בס"ד. ש"פ וישב, א' דחנוכה, מבה"ח טבת, ה'תש"כ

231

(הנחה בלתי מוגה)

נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כו', מצותה משתשקע החמה כו' עד דכליא רגלא דתרמודאי1. והנה, מצות נר חנוכה היא בנר ואור, שענינם הוא נר מצוה ותורה אור2, ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ היינו שהכוונה היא שיאיר בחוץ. וצריך להבין3, למה נשתנתה מצות נר חנוכה משאר המצוות שבנרות, כמו נרות המקדש ונרות שבת שענינם הוא בפנים דוקא, שהרי נרות שבת ענינם להאיר את הבית, וכידוע שטעם מצות נרות שבת הוא משום שלום בית4, הרי בודאי שצ"ל בפנים, וכן גם נרות המקדש הם בפנים דוקא, וכמו"כ הם בימין, הן נרות המקדש, שהרי שלחן בצפון ומנורה בדרום5, והן נרות שבת, כדאיתא בסידור האריז"ל6 שצריכים להיות מימין, וזמנם הוא מבעוד יום דוקא7, ומדוע נשתנה מצות נרות חנוכה בכל ענינים אלו.

והענין בזה, שנר חנוכה ענינו לפעול כליא רגלא דתרמודאי, דהנה תרמוד הוא אותיות מורדת, כדאיתא בספרי הקבלה8, וכן גם כפשוטו, שהיו עבדי שלמה שמרדו בו ונתערבו בין התרמודים כו'9, וזהו עד דכליא רגלא דתרמודאי, שע"י האור דנר חנוכה מכלים את ענין המרידה כו'10. והיינו מצד ריבוי האור שבנר חנוכה, דפירוש ריבוי האור הוא לא רק ריבוי בכמות, אלא גם ריבוי באיכות (כמבואר במ"א11), ומצד ריבוי האור פועלים הכליון בלעו"ז. וענין זה אינו בדרך מלחמה, כי אם בדרך ממילא, וע"ד משנת"ל12 בענין פדה בשלום נפשי13, שזהו אופן

232

עבודה שאינו בדרך של נסיון כלל, לפי שפעל בעבודתו שאין לו מנגד כלל, ואין אחיזה ללעו"ז כלל, וע"ד לעתיד לבוא, כאשר יקויים מ"ש14 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שלכן אין צריך למלחמות כלל, והפדי' היא בשלום. וכמו שהי' בימי שלמה שהי' איש מנוחה15, ולא הוצרך למלחמות, ומלכת שבא הביאה אליו את כל הניצוצות בעצמה שלא ע"י מלחמה16. וזהו ג"כ ענין נר חנוכה, שמצד ריבוי האור נעשה הכליון דלעו"ז (כליא רגלא דתרמודאי) בדרך ממילא ללא צורך במלחמות כלל. אך ע"פ מ"ש במדרש17, והובא ברמב"ן ר"פ בהעלותך, שנרות חנוכה הם קיימים לעד ולעולמי עולמים, מובן, שגדלה מעלת נר חנוכה יותר ממעלת ימי שלמה, כי, בזמן שלמה, הגם שהי' שלום בימיו, וקיימא סיהרא באשלמותא18, הרי לאחרי כן, בט"ו דורות שאחרי שלמה, הי' פוחת והולך כו', עד שהחריב נבוכדנצר את ביהמ"ק19, משא"כ לעתיד לבוא, שלא יהי' שום מציאות ללעו"ז, והכל יהפך לקדושה, כמ"ש20 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד16. וכן הוא גם ענין נרות חנוכה שהם קיימים לעד, היינו, שאין בהם ענין החורבן כלל, והם דוקא פועלים שיהי' כליא רגלא דתרמודאי, כליון וביטול המציאות דלעו"ז והפיכתה לקדושה, כמו לעתיד לבוא.

ב) ולהבין זה צריך להקדים תחילה מ"ש21 יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה22, שחשיב כאן ב' ענינים, הודאה וברכה, וההפרש ביניהם הוא ע"ד ההפרש שבין ברכה לתפלה23. דהנה ידוע שתפלה שייכת לכל אחד, שהרי תפלה היא מצוה, אם מדאורייתא24 אם מדרבנן25, ובפרט לפי מ"ש רבינו26 שבזמן הזה היא חובה של תורה ממש, וא"כ מובן

233

שהתפלה שייכת לכולם. וכן מובן גם מזה שענין התפלה הוא העלאת כל הניצוצות מהענינים שעסק בהם במשך כל היום ע"פ התורה, שכל ענינים אלו מתבררים ועולים בשעת התפלה. והרי ענין זה שייך לכולם, כי, כל אחד, מצד ירידת נשמתו למטה, יש לו ענינים גשמיים שעוסק בהם וצריך להעלותם, ועלי' זו היא ע"י התפלה. ומזה מובן, שענין התפלה הוא מצד המטה, היינו, שהתחתון ע"י עבודתו פועל בירור ועליית הניצוצות. וכיון שהוא מצד המטה, הרי מובן, שהדבר תלוי לפי אופן עבודת והכנת התחתון, שכאשר תהי' הכנה יתירה בעבודתו אזי יפעול יותר בתפלתו, ועד שגם התפלה היותר עליונה, וכמו תפלתו של חוני המעגל27 שהיתה תפלה היותר נעלית, הרי היא תלוי' לפי אופן הכנת התחתון, כמשי"ת לקמן. וגם מובן, שכיון שהתפלה היא מצד המטה, אינה יכולה להיות בדרך ציווי ופקודה, כי אם בדרך בקשה, שלכן כל סגנון ונוסח התפלה הוא בדרך בקשה. אמנם ענין הברכה הוא מצד המעלה, והיינו שהמברך הוא למעלה מהדבר שממשיך, ולכן בכחו לצוות שתומשך הברכה, וענין זה אינו שייך לכולם, כי אם לאלו שהם למעלה מהברכה וההמשכה, שלכן בכחם לברך, וכמ"ש28 והי' ברכה, הברכות נתונות בידך. וזוהי המעלה בברכה על תפלה. אמנם לאידך גיסא, יש גם מעלה בתפלה על ברכה, כי, ההמשכה שע"י הברכה היא רק משרש ומקור ההשתלשלות בלבד, והיינו, שאין כאן המשכה חדשה, כי אם רק מה שהי' בהעלם בשרש ומקור, וכמ"ש29 איש אשר כברכתו ברך אותם. אבל בתפלה נעשה המשכה חדשה ורצון חדש, והיינו, דכיון שהתפלה היא חידוש דבר, לכן בכחה לפעול רצון חדש, לרפאות החולים ולברך השנים, כידוע, ומצד זה גדלה מעלת התפלה על הברכה.

אמנם יש עוד אופן בברכה שיש בה גם מעלת התפלה, והו"ע ברכתו של הקב"ה, וכמו"כ גם ברכת כהנים, שענינה הוא המשכת אור חדש שלמעלה מהשתלשלות (כמו בתפלה), ומ"מ אין זה בדרך בקשה, אלא בדרך ציווי ופקודה (מעלת הברכה). והנה, מעלת ברכה זו (ברכתו של הקב"ה) על התפלה היא לא רק בכך שהיא בדרך ציווי (דלא כתפלה שהיא בדרך בקשה), אלא המעלה היא גם באופן ההמשכה החדשה עצמה. והענין בזה, שהמשכת הרצון חדש שבתפלה, עם היותו המשכת רצון חדש מלמעלה, הרי זה תלוי גם באופן הכנת המטה, וכמו שמצינו גבי תפלתו של חוני המעגל27 שאמר לא כך שאלתי כו' ולא כך שאלתי

234

כו' עד שפעל שירדו גשמים כתיקונן, והיינו לפי שההמשכה שע"י התפלה היא מצד המטה. משא"כ בענין הברכה שההמשכה היא מצד המעלה, הרי זה כמו ההמשכה שע"י התורה שענינה היא ההמשכה מצד המעלה, כפי שמצינו ברשב"י שע"י אמירת תורה פעל מיד ירידת גשמים באופן הנצרך30. אך בזה משתוים ברכתו של הקב"ה וענין התפלה, שבשניהם הוא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות. ועז"נ31 ותגזור אומר ויקם לך, כמארז"ל32 אפילו הוא (הקב"ה) אמר הכין ואת אמר הכין דידך קיימא ודידי לא קיימא, כי, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, והיינו שגם כאשר הקב"ה (בחי' ההשתלשלות) גוזר, מ"מ, צדיק מבטל, וכאשר צדיק גוזר אזי הקב"ה מקיים, שיומשך למטה, והיינו לפי שהברכה (באופן זה) היא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות.

והענין הוא, דהנה, רצון בכלל הוא כתר, ובכתר גופא יש חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, שהוא חיצוניות הרצון ופנימיות הרצון, וכאשר ההמשכה היא מצד פנימיות הכתר, אזי נעשה רצון חדש, שינוי הרצון דחיצוניות הכתר. וזהו יברכוכה, יברכו כ"ה, וכן גבי ברכת כהנים כתיב33 כ"ה תברכו, תברכו אותיות בכתרו, שהו"ע ההמשכה מבחי' פנימיות הכתר, וכ"ה הוא בחינת המלכות, וזהו כה תברכו, וכן יברכו כ"ה, שמברכים וממשיכים בבחי' כ"ה המשכה חדשה מבחי' פנימיות הכתר. וזהו מ"ש יודוך הוי' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה, דענין ההודאה הוא בעצמות א"ס דוקא, ואומר על זה יודוך הוי' כל מעשיך, שיש בכח כל אחד להודות כו', שהרי שם שמים שגור בפי כל34. ואח"כ אומר וחסידיך יברכוכה, שכולל ענין הברכה עם ענין ההודאה בפסוק אחד, והיינו שהברכה היא באותו האור העצמי שבו היא ההודאה (שזהו ג"כ מה שקבעו ברכת כהנים בברכת הודאה), שהו"ע ההמשכה מבחי' פנימיות הכתר, אבל המשכה זו אינה בכח כל אחד, אלא היא בכח חסידיך דוקא.

ג) וביאור הענין, דהנה אמרו רז"ל35 איזהו חסיד המתחסד עם קונו. ובענין קונו מבואר בתו"א (פ' משפטים36) שהוא בחי' ז"א

235

דאצילות, כי, ברוך עושך יוצרך בוראך וקונך37 הן ד' עולמות אבי"ע, ונמצא שקונך קאי על אצילות, שהוא בבחי' קנין, דכשם שהקנין אינו הויית דבר חדש כי אם שנעתק מרשות לרשות, כך גם עולם האצילות אינו דבר חדש אלא גילוי ההעלם בלבד כידוע. ועיקר האצילות הוא בחי' ז"א, שהרי המלכות היא בחינת שרש הנבראים כפי שהם שבאצילות, ועיקר האצילות הוא בחינת ז"א, שהוא סוף עולם האצילות38, ולכן נקרא ז"א דאצילות בשם קונו. ופירוש המתחסד עם קונו הוא להמשיך תוספת אורות בז"א, והיינו לפי שז"א (זעיר אנפין) הוא בצמצום וקטנות, שזהו לשון זעיר, ולכן צריך לברך ולהמשיך תוס' אורות בז"א מבחי' אריך. ובתיקוני זהר39 פירש קונו קן דילי', והוא בחי' המלכות שנקראת קן40, וענין המתחסד עם קונו בספירת המלכות הוא (לא רק המשכת תוספת אורות, אלא גם) ענין של מילוי החסרון, לפי שהמלכות היא בבחי' חסרון האור. דהנה, המלכות היא שרש ומקור התהוות יש ונפרד, והיינו ע"י שנחסרו כל בחי' אורות שבה, וכידוע בענין אתה41 הוא הוי' לבדך את (אתה חסר ה') עשית את השמים גו', שהתהוות השמים וכו' היא ע"י בחינת אתה חסר ה', שנחסרו בבחי' המלכות ה' הפרצופים שהם כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, ונשאר בה רק בחי' מלכות דמלכות. וכמו שהוא באצילות הפרטית, כן הוא גם באצילות דכללות, בבחי' אוא"ס שהי' ממלא מקום החלל קודם הצמצום, שבכדי שיהיו ההמשכות שלאחרי הצמצום, הרי זה ג"כ ע"י שנחסרו ה' הפרצופים, שישנם גם באצילות דכללות, וכמו מה שעלה ברצונו ית' להיטיב מצד כי חפץ חסד הוא42, דבחי' חפץ חסד הוא בחינת עתיק, והרצון להיטיב הוא בחינת אריך, עד הרצון דאנא אמלוך כו', ובכדי שתהי' ההמשכה שאחר הצמצום נחסרו כל ה' הפרצופים, ונשאר רק בחינת תי"ו בלבד, שזהו כאילו נאמר מלכות דמלכות דא"ס43. וזהו ענין החסרון שבבחי' המלכות, ולכן צ"ל הברכה וההמשכה למלאות את החסרון [וכמו"כ גם בבחי' ז"א יש ענין חסרון האור, כידוע שהז"א נאצל רק בבחי' ו' קצוות כו', ולכן שייך בו ענין מילוי החסרון, אבל עיקר ענין החסרון ומילוי החסרון הוא בבחי' המלכות]. אמנם, מילוי החסרון מצד המתחסד עם קונו, חסד דייקא, הוא

236

באופן של המשכת תוספת אורות יותר מאשר מילוי החסרון בלבד, וכמ"ש הרמב"ם44 בביאור מעלת החסד על הצדקה, שצדקה הוא ענין היושר לתת לכל אחד כפי הראוי לו, אבל החסד הוא הפלגת הטוב להיטיב יותר ממה שהוא ראוי, וכידוע שבצדקה נאמר45 די מחסורו אשר יחסר לו, אבל אי אתה מחוייב לעשרו, אבל ענין החסד הוא הפלגת הטוב באופן של עשירות, וזהו ג"כ מה שארז"ל46 גדולה גמ"ח מן הצדקה, שצדקה היא רק לעניים וגמ"ח בין לעניים בין לעשירים, והיינו, שצדקה היא רק לעני שחסר כדי למלאות את מחסורו, משא"כ גמ"ח הוא גם לעשירים, לפי שענינה אינו רק מילוי החסרון, אלא גם המשכת תוספת אורות. וזהו וחסידיך יברכוכה, שתהי' ההמשכה בבחינת כ"ה, בחי' המלכות, לא רק באופן של מילוי החסרון בלבד, אלא גם המשכת תוספת אורות ורצון חדש שלמעלה מהשתלשלות, מבחי' פנימיות הכתר, כנ"ל.

ד) והנה מצד המשכת תוספת האור שלמעלה מהשתלשלות בבחי' המלכות, נעשה גם ביטול הלעו"ז, ועד שאין צריך למלחמה כלל, שזהו"ע הפדי' בשלום. אבל בזה גופא יש חילוקי דרגות, שזהו החילוק בין המעמד ומצב שהי' בימי שלמה להמעמד ומצב שיהי' לעתיד לבוא. דהנה נת"ל שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא, ושלימות זו היא לא רק מילוי החסרון, אלא ענינה הוא ריבוי השפעה ביותר בבחי' עשירות [ועד"ז הוא גם ענין מילוי הלבנה, קיימא סיהרא באשלמותא47, שבכל חודש, שהו"ע המשכת אור שלמעלה מהשתלשלות, שנמשך כל האור השייך לחודש זה בבחי' עשירות], שלכן הי' שלום בימיו, ובירור הניצוצות נעשה בדרך ממילא, כנ"ל. אבל אעפ"כ לא הי' זה באופן שנתהפכו בעצם מהותם לגמרי, כמו לעת"ל, שאז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו'.

והענין הוא, דהנה איתא בע"ח48 שיש ז' מדריגות בעליית המלכות, ובימי שלמה היתה עליית המלכות במדריגה הו', דהיינו, שהמלכות מתעלית להיות פנים בפנים עם ז"א, אבל עדיין אין זה באופן שכתר א' לשניהם, אלא כתרו למעלה מכתרה, ומקבלת האור ע"י ז"א. ומבואר שם49, שבמדריגה זו אין האור מאיר עדיין בבחי' מלכות דמלכות,

237

אלא היא נכללת בבחי' יסוד שבה, והיינו, שהמשכת האור היא בכל הבחינות שבמלכות עד בחי' יסוד שבמלכות, ופועל גם בבחי' מלכות שבמלכות שתהי' נכללת ביסוד, אבל האור אינו נמשך ומאיר בבחי' מלכות דמלכות כמו שהיא במקומה. והענין בעבודה הוא, דהנה, יסוד שבמלכות הו"ע התקשרות המקבל במשפיע, שזה שייך דוקא כאשר המקבל מרגיש את גילוי האור של המשפיע ומצד זה נמשך אל המשפיע ומתקשר אליו, משא"כ כשאינו מרגיש את הגילוי אור שאז אינו מתקשר כו'. ובאופן כזה הי' הגילוי בימי שלמה (שבחי' מלכות דמלכות נכללת בבחי' יסוד שבמלכות), שמצד ריבוי האור נתבררו ונתעלו כל הניצוצות שהם במדריגת הקדושה עכ"פ, דאף שנתרחקו מאד, מ"מ הרי הם במדריגת הקדושה, שלכן שייך בהם ענין הביטול וההתקשרות, והיינו שיכול להיות בהם עדיין הרגש אלקי שיהי' בהם הרצוא למעלה, שלכן נתעוררו ונתעלו ע"י גילוי האבוקה כו'. אמנם, גם לאחרי שמלכת שבא הביאה לשלמה את הניצוצות, נשארו עדיין ניצוצות שלא נתבררו עדיין (שהרי נשארו עוד כו"כ דברים שיש בהם ניצוצות דקדושה ומ"מ לא הביאו אותם לשלמה), והיינו שרק הניצוצות שנרגש בהם קצת אור נתבררו ונכללו בקדושה, כמו ניצוץ הנכלל באבוקה, אבל הניצוצות שנחשך אורם לגמרי [וע"ד מ"ש בתניא50 בענין גקה"ט שאין בהם טוב כלל, שאין הכוונה51 שאין בהם שום ניצוץ טוב כלל, שהרי אי אפשר להיות קיום שום דבר בלי איזה ניצוץ אלקי, אלא הכוונה היא, שהניצוץ נתרחק כ"כ עד שנחשך אורו, וכענין נר רשעים ידעך52], הנה ניצוצות אלו לא נתבררו בימי שלמה, ועדיין נשארה מציאות הלעו"ז כו'. אמנם לעתיד לבוא כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שיהי' הבירור לא רק בניצוצות אלו ששייך בהם הרגש האור, אלא יתירה מזה, שעצם המציאות דלעו"ז תתהפך לקדושה. והיינו, שבימי שלמה הי' בירור הניצוצות מצד גילוי האור, שלכן נתבררו רק הניצוצות ששייך בהם הרגש האור, ולא נתבררו הניצוצות שנחשך אורם לגמרי, שנשארה מציאותם כו', ולכן, הגם שבימי שלמה הי' הבירור בדרך שלום, ולא היתה אחיזה ללעו"ז, מ"מ נשארה עדיין מציאות הלעו"ז ולא נתהפכה בעצם מהותה, ומשום זה הנה אף שמלכת שבא הביאה את הניצוצות לשלמה, הרי במשך הזמן

238

יצא ממנה נבוכדנצר53 והחריב את ביהמ"ק כו'. משא"כ לעת"ל, לא תהי' שום מציאות ללעו"ז, לפי שכל המציאות יהי' נהפך לקדושה. וזהו גם ענין נר חנוכה שפועל להיות כליא רגלא דתרמודאי, שנעשה בהם כליון וביטול לגמרי.

וזהו אמיתית ענין המתחסד עם קונו, שיהי' מילוי האור במלכות מצד ענין החסד שלמעלה מצדקה, כי, הבירור שהי' בימי שלמה, עם היותו מצד גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות, שהו"ע העשירות (כנ"ל), מ"מ, הרי זה נכלל עדיין בענין הצדקה, דכיון שאופן הבירור הוא מצד גילוי האור, שנרגש בהניצוץ אור האבוקה ולכן נכלל בה, הרי הרגש הגילוי פועל בו הרגש של חסרון, שחסר אצלו גילוי זה, ולכן נמשך ומתכלל באור האבוקה, שעי"ז נתמלא מחסורו, וכמו התקשרות המקבל בהמשפיע מצד ההרגש שבלעדי המשפיע הרי הוא חסר, וא"כ, הרי זה בכלל ענין הצדקה. אך אמיתית ענין הגמ"ח הוא לא מצד הרגש גילוי האור, אלא מצד המשכה ממדריגה נעלית ביותר, גילוי העצמות, שעי"ז מתהפכת כל המציאות לקדושה.

ה) והנה מצד זה נעשה גם בתפלה ענין חדש, שהתפלה אינה כדי למלאות החסרון, כי אם תפלת עשיר. דהנה ידוע54 שתפלת עשיר היא תפלה למשה55, ואיתא על זה במדרש56, משל למה הדבר דומה לשלשה שבאו ליטול כו' מאת המלך כו', בא השלישי, אמר לו המלך מה אתה מבקש, אמר לו, איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית היא חריבה, והיא שלך, גזור שתיבנה כו', כך משה לא ביקש לעצמו אלא בשביל ישראל. והענין בזה, שמדינה היא בחינת מלכות, והיא חריבה, ששייך בה חסרון כנ"ל, ולכן היא בגדר חורבן, והיינו שיש עלולית לחורבן, וכמבואר לעיל שגם בימי שלמה שהי' איש מנוחה, מ"מ הי' עלולית שאח"כ יהי' חורבן כו'. והיא שלך, שהמלכות מושרשת בפנימיות הכתר, ובפנימיות גופא בפנימיות דפנימיות, כידוע57 שהמלכות מושרשת ברדל"א, וברדל"א גופא בהפנימיות שנמצא ברדל"א, ולמעלה יותר

239

בהבחי' שהיא כעין עתיק שלעילא מגלגלתא דא"ק58. וזהו גזור עלי' שתבנה, שלא יהי' בגדר חורבן כלל, והיינו ע"י המשכת בחי' עצמות א"ס במלכות, שעי"ז יהי' לא רק התכללות הניצוץ באבוקה, אלא שגם עצם המציאות דלעו"ז תתהפך לקדושה כנ"ל.

ו) וזהו ג"כ ענין החסידות59, כדברי רבינו שחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין60, והיינו, שאין כוונתו בשביל עצמו, שמבקש שיומשך ענין הנוגע אליו שחסר לו, או גם בחלקו בעולם, או שיומשך להזולת כמו שהזולת נוגע אליו, כי, ע"פ שורת הדין צריך שיהי' הגילוי לעצמו, אבל הוא עושה לפנים משורת הדין, גם בשביל הזולת כפי שאינו נוגע לעצמו כלל, וכמאמר הבעש"ט61 שאהבת ישראל צריכה להיות גם ליהודי שנמצא בקצוי תבל, וכמ"ש בתניא62 כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי' דרחים לון יתיר מגרמי' כו'63. ועוד זאת, שענין החסידות הוא שהמדות טבעיים עצמם יהפכו לקדושה64, שלכן אין סתירה כלל שישאר עשיר גם בגשמיות, כיון שהגשמיות שלו היא לא רק לשם שמים, אלא שהגשמיות עצמה נעשית אלקות. וע"ד הגילוי דלעת"ל, שכל המציאות בעצם תתהפך לקדושה. וזהו וחסידיך יברכוכה, שדוקא חסידיך שעבודתם היא רק צורך גבוה, והטבעית שלהם נעשה אלקות, הרי הם יברכו כה, שממשיכים בבחי' המלכות מבחי' פנימיות הכתר. וזהו ג"כ מ"ש בזהר65 שחסידיך הם הכהנים, כמ"ש66 תומיך ואוריך לאיש חסידיך, כי, ענינו של אהרן כה"ג הוא להמשיך גילוי אלקות למטה, וזהו גם ענין ברכת כהנים, שהו"ע המשכת אור חדש בבחי' המלכות.

וזהו פדה בשלום נפשי, כמ"ש רבינו67 שאמירת פסוק זה פעלה הגאולה שלו והגאולה של תורת החסידות, לפי שתורת החסידות הו"ע עבודה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו לעצמו כלל, אלא תכלית כוונתו להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם (שהו"ע תפלת עשיר כנ"ל), ועבודתו

240

היא באופן שהמדות טבעיים יהיו מדות אלקות. ומצד זה נעשה הפדי' בשלום, שאין שום אחיזה ללעו"ז, שמתבטלת מציאותה לגמרי, ועד שנהפכת לקדושה.

ז) וזהו נר חנוכה כו' מצותה משתשקע החמה, והיינו, שגם בשעת שקיעת החמה שאין מאיר אור כלל, והו"ע הניצוצות שנחשך אורם, שלא שייך שיתכללו בקדושה מצד גילוי האור כיון שאינם שייכים להרגש האור, מ"מ, הנה ענין מצות נר חנוכה הוא לפעול גם בהם שיהפכו לקדושה, וכמו הגילוי לעתיד לבוא. וזהו גם שנרות חנוכה הם במספר שמונה, כמו לעת"ל שיהי' כנור של שמונה נימין68, ח"פ הוי'69. ועז"נ70 והוי' יגי' חשכי, שגם בשעת החושך, הנה מצד הוי' הח' נעשה יגי' חשכי, שמאיר גם במקום החושך, ופועל שכל המציאות יהפך לקדושה, ויהי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם71.

**********

241

בס"ד. שיחת ש"פ וישב, א' דחנוכה, מבה"ח טבת, ה'תש"כ.

בלתי מוגה

א. בהתחלת1 פרשתנו (וישב) מסופר אודות שני החלומות שחלם יוסף, שתוכנם הי' שוה: שניהם רמזו שיוסף ימשול על אחיו והם ישתחוו אליו. אלא שבחלום השני ניתוסף שגם "השמש והירח"2, יעקב ובלהה – לא רק אחד עשר כוכבים, אחי יוסף, כמו בחלום הראשון – ישתחוו אליו.

גם אצל פרעה מסופר (בפ' מקץ3) אודות שני חלומות, וגם אצלו היו שני החלומות שווים בתוכנם. אבל אצל פרעה, נותנת התורה טעם "על השנות החלום" – כיון ש"ממהר האלקים לעשותו"4. לעומת זאת, אצל יוסף, לא נותנת התורה טעם על השנות החלום. ואע"פ שבחלום השני ניתוסף הרמז שגם יעקב ובלהה ישתחוו ליוסף (כנ"ל), אין זה טעם מספיק על השנות החלום, כיון שהי' אפשר לרמז זאת ליוסף בחלום הראשון. ומזה מובן, שהגם שהתוכן של שני חלומותיו של יוסף הוא שוה, מ"מ, רומזים הם על שני ענינים שונים.

וצריך להבין, מה הם שני הענינים השונים בשני החלומות, ומהי ההוראה מהם אלינו5, כמדובר כמ"פ ש"מעשה אבות"6 – שבזה נכללים המאורעות של יוסף, כיון שהוא המשיך ופעל בעולם, בעולמות בי"ע, את הענינים של יעקב, כמ"ש7 "אלה תולדות יעקב יוסף"8 – הוא סימן והוראה לבנים9.

242

ב. כאמור לעיל, גם בהתחלת פ' מקץ מספרת התורה באריכות אודות שני החלומות של פרעה – החלום עם הפרות והחלום עם השבלים; וגם מסופר אודות פתרון החלומות ע"י יוסף, שרומזים על שני השבע ושני הרעב.

לשם מה מספרת התורה, ובאריכות כזו, את כל הפרטים בחלומותיו של פרעה? הרי בעיקר נוגע לדעת שיוסף הקדים להודיע לפרעה אודות שבע שני השבע ושבע שני הרעב, שעי"ז נעשה יוסף משנה למלך במצרים – אבל למאי נפק"מ אם ענין זה נעשה ע"י חלומות, או ע"י דרך אחרת? ואפילו אם התורה רוצה לספר לנו שהחלומות של פרעה גרמו לכך שיוסף יהי' משנה למלך במצרים, היתה התורה יכולה לספר זאת בקיצור, שאף אחד לא הי' יכול לפתור את החלומות של פרעה, מלבד יוסף, והפתרון הי': שבע שני שבע ושבע שני רעב. אבל מה נוגע לנו לדעת את כל הפרטים שגוי ראה בחלום?

והמענה על זה:

ההמשך של הענינים בתורה, מספר ומבאר, שההודעה לפרעה אודות שני שבע ושני רעב ע"י חלומות, באה בתור מסובב ממה שהי' תחלה אצל יוסף – שהודיעו לו מלמעלה אודות הענינים שלו ע"י חלומות (כמסופר בפ' וישב).

מדוע הי' כך אצל פרעה? – כיון שיוסף הצדיק הי' נשמה כללית, והוא המשיך בעולם את כל הענינים של יעקב (כנ"ל), וכיון שיוסף הוא "צדיק יסוד עולם"10, כל ההשפעות בעולם צריכים לעבור דרכו, הרי כשם שאצלו הי' אז הסדר לגלות ענינים מלמעלה ע"י חלומות11, נקבע סדר זה בכל העולם, ועד שכאשר הוצרכה להגיע ידיעה אפילו לפרעה מלך מצרים, מושל בכיפה (מושל על כל העולם)12, הי' זה גם ע"י חלום.

וזוהי הוראה עיקרית בעבודתנו:

כאשר יהודי נפגש בעולם עם נסיונות של הנחות ותאוות מזיקות, עליו לדעת שדבר זה נובע ממנו, מהיהודי עצמו. – לא כמו אלו הסבורים שיש להימשך אחרי העולם; וגם לא כמו אלו שאומרים שבכדי לקיים תורה ומצוות צריך האדם להתאים את עצמו לעולם, אלא אדרבה, מציאות העולם תלוי' ביהודי: בגלל שאצלו מתקבלת הנחה מסויימת, או

243

שנמשך לאיזה דבר תאוה – ישנם ענינים אלו גם בעולם, אלא, שבבואם לעולם ("עולם" מלשון העלם13), לא נרגש בהם המקור שלהם, והם באים אל היהודי כמו מעצמם, וגוררים אותו להיות נמשך אחריהם. אבל כיון שלאמיתו של דבר באים הם מהיהודי, הרי כאשר יפעל בעצמו להחליף את הנחותיו ותאוותיו הלא-טובות בטובות, אזי יוחלפו הם גם בעולם.

יתירה מזה: אפילו במקרה שאי אפשר לומר שהנסיונות באים מהיהודי, כיון שהוא נקי מהנחות ותאוות אלו אפילו בדקות – הנה בכל מקרה באים הם בשבילו, שהרי כל הבריאה היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית"14, כדי שיעמוד בנסיון. וכאשר יעורר בעצמו את התוקף שלא להתפעל, אזי יתגלה, שכל הנסיון אינו אלא דבר דמיוני15, שכן, הסדר שנקבע בעולם תלוי בהסדר שקובע יהודי בעניניו.

ג. אע"פ שהחלומות של פרעה באו בסיבת החלומות של יוסף, הרי הם מנוגדים במהותם: חלומות יוסף הם בקדושה, וחלומות פרעה הם בלעומת-זה. ולכן מצינו כמה חילוקים בסדר החלומות ובפרטיהם:

א) בחלומות יוסף – הי' החלום הראשון אודות עניני ארץ, "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"16, והחלום השני – אודות "השמש והירח ואחד עשר כוכבים"<2>, עניני שמים. ואילו אצל פרעה היו שני החלומות אודות ענינים ארציים: חלום אחד הי' אודות סוג ה"חי" (פרות), והשני – אודות סוג ה"צומח" (שבלים), אבל לעניני שמים לא היתה לפרעה שייכות כלל.

ב) חלומות יוסף מתחילים מיד בענין של עבודה – "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה". ולעומת זאת, בחלומות של פרעה לא מדובר אודות ענין של עבודה כלל.

ג) חלומות יוסף הם בסדר ד"מעלין בקודש"17: תחילה החלום אודות עניני ארץ, ואח"כ אודות "השמש והירח ואחד עשר כוכבים". ובפרטיות: ההתחלה היא מ"שבלים", כפי שהם נפרדים זה מזה, ומהם נקשרים "אלומים" – מדברים נפרדים נעשה ענין של אחדות (בחלום הראשון); ועד שמגיעים לעניני שמים (שמש ירח וכוכבים – בחלום

244

השני). וגם בגשמיות כפשוטו, הרי "אלומים" הם יקרים יותר מ"שבלים"; ואילו אבנים טובות ומרגליות, שהאור שלהם נלקח מהכוכבים18, מורים על עשירות גדולה הרבה יותר מאשר "אלומים".

משא"כ חלומות פרעה – הנה בעניני ארץ גופא הי' הסדר ד"פוחת והולך"<17>: החלום הראשון הוא אודות פרות – סוג החי, והחלום השני הוא אודות שבלים, שהם סוג נמוך יותר – צומח. והדבר בולט יותר, בהתחשב בכך שע"פ הטבע צריך להיות הסדר תחילה שבלים ואח"כ פרות, כי, החילוק בין הפרות "בריאות בשר" לפרות "דקות בשר" שאודותם מדובר בחלום הראשון, תלוי בהמזון שמקבלים מהשבלים, אם הם "בריאות" או "דקות". וא"כ הי' החלום השני צריך להיות תחילה. אבל כיון שהסדר בלעומת-זה הוא באופן ד"פוחת והולך", לכן היו חלומות פרעה בסדר הפוך.

וגם כל אחד מחלומות פרעה הי' באופן דפוחת והולך: בתחילה ראה "שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר" ואח"כ "רעות מראה ודקות בשר"; שבלים "בריאות וטובות" ואח"כ "דקות ושדופות קדים". ויתירה מזה, כל כך הולך ופוחת בקליפה הטוב והיפה, עד שהפרות והשבלים היפות והטובות נבלעים לגמרי ("ותבלענה") ע"י הפרות והשבלים הרעות והדקות.

וסדר זה הי' גם בפתרון וקיום החלומות: תחילה היו שני השבע ואח"כ שני הרעב – "פוחת והולך", ועד כדי כך, ש"לא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא"19, היינו, שהשבע הקודם לא הי' ניכר בגלל הרעב שלאח"ז (ומה שלאחרי שני הרעב היו שוב שני שבע – לא נזכר הדבר בחלומות פרעה, כיון שלא הי' שייך אליו; הברכה של שני השבע שלאח"ז באה ע"י ברכת יעקב20).

ובכן, בענינים אלו מתבטא כללות החילוק בין יהודי לאינו-יהודי, בין קדושה ללעומת-זה, כדלקמן.

ד. החלומות אודות עניני ארץ בלבד או גם אודות עניני שמים:

החילוק הכללי בין יהודי לאינו-יהודי, להבדיל, מתבטא בכך, שיהודי, גם בהיותו בעולם הזה, יש לו קשר עם שני העולמות, לא רק עם הגשמיות של עולם הזה, אלא גם עם הרוחניות של עולם הבא.

245

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעת מאסרו ברוסיא בשנת תרפ"ז, כאשר אחד החוקרים איים על הרבי באקדח): אלו שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, פוחדים מאקדח; אבל מי שיש לו א-ל אחד ושני עולמות, אין לו מה לפחד21. – אין הכוונה שליהודי יש שני עולמות בזמנים שונים, אלא גם בהיותו בעולם הזה קשור הוא עם עולם נעלה ורוחני. והסדר של התקשרות זו הוא מלמטה למעלה: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"22 – סולם העבודה של יהודי מתחיל מענינים תחתונים, "ארצה", ומזה הוא מגיע עד למדריגות הרוחניות היותר נעלות – "השמימה".

וכיון שכל עניני התורה הם בדיוק וכל פרט מהם הוא הוראה23 בעבודה, הרי מובן, שהתוכן השוה בשני החלומות של יוסף, אף שמדברים אודות שני עולמות נפרדים, ארץ ושמים – מהוה הוראה ליהודי שעליו לעשות משני העולמות, גשמיות ורוחניות, דבר אחד; לא זו בלבד שהגשמיות של יהודי אינה צריכה להפריע לרוחניות, אלא היא צריכה גם לסייע בעבודה, ועד שמהגשמיות תהי' רוחניות24.

(מ"ש בזהר25 "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא" היינו, שהתוקף של הגוף הוא החלישות של הנשמה – אין הכוונה לבריאות הגשמית של הגוף, אלא לתוקף התאוות והלהט בענינים גופניים. אבל בריאות הגוף כשלעצמה – הרי אדרבה, זהו דבר המוכרח לעבודת השם, כמ"ש הרמב"ם26: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת וידיעת) השם הוא").

וענין זה, שכל הענינים הגשמיים, כמו אכילה ושתי' וכללות החיים, הם בשביל רוחניות, בשביל לעבוד את ה' – ישנו בטבע של כל יהודי,

246

אפילו אנשים פשוטים. וכידוע הסיפור27 מכ"ק אדמו"ר מהר"ש (בשייכות לוויכוח בין כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עם אחיו רז"א, בהיותם ילדים קטנים, אודות מעלתו של יהודי על אינו-יהודי): אדמו"ר מהר"ש שאל את בן-ציון המשרת: "בן-ציון, אכלת היום?", וענה המשרת: "כן". ושאל אותו אדמו"ר מהר"ש: "אכלת היטב?", וענה: "מה פירוש טוב, הנני שבע, ברוך השם". והוסיף הרבי לשאול: "ובשביל מה אכלת?", וענה בן-ציון: "כדי לחיות". "ובשביל מה הנך חי?" שאלו הרבי – וענה בן-ציון: "כדי שאוכל להיות יהודי ולעשות רצון ה'", ונאנח המשרת באמרו זאת. ואח"כ אמר אדמו"ר מהר"ש לבניו: "הנכם רואים, יהודי, בטבעו, אוכל בשביל לחיות, וצריך לחיות כדי שיוכל להיות יהודי ולמלא ציווי ה', ומפטיר באנחה, בהרגישו שעדיין אין זה על טהרת האמת".

וכיון שבכל הענינים הגשמיים יש ליהודי כוונה ורצון לרוחניות – הרי הם נעשים רוחניות, כמאמר הבעש"ט28: "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

ה. הדגשת ענין העבודה בחלום יוסף:

החילוק הכללי בין קדושה לקליפה הוא – שעניני קליפה הם לאו דוקא ע"י עבודה: "אשר נאכל במצרים חנם"29 – במצרים, קליפה, נותנים לאכול "חנם", ללא עבודה של קיום המצוות30; אבל בקדושה אין "נהמא דכיסופא"31, כל המשכה והשפעה מלמעלה באה ע"י עבודה.

וטעם הדבר:

ההשפעות דקדושה – כיון שנמשכות מהקב"ה לבנ"י (והרי הקב"ה הוא שלם בתכלית, והוא עצמו התכלית שלו; וגם נשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"32, הרי התכלית שלה היא בעצמה, ולא באיזה דבר אחר33, ולכן גם ההשפעות) הם בתכלית השלימות והטוב, ולכן

247

בהכרח שיבואו דוקא ע"י עבודה, בכדי שלא יהיו בבחינת "נהמא דכיסופא", שאז אין זה תכלית הטוב34.

משא"כ בלעומת-זה, בקליפה, שבה עצמה אין שום תכלית, וכל מציאותה טפלה לענין אחר – הרי גם בשביל ההשפעות שלה אין צורך בהשלימות של עבודה, אלא הם נשפעים "חנם", כיון שבלאה"כ אינם מציאות.

ו. וכן הוא גם בהחילוק שבין "מעלין בקודש" ל"פוחת והולך", שבזה מתבטא החילוק שבין קדושה ללעומת-זה:

קדושה – יש לה קיום נצחי, ואין בה שינויים. השינויים בקדושה צריכים להיות רק באופן של הוספה ועליות – "מעלין בקודש", "ילכו מחיל אל חיל"35, וכיון שהם תמיד רק למעליותא, הרי באמת אינם שינויים.

(יתירה מזה: אפילו מה שבפועל יש לפעמים ירידות אצל יהודי, ועוד: מה שבכנסת ישראל (ספירות המלכות) יש ירידות (לפעמים עולה ולפעמים יורדת36) – אין אלו שינויים בהחלט, כי, הרצון של יהודי אפילו למטה37 הוא תמיד אותו רצון, ועוד, שהוא תמיד באמנה אתו38 – לקיים תורה ומצוות ולהעלות בקודש. ועאכו"כ בספירת המלכות, הרי הכוונה בהירידות היא תמיד בשביל תכלית העלי' שתהי' לאח"ז – "מנוחה לחיי העולמים"39, וכיון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", הרי כל הירידות, בפנימיות, אינם שינויים, אלא אדרבה – "מנוחה", היפך השינוי, בהתאם להרצון והכוונה שבהם).

אבל בקליפה יש סדר של שינויים, ובאופן ד"פוחת והולך". וטעם הדבר, כאמור, כיון שהקליפה אינה מציאות לעצמה, כל מציאותה היא רק בכדי לנסות את האדם ולעורר אצלו כחות עמוקים יותר של קדושה. וככל שהאדם מתגבר ומתעלה בעבודתו, הולך ומתמעט הצורך בהנסיון, ובמילא גם מציאות הקליפה הולכת ונחלשת, "פוחת והולך", כמאמר רז"ל40: "כשזה קם זה נופל".

248

וזהו גם כללות החילוק בין "פרי החג", ש"כנגד שבעים אומות"41, שהם "מתמעטין והולכין"42, ובין נרות חנוכה, קדושה, שבהם הוא הסדר ד"מוסיף והולך", "מעלין בקודש"43.

ז. ההוראה מזה בעבודה היא:

כאשר נופלת לאדם רעיון שיוכל לקבל השפעות מסויימות ללא עבודה, בחשבו, שבגלל סיבות מסויימות יוכל לקבל השפעות אלו גם אם לא יתייגע – עליו לדעת שרעיון זה בא מנפש הבהמית, מלעומת-זה, ששם אין הכרח בעבודה;

כמו"כ עליו לדעת, שהשפעה זו שחושב שיכול לקבלה באופן כזה, הרי היא, ככל מציאות של לעומת-זה, פוחתת והולכת, עד שלא נשאר ממנה מאומה44. ולאידך גיסא45: כאשר יתייגע בעבודה, יכול להיות בטוח ש"יגעת ומצאת"46, שיתנו לו מלמעלה "מציאה", יותר מאשר כפי עבודתו, ובאופן ד"מעלין בקודש".

ואופן העבודה למדים מב' הפרטים בחלום יוסף – שכאשר יהודי מתחיל לילך בסולם העבודה, צריכה להיות העבודה בעניני ארץ, "מוצב ארצה" (כבחלום הראשון של יוסף), ועד שמגיע לעניני שמים, "וראשו מגיע השמימה" (כבחלום השני של יוסף).

ח. ובפרטיות יותר:

במה מתבטאת העבודה? – בכך ש"מאלמים אלומים": השבלים שמהם קושרים את האלומים, כל אחת מהם גדלה במקום (וגומא) בפני עצמו, והם נפרדים זה מזה. ועבודת האדם היא – ללקט ולאחד אותם "אלומים"47. והיכן נעשית העבודה – "בתוך השדה".

וההוראה מזה: נשמתו של יהודי יורדת למטה ב"שדה", עולם הזה, שהוא מקום של פירוד48, קליפות וסטרא אחרא ("עשו גו' איש שדה"49), ומתלבשת בגוף ונפש הבהמית, שהם יש ומציאות בפני עצמו, והעבודה

249

ב"שדה" היא – לבטל את הישות והפירוד שבאים מצד הגוף ונפש הבהמית, וללקט ולאחד את כל כחותיו לעבודת ה' – "מאלמים אלומים".

ולאחרי העבודה ד"מאלמים אלומים בתוך השדה", צריכה עוד להיות העבודה ד"ותשתחוין לאלומתי"<16> – השתחוי' וביטול ל"אלומה" של יוסף הצדיק:

כל בנ"י הם "קומה אחת שלימה"50. וכשם שבקומת גוף האדם צריכים כל האברים להיות בטלים אל ה"תלת שליטין"51 (מוחא, ליבא וכבדא – ג' האברים העיקריים, מוח לב וכבד, שהם שולטים על כל הגוף), ובעיקר צריך להיות ביטול כל האברים אל הראש, שדוקא אז הרי זה גוף בריא – כן הוא גם ב"קומה שלימה" של כלל ישראל.

לא די בעבודה ד"מאלמים אלומים", שמבטל את הכחות של הגוף ונפש הבהמית ומאחד אותם לעבוד את ה'; לאחרי שנעשה "אלומה" (ציור של עבודה) – עלי' עוד להתבטל ל"אלומה" של יוסף הצדיק, הרבי, נשיא הדור, שהוא ראש קומת ישראל52, שנותן הוראות53 ומנהיג את כל בנ"י, כשם שהראש מנהיג את כל אברי הגוף54.

בפנימיות הענין, הנה גם קודם העבודה ד"מאלמים אלומים" ישנו "ותשתחוין לאלומתי", הביטול לצדיק הדור; כי, הא גופא שיהודי יכול לעבוד עבודתו "בתוך השדה", הרי זה ע"י הביטול הפנימי שיש לנשמה אל יוסף הצדיק55. אבל בסדר העבודה של יהודי מלמטה למעלה, צריכה לבוא תחילה המדריגה התחתונה ד"מאלמים אלומים", ולאחרי כן56 לבטל את ה"אלומה", גם את ציור הקדושה, אל הנשיא – "ותשתחוין לאלומתי".

ט. אמנם, לאחרי כל העבודה הנ"ל נמצאים עדיין "בתוך השדה", בהדרגא ד"מוצב ארצה" (החלום הראשון של יוסף).

אבל הכוונה היא – לצאת לגמרי מההגבלות של הגוף ונפש

250

הבהמית, שזהו אמיתית הענין ד(כל57 ימיו ב)תשובה, כמבואר בלקוטי תורה58 שפנימיות ענין התשובה הוא: "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"59, היינו, שנשמתו של יהודי תשוב להקב"ה ותהי' באותה דרגא כפי שהיתה קודם ירידתה בהגוף (אין הכוונה לצאת ח"ו מהגוף ונפש הבהמית, אלא, שגם כשנמצאים למטה בהגוף לא יעלים הגוף כלל), שבשביל זה היתה כללות ירידת הנשמה למטה – שגם בהיותה בגוף תהי' מאוחדת עם הקב"ה "אשר נתנה", כפי שהיתה קודם ירידתה60.

וזהו תוכן החלום השני, שבו מדובר רק אודות עניני שמים. – הוא כבר יצא מן ה"שדה", כי כבר השלים את כל העבודה בענינים ארציים61. ולכן לא נזכרה בחלום השני העבודה ד"מאלמים", קיבוץ דברים נפרדים, כיון שעבודה זו נשלמה כבר. עבודתו עתה היא רק בעניני שמים, ענינים רוחניים – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

אבל העבודה של ביטול הציור פנימי לנשיא הדור, חוזרת ונשנית גם בחלום השני – "ואחד עשר כוכבים (גם בהציור דכוכבים) משתחוים לי":

אין לחשוב, שהביטול פנימי אל יוסף נדרש רק כאשר עוסקים בעבודה "בתוך השדה", שכיון שזהו מקום של פירוד, יש צורך להזהר ולהבטיח שלא תהי' יניקה לקליפה, אבל כאשר עוסקים רק בעניני שמים, אין הכרח בביטול זה.

על כך באה ההוראה מהחלום השני: "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" – שההשתחוואה והביטול ליוסף הצדיק מוכרחת אפילו כאשר אוחזים בעבודה היותר נעלית ד"ראשו מגיע השמימה".

י. אלו הם הנקודות העיקריות שלמדים אנו מחלומותיו של יוסף הצדיק:

לכל לראש מוכרחת להיות עבודה דוקא. זהו הסולם שעל ידו יכול יהודי להתעלות ולהתקשר עם הקב"ה.

אין לחשוב, שכיון שכל ישראל הם "בני מלכים"62, או יתירה מזה, כפי שמצינו לפעמים שהם "מלכים"63, לכן אינם זקוקים לעבודה. על כך

251

באה ההוראה האמורה, שכל ההשפעות של קדושה באות רק ע"י עבודה. אלא, כיון שמדובר אודות מלכים, הרי כל דבר קטן נחשב אצלם לעבודה שלימה, ואכן הקב"ה יגמול ויתן להם עבור זה "כסעודת שלמה בשעתו"64 (בהיותו מלך), ועוד יותר מכך. אבל, עבודה מוכרחת להיות. וכאשר מתייגעים בעבודה – "יגעת", אזי מגיעים גם למדריגות כאלו שלא היו צפויות כלל – "ומצאת"65 (בדוגמת מציאה שבאה באופן בלתי צפוי), דהיינו, הרבה יותר מאשר לפי ערך היגיעה והעבודה, ועד שמגיעים ל"ראשו מגיע השמימה".

וההוראה השני' – שבכל סוגי העבודה מוכרח להיות הביטול אל הראש ומנהיג ישראל, באיזו דרגא שבה עומדים.

וע"י "בטל רצונך", יבטל הקב"ה "רצון אחרים מפני רצונך"66, היינו, שיתבטל "רצון אחרים", לשון רבים, ההעלמות של עולם הזה, שנותנים מקום לטעות ולחשוב שישנם ח"ו שתי רשויות, כמו שכתוב67: "נעשה", לשון רבים, "והרוצה לטעות וכו'"68, ועי"ז נעשים כלי ראוי לקבל את כל ההשפעות מיוסף "צדיק יסוד עולם".

*

יא. בהמשך69 הפרשיות מסופר אודות פעולתו של יוסף – "ויוסף גו' הוא המשביר לכל עם הארץ"70, "וילקט יוסף את כל הכסף וגו'"71, וכפי שאמרו רז"ל72 "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים . . ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא".

ובענין זה יש מענה לאלו שמתאוננים שאע"פ שמתייגעים בעבודתם, מ"מ, אינם רואים פרי טוב בעמלם73 – שהענין ישנו, אלא שהוא בהעלם.

וכמבואר בתו"א74 בענין המטמוניות שהטמין יוסף במצרים אחת גנוזה לצדיקים כו', שמזה "נזרע בכל א' מישראל בחי' אהבה . . אלא שהיא מסותרת בבחי' גניזה כו'", ועד"ז מבואר75 בענין גביע הכסף

252

שהטמין יוסף באמתחת בנימין76, שהו"ע ההמשכה גם בנשמות הבינונים, אלא שזהו בהעלם כו'.

***

יב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה נר חנוכה כו'.

***

יג. דובר בהמאמר77 אודות מעלת הגילוי דלעתיד, שהוא למעלה גם מהגילוי שהי' בימי שלמה, שאף שהי' איש מנוחה כו', מ"מ, הי' עדיין נתינת מקום לענין של חורבן, משא"כ לעתיד לבוא.

וענין זה מתאים גם להמבואר בכ"מ78 שבזמן הזה ישנו רק ענין האירוסין, ולעתיד לבוא יהי' ענין הנישואין:

ענין הנישואין הוא המשכת אור חדש שלמעלה מהשתלשלות. והיינו, שאע"פ שגם בימי שלמה היתה המשכת אור שלמעלה מהשתלשלות, שלכן הי' הבירור בדרך ממילא, מ"מ, הי' הבירור מצד גילוי אור, משא"כ לעתיד לבוא הנה עצם המציאות תתהפך לקדושה79, וזהו אמיתית ענין המשכת אור חדש.

וזהו הטעם שבזמן הזה אין נשמות חדשות (שהרי גם מה שמדברים לפעמים אודות נשמות חדשות, הרי הכוונה בזה לנשמות שהיו כלולות בנשמת אדה"ר), ורק לעתיד לבוא יהיו נשמות חדשות ממש80, שזהו מצד היחוד פנימי דנישואין שיהי' לעתיד לבוא.

אמנם, כיון שהגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו עכשיו81, צריך להיות גם עתה מעין הגילוי דלעתיד.

וזהו ענין שלש המטמוניות שהטמין יוסף, ובעיקר מטמון השלישי שיתגלה לעתיד לבוא – שישנו בהעלם גם עתה.

וע"י השלוחים שממלאים את השליחות לנסוע בכל הארצות כדי ללקט את הניצוצות – יתגלה מטמון השלישי, בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

**********

253

בס"ד. שיחת נר ה' דחנוכה, ה'תש"כ.

– לתלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק' –

בלתי מוגה

א. ידוע פתגם רבותינו נשיאינו1 אודות נרות חנוכה, שצריכים להביט ולהתבונן וללמוד ממה שמספרים נרות חנוכה.

ואף שמלבד נרות חנוכה ישנם עוד נרות של מצוה, כמו נרות שבת, וכן נרות דיוהכ"פ, שעז"נ2 "לקדוש ה' מכובד", וכן נרות בית הכנסת, שעז"נ3 "באורים כבדו את ה'", ובזמן שביהמ"ק הי' קיים היתה גם מצות הדלקת נרות המנורה, מ"מ, ציווי מיוחד להתבונן וללמוד מהנרות, מצינו בנרות חנוכה דוקא.

ומזה מוכח שבנרות חנוכה ישנו ענין מיוחד שבו חלוק הוא משאר הנרות, אפילו מנרות המקדש.

ב. הביאור במעלת נרות חנוכה שהאור4 אינו בשביל איזה תכלית (כמו נרות שבת, בשביל שלום בית5, וכן נרות המקדש, שענינם הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל6), אלא התכלית היא בהם עצמם7, וענינם בתורה ("נר מצוה ותורה אור"8) הוא לימוד התורה "לשמה", לשם התורה עצמה, ללא תכלית צדדית (כמו לדעת את המעשה אשר יעשון, ולהתקשר עם הקב"ה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א באידית9, ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 813 ואילך.

ג. והלימוד מזה בנוגע לתלמידי הישיבות ביחוד:

254

מבלי הבט על גודל המעלה דעשיית טובה ליהודי, שזוהי מעלת העובד באצילות (כפי שנתבאר לעיל10), ומבלי הבט על המעלה שבלימוד התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה – הנה עיקר הענין הוא לימוד התורה מצד עצמה, שזוהי התכלית היותר נעלית ועמוקה.

וזהו גם מה שמצינו בהמשך תרס"ו, שלאחרי שמבאר מעלת המצוות לגבי התורה11, אזי מסיק ומסיים12, שע"י היגיעה בתורה, שהו"ע "יעשה למחכה לו"13, ממשיכים את כל הענינים כמו ע"י המצוות, ולא עוד אלא שניתוסף גם העילוי שבתורה כו'.

ויש להוסיף, שגם ענין היגיעה בתורה מרומז בענין הנרות:

בנר יש נהורא אוכמא14, היינו, האור הכהה שנעשה מצד כליון ושריפת הפתילה (היפך טבעה), ועל גביו יש נהורא חיוורא14, היינו, האור הבהיר.

וענינו בעבודה הרוחנית – שנהורא אוכמא הו"ע היגיעה בתורה, ויש בזה מעלה על התורה עצמה, כמעלת נהורא אוכמא שמחברת את הפתילה עם הנהורא חיוורא ונותנת בהם קיום.

וזהו גם משנ"ת בקונטרס ומעין15 בענין היגיעה בתורה, ש"אפילו כלי שכלו רחבים וקלים להבין, מ"מ, צריך עסק ויגיעה כו'", ובלאו הכי, הנה כמאן דבעי למיעבד לא עביד16, ו"לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"17.

וזוהי ההוראה לתלמידי הישיבות:

גם אצל בעלי-בתים יש קביעות עתים לתורה, ויכול להיות בזה כמה אופנים כו'; אבל אלו שנמצאים בד' אמות של תורה, ובפרט תלמידי הישיבות שלא טעמו מ"עץ הדעת" של הנחות בעלי-בתים והנחות העולם – צריכים ללמוד לא מנרות שבת ולא מנרות המקדש, שבהם מרומז ענין התורה בשביל כוונה נוספת, אלא עליהם ללמוד מנרות חנוכה, שבהם מרומז שהתורה עצמה היא ענין עצמי ועיקרי, והיא התכלית הגדולה שאין למעלה ממנה.

255

ובמילא מובן גודל ההתמדה ושקידה, מסירה ונתינה, שצריך להיות בלימוד התורה, וכיון שכך צריך להיות, הרי בודאי ישנה היכולת על זה, וצריך רק להביא את הכח והיכולת אל הפועל, שתהי' התמדה ושקידה בתורה כדבעי למהוי, וכאשר יהי' "יגעת" כדבעי למהוי, אזי יהי' גם "מצאת" כדבעי למהוי.

 ד. האמור לעיל מודגש גם בענין שמן זית – שבו מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה18:

אודות "זית" אמרו חז"ל19 "הזית הזה כשכותשין אותו מוציא שמנו". וענינו בתורה – שבאה ע"י הכתישה, דהיינו, יגיעת והשתדלות הגוף בלימוד התורה, נוסף על ביטוש הגוף, "גופא כו' מבטשין לי'"20, והזיכוך שלו ע"י "קדש עצמך במותר לך"21 ושאר הענינים, כמבואר בתניא22 ובמאמרי החסידות שלאח"ז.

ומזה מובן גם ששמן זית קאי על הפנימיות של התורה. כלומר: נוסף לכך ששמן בכלל רומז על פנימיות התורה23, הרי שמן זית ביחוד מורה בודאי על הפנימיות, שהרי השמן מצד עצמו הוא טמון בתוך הזית, והיינו, שיש עור וקליפה דקה שמסתיר ומעלים על השמן, ומצד גודל החושך, כותשים את הזית ומוציאים ממנו את השמן, ועל ידו מאירים את החושך.

וכן הוא גם בענין גילוי פנימיות התורה – שמצד עצמה היא בהעלם, אלא, שבכדי להאיר את החושך, כותשים את האבנים טובות שבכתר המלך (כמשנת"ל24 המשל של אדמו"ר הזקן), ומגלים את האור, ועל ידו מאירים גם בנגלה דתורה, ועד שמאירים גם את החושך שבחלקו בעולם ובכללות העולם.

וזהו מה שלמדים מנרות חנוכה שהדלקתם בשמן זית שבו מודגש ענין הפנימיות – שלימוד התורה צריך להיות מצד הפנימיות שבה, שזהו"ע נעלה יותר מלימוד התורה מצד בחי' חיצוניות ואחור, שעל זה אמרו25 "דוד זמירות קרית להו" (כמבואר באגה"ק בסופו26), היינו,

256

שהלימוד הוא לא בשביל איזה כוונה אחרת, שאז הוא בבחי' אחור, אלא באופן שכולו פנים, כיון שהלימוד הוא בשביל התורה עצמה, שהיא התכלית של כל התכליות, כיון שעל ידה מתקשר ומתאחד (באופן שהשכל והמושכל נעשים דבר אחד) עם חכמתו ית', שהוא וחכמתו אחד, כי הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד27, עצמות ומהות א"ס ב"ה.

ומימי חנוכה ממשיכים זאת על כל השנה כולה, ועל כל שית אלפי שנין, וכדאיתא במדרש28 והובא ברמב"ן29 שנרות חנוכה אינן בטלות לעולם.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכל אחד מהתלמידים דמי חנוכה, שקל אחד. וטרם צאתו אמר:]

אע"פ שבגמרא30 נזכר רק ענין "הלל והודאה", הרי חסידים עושים לפנים משורת הדין – שיהי' גם ענין השמחה31.

**********

257

בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ה'תש"כ.

בלתי מוגה

א. במאמר ד"ה ברוך שעשה נסים להצמח צדק1, מבואר2 "מה שנס חנוכה קבעו בנרות, שהוא ענין שמן . . ואור", ש"ענין השמן . . הוא בחי' חכמה סתימאה" (ולמעלה יותר – בחי' אריך), ו"האור שבשמן הוא המכלה את השמן, וא"כ הוא גבוה ממנו", "והוא בחי' עתיק".

וממשיך לבאר שאין זה בסתירה לכך שקבעו ימי חנוכה "בהלל והודאה"3, ואדרבה, היא הנותנת:

"וזהו שאין בחנוכה אלא הלל והודאה לבד, להיות כי מפני שהאור הוא מאד נעלה . . ע"כ אי אפשר להגיע אליו . . כי אם בבחי' הודאה . . להלל ולהודות בלבד", וכפי ש"ידוע שכל דבר גבוה מאד נעלה לא יוכל להתלבש כי אם בהיותר נמוך דוקא".

ב. וע"ד משנ"ת בהמאמר4 בענין "יודוך הוי' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה"5:

"חסידיך יברכוכה" – הו"ע המשכת אור חדש שלמעלה מסדר השתלשלות, שנעשית ע"י "חסידיך", היינו, לא "צדיק" ו"ישר", אלא "חסיד" דוקא, שלהיותו "חסיד המתחסד עם קונו"6, יש בכחו לפעול ע"י ברכתו המשכת אור חדש.

וענין זה ("חסידיך יברכוכה") קשור עם התחלת הפסוק, "יודוך גו'", ענין ההודאה – דכיון שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, הרי דוקא ע"י ענין ההודאה (ששייך לא רק ל"חסידיך", אלא לכל אחד, והו"ע "שם שמים שגור בפי כל"7) יכולים ליקח ענין שלמעלה מהשגה ולמעלה מסדר השתלשלות, ומשם נמשך ענין זה גם בברכת החסידים ("חסידיך יברכוכה").

258

ועד"ז מצינו גם בברכת כהנים, "כה תברכו"8 – שזהו ע"ד הענין ד"חסידיך יברכוכה" – שקבעוה אחר הודאה דוקא.

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק הלשון "יודוך הוי' כל מעשיך", עשי' דוקא – שזהו ג"כ מצד הכלל9 דכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, וכידוע שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע10 אודות השייכות של א"ס ("מיט וועמען האָט א"ס צוטאָן?") עם עשי' דוקא,

ומבואר גם באגה"ק11 ש"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה", והיינו, שהענין ד"מציאותו מעצמותו שאינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו" שבעצמותו ית', "הוא לבדו" – משתקף במציאותו של היש הגשמי, שבהרגשתו, אין לו עילה וסיבה שקדמה לו.

ג. ויש לבאר הענין דנר חנוכה ע"פ האמור שהוא בחי' עתיק, שיש בזה ב' ענינים:

מחד גיסא – הרי זה ענין שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי, שזהו הפירוש ד"עתיק", מלשון נעתק. וכאמור, שמצד גודל מעלת בחי' זו, אי אפשר להגיע אלי' ע"י השגה, כי אם ע"י הודאה דוקא, והיינו, ע"י עבודה פשוטה, שזוהי מעלת אנשים פשוטים, כמבואר בתורת הבעש"ט12.

ולאידך גיסא – אף שבחי' עתיק נעתק מסדר השתלשלות, מ"מ, הכוונה היא שגם בחי' זו תומשך למטה, אלא, שההמשכה היא בלתי מוגבלת, שאינה מתצמצמת בהגבלות העולם, וע"ד ברכת כהנים, שהברכה נמשכת למטה בגשמיות, "יברכך" – בבנים, "וישמרך" – בממון13, אלא, שהיא באופן שלא שייך בה הגבלה ועיכוב (כיון שכל עניני הגבלות שייכים רק באור שבסדר השתלשלות דוקא), כמבואר בלקו"ת14 שההמשכה היא באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו"15.

ומזה מובן גם בנוגע לנר חנוכה:

[המשך הביאור – ב' הקצוות שבנרות חנוכה, שאורם אינו בשביל

259

איזה תכלית (כמו נר שבת16 ונרות המקדש), כי התכלית היא בהם בעצמם (והפרסומי ניסא הוא ענין נוסף מלבד תכליתם העיקרי17), וביחד עם זה, הנה מצד עצמם צריכים להיות נרות מאירים לכל באופן של פרסום; ביאור טעם הפלוגתא<3> אם מותר או אסור להשתמש באורה18; וענינו בתורה הוא לימוד התורה (לא רק כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, אלא) לשמה19 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א20, ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 813 ואילך].

260

ד. עפ"ז יש לבאר גם בדברי הרמב"ן21 בביאור הטעם שאמר הקב"ה לאהרן (כשחלשה דעתו שלא הי' בחנוכת הנשיאים) "חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את הנרות", ש"נחמו בהדלקת הנרות" דוקא – ע"פ דברי המדרש22: "הקרבנות, כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות, לעולם אל פני המנורה, וכל הברכות . . לברך את בני אינן בטלים לעולם", דלכאורה, "דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות", ומסיק, "לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו" – דלכאורה אינו מובן:

בשלמא כאשר מדובר אודות הדלקת הנרות בביהמ"ק – שייך לומר על זה "שלך גדולה משלהם", כיון שזוהי עבודה ששייכת רק לכהנים; אבל אם המדובר הוא אודות נרות של חנוכת חשמונאי – איך שייך לומר על זה "שלך גדולה משלהם" (כיון שניתן לו ענין שאינו בטל לעולם), הרי נרות חנוכה מדליקים כל בנ"י?!

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל שנר חנוכה הוא בחי' עתיק:

כיון שנר חנוכה הוא בחי' עתיק, הרי מובן, שכדי להמשיך בחי' עתיק שיאיר בגילוי למטה, יש צורך בפעולתו של אהרן הכהן דוקא, "שושבינא דמטרוניתא"23, שבכחו לפעול הענין ד"בהעלותך את הנרות".

ונמצא, שפעולתו של כל אחד מישראל בהדלקת נר חנוכה היא בכחו של אהרן שבכל אחד מישראל, וע"ד המבואר בתניא24 ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה", ועד"ז בנוגע לכל שבעת הרועים, שכל א' מהם פועל ענינו בכל אחד מישראל, וכך פועל אהרן בכל אחד מישראל שיוכל להמשיך בחי' עתיק שיאיר בגילוי למטה ע"י הדלקת נר חנוכה.

***

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה לעושה נפלאות25.

***

ו. לאחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שמצות נר חנוכה,

261

שנתתקנה בזמן הגלות, באופן שאינו יהודי אינו יכול לבטל זאת כו'26 הוא ע"ד המבואר בהמאמר27.

**********


1) שבת כא, ב.

2) משלי ו, כג.

3) ראה ריש וסוף ד"ה נר חנוכה תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשפד. תשצג).

4) שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ג ס"א.

5) יומא כא, ב.

6) במקומו. משנת חסידים מסכת ליל שבת פ"ג מ"ח.

7) שבת כג, ב. ועוד.

8) עמק המלך שער קרית ארבע ריש פרק קיא (קח, א). קהלת יעקב ערך תרמוד.

9) ראה יבמות טז, ב. לקו"ש ח"ג ע' 811 הערה 3. ועוד.

10) ראה גם אוה"ת בראשית (חנוכה) ח"ה תתקמב, א.

11) ראה תו"מ ח"ט ע' 179. וש"נ.

12) ד"ה פדה בשלום די"ט כסלו (לעיל ע' 157 ואילך).

13) תהלים נה, יט.

14) זכרי' יג, ב.

15) דברי הימים-א כב, ט.

16) ראה ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב שם ע' תשסט).

17) במדב"ר פט"ו, ו.

18) ראה זהר ח"א רכה, ב. שמו"ר שבהערה הבאה.

19) ראה שמו"ר פט"ו, כו.

20) צפני' ג, ט.

21) תהלים קמה, י.

22) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה פדה בשלום הנ"ל (ע' תשסו ואילך). וראה גם ד"ה פדה בשלום תשכ"ו פ"ג ואילך (תו"מ סה"מ כסלו ע' קיז ואילך).

23) ראה גם לקו"ת פ' ראה יט, א. אוה"ת בראשית ח"ו תתשכה, ב. ויקרא ח"א ע' כו. כט. נשא ע' ער ואילך. וראה לקו"ש ח"י ע' 38 ואילך.

24) ראה רמב"ם הל' תפלה פ"א ה"א.

25) ראה רמב"ן בהשגות לספר המצוות מ"ע ה. סמ"ק מצוה יב. ספר זהר הרקיע להרשב"ץ אות יב. וראה גם בכ"ז ד"ה באתי לגני תשל"ה (סה"מ תשל"ה ע' 301 ואילך).

26) ראה תניא קונטרס אחרון קסב, א. אגרות-קודש אדמו"ר הזקן (קה"ת, תש"מ. תשמ"ח) ח"א ע' לג ואילך. וראה אגרות- קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ב ע' תיב.

27) תענית יט, א. כג, א. וראה בהנסמן לקמן הערה 30.

28) לך לך יב, ב ובפרש"י.

29) ויחי מט, כח.

30) זהר ח"ג נט, ריש ע"ב. וראה אוה"ת ויקרא ע' רנז ואילך. ד"ה איתא בזהר זמנא חדא תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז ע' רסז ואילך).

31) איוב כב, כח.

32) ירושלמי תענית פ"ג ה"י. וראה תענית כג, א.

33) נשא ו, כג.

34) ראה תו"א וירא יד, ב. סה"מ תרפ"ט ריש ע' 20, ובהנסמן שם הערה 132.

35) זהר ח"ב קיד, ב. תקו"ז בהקדמה (א, ב). תניא ספ"י (טו, ב).

36) עה, ד. עו, ב. וראה גם המשך תרס"ו ס"ע קס ואילך.

37) סדר קידוש לבנה.

38) ראה תו"א תרומה פא, ב. המשך תרס"ו ס"ע תרפד ואילך. ובכ"מ.

39) הובא בתניא שם. וראה תקו"ז שם.

40) פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך קן.

41) נחמי' ט, ו.

42) מיכה ז, יח.

43) ע"ח שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א.

44) פירוש המשניות להרמב"ם אבות פ"ה מ"ו. מורה נבוכים ח"ג פרק נג.

45) ראה טו, ח ובפרש"י. כתובות סז, ב.

46) סוכה מט, ב.

47) ראה זהר ח"ב רטו, א. אוה"ת ברכה ע' א'תתצד.

48) שער לו (שער מיעוט הירח) פ"ב.

49) פ"א.

50) פרק ז.

51) ראה גם ד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה

(סה"מ תרס"ה ע' קד). ד"ה נר חנוכה עת"ר (סה"מ עת"ר ע' קד).

52) איוב כא, יז.

53) אריז"ל – הובא בפרש"י מלכים-א י, יג. של"ה רה, ריש ע"ב.

54) זהר ח"א קסח, ב. וראה גם ד"ה תפלה למשה תר"ס (סה"מ תר"ס ע' מט ואילך). ד"ה וידבר גו' זאת חוקת דש"פ חו"ב תשכ"ט פ"ד ואילך, והמשכו ד"ה תפלה למשה די"ג תמוז תשכ"ט פ"ג ואילך (תו"מ סה"מ תמוז ע' כה ואילך; ע' לו ואילך).

55) תהלים צ, א.

56) מדרש תהלים וילקוט שמעוני עה"פ.

57) ראה עץ חיים שער יג (שער אריך אנפין) פ"ב.

58) ראה עץ חיים שער ט (שער שבירת הכלים) פ"ו.

59) ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות (משיחת י"ט כסלו תשכ"ו) ס"א.

60) ראה גם סה"מ תרח"ץ ע' כד. וש"נ.

61) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 201. חכ"א ע' 51. וש"נ.

62) ספ"י.

63) זח"ג רפא, א.

64) שיחת שמע"צ ושמח"ת תרצ"ד ס"ה (לקו"ד ח"א נו, א ואילך).

65) ח"א קמח, א-ב.

66) ברכה לג, ח.

67) ראה אגרות-קודש אדה"ז (קה"ת, תש"מ. תשמ"ח) ע' צח.

68) ערכין יג, ב.

69) ראה אוה"ת בראשית (חנוכה) ח"א שכו, ב ואילך.

70) שמואל-ב כב, כט. וראה תו"א מקץ מא, א. ובכ"מ.

71) תרומה כה, ח. וראה של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ועוד.

1) שיחה זו (עד סוס"י) – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), בשני חלקים, שנדפסו בלקו"ש ח"ג ע' 805 ואילך; ע' 819 ואילך. במהדורא זו שולבו שני החלקים, בהתאם לסדר אמירתם, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) לז, ט.

3) שמתחילים לקרוא ביום הש"ק זה, בזמן המנחה. – ולהעיר, שב' הפרשיות וישב ומקץ שייכות לחנוכה, כדאיתא בשל"ה (חלק תושב"כ ריש פרשתנו (רצז, א)), והובא בדא"ח (אוה"ת פרשתנו רסח, א). – מהנחה בלתי מוגה.

4) מא, לב.

5) ולהעיר, שבנוגע לחלום הראשון, "מאלמים אלומים", ישנו ביאור בקצרה בתו"א (פרשתנו כז, ג ואילך); אבל לא בנוגע לחלום השני (מהנחה בלתי מוגה).

6) שנתבארו בספר בראשית, הנקרא "ספר הישר" (יהושע יו"ד, יג), לפי שבו מסופר אודות האבות שנקראו ישרים (ע"ז כה, רע"א). – מהנחה בלתי מוגה.

7) פרשתנו לז, ב.

8) ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ ר"פ ויחי (ל, א ואילך). אוה"ת ויחי ד"ה בן פורת יוסף (שפו, א). ובכ"מ. ועייג"כ לקו"ש ח"ג ע' 831 ואילך.

9) ראה ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. שם, יו"ד. אוה"ת ר"פ לך לך.

10) משלי יו"ד, כה.

11) מצד איזה טעם שיהי', המבואר במק"א (ראה תו"א פרשתנו כח, ג ואילך. סה"מ תקס"ה ח"א ע' קפה. ועוד). – מהנחה בלתי מוגה.

12) ראה תרגום שני למג"א בתחילתו.

13) ראה לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

14) אותיות דרע"ק אות ב. סדר רבה דבראשית ד. ויק"ר פל"ו, ד. תנחומא – באבער – ג. פרש"י ורמב"ן בראשית א, א.

15) ראה תו"מ סה"מ תמוז ריש ע' נב. ועוד.

16) לז, ז.

17) השייכות בזה גם לחנוכה (שחל בפ' וישב מקץ) – ראה שבת כא, ב. בדרושי חנוכה (בתו"א וכו').

18) לקו"ת פ' ראה ד"ה ושמתי כדכד (כז, סע"ב).

19) מא, לא.

20) ראה פרש"י ויגש מז, יט.

21) ראה ביוגרפי' של הרבי מליובאוויטש (מהוריי"צ) ע' 10 (סה"ש תש"א ע' 15). וראה גם תו"מ ח"ט ע' 98. וש"נ.

22) ויצא כח, יב.

23) זח"ג נג, ב.

24) עייג"כ "היום יום" כז אלול.

25) ראה זח"א קפ, ב. שם קמ, ב. ד"ה ויאמר משה תש"ט (סה"מ תש"ט ס"ע 63). וראה גם תו"מ חכ"ה ס"ע 312 ואילך. ועוד.

26) הל' דעות רפ"ד. – כן הוא בכל דפוסי הרמב"ם שראיתי, והל' צ"ע. ולכאורה ברור, אשר יש כאן השמטת המדפיסים הראשונים (ונמשכו אחריהם המו"ל שלאח"ז מבלי לשים לב לזה. ובפרט שבהל' דיעות מעטים המעיינים), וצ"ל: מדרכי עבודת השם הוא. ובא בהמשך למש"כ שם בסוף הפרק שלפנ"ז: ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי כו' נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד את ה' תמיד כו' שיהי' גופו שלם לעבוד את ה' כו'. ועל זה כותב וממשיך ברפ"ד: הואיל (כפי שביאר לעיל) והיות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם הוא כו', או שצ"ל: מדרכי ידיעת השם הוא – וע"פ מה שמסיים שם ומביא ראי': שהרי כו' שיבין או ידע מידיעת הבורא. – ולא מצאתי במפרשי היד שיעמדו על זה (אג"ק ח"ז ע' צט. וראה גם חט"ז ס"ע סב ואילך. תו"מ חי"ז ע' 107 הערה 9).

27) לקו"ד ח"ג תכא, א ואילך. סה"ש תרצ"ו ע' 139. תש"ג ע' 72 ואילך. תש"ד ע' 121. קובץ מכתבים לתהלים אהל יוסף יצחק ע' 216 ואילך. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז ע' עא ואילך.

28) סה"מ קונטרסים ח"ב תט, ב. וראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"ח. וש"נ.

29) בהעלותך יא, ה.

30) ראה ספרי ופרש"י עה"פ. ובפרט לש"ס דילן (יומא עה, א) "מהפקירא". וראה ג"כ זח"ב קכח, א.

31) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

32) תניא רפ"ב.

33) וכשם שלמעלה אין כח חסר פועל (ראה פרדס שי"א פ"ג), כך גם הנשמה יש לה את כל השלימות גם בפועל, אלא שזהו בהעלם, וצריכים לגלות זאת, וגילוי זה צריך לבוא ע"י עבודה דוקא (מהנחה בלתי מוגה).

34) ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 126. וש"נ.

35) תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

36) הוספות לתו"א (קיח, א).

37) משא"כ בקליפה – דרק בשרשן לשם שמים נתכוונו (לקו"ת חוקת סב, א).

38) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב. תניא ספכ"ד.

39) תמיד בסופה.

40) פרש"י תולדות כה, כג. וראה תניא פי"ג.

41) סוכה נה, ב. הובא בפרש"י פינחס כט, יח.

42) שם מז, א. הובא בפרש"י שם.

43) כדעת בית הלל, שהלכה כמותם (מהנחה בלתי מוגה).

44) ראה קונטרס ומעין סוף מאמר ז'.

45) והיינו, שההוראה היא הן בקו ד"סור

מרע", והן בקו ד"עשה טוב" (מהנחה בלתי מוגה).

46) מגילה ו, רע"ב.

47) ראה ג"כ תו"א פרשתנו כח, א.

48) ראה ד"ה ואם בשדה – תקס"ב ח"א לרבנו הזקן (ע' סו ואילך). אוה"ת תולדות ד"ה ויגדלו הנערים (קלט, סע"ב ואילך).

49) תולדות כה, כז.

50) לקו"ת ר"פ נצבים.

51) זח"ב קנג, א. וראה סה"ש תורת שלום ע' 120 ואילך.

52) ראה סה"מ תש"י ע' 254. תו"מ ח"א ע' 117. וש"נ.

53) להיותו למעלה מהם, שלכן יש בכחו ליתן ההוראות כו' (מהנחה בלתי מוגה).

54) ראה תניא פ"ב. וע"ד המבואר בתו"א ותו"ח שם, ובעבודה הוא ענין בירור ראשון ובירור שני. וראה ג"כ שיחת מוצש"ק פ' וישב, כ"ף כסלו תשי"ז (לקו"ש ח"ב ע' 478 ואילך. תו"מ חי"ח ע' 290 ואילך).

55) עיין תניא שם. ד"ה באתי לגני תשי"ב בסופו (תו"מ ח"ד ע' 297 ואילך).

56) לאחרי שכבר ביטל את ציור הישות שלו בענינים שאינם שייכים לעבודה, עד שאין לו ענינים אחרים כלל מלבד העבודה ד"מאלמים אלומים" (מהנחה בלתי מוגה).

57) שבת קנג, א.

58) ר"פ האזינו.

59) קהלת יב, ז.

60) בבחי' "טהורה היא" (ראה לקו"ת ר"פ דברים. ובכ"מ). – מהנחה בלתי מוגה.

61) ועאכו"כ שאין לו שייכות לענינים חומריים (מהנחה בלתי מוגה).

62) שבת סז, א. וש"נ. זח"א כז, ב.

63) ברכות ט, ב (במשנה). תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב). וראה שבת נט, ב: "מידי דהוה אאבנט של מלכים".

64) ב"מ רפ"ז.

65) מגילה ו, רע"ב. וראה גם לעיל ע' 148. וש"נ.

66) אבות פ"ב מ"ד.

67) בראשית א, כו.

68) ב"ר פ"ח, ח.

69) מכאן ואילך – ראשי פרקים בלבד (המו"ל).

70) מקץ מב, ו.

71) ויגש מז, יד.

72) פסחים קיט, א.

73) ראה גם תו"מ ח"ז ע' 306 ואילך.

74) ויגש מד, ב ואילך.

75) ראה אוה"ת מקץ שמא, א ואילך. וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי מקץ ע' רעט ואילך. וש"נ.

76) מקץ מד, ב. שם, יב.

77) פ"ד (לעיל ע' 236).

78) ראה שמו"ר ספט"ו. לקו"ת שה"ש מח, א-ב. ובכ"מ.

79) ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תשסט ואילך.

80) ראה לקו"ת שה"ש נ, א. ובכ"מ.

81) ראה תניא רפל"ז.

1) ראה שיחת ש"פ וישב, שבת חנוכה תש"ו סי"ג (סה"ש תש"ו ע' 22).

2) ישעי' נח, יג. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סתר"י ס"ח.

3) שם כד, טו. וראה שו"ע שם ס"ד. ועוד.

4) שהוא (האור) עיקר ענינם, ולא האש, כמו נרות המנורה, שעיקר ענינם אינו האש, כמו אש המזבח, אלא האור, כמ"ש (בהעלותך ח, ב) "יאירו שבעת הנרות", וכן בלשון חז"ל (שבת כב, ב. וש"נ) "וכי לאורה הוא צריך כו'".

5) שבת כג, ב.

6) שם כב, ב.

7) וע"ד החילוק בין "עבודה שיש אחרי' עבודה" (שיכול להיות גם באופן שהיא רק טפל וממוצע לעבודה ומצוה נעלית יותר, וכמו טפל בשביל העיקר) ל"עבודה תמה", "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר" (יומא כד, א ובפרש"י).

8) משלי ו, כג.

9) בשילוב שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה.

10) שיחת י"ט כסלו סוסט"ו ואילך (לעיל ס"ע 183 ואילך).

11) ע' סג.

12) ע' עח ואילך.

13) ישעי' סד, ג. וראה זח"א קל, ב.

14) זח"א נא, רע"א. וראה תו"א פרשתנו (מקץ) לג, סע"ב ואילך. מ, סע"ב ואילך. ובכ"מ.

15) מט"ז פ"ב.

16) ראה כתובות סז, רע"א.

17) מגילה ו, רע"ב.

18) רמ"א או"ח רסתרע"ג.

19) ראה מנחות נג, סע"ב. שמו"ר רפל"ו.

20) זח"ג קסח, א. וראה תניא פכ"ט.

21) יבמות כ, א.

22) פכ"ט ואילך.

23) ראה בארוכה אמ"ב שער הק"ש ספנ"ג ואילך.

24) שיחת י"ט כסלו סל"ג (לעיל ע' 200 ואילך).

25) סוטה לה, א.

26) קו"א ד"ה דוד זמירות קרית להו (קס, סע"א ואילך).

27) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.

28) במדב"ר פט"ו, ו.

29) ר"פ בהעלותך.

30) שבת כא, ב.

31) ראה בארוכה לקו"ש ח"י ע' 142 ואילך. וש"נ.

1) נדפס באוה"ת חנוכה (כרך ה) תתקנז, ב ואילך.

2) פ"ד (תתקסא, ב) ואילך.

3) שבת כא, ב.

4) ד"ה נר חנוכה דש"פ וישב, א' דחנוכה פ"ב ואילך (לעיל ע' 232 ואילך). וש"נ.

5) תהלים קמה, יו"ד.

6) תקו"ז בהקדמה (א, סע"ב). זח"ב קיד, ב. ועוד.

7) ראה בהנסמן בתו"מ סה"מ תשרי ס"ע סג.

8) נשא ו, כג.

9) ראה לקו"ת ראה יט, ג. ובכ"מ.

10) ראה סה"ש תורת שלום ע' 11. ע' 120 ואילך.

11) ס"כ (קל, סע"א ואילך).

12) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.

13) ראה במדב"ר פי"א, ה.

14) ס"פ קרח.

15) תהלים קמז, טו.

16) שהוא בשביל "שלום בית", ולכן, "ב' או ג' בעלי בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על מנורה שלו, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה, לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון", וגם אלו ש"מיישבין המנהג" (שיברך כל אחד על מנורה שלו), הרי זה לפי "שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית" (שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ג ס"י. וש"נ).

17) דוגמא לדבר – בלימוד התורה: "אשה אינה במצות תלמוד תורה . . ומ"מ גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כו'" (הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א), ונמצא, שלימוד הלכות הצריכות – לידע את המעשה אשר יעשון – הוא ענין נוסף על עיקר מצות תלמוד תורה.

18) ובהקדם המדובר כמ"פ (ראה תו"מ חכ"ה ע' 70. וש"נ) בענין "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין יג, ב. וש"נ), שאע"פ שלהלכה למעשה בגשמיות בהכרח לפסוק כדעה אחת, מ"מ, ברוחניות הענינים יש מקום לב' הדעות, ששניהם אמת, ולכן, באיזהו מקומן משתקפים ב' הדעות גם בנגלה.

ולדוגמא: מי שעבר שתי עבירות ונתחייב שתי מיתות, הרי אף שבפועל אי אפשר לענוש אותו בשתי מיתות, מ"מ, כיון שברוחניות יש כאן שני ענינים של פגם שבגללם נתחייב שתי מיתות (כמבואר בתניא אגה"ת (ספ"ז) ש"הפוגם באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב סקילה, והפוגם באות ה"א כאילו נתחייב שריפה"), משתקף הדבר גם בנגלה, לגבי לקוברו בין רשעים גמורים (ראה יבמות לב, ב).

ומזה מובן במכ"ש בנוגע להפלוגתא בנר חנוכה – שהרי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות (ראה יומא עו, א. וש"נ) – שישנם ב' הענינים דמותר ואסור להשתמש לאורה.

19) שזוהי דרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה,

– למעלה מדרגת התורה כפי ששייכת לעולם ופועלת בו, שעל זה אמר דוד (תהלים קיט, נד) "זמירות היו לי חוקיך", שדרגא זו היא מבחי' אחוריים, ו"לכך נענש בשכחה הבאה מן בחי' אחוריים כו'" –

עצם ופנימיות התורה (בחי' עתיק), שכולה פנים (כמבואר בתניא קו"א ד"ה דוד זמירות קרית להו (קס, סע"א ואילך)).

ודוגמתו בשני האופנים דלימוד התורה:

בנוגע להלימוד המביא לידי מעשה – צריך לחזור על לימודו לעולם שלא ישכח (הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ח-ט), כי, לימוד זה הוא בדרגת התורה שבבחי' אחוריים, ששייך בה שכחה, ולכן צריך לחזור לעולם שלא ישכח;

אבל בנוגע להלימוד שאינו נוגע למעשה, כי אם, מצד החיוב "ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים . . לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אחת בחייו" – הרי "אף שישכח הכל . . הנה זאת השכחה היא העולה למעלה עד כסא הכבוד . . אך לא למעלה מהכסא, כמ"ש כי אין שכחה לפני כסא כבודך" (שם ה"י), כי, לימוד זה הוא בדרגת התורה שכולה פנים, שלא שייך בה שכחה.

20) בשילוב שיחת נר ה' דחנוכה.

21) ר"פ בהעלותך.

22) במדב"ר פט"ו, ו.

23) זהר ח"א רסו, ב. ח"ב מט, ב. ח"ג כ, א (ברע"מ). נג, ב. ערה, ב.

24) רפמ"ב.

25) מיוסד על ד"ה זה של אדמו"ר הזקן (במאמרי אדה"ז כתובים ע' קכה). וראה גם ד"ה זה תשכ"ב (סה"מ תשכ"ב ע' לז ואילך).

26) ראה בארוכה לקו"ש שם ע' 818.

27) אולי הכוונה להמבואר שם, ש"לגבי חסד עליון דהיינו עצמות מדת אור חסדו ית' שלא יומשך בכלים ואותיות כו', לא יועילו טענות המקטרגים וכו'", עיי"ש (המו"ל).