בס"ד. ש"פ שמות, מבה"ח שבט, ה'תש"כ

262

(הנחה בלתי מוגה)

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה1, וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (בתורה אור2, בתורת חיים3 ובאור התורה4), הרי כבר נאמר בפרשת ויגש5 ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ולמה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה. ועוד צריך להבין, מהי ההוראה מכפל זה בעבודת ישראל בכל הדורות, שהרי התורה היא נצחית6 וכל עניני' הם נצחיים בכל דור ודור, ובפרט שענין זה הוא בתולדות האבות והשבטים, וידוע7 שהאבות והשבטים הם שרשי כל הנשמות שבמשך כל הדורות, שהם ענפים מנשמות האבות והשבטים, ולכן, הנה בכל ענין שאירע אצל האבות והשבטים, יש הוראה על עבודת ישראל במשך כל הדורות.

ומבואר בהדרושים8, שכפל סיפור הירידה למצרים מורה על שני עניני ירידה והמשכה אצל יעקב, וכמ"ש9 ירוד ירדנו גו', ב' בחינות ירידה. דהנה, האבות הן הן המרכבה10, וידוע שהו"ע המרכבה דאצילות11, ובאצילות יש ב' מדריגות, ישראל סבא וישראל זוטא, דהיחוד דישראל סבא הוא עם בחינת תבונה, בחינת אותיות המחשבה, והיחוד דבחינת ישראל זוטא שהוא בחינת זעיר אנפין, הוא עם בחינת נוקבא, בחינת אותיות הדיבור. וזהו ענין ב' הירידות דיעקב (ישראל) למצרים, הירידה הראשונה היא בחינת יחוד ישראל ורחל, ישסו"ת, והירידה הב' היא בחינת יחוד יעקב ורחל, זו"נ. ומבואר בהדרושים12 ענין שתי הירידות בנוגע לכללות ישראל, שהו"ע גלות מצרים ושאר הגלויות. וזהו גם ב'

263

הלשונות של עלי', ואנכי אעלך גם עלה13, דקאי על גאולת מצרים והגאולה העתידה לבוא. ועז"נ14 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שכללות ענין גלות מצרים וגאולת מצרים הוא בדוגמת הגלויות שלאח"ז והגאולה העתידה. והענין בזה, דכשם שבגלות שלאחרי מ"ת הרי ידוע שבעת התחלת הגלות התחילה כבר הגאולה, כמארז"ל15 געתה פרתו כו' נולד מושיען של ישראל, הנה כן הוא גם בגלות מצרים, שמיד בשעת הירידה הבטיח הקב"ה ואנכי אעלך גם עלה, והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה16, והיינו, שישנה כבר הגאולה בפועל, אלא שצריך לגלותה מן ההעלם אל הגילוי. וכשם שכללות ענין הגלות והגאולה דמצרים הוא בשביל הענין דמתן תורה, כמ"ש17 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כן הוא גם בגלות האחרון, שטעם אריכות הגלות הוא להיותו הכנה לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעת"ל18.

והענין בזה, דהנה ידוע שע"י התומ"צ תופסים בהעצמות כו'. אמנם, איך אפשר שתהי' התפיסא בהעצמות, הרי הנשמה היא נברא ובעל גבול, ובפרט מצד ירידתה בגוף ונה"ב, שניתוספו גם ההעלמות וההסתרים שע"י הגוף ונה"ב כו', הנה על זה הוא ענין הגלות, כמארז"ל19 שאברהם אבינו בחר את ענין הגלות במקום הגיהנם, דכשם שענינו של גיהנום הוא לצרף ולזכך את הנשמה, כמו כור הברזל20 המברר ומצרף את הכסף מן הסיגים שבו וכו', כמו"כ הנה ע"י שעבוד מצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים21 נעשה בירור וזיכוך הנשמה. אמנם, הבירור וזיכוך שנעשה ע"י גלות מצרים הוא רק בכדי להסיר את ההעלמות וההסתרים שנעשו מצד הגוף ונה"ב, אבל גם לאחרי זה, איך תוכל הנשמה שהיא נברא ובעל גבול, לחזות בנועם הוי'22. אך על זה הו"ע הלבוש דתומ"צ, שבהם מתלבש העצמות, ולכן עי"ז תופסים בהעצמות.

ב) וביאור הענין, דהנה, ענין התומ"צ הוא לייחדא קוב"ה ושכינתי'23, שלכן אומרים לפני כל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'24,

264

וידוע שכדי לפעול יחוד ב' ענינים צריך להיות נמשך מבחי' שלמעלה משניהם, וזהו שע"י קיום התומ"צ פועלים יחוד קוב"ה ושכינתי', כיון שע"י קיום התומ"צ מגיעים בהעצמות שלמעלה מבחינת קוב"ה ושכינתי', סוכ"ע וממכ"ע. וזהו מ"ש25 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך גו', דהדברים האלה קאי על התורה, כמארז"ל26 בדברי תורה הכתוב מדבר, ועז"נ אשר אנכי מצוך גו', אנכי דייקא, אנכי מי שאנכי27, עצומ"ה ית', ואח"כ כתיב28 וקשרתם לאות גו', והוקשה כל התורה כולה לתפילין29, דקאי על המצוות שבתורה30, והיינו, שע"י התורה והמצוות תופסים בעצמותו ית'. אך צריך להבין31 מ"ש לעיל מיני'32 ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, דכיון שחשיב סדר העליות מלמטה למעלה, תחילה האהבה דבכל לבבך, ולמעלה מזה האהבה דבכל נפשך, ולמעלה מזה ובכל מאדך, הרי מובן שכן הוא גם במ"ש לאח"ז והיו הדברים האלה גו' וקשרתם גו', שענין התומ"צ הוא למעלה גם מבחי' בכל מאדך. ובלאה"כ אי אפשר לומר דמ"ש והיו הדברים וגו' הוא למטה מבחי' בכל מאדך, שהרי העבודה דתומ"צ צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב33, ואם נאמר שזהו"ע של ירידה ממדריגתו הקודמת דבכל מאדך, איך אפשר שתהי' העבודה בשמחה. ועכצ"ל שענין והיו הדברים האלה גו' הוא במדריגה נעלית יותר מבחי' האהבה דבכל מאדך, ומעלה זו נרגשת בנשמה גם כפי שהיא מלובשת בגוף ונה"ב, ולכן אפשר שהעבודה דתומ"צ תהי' בשמחה וטוב לבב.

ג) ויש לבאר תחילה ענין ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, דהנה, ענין האהבה הוא עיקר עבודת האדם, כמאמר34 לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, ויש בה ג' בחינות, שהם כנגד הג' בחינות שבכללות ההשתלשלות, ממכ"ע, סוכ"ע, ועצמות אוא"ס דכולא קמי' כלא חשיב35.

265

והענין בזה, דהנה, אור הממלא הוא אור פנימי, וענין הפנימיות בגשמיות פירושו שהאור נמצא בפנימיות בכלי, אך ההבחנה על ענין הפנימיות ברוחניות היא, שהלבוש (הכלי) פועל על המתלבש בו (האור). דהנה, מבואר בכ"מ36 ענין אור הממלא שהוא אור פנימי, שהוא דוגמת הכחות פנימיים המתלבשים באברי גוף האדם, כח הראי' בעין וכח השמיעה באוזן כו', שכל כח פנימי יש לו אבר מיוחד המתלבש בו. אמנם, ענין זה אינו מורה עדיין על הפנימיות, שהרי גם כח מקיף יכול להיות שייך לאיזה כלי ואבר מיוחד, אע"פ שנמצא בו בדרך מקיף. ובפרט ע"פ משנת"ל שההבחנה על ענין הפנימיות הוא שהכלי פועל על האור, הרי בודאי שענין זה שכל כח יש לו אבר מיוחד אינו מורה עדיין על הפנימיות. ולכן יובן זה מכללות ענין התלבשות הנשמה בגוף, שההתלבשות היא בדרך פנימיות. דהנה, הנשמה גם כמו שהיא למעלה טרם שמתלבשת בגוף, יש בה כל הכחות הפנימיים, שכל ומדות, ראי' ושמיעה כו', אלא, שבהיותה למעלה הנה כל כחותי' הם בעניני רוחניות ואלקות, וכשמתלבשת בגוף אזי כחותי' הם בענינים גשמיים, שמשכלת ורואה כו' בענינים גשמיים. ונמצא, שהגוף פועל על כחות הנשמה, שמשתנים מכמו שהיו קודם, שהרי קודם התלבשותה בגוף היו ברוחניות, ובהתלבשותה בגוף הרי הם בגשמיות, ויתירה מזה, שגם כחותי' הרוחניים, כמו השגתה באלקות, אינם כמו שהיו בהיותה למעלה קודם התלבשותה בגוף. וזהו שהתלבשות הנשמה בהגוף היא בדרך התלבשות פנימית, שהרי הלבוש פועל על המתלבש בו. וכן הוא גם לאידך גיסא, שהמתלבש פועל על הלבוש, כמבואר בספרי המחקר (והובא בכ"מ37) שע"י השגת השכל ביגיעה והשתדלות נעשים קמטים במוח הגשמי. ומזה יובן גם בענין אור הממלא, שהוא אור פנימי המתלבש בעולמות, שלכן פועלים העולמות על האור, והיינו, שהאור האלקי מתעלם ומסתתר מצד התלבשותו בעולמות וכלים, וכמ"ש38 אכן אתה א-ל מסתתר, ואין הכוונה שמסתתר מהכלים לפי שהוא למעלה מהם, שהרי ענין זה שייך באור הסובב, אבל אור הממלא נמצא ומתלבש בכלים, והם מסתירים עליו, וכן בנבראים, שהאור האלקי נמצא בהם ומחי' אותם, ונרגש בהם שיש בהם חיות, לפי שנמצא בהם בהתלבשות, ומ"מ אינם מרגישים שהחיות הוא אלקות, שזהו מצד ההעלם וההסתר שהם מסתירים על האור. וזוהי פעולת הלבוש על האור המתלבש בו, שאינו נרגש שהוא אור וחיות אלקי.

266

והנה ע"י ההתבוננות באור הממלא מתעורר האדם באהבה לאלקות, והו"ע האהבה דבכל לבבך, שענינה הוא כמ"ש39 לאהבה את הוי' אלקיך גו' כי הוא חייך, דכשם שהאדם אוהב את חיי נפשו, כמו"כ כשיתבונן שחיות העולמות הוא אלקות, אזי ירצה באלקות לפי שזהו חיותו. ומובן, שהאהבה שע"י התבוננות זו אינה באופן שירצה לצאת מן העולם (אַרויסגיין פון וועלט), דמאחר שאינו מרגיש את האלקות מצד עצמו כפי שהוא למעלה מהתלבשות בעולמות, אלא כל הרגשתו היא רק באלקות שבעולמות, הרי לא ירצה לצאת מהעולם, אלא רצונו הוא שהאלקות שבעולמות יהי' בתוקף ההתגלות ושלא יהי' בהעלם והסתר כו'. והנה, אהבה זו שרוצה בהחיות האלקי פועלת עליו שלא ירצה בשום דבר אחר כלל, שהרי כל הענינים הם רק טפלים, והעיקר הוא החיות אלקי, ולכן, הנה לא זו בלבד שלא ירצה בדבר הפכי, אלא שגם עניני הרשות, אכילה ושתי' ושאר צרכיו, ירצה בהם רק מצד החיות האלקי שבזה. ואהבה זו נקראת בכל לבבך, כמרז"ל40 בשני יצריך, והיינו לפי שאהבה זו שייכת גם לנה"ב, דמאחר שאין ענינה לצאת מהעולם, אלא לרצות בחיות האלקי שבעולמות, הרי זה שייך גם לנה"ב, כיון שגם מצד נה"ב צריך לרצות בהחיות, כאדם שאוהב חיי נפשו.

ד) ולמעלה מזה היא האהבה דבכל נפשך, שהיא האהבה הבאה מצד ההתבוננות באור הסובב. דהנה, אור הסובב הוא אור המופלא ומובדל מעולמות, אך מצד שרש הנשמות למעלה בקודש כו', הנה ע"י ההתבוננות יכולים הם להשיג גם באור הסובב אופן הפלאתו איך שמופלא מהעולמות כו'. וע"י התבוננות זו הרי הוא מתעורר באהבה דבכל נפשך, שענינה הוא לצאת מהעולם, דמאחר שהוא מרגיש את אור הסובב איך שמופלא כו', אזי מתעורר בנפשו לצאת מהגוף והעולם וליכלל באור הסובב שהוא מופלא כו'. ואהבה זו נקראת בכל נפשך, וכמרז"ל40 אפילו נוטל את נפשך, שזהו"ע המס"נ לצאת מהגוף וליכלל באוא"ס.

אמנם ידוע שגם באור הסובב יש בכללות ב' מדריגות. דהנה, יש בחי' באור הסובב שעם היותו מופלא מעולמות, מ"מ, הרי הוא שייך לעולמות, שלכן נקרא בשם סובב לעלמין41. אך אמיתית ענין הסובב הוא למעלה לגמרי מגדר שייכות אל העולמות, גם לא להיות בבחינת סובב

267

להם. וזהו כללות ההפרש בין מקיפים הפרטים למקיף הכללי, דמקיפים הפרטים, עם היותם מקיפים, מ"מ, יש להם שייכות להעולמות, ולכן הם מקיפים פרטים. ובזה יובן מ"ש בע"ח42 שהקו נמשך ומתעגל ונמשך וחוזר ומתעגל כו', והיינו שהעיגולים נמשכים מהקו, ולכאורה אינו מובן, הרי הקו הוא אור ממלא שהוא אור פנימי, וכידוע43 שהקו נקרא בשם שכינה על שם ששוכן ומתלבש כו', וא"כ איך אפשר שיהיו העיגולים נמשכים מהקו. אך הענין הוא, לפי שהמקיפים פרטים יש להם שייכות לעולמות, ולכן הם שייכים לאור פנימי, אור הקו. אמנם אמיתית ענין הסובב הוא המקיף כללי שאין לו שייכות לעולמות כלל, וכולא קמי' כלא חשיב. וזהו ענין האהבה דבכל מאדך, שהיא מצד אמיתית ענין הסובב, שהוא בחינת אור א"ס שקודם הצמצום.

ה) וביאור הענין, דהנה ידוע בפירוש אור א"ס44, שהתואר א"ס הוא בהאור ולא בהעצמות, ומה שנקרא אור א"ס אין הכוונה אור של הא"ס, שלפי זה יהי' תואר הא"ס על העצמות, אלא הכוונה היא שהאור הוא בבחי' א"ס. והיינו, שהתואר א"ס שייך לומר על דבר שהוא בגדר התפשטות, שבזה אפשר להיות ב' אופנים, אם התפשטותו היא בהגבלה או שהתפשטותו היא בלי גבול, ועל זה שייך לומר שא"ס להתפשטותו, אבל העצמות שאינו בגדר התפשטות כלל, הנה על זה אינו שייך לומר התואר א"ס. ועד"מ באור השמש שהוא בגדר התפשטות, שמתפשט בכו"כ מקומות, הרי שייך שיהי' בב' אופנים, אם מתפשט בהגבלה או שמתפשט בכל מקום בלי גבול, אבל עצם מאור השמש שאינו בבחי' התפשטות כלל, לא שייך לומר בו שא"ס להתפשטותו. וכן הוא גם בנפש, שענין ההתפשטות שייך רק בכחות ובחיות הנפש, אבל עצם הנפש אינו בגדר התפשטות. וכמו"כ יובן למעלה, שלא שייך לומר א"ס על העצמות, ורק על האור שהוא בגדר התפשטות שייך לומר שא"ס להתפשטותו.

ועוד טעם שצריך לומר על האור שהוא א"ס, להורות שלא זו בלבד שא"ס להתפשטותו, אלא שבכללות הוא בבחי' א"ס. דהנה, גם דבר שמתפשט ונמשך בכל מקום (א"ס להתפשטותו), אם הוא בגדר

268

המשכה, אינו אמיתית ענין א"ס, כי, להיותו בגדר המשכה, הנה בכל מקום שנמשך הרי הוא בגדר סוף, אף שגם לאח"ז הרי הוא נמשך בעוד בחינות. ויובן זה מענין אור הקו שהוא קו קצר, והיינו, שעם היותו נמשך ומתפשט בכל העולמות, הרי הוא קו קצר ואינו אמיתית ענין הא"ס, וכידוע45 שהקו יש בו ראש וסוף, ומצד זה נעשה על ידו מעלה ומטה גם בעולמות, שהעולמות שהם מבחינת ראשית הקו הקרוב להעיגול הם בבחי' מעלה, והעולמות שהם מתחתית הקו הם בבחי' מטה. ומה שלעתיד יהי' הקו בשוה מתחילת המשכתו ועד סופו, הרי זה לפי שגם בתחתיתו יהי' דבוק בהעיגול כידוע, אבל עכשיו יש בו חילוקי מדריגות. וכיון שיש בו חילוקי מדריגות, הרי הוא בגדר ראש וסוף, והיינו, שכל בחינה מסתיימת ולאחרי סיומה נמשכת בחינה שני'. וטעם הדבר, כי, להיותו בגדר המשכה, שיש לו תחילה, הנה בהכרח שיהי' לו סוף, וכמ"ש רבינו46 בשם ספר פלח הרמון להרמ"ע47 שכל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון, שרבים מן הנמצאים יהיו נצחיים ברצון הבורא (שהרי ענין הנצחיות ישנו גם בנבראים וכמו כח ההולדה שמוליד דור אחרי דור), ואין שום אחד מהם קדמון כקדמותו ית' ח"ו, וכמו"כ הוא גם בענין הקו, דעם היותו נצחי, והיינו שנמשך ומתפשט בכל העולמות (א"ס להתפשטותו), מ"מ, אינו קדמון, שהרי יש לו תחילה, ומצד זה הרי הוא באמת בגדר סוף, דמאחר שיש בו חילוקי מדריגות, הרי יש בו ראש וסוף (כנ"ל). אבל אוא"ס שלפני הצמצום הוא בבחי' א"ס ממש, שאין בו ראש וסוף, וכדאיתא בע"ח48 שלא הי' בו ראש וסוף כו', שזהו אמיתית ענין א"ס, שבכללותו הוא בבחי' א"ס (לא רק שא"ס להתפשטותו), שאין בו ראש וסוף מעלה ומטה ואינו בגדר ספירות כלל כו'. והיינו, דעם היות שבהאור שלפני הצמצום כלולים כל פרטי המדריגות דהשתלשלות שלאחרי הצמצום, מ"מ, בהיותם כלולים באוא"ס הרי הם כולם בשוה. וע"ד המבואר49 בענין בחינת עקודים, שכולם עקודים בכלי אחד ואין בהם התחלקות, ומזה יובן במכש"כ בענין הספירות והמדריגות כמו שהם קודם הצמצום. וזהו גם כללות ההפרש בין אצילות לאור50, או בין אצילות הפרטית ואצילות הכללית, דאצילות הפרטית, עם היותה בל"ג,

269

וכמבואר בלקו"ת ד"ה מה יפו פעמיך בנעלים51 שעולם האצילות הוא בל"ג ומצדו אי אפשר שיהי' הגבלה, וההגבלה דבי"ע נעשית מצד הפרסא דוקא, מ"מ, אין זה ענין א"ס, שהרי באצילות ישנם עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר52, ויש בהם התחלקות מדריגות, שאינו דומה האור דחכמה להאור דבינה, וכן הוא בשאר הספירות, משא"כ באצילות דכללות, שהוא האור שקודם הצמצום, הרי אין בו התחלקות כלל, והכל בהשואה כנ"ל, והוא ע"ד ענין ע"ס הגנוזות53, ולמעלה יותר. וכידוע שכללות ההפרש בין האור שקודם הצמצום להאור שאחרי הצמצום הוא דוגמת החילוק בין אור ושפע, דשפע הוא מציאות דבר, וכמו"כ הוא כללות ההמשכה שאחרי הצמצום, גם בחינת העיגולים, שהם איזה מציאות כו', וכנ"ל שגם הסובב יש לו איזה שייכות להעולמות. ואמיתית ענין האור הוא האור שקודם הצמצום, שאינו מציאות כלל, אלא הוא גילוי העצם, והוא כמו העצם (כידוע שהאור הוא מעין המאור), ולכן הוא בבחי' א"ס ממש. וזהו הטעם שבענין האור צריך להדגיש ולומר שהוא א"ס, דמאחר שהוא בגדר המשכה, הרי לכאורה הי' צריך לומר דיש בו ראש וסוף, וכדוגמת ההמשכות שלאחרי הצמצום, דעם היות שמתפשטים בכל מקום מ"מ הם בגדר ראש וסוף, ולכן אומרים שהאור הוא א"ס, לפי שהוא מעין המאור, כנ"ל.

וכיון שנש"י שרשם למעלה מעלה כו', לכן יכולים הם להתבונן ולהרגיש גם בחינת אוא"ס ממש, שאין שייך בו גם ענין ההפלאה מעולמות, שהרי כולא קמי' כלא חשיב, ואינו בגדר העולמות כלל. ומצד התבוננות זו האדם מתעורר באהבה דבכל מאדך שהיא בל"ג, והיינו, דכיון שהאהבה באה מצד ההתבוננות בענין אוא"ס, לכן גם האהבה היא בלי גבול, שאין בה שום הפסק ושינוי כלל.

ו) והנה לאחרי שנאמר ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ממשיך בכתוב והיו הדברים גו' וקשרתם גו', שהו"ע קיום התומ"צ שלמעלה גם מבחינת בכל מאדך, ולכן העבודה דתומ"צ היא בשמחה ובטוב לבב, לפי שהיא למעלה גם מהאהבה דבכל מאדך, כי, האהבה דבכל מאדך היא מצד האור שקודם הצמצום, ואילו ע"י התומ"צ תופסים בהעצמות ממש.

270

והענין בקצרה, דהנה אמרו רז"ל54 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, וידוע הרמז בזה דחיי עוה"ב הם בחינת כל, דהנה, כל קאי על ספירת היסוד כידוע55, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב היינו שהתשובה ומעשים טובים הם למעלה מבחינת כל. וזהו גם מ"ש<33> עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כי, בבחי' כל יש ריבוי מדריגות, ותומ"צ הם למעלה גם מבחי' היותר עליונה שבכל, שזהו מרוב כל, מריבוי המדריגות שבבחי' כל.

והענין בזה, דהנה, יסוד הו"ע ההשפעה, שזהו ג"כ הטעם שספירת היסוד נקראת בשם טוב56. ויש בזה ריבוי מדריגות, בחי' יסוד ז"א המשפיע במלכות, ולמעלה יותר, בחי' יסוד אבא, שעל ידו היא ההשפעה מספירת החכמה שהיא ראשית האצילות. ולמעלה יותר בחי' יסוד אריך שהו"ע ההשפעה מבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות. ועז"נ57 ובטובך הגדול ישוב חרון אפך, והיינו, שמצד ההשפעה מבחי' שלמעלה מהשתלשלות מתבטלים כל הקטרוגים. ויובן זה עד"מ מענין השפעת הרב לתלמיד, שהרב משפיע לתלמידו היותר מעולה, ותלמיד זה משפיע לתלמיד קטן ממנו וכו', עד שנמשך השכל לתלמיד היותר קטן. והנה, כאשר ישנו קטרוג על השכל, שהו"ע הקושיא, הנה אצל תלמיד קטן הרי גם קושיא קטנה ביותר מונעת ומעכבת עד שאפשר שיתבלבל מצד הקושיא, אמנם, אצל תלמיד היותר מעולה, הנה הקושיא הקטנה אינה מבלבלת לפי שיוכל לתרץ את הקושיא, אבל כאשר ישנה קושיא גדולה ביותר הרי זה מבלבל גם את התלמיד היותר נעלה, ואז צריך שהרב ישפיע עוד פעם את השכל, וע"י השפעת השכל ממקורו תתבטל הקושיא כו'. וכמו"כ יובן למעלה, שמצד ההשפעה דיסוד אריך שהוא למעלה מהשתלשלות (דעם היות שהוא שרש הנאצלים, הרי זה שרש הנאצלים כפי שהוא למעלה מהשתלשלות), אזי מתבטלים כל הקטרוגים, והיינו, שגם לאחרי שנמשך בהשתלשלות מתבטל הקטרוג. וכמו במשל הנ"ל, שכאשר הרב משפיע עוד פעם את השכל, הנה עי"ז מתבטלת הקושיא גם אצל התלמיד היותר קטן, והיינו, ע"י ביטול התלמיד להרב ששפתותיו

271

נוטפות מר58, שהרי בשעת ההשפעה התלמיד הוא בתכלית הביטול, שאינו חושב גם אודות ההשגה, ורק מקבל את דברי הרב, ולכן הרי הוא מקבל את השכל באופן שמתבטלים כל הקושיות, ואח"כ בצאתו מהרב, הרי הוא מתבונן בהשגה, עד שנעשית מונחת אצלו בלי שום קושיא. ועד"ז יובן למעלה, שמצד בחינת טובך הגדול, שהוא יסוד אריך, ישוב חרון אפך, ומתבטלים כל הקטרוגים גם לאחרי שנמשך בהשתלשלות. וזהו ענין רוב כל, דהיינו בחי' טובך הגדול. ועז"נ עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שקיום התומ"צ הוא למעלה גם מבחי' טובך הגדול, כי, טובך הגדול, בחי' יסוד אריך, שהוא מקור כל ההשפעות, הרי הוא אור וגילוי בלבד, וגם בשרשו הרי הוא מגיע בבחי' אור וגילוי בלבד, עד להאור שקודם הצמצום, משא"כ תומ"צ שהם תופסים בהעצמות, ולכן צריכים לקיימם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. וזהו גם שקיום התומ"צ הוא למעלה גם מבחי' האהבה דבכל מאדך, כי, האהבה דבכל מאדך, עם היותה בלי גבול, הרי היא מגעת רק בהאור, דהנה, ענין האהבה הוא התשוקה והצמאון, והיינו, שגם האהבה דבכל מאדך שאינה במורגש (שהרי אילו היתה במורגש, היתה מוכרחת להיות בהגבלה, והי' בה שינוי והפסק, וכיון שהאהבה דבכל מאדך היא בל"ג, הרי אינה במורגש), הרי היא בבחי' תשוקה, ועדיין אינו מרוה בזה את צמאונו, והיינו, לפי שגם האהבה דבכל מאדך היא בבחי' האור והגילוי בלבד, ולכן שייך בזה ענין התשוקה והצמאון, משא"כ בקיום התומ"צ שעי"ז הוא מרוה את צמאונו (ולא שייך בזה ענין התשוקה), שזהו לפי שע"י התומ"צ תופסים בהעצמות.

ז) וזהו ג"כ מה שע"י התומ"צ פועלים יחוד קוב"ה ושכינתי', והיינו, שנעשה היחוד בכל המדריגות דקוב"ה ושכינתי' עד רום המעלות<43>. דהנה ידוע ששכינתי' היא בחי' המלכות, וקוב"ה הוא בחי' ז"א, שנקרא מלכא קדישא, ועל זה אמרו59 כל נשמתא הוה קיימא קמי מלכא קדישא. וענין קוב"ה ושכינתי' למעלה יותר הוא בחינת חו"ב, ולמעלה יותר הוא בחינת עתיק ואריך. דהנה, בחי' עתיק ואריך יש בכל אחד מהם ב' הפכים. בחי' עתיק שנקרא עתיק יומין, הרי יומין הוא בחי' גילוי, ועתיק היינו מה שנעתק מהם60. וכן בחי' אריך שנקרא אריך אנפין,

272

הרי אנפין (פנים) הוא בחי' ציור אדם שזהו בחי' הגבלה, ואריך ה"ה בחי' בל"ג. אמנם, אף שבשניהם יש ב' ענינים הפכים, יש הפרש גדול ביניהם, דבבחי' אריך הרי האריך שייך לאנפין, והיינו שהאנפין הם באריכות, והו"ע הספירות כמו שהם בשרשם, שזהו בחי' אריך שהוא שרש הנאצלים. אמנם בחי' עתיק אינה שייכת ליומין, ואדרבה, שנעתק מבחי' יומין. ועם היות שזה גופא שאומרים שהוא נעתק מהם מורה שיש לו איזה שייכות אליהם, אבל מ"מ הרי הוא נעתק מהם. וגם היומין כפי שהם בבחי' עתיק הרי הם בהעתקה. וב' בחינות אלו, עתיק ואריך, הו"ע קוב"ה ושכינתי'. ולמעלה יותר ענין קוב"ה ושכינתי' הו"ע הקו והאור שקודם הצמצום, דהקו נקרא בשם שכינה, והאור שקודם הצמצום הוא בחי' קוב"ה. וענין התומ"צ הוא לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי' בכל המדריגות, עד גם במדריגה היותר נעלית, והיינו לפי שהם למעלה גם מבחי' קוב"ה כמו שהוא באור שקודם הצמצום, וכנ"ל שתומ"צ תופסים בהעצמות, ולכן יכולים הם לפעול היחוד בכל המדריגות דקוב"ה ושכינתי'.

ח) וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וכיון שהתורה היא נצחית וישנה בכל דור, הרי כשם שגלות מצרים הי' הכנה למ"ת, והיינו לפי שע"י מ"ת תופסים בהעצמות, ובשביל זה הי' כדאי כל הגלות, הנה כך גם בגלות זה האחרון, שכל אריכות הגלות הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, כידוע שבמ"ת נתגלה רק גליא דתורה, וגילוי פנימיות התורה יתגלה ע"י משיח61, וכמ"ש62 ישקני מנשיקות פיהו, ופירש"י שהו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד, ובשביל זה הוא כל אריכות הגלות, בכדי לזכות לגילוי פנימיות התורה, ע"י משיח צדקנו, שיבוא לגאלנו בקרוב ממש.

**********

273

בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תש"כ.

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1 בשם זקנו אדמו"ר מהר"ש, ששאל את אביו הצ"צ: מה רצה הסבא – אדמו"ר הזקן – עם דרכי החסידות, ומה רצה עם חסידות? ויענהו הצ"צ: דרכי החסידות היינו שכל החסידים יהיו כמו משפחה אחת, ע"פ התורה, באהבה. חסידות היא חיות. להכניס חיות ולהחיות כל דבר, גם את הלא טוב, לידע אודות הרע שבעצמו, כדי לתקן אותו.

ב. פתגם הנ"ל שייך ליום זה – להיותו היום שלפני כ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן.

ובהקדמה – שאצל כל איש ישראל נשלמת ביום ההסתלקות השליחות שהיתה הנשמה צריכה למלא בעלמא דין, ובפרט אצל צדיקים שהם אכן ממלאים את השליחות בפועל, וכמ"ש2 "צדיק ה' צדקות אהב"3.

וכל זה אפילו אצל נשמות שבאות בכמה גלגולים – כידוע מ"ש בכתבי האריז"ל4 שרוב הנשמות שבדורותינו אלה אינם נשמות חדשות, כיון שכבר היו בעולם, ועתה באו בגלגול נוסף – הנה מה שידוע לנו, "הנגלות לנו ולבנינו"5, הרי השליחות שהיתה הנשמה צריכה למלא בגלגול זה, מסתיימת ביום ההסתלקות; ועאכו"כ בנוגע לאדמו"ר הזקן שנשמתו היתה נשמה חדשה (כידוע המסופר בארוכה6 ע"ד ההכנה שהיתה צריכה להיות קודם ירידת נשמתו בעלמא דין, בהתאם לסדר ההכנה של נשמה חדשה), הרי בודאי יום הסתלקותו הוא גמר כל שליחותו בעלמא דין.

ואז, בגמר השליחות, מתעלית הנשמה – יחד עם כל הענינים שפעלה בעלמא דין – לשרשה היותר נעלה7.

274

וכשם שהדברים אמורים ביום ההסתלקות, כן הוא גם בכל שנה ושנה – כדאיתא בכתבי האריז"ל8 על הפסוק9 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שבכל שנה ושנה, בבוא היום שבו אירע מאורע מסויים, הנה כאשר "נזכרים" הדברים כדבעי, אזי "נעשים", שענין זה חוזר ונשנה עוה"פ – שביום ה"יאָרצייט" חוזר ונשנה עוה"פ הענין שנפעל בשנת ההסתלקות, שכל הענינים מתעלים לשרשם היותר עליון.

ומצד זה, הנה גם ע"פ נגלה ישנו הדין דאמירת קדיש ביום היאצ"ט – דאף שלאחרי י"א חודש מפסיקים לומר קדיש, כיון שבודאי נסתיימו ונתבטלו כבר כל עניני הדינים כו', אעפ"כ, לאחרי חודש, ביום היאצ"ט, וכן בכל שנה ושנה, אומרים קדיש – כי, אמירת הקדיש ביום היאצ"ט אינה ענין של ביטול הדינים, כי אם, מצד עליית הנשמה10.

ואע"פ שענין העליות ישנו תמיד, כידוע11 שזהו מ"ש "וקדושים בכל יום יהללוך סלה"12, מ"מ, אין זה בדומה לעליות שביום ההילולא, שאז העליות הם באין ערוך, וכאמור, שביום זה נעשית העלי' להשורש היותר עליון.

ומלבד כללות הענין דעליית הנשמה עם כל הענינים שפעלה בעלמא דין, שישנו אצל כל איש ישראל, ישנו ענין נוסף אצל אלו שעליהם נאמר13 "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", היינו, שעבודתם נמשכת גם לאחרי ההסתלקות, בבחינת גידולין וגידולי גידולין כו'14 – שביום ההילולא נעשית עלי' גם בהגידולין וגידולי גידולין, שהם תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שגם הם עולים לשרשו היותר עליון.

ולכן, כאשר עומדים ביום שלפני יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, שאז נעשית גם עלי' לכל השייכים אליו, הרי זה הזמן המתאים לחשוב ולהתבונן מה הי' רצונו של אדמו"ר הזקן.

ועל זה אומר הצמח-צדק,

– שהי' ה"מקבל" של אדמו"ר הזקן, שכן, אף שבשלשלת הנשיאים הי' באמצע אדמו"ר האמצעי, מ"מ, קיבל הצ"צ מאדמו"ר הזקן באופן ישיר, וכידוע הסיפור15 שבגלל שאמו של הצ"צ מסרה נפשה במקום

275

אדמו"ר הזקן כו', הבטיח לה אדמו"ר הזקן ללמוד עם בנה ולחנך אותו כאב הלומד ומחנך את בנו –

שרצונו של אדמו"ר הזקן בתורת החסידות הי' – להאיר גם את הלא טוב, לידע אודות הרע שבעצמו, כדי לתקן אותו.

ג. ויובן ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר16 בשם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בביאור החילוק שבין יציאת מצרים כפשוטו ליצי"מ ע"פ חסידות ("דער חסידישער יצי"מ") – שיצי"מ כפשוטו היתה בדרך שבירה ועזיבה, ואילו יצי"מ ע"פ חסידות היא בדרך בירור ותיקון ועלי'.

והענין בזה:

ביצי"מ נאמר17 "ונצלתם את מצרים", כידוע הפירוש בזה18 שהוציאו ממצרים את כל ניצוצות הקדושה, ולא נשארו שם ניצוצות קדושה כלל, ועי"ז בטלה המציאות דמצרים, ש"לא נשאר בהם עד אחד"19, ולכן נצטוו בנ"י "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם"20.

כלומר: ביצי"מ לא נפעלה עלי' במצרים, "ערות הארץ"21, אלא רק הוציאו משם את ניצוצות הקדושה, ואילו במצרים עצמה נעשה ענין של שבירה.

ואילו הענין דיצי"מ ע"פ חסידות, יציאה ממיצרים וגבולים, הוא – לא לבטל ולשבור את המיצרים וגבולים, אלא אדרבה, להעלות גם אותם לקדושה.

וזהו גם תוכן הפתגם הנ"ל – שהכוונה דתורת החסידות היא להאיר ולתקן את הרע עצמו.

וע"ד שמצינו בגמרא22 ש"זדונות נעשו לו כזכיות", שכן, בכל דבר ישנו ניצוץ אלקי, ועד כדי כך, שגם הניצוץ שבג' קליפות הטמאות שעליו נאמר23 "נר רשעים ידעך", הרי הוא בכל זאת ניצוץ אלקי24, ולכן צריכים לבררו ולזככו ולהעלותו כו'.

276

ד. וע"פ המדובר בהתוועדות שלפנ"ז25 שתורת אדמו"ר הזקן "היא היא תורת הבעש"ט ז"ל", אלא, שאדמו"ר הזקן המשיך וביאר זאת בחכמה בינה ודעת של נפש האלקית, ועי"ז גם בחב"ד של נפש הבהמית, כך, שגם נה"ב תוכל להבין זאת – הנה ענין הנ"ל מצינו גם בתורת הבעש"ט:

ידועה תורת הבעש"ט26 על הפסוק27 "כי תראה חמור שונאך וגו'": "כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, אזי תראה – "שונאך", שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות, ולכן הוא "רובץ תחת משאו", המשא דתומ"צ, והיינו, שענין התומ"צ נחשב אצלו ל"משא", ומתעצל לשאתו. ואעפ"כ, אין זו הדרך שהנשמה תהי' מונחת בענינים רוחניים, ואילו את הגוף ישבור ע"י סיגופים ותעניות, אלא סדר העבודה הוא – "עזוב תעזוב עמו", היינו, לעבוד את ה' יחד עם הגוף, לבררו ולזככו.

אמנם, בתורת הבעש"ט יכולים לטעות ולחשוב שהמדובר הוא רק בנוגע לענין הגוף, דהיינו, בעניני הרשות בלבד, אבל לא בענין של רע; ועל זה מבאר אדמו"ר הזקן בתורת חסידות חב"ד, שצריכים להאיר ולתקן גם את הרע, כי, גם בו יש ניצוץ אלקי, בכדי לתקנו.

ה. אך עדיין צריך להבין:

תיקון הרע – הרי זה עבודה גדולה ביותר, וכדאיתא בגמרא<22> שהענין ד"זדונות נעשו לו כזכיות" הוא ע"י תשובה מאהבה דוקא, וכמבואר בתניא28 שהכוונה בזה היא ל"אהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה . . וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי'".

וא"כ, נשאלת השאלה: כיצד יכולים לתבוע עבודה גדולה כזו אצל כל אחד מישראל?

ומה גם שתובעים זאת לא רק בר"ה ועשי"ת, אלא תובעים שיהי' זה סדר העבודה בכל השנה, ו"בכל דרכיך דעהו"29, שכל הענינים שיש להם שייכות ליהודי, ועד אפילו ג' קליפות הטמאות, צריך לתקן אותם!

ו. והמענה על זה – בהתחלת פתגם הצ"צ הנ"ל – שדרכי

277

החסידות היינו שכל החסידים יהיו כמו משפחה אחת, ע"פ התורה באהבה:

ידוע מאמר אדמו"ר האמצעי30, שכאשר שני יהודים מדברים יחד בעניני עבודה, אזי ישנם שתי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת. – והרי ע"פ דין "חד בתרי בטיל"31, ועד שיש דעה32 שנהפך האיסור להיות היתר.

ויתירה מזה בפתגם הנ"ל – שכל החסידים חיים כמו משפחה אחת, והיינו, שמצרף את עצמו לכל קהל החסידים.

ומוסיף, "ע"פ התורה באהבה", כי, יכול להיות קשר שעליו נאמר33 "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר", ולכן מדגיש שצריך להיות ע"פ התורה, ואז נעשית אהבה אמיתית, וכמבואר בתניא34 שאהבה אמיתית יכולה להיות רק כאשר עושים נפשם עיקר וגופם טפל.

וכאשר ישנו ענין האחדות, אזי "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"35, היינו, שכאשר "כולנו כאחד" אזי נמשך הגילוי ד"באור פניך", והרי "באור פני מלך חיים"36, וכידוע37 המשל מהנידון למיתה רח"ל, שכאשר רואה את פני המלך אזי "באור פני מלך חיים", והיינו, שנמשך חיות גם במקום המיתה.

וזוהי הדרך כיצד להגיע להענין שדורשת תורת החסידות – להמשיך חיות גם במקום של היפך החיים, ולתקן גם את הרע.

ז. ובעבודה זו שתובע אדמו"ר הזקן בכל הזמנים – ניתוסף עילוי גדול יותר בבוא יום ההילולא, שאז נעשית העלי' להשרש היותר עליון, ובכל שנה ושנה העלי' היא גדולה יותר.

וע"ד שמצינו בנוגע ליום ההסתלקות של משה רבינו:

אמרו רז"ל38 "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד". אמנם, ידוע ביאור הרב המגיד39 שביום הסתלקותו זכה משה

278

רבינו גם לשער הנו"ן, וכמרומז בענין עליית משה להר נבו ביום הסתלקותו, ש"נבו" היינו "נו"ן בו", שהו"ע שער הנו"ן.

והרי שער הנו"ן כולל בו את כל מ"ט השערים, וככל שתגדל העלי' במ"ט השערים, אזי גדולה יותר העלי' לשער הנו"ן ביום ההסתלקות, ובשער הנו"ן גופא נעשית העלי' בעומק יותר.

ומכל זה מובן שביום זה צריכים ליקח את הנתינת-כח לחיות כולם כמו משפחה אחת, באהבה ע"פ תורה, ועי"ז נעשה "באור פני מלך חיים", להמשיך חיות ולהאיר בכל הענינים, ועד לענינים היותר תחתונים, שגם בהם יומשך החיות של התורה, תורת חיים, ומצוותי', עליהם נאמר40 "וחי בהם".

*

ח. ענין הנ"ל קשור גם עם פרשת השבוע – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"41:

ובהקדמה – שבספר שמות מתחיל כללות ענין הגלות, כי, אע"פ שבספר בראשית מסופר כבר אודות הירידה למצרים42, הרי עדיין אין זה ענין הגלות, כפי שמביא רש"י43 (מהמדרש44) "שכל זמן שאחד מן השבטים45 קיים לא הי' שעבוד, שנאמר46 וימת יוסף וכל אחיו, ואח"כ ויקם47 מלך חדש" – שנתחדשו גזרותיו48, שתמורת זה שבתחלה אמר "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ"49, גזר עליהם גזירות קשות.

כלומר: ספר בראשית נקרא "ספר הישר"50, כיון שבו מסופר אודות האבות שנקראו "ישרים"51, והרי ענינם של האבות הוא היפך ענין הגלות (שהרי אפילו כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא הי' שעבוד). ונמצא, שספר בראשית כולו – עד לסיומו, "וימת יוסף גו' ויישם בארון במצרים"52, וגם משך זמן לאחרי כן, שהרי כמה מהשבטים האריכו ימים

279

יותר מיוסף – הוא קודם ענין הגלות; ואילו ענין הגלות מתחיל בספר שמות.

אמנם, אע"פ שענין הגלות שבספר שמות הו"ע של ירידה לגבי ספר בראשית, מ"מ, יש גם מעלה בספר שמות לגבי ספר בראשית, כי:

ידוע שבשעת התחלת הגלות מתחילה כבר הגאולה – כפי שמצינו בגלות שלאח"ז שברגע החורבן נולד מושיען של ישראל53, וכן הוא גם בגלות מצרים, שמיד כאשר "אנכי ארד עמך מצרימה", מתחיל הענין ד"אנכי אעלך גם עלה"54.

וכיון שתכליתה וענינה של גאולת מצרים הוא מתן-תורה, כמ"ש55 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", נמצא, שמיד בהתחלת הגלות התחיל כבר הענין דמתן-תורה.

ומצד זה יש מעלה בספר שמות לגבי ספר בראשית – שהרי גדלה מעלת מ"ת (שמתחילה מיד בהתחלת הגלות, התחלת ספר שמות) לגבי עבודת האבות (ספר בראשית), כמארז"ל56 "המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך".

ט. וע"פ האמור שיש מעלה בספר שמות, הרי זה צריך להיות מרומז בפסוק, ולכאורה מדובר בפסוק רק אודות ענין הירידה.

והנה, מצינו במדרש57 על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל גו' ראובן שמעון גו'", "שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", וכמארז"ל58 "שהיו ישראל מצויינים שם", והיינו, שגם בענין ה"שם" שהו"ע חיצוני, "היו ישראל מצויינים". והרי ענין זה הי' מיד בהתחלת הגלות, והיינו, שירידתם לגלות היתה באופן כזה שהבטיחו את עצמם ("זיי האָבן זיך באַוואָרנט") שישארו "מצויינים".

אמנם, אף שזוהי מעלה גדולה, הרי זה עדיין ענין של ירידה לגבי מעמדם ומצבם קודם בואם למצרים, כי, הא גופא שצריכים להזהיר ולהבטיח שישארו "מצויינים", הרי זה מורה שיש נתינת-מקום שיהי' באופן אחר, משא"כ קודם בואם למצרים שאין צורך כלל באזהרה כזו.

והנה, ישנו פירוש הבעש"ט59 בענין ראובן שמעון לוי ויהודה –

280

ש"כמו שיש שמות השבטים בקדושה, כן יש בקליפה, והוא, ראובן, ראו שאני בן, שמעון, שעושה הטוב כדי שיהי' שמעו בכל העולם, לוי, שיתחבר לאנשי מעשה כדי יהודה פי' כדי שיודו וישבחו אותו".

ולכאורה, הרי זה פירוש הפכי מפירוש המדרש:

לפירוש המדרש – כיון שמדגישים את המעלה בכך שגם בהיותם במצרים לא שינו את השמות ראובן ושמעון כו', הרי מובן, ששמות אלו הם שמות המעלה.

וכן מובן גם ע"פ המבואר בתו"א60, ש"ראובן הוא . . בחי' ראי' (דחכמה) . . הגורמת המשכת בחי' האהבה . . (ו)שמעון . . כי שמע ה', בחי' שמיעה מרחוק . . בחי' יראה . . (ו)לוי, ילוה אישי אלי . . שיורד ונמשך אא"ס ב"ה מלמעלה למטה . . (ו)יהודה . . בחי' הודאה הוא בחי' בטול והתכללות באא"ס ב"ה . . בחי' ההשתחוואות שבתפלת שמ"ע . . ביטול במציאות ממש לגמרי" – שמזה מובן ששמות אלו הם שמות המעלה.

ואילו לפי פירוש הבעש"ט הרי זה להיפך – שהרי שמות אלו מורים על ענין הגאוה, שהו"ע היותר תחתון, כידוע שגאוה היא המקור לכל המדות הרעות61.

ויש לבאר זה, בהקדם הידוע62, שאע"פ ש"שבעים פנים לתורה"63, ויתירה מזה, כדאיתא בכתבי האריז"ל64 שבכל ענין ישנם ששים ריבוא פירושים ע"ד הפשט, וכן ע"ד הרמז, ע"ד הדרוש וע"ד הסוד, הרי להיותם כולם פירושים בפסוק אחד, קשורים הם זה בזה, ועולים בקנה אחד.

ועד"ז בנדו"ד, שפירוש המדרש מתאים עם פירוש הבעש"ט – כי, "ראובן ושמעון סלקין" פירושו, שגם השמות ראובן ושמעון כו' כפי שמורים על ענין הגאוה, הנה גם בהם פעלו עלי'.

כלומר: לפי הפירוש הפשוט ב"ראובן ושמעון סלקין" – יצאו ממצרים רק עם שמות המעלה, ואילו את החסרונות השאירו במצרים.

אמנם, כל זה הוא לפי הפירוש הפשוט ביציאת מצרים; אבל

281

הפירוש החסידי ביצי"מ הוא כפירוש הבעש"ט – ש"ראובן ושמעון סלקין" היינו שהעלו גם את השמות ראובן ושמעון כפי שמורים על ענין הגאוה, שזהו כללות ענין החסידות, שגם את הרע צריך לתקן.

י. וזוהי המעלה שבספר שמות לגבי ספר בראשית – שבו מתחיל ענין התשובה, והרי גדלה מעלת בעלי תשובה ממעלת צדיקים גמורים, וכפי שמבאר הרמב"ם65 ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא . . ולא עוד אלא ששכרו הרבה וכו'".

וזהו גם דיוק לשון הצ"צ שצריך לתקן את הרע – כידוע66 בפירוש "תיקונין" שהם מתקנים ופועלים גם בהאור, והיינו, שע"י עבודת הנשמה לתקן את הרע ניתוסף עילוי גם בהנשמה, וכמעלת הבעל-תשובה כו'.

ועלי' זו באה ע"י הגלות דוקא, והו"ע העלי' שלאחרי הירידה, שהיא עלי' נעלית יותר, ועז"נ67 "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"68 – שדוקא ע"י גלות זה האחרון זוכים לגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד לבוא69, וזהו "כן יפרוץ", שזוכים להענין ד"ופרצת", ע"י "עלה הפורץ לפניהם"70, דא מלכא משיחא71, בקרוב ממש.

יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ואלה שמות בנ"י גו'72.

**********


1) ריש פרשתנו.

2) פרשתנו מט, א.

3) שם א, א.

4) שם ע' ז.

5) מו, ח.

6) תניא רפי"ז. ובכ"מ.

7) תו"ח שם. וראה גם תו"א ויצא כד, א.

8) ראה תו"א שם נ, ד. תו"ח שם כה, א ואילך. אוה"ת שם ע' מא. ח"ז ע' ב'תעא ואילך.

9) מקץ מג, כ.

10) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.

11) תו"א יתרו עג, א. ובכ"מ.

12) תו"א פרשתנו שם מט, א ואילך. תו"ח שם. אוה"ת שם ע' ז ואילך. ח"ז ע' ב'תעו ואילך.

13) ויגש מו, ד.

14) מיכה ז, טו.

15) איכה רבה פ"א, נא.

16) ב"ר פמ"ד, כב. ועוד.

17) פרשתנו ג, יב.

18) ראה תו"א שם מט, א. תו"ח שם כד, ב. אוה"ת שם ח"ז ע' ב'תעז ואילך.

19) ב"ר פמ"ד, כא. תו"א שם מט, ב.

20) ואתחנן ד, ו. מלכים-א ח, נא. ירמי' יא, ד. תו"א שם. תו"ח שם.

21) פרשתנו א, יד.

22) תהלים כז, ד.

23) ראה תניא פמ"א (נז, ב). ובכ"מ.

24) ראה ספר הליקוטים להאריז"ל פ' ראה טו, ח. לקו"ת דרושים לר"ה נה, ג.

25) ואתחנן ו, ו.

26) ראה ספרי ופרש"י שם, ז. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו סט"ז. הל' ת"ת פ"ג ס"ב.

27) ראה לקו"ת פינחס פ, ב. ובכ"מ.

28) ואתחנן שם, ח.

29) קידושין לה, א.

30) ראה לקו"ש ח"ט ע' 79 הערה 3.

31) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה ואהבת את ה' אלקיך תרע"ו (סה"מ תער"ב-תרע"ו ס"ע קכג ואילך).

32) ואתחנן שם, ה.

33) תבא כח, מז. וראה תניא פכ"ו (לג, א).

34) ראה זהר ח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א. לקו"ת שלח מב, ג. ובכ"מ.

35) ראה גם סה"מ תר"ס ע' נד ואילך.

36) ראה לקו"ת אמור לא, א ואילך.

37) סה"מ תרצ"ז ע' 254. וש"נ.

38) ישעי' מה, טו.

39) נצבים ל, כ.

40) משנה ברכות נד, א. ספרי ופרש"י עה"פ.

41) ראה תו"א מג"א צח, ב. ובכ"מ.

42) שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.

43) ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' רלד ואילך. אוה"ת האזינו ע' א'תתכג. המשך וככה תרל"ז פכ"ז. ד"ה באתי לגני תשי"א פ"א (תו"מ סה"מ שבט ע' רסג).

44) ראה גם לקו"ת פקודי ז, ב. המשך תרס"ו ע' קעב ואילך. סה"מ עזר"ת ס"ע קמט ואילך. ובכ"מ.

45) ראה עץ חיים שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב. סה"מ תרנ"ז ע' רל. המשך תרס"ו ע' מט. ובכ"מ.

46) לקו"ת פקודי שם. ובכ"מ.

47) שער ד פרק ג.

48) שם.

49) תו"א נח י, ג. תו"ח בראשית יח, א. ובכ"מ.

50) ראה גם סה"מ תרע"ח ע' סט. ע' רח.

51) לקו"ת שה"ש מג, סע"ג ואילך. וראה סה"מ תרכ"ז ע' צו ואילך. תרכ"ח ע' קמה.

52) ספר יצירה פ"א מ"ד.

53) ראה המשך תער"ב ח"א ע' לג ואילך. ובכ"מ.

54) אבות פ"ד מי"ז.

55) ראה זהר ח"א יז, רע"א. לא, סע"א. קכב, א. ובכ"מ.

56) ראה סידור עם דא"ח מז, ד. אוה"ת נ"ך ח"א ע' קג. וש"נ.

57) תפלת השחר (רבונו של עולם). תפלת מוסף דר"ה (סדר זכרונות).

58) פסחים קיז, א. שבת ל, ב. וראה ד"ה לכה דודי תרפ"ט ס"ב (סה"מ תרפ"ט ע' 83). ועוד.

59) ראה הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ תרצ"ו ע' 62.

60) ראה לקו"ת אמור לא, ד. ובכ"מ.

61) ראה לקו"ת צו יז, א. ד"ה והמשכילים יזהירו שנה זו (תו"מ חכ"ח ע' 31 ואילך). וש"נ.

62) שה"ש א, ב.

1) שיחת אחש"פ תרצ"ה סי"ב (סה"מ תשי"א ע' 244) – נעתק ב"היום יום" כד טבת.

2) תהלים יא, ז.

3) חסר קצת (המו"ל).

4) ראה שער הגלגולים הקדמה טז. ספר הגלגולים פ"ד. רפ"ז. הובא בלקו"ת שה"ש נ, א. ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ תש"ח ע' 240 ואילך.

5) לשון הכתוב – נצבים כט, כח.

6) ראה סה"ש תש"ה ע' 127 ואילך.

7) ראה סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר דש, סע"ב ואילך.

8) ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

9) אסתר ט, כח.

10) ראה כתבי האריז"ל – הובא בלחם הפנים ובשיורי ברכה לשו"ע יו"ד סוסשע"ו.

11) ראה לקו"ת בהר מא. ב. בהעלותך לג, ד. ובכ"מ.

12) נוסח תפלת העמידה.

13) תענית ה, ב.

14) ראה תניא אגה"ק סו"ס זך.

15) ראה קונטרס "הרבנית דבורה לאה" (קה"ת תשנ"ג). וש"נ.

16) ראה סה"ש תרצ"ט ריש ע' 326. אג"ק שלו ח"ד ע' תפח (נעתק ב"היום יום" כה טבת).

17) פרשתנו ג, כב.

18) ראה ל"ת להאריז"ל ר"פ תצא. לקו"ש ח"ג ע' 823 ואילך. חל"א ע' 50. וש"נ.

19) בשלח יד, כח.

20) שם, יג.

21) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

22) יומא פו, ב.

23) משלי יג, ט. ועוד. וראה גם תו"מ חכ"ה ע' 159. וש"נ.

24) ראה גם ד"ה נר חנוכה דש"פ וישב פ"ד (לעיל ע' 237).

25) שיחת י"ט כסלו בתחלתה (לעיל ע' 171 ואילך). וש"נ.

26) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

27) משפטים כג, ה.

28) פ"ז.

29) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

30) ראה סה"ש תרצ"ז ע' 210. וש"נ. "רשימות" חוברת ט ריש ע' 11 (נעתק ב"היום יום" כ טבת).

31) טושו"ע יו"ד רסק"ט.

32) ראה ב"י שם (ד"ה ומותר לאדם). ט"ז שם סק"ב. ועוד.

33) ישעי' ח, יב. וראה סנהדרין כו, א.

34) רפל"ב.

35) ברכת "שים שלום" בתפלת העמידה.

36) משלי טז, טו.

37) סה"מ עת"ר ע' קח. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכא. ועוד.

38) ר"ה כא, ב. וש"נ.

39) ראה מגיד דבריו ליעקב (הוצאת קה"ת) בהוספות סט"ו. וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 257. וש"נ.

40) אחרי יח, ה.

41) ריש פרשתנו.

42) ס"פ ויגש ואילך.

43) וארא ו, טז.

44) ראה הערה הבאה.

45) ובשמו"ר פ"א, ג: "כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים". ושם, ח: "כל זמן שהי' אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל" (ראה גם תורה שלימה שמות עה"פ א, ו (אות מט). וש"נ).

46) פרשתנו א, ו.

47) שם, ח.

48) פרש"י עה"פ.

49) ויגש מה, יח.

50) יהושע יו"ד, יג.

51) ע"ז כה, רע"א.

52) ס"פ ויחי.

53) ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא.

54) ויגש מו, ד.

55) פרשתנו ג, יב ובפרש"י – משמו"ר פ"ג, ד.

56) שהש"ר פ"א, ג (א).

57) ויק"ר פל"ב, ה.

58) הגש"פ פיסקא "במתי מעט".

59) כש"ט סל"א. סת"ג.

60) ויחי מה, א ואילך.

61) ראה סה"מ תש"ט ע' 119, ובהנסמן בהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם. סה"מ פר"ת ס"ע רצב ואילך. תש"ב ע' 52 ואילך. ועוד.

62) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ועוד.

63) במדב"ר פי"ג, טז. ובכ"מ.

64) שער הגלגולים הקדמה יז. וכ"כ בש' רוה"ק בענין היחודים על קברי צדיקים הקדמה ג' (קח, ב). לקוטי מהרח"ו שבסוף שער מאמרי רז"ל להאריז"ל.

65) הל' תשובה פ"ז ה"ד.

66) ראה תו"א ר"פ וירא. ובכ"מ.

67) פרשתנו א, יב.

68) מיכה ז, טו.

69) ראה תו"א ריש פרשתנו. ובכ"מ.

70) שם ב, יג.

71) ראה ב"ר פפ"ה, יד ובפרש"י שם. אגדת בראשית ספס"ג.

72) סיום ההתוועדות חסר (המו"ל).