

28) ראה המשך תרס"ו ע' קעח. המשך תער"ב ח"א פנ"ו. סה"מ ה'ש"ת ע' 62. וראה ניצוצי אורות לזהר ח"ג קמד, ב.

29) שה"ש ה, ו.

30) ד"ה ביום השמע"צ (לעיל ע' 95 ואילך). – מהמשך תער"ב ח"א ע' תיא. וראה סד"ה העושה סוכתו (לעיל ע' 22).

31) ראה פע"ח שער הק"ש פט"ו. לקו"ת נצבים מט, ד. וש"נ.

32) ד"ה ביום השמע"צ.

33) ראה המשך תער"ב ח"א פרק קס. סה"מ תרפ"ט ס"ע 16. שם ע' 21. ראה גם ד"ה בראשית ברא שנה זו פ"ד (לעיל ע' 118).

34) עקב יא, יב. וראה תניא אגה"ק סימן יד.

35) נח ח, כא.

36) זהר ח"ב רלט, א. ח"ג כו, ב.

37) תבוא כח, מז. וראה רמב"ם סוף הל' לולב.

38) בהעלותך יב, ג.

39) בשלח טז, ז-ח. וראה תו"א ויצא כג, א. ויחי מט, ג. וארא נו, א. ובכ"מ.

40) ישעי' כט, יט. וראה ד"ה ויספו ענוים לאדה"ז (מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' נא ואילך) ולאדהאמ"צ (מאמרי אדמו"ר האמצעי נ"ך ע' כז ואילך).

41) ראה רמב"ם הל' מלכים ספ"ב. וראה לקו"ש חי"ח ע' 36, ובשוה"ג שם. "רשימות" חוברת ז ע' 28.

42) תהלים כב, ז.

43) שם קלא, ב.

44) זהר ח"ג צד, ב.

45) שער יג (שער אריך אנפין) פ"ב.

46) ראה גם סה"מ עטר"ת ע' שכד ואילך. ה'ש"ת ס"ע 22 ואילך. תרפ"ט ע' 15. וש"נ.

47) ראה המשך תרס"ו ס"ע שכה ואילך.

48) בזכרון אחדים: שגם הלא מטי שבאור הו"ע של ביטול.

49) שער ו (שער העקודים) פ"ה.

50) ע"פ לשון הכתוב תהלים עג, כח.

51) ראה תו"א בשלח סא, סע"ג ואילך. ובכ"מ.

52) בראשית ג, ו.

53) ראה גם מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא ע' נה ואילך. סה"מ עזר"ת ע' פט ואילך. וראה תו"א ס"פ משפטים (עט, ד).

54) עה"פ בראשית שם.

55) ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר פ"ג, יא (ב). אדר"נ ספ"א.

56) ראה לקו"ת תזריע כג, ד. בהר מג, א.

57) וירא כב, כד.

58) מקומות שבהערה 53.

59) זהר ח"א עג, א.

60) ב"ר פי"ט, ח. זהר ח"א לו, סע"א.

61) ראה קהלת יעקב ערך שרה.

62) פרק ז.

63) ראה תו"א קיד, ב. ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי פא, א-ב. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).

64) יומא פו, ב.

65) ב"ר פנ"ג, ח. וראה אוה"ת בראשית לו, א ואילך.

66) ישעי' נב, ח.

67) שם מ, ה.