בס"ד. שיחת ש"פ משפטים,

382

פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תש"כ.

בלתי מוגה

א. על הפסוק1 "ואלה המשפטים וגו'", איתא במדרש תנחומא2: "זש"ה3 מלך במשפט יעמיד ארץ . . מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ".

כלומר: כוונת המדרש לבאר מהו ענינם המיוחד של "משפטים" – כפי שמצינו עוד קודם מ"ת, כמ"ש4 "שם שם לו חק ומשפט", וכן לאחרי מ"ת נאמר1 "ואלה המשפטים אשר תשים" – ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".

ולכאורה: מלבד משפטים ישנם עוד ענינים – הן קודם מ"ת, שהרי בפסוק זה גופא נזכר גם "חק", והן לאחרי מ"ת, שהרי קודם "ואלה המשפטים גו'" נאמרו כמה ציוויים: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"5, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"6 – ומהי ההדגשה על ענין ה"משפטים" דוקא?

ועכצ"ל, שבנוגע לכל שאר הענינים אין צורך בביאורים מיוחדים אודות שייכותם למתן-תורה, ורק בנוגע ל"משפטים" יש צורך בביאור מהי שייכותם למ"ת, ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".

ב. והביאור בזה7:

דובר כמ"פ8 שענינו של מ"ת הוא החיבור של הנברא עם הבורא, שכן, הנברא מצד עצמו הוא מוגבל, ואינו בערך כלל אל הבורא, ואילו במ"ת – כאשר "וירד הוי' על הר סיני"9 ואמר "אנכי הוי' אלקיך"10,

383

"ואל משה אמר עלה אל ה'"11 – נמשך אלקות למטה, ומשה עלה אל המקום של אלקות, ולהיותו רועה ישראל, פעל זאת גם בכל ישראל.

ומובן, שהחיבור של הנברא עם הבורא (מ"ת) הו"ע שלמעלה מהשכל, שהרי ע"פ שכל אין מקום לכך שנברא ובורא יתחברו יחד.

וכיון שמ"ת הו"ע שלמעלה מהשכל, הרי מובן שבאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה למ"ת,

– דאף שהענין דמ"ת בא מלמעלה, כמארז"ל12 "ואני המתחיל", מ"מ, מצינו שהיתה צריכה להיות גם הכנה מלמטה שהיא מעין ודוגמת הענין דמ"ת, וכמו ההכנה ד"ויחן שם ישראל"13, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"14, ועי"ז שכל בנ"י היו באחדות, פעלו המשכת האחדות והפשיטות שמלמעלה –

ועפ"ז מובן שקודם מ"ת הי' צריך להיות ענין ה"חק" ("שם שם לו חק"), שהו"ע שאין לו מקום בשכל, ש"השטן ואומות העולם מונין את ישראל כו'"15, וע"י קיום ה"חק" שענינו הוא ביטול השכל – באו למתן-תורה.

וכמו"כ בנוגע להציוויים שלאחרי מ"ת מובנת שייכותם למ"ת: לכל לראש – הציווי על שלילת עבודה זרה ("אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), שזהו היפך הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", שזהו כללות כל התורה16; ולאח"ז הציווי על ענין הקרבנות ("מזבח אדמה גו' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"), שגם ענין זה הוא כללות כל העבודה17.

ובפרט ע"פ המבואר בתורת החסידות18 בפירוש "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ש"עולותיך" היינו המעלות שלך, ו"שלמיך" היינו השלימויות שלך, כלומר, ענינים כאלו שהתורה קוראת אותם בשם מעלות ושלימויות, ואעפ"כ, צריך לזבוח ולבטל אותם, שזהו"ע של ביטול שלמעלה מטעם ודעת, ולכן הרי זה שייך להביטול דמ"ת.

אבל ענין ה"משפטים", שהם מצוות המחוייבות מצד השכל – לא נראית לכאורה שייכותם למתן-תורה.

ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שגם

384

הענינים ד"משפטים" הם חלק מהתורה, שענינה הוא למעלה מהשכל, כנ"ל.

ג. וההוראה מזה:

כאשר לומדים בתורה ענין המובן גם בשכל, יכולים לחשוב, למאי נפק"מ באיזה אופן לומדים ענין זה – הרי זה ענין שכלי, כך, שיכולים ללמדו כפי שלומדים, להבדיל, שאר חכמות, וכיון שמבין זאת בשכלו, אזי יקיים את הדברים.

ובכן, צריכים לדעת, שכאשר ניגשים לענין בתור ענין שכלי, אזי חסר העיקר שבדבר – שזהו ענין של תורה, שענינה ואופן נתינתה הם למעלה מהשכל, וכיון שכן, הרי גם "משפטים" צריכים לקיימם מאותו טעם שמקיימים "חוקים", והיינו, שהגישה גם ל"משפטים" צריכה להיות כמו הגישה ל"תורה" – חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, שלמעלה משכל הנבראים, וכמ"ש הרמב"ם19 שהוא וחכמתו אחד, ולכן, כשם שאי אפשר להשיג מהותו ית', כך אי אפשר להשיג חכמתו.

וכאשר חסר ענין זה – הרי מלבד זאת שחסר העיקר, הנה סוכ"ס תהי' אצלו נטי' גם מהשכל שבדבר, כך, שיחסר גם החיצוניות והטפל, כמובן גם ע"פ שכל, שכאשר ישנה הטי' קלה, "איין קער", אזי יכולים לבוא למעמד ומצב שהוא ע"ד "כי תשטה אשתו"20, כמבואר בהמשך באתי לגני21.

ד. וזהו גם הדיוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – (א) שגם המשפטים צריכים להנתן ע"י משה דוקא, (ב) ו"לפניהם" – כהפירוש בתורת החסידות22 – לפנימיותם:

לכאורה, כיון ש"משפטים" הם ענינים שכליים, שגם ע"פ שכל מובן שצריכים לקיימם, א"כ, מה נוגע לשמעם ממשה דוקא? – ישנו כלל "קבל את האמת ממי שאומרה"23, וא"כ, יכול לשמוע זאת אפילו מאינו-יהודי, ומכ"ש מיהודי שאינו שומר תומ"צ, ולמה צריכים לשמוע זאת ממשה דוקא?

וגם: מה נוגע שה"משפטים" יהיו בפנימיותם – מדוע לא מספיק הלימוד מן השפה ולחוץ, היינו, כמו כל ענין של שכל, דכיון שמבין זאת

385

בשכלו, והוא אדם שכלי, הרי מסתמא יעשה כפי חיוב השכל, ולמה צריך להיות הלימוד באופן ד"תשים לפניהם", "לפנימיותם"?

והביאור בזה – ע"פ האמור שכללות התורה (גם "משפטים") היא בעיקרה למעלה מהשכל, ולכן, צריכה להינתן ע"י משה דוקא, ועד"ז בכל דור ודור, שצריכים ללמדה מ"תלמיד חכם" שנקרא "משה", כמארז"ל24 "משה שפיר קאמרת", וכן אמרו רז"ל25 "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"; ואופן הלימוד צריך להיות "לפנימיותם" דוקא – לא רק כפי שלומדים שכל סתם, מן השפה ולחוץ, אלא צריך ליגע בפנימיות הנפש.

ה. וזהו גם תוכן תורת הבעש"ט26 בפירוש מאמר המשנה27 "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' ק"ו הלומד מחבירו פרק א' עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד" – ד"קשה מאי קאמר ב' דברים בלבד" (ואילו גבי "הלומד מחבירו פרק אחד כו'" לא אמר "בלבד"), "עוד קשה, הל"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (ואיך ילפינן מלימוד "ב' דברים" שכן הוא גם בלימוד "אות אחת"), "ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולזה אמר, מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד, דהי' רשע, ולא הי' פרה ורבה, רק נשאר ב' דברים לבד, כמו שלמד ממנו, ואפילו הכי קראו רבי, הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד".

כלומר: כאשר לומדים תורה ממי שחסר אצלו בקדושת התורה, אלא הלימוד הוא רק כפי שלומדים שכל סתם – אזי מקבלים רק את הענין שלומדים, ולא יותר. ובאופן כזה הי' הלימוד מאחיתופל, כי, תורתם של דואג ואחיתופל היתה רק מן השפה ולחוץ28, היינו, רק מצד השכל, ולכן למד דוד ממנו "שני דברים בלבד";

אבל כאשר "לומד מחבירו", דהיינו חבירו בתומ"צ29 – אזי גם כאשר לומדים ממנו "אות אחת", הרי זה ענין של תורה, שהיא בלי גבול, ונמצא, שבפנימיות הרי זה לא רק אות אחת, אלא כל התורה כולה –

386

ע"ד אות א' דתיבת "אנכי" שבהתחלת עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג (תר"ך<16>) המצוות (כדאיתא באזהרות הרס"ג30), שכיון שכוללת את התיבה כולה, נמצא שכוללת את כל התורה כולה.

ו. וההוראה מזה:

יש ללמוד תורה ממי שלימודו הוא באופן שנרגשת בזה קדושת התורה, והלימוד צריך להיות באופן ד"לפניהם", "לפנימיותם", וכל זה – לא רק בנוגע ללימוד ענינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא גם בנוגע לענינים שכליים שבתורה, כמו "משפטים".

ודוקא לימוד באופן כזה מגיע "לפנימיותם" – לעצם הנשמה, הקשורה עם עצמותו ית', כמרומז באות א', שהיו"ד (יהודי) שלמטה קשור עם היו"ד שלמעלה (עצמותו ית') ע"י הקו המחברם31.

***

ז. על32 הפסוק33 "זה יתנו וגו' מחצית השקל", איתא בירושלמי ובמדרש34: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו וכו' כזה יתנו". ומבואר בתוספות35 שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש, לא בגלל שנתקשה משה לידע מהו מחצית השקל, "אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", וכדברי המדרש שם: מי יוכל ליתן כופר נפשו, "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"36 ועדיין אינו מגיע וכו'. ובתור מענה לזה הראהו הקב"ה "מטבע של אש".

הגם שענין הקרבנות – שגם הם כפרה על חטאים37 – נאמר עוד לפני הציווי דמחצית השקל, שהרי מיד לאחרי מ"ת נאמר כבר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך"<6>, מ"מ, לא תמה משה על כך שקרבנות יכולים לכפר; רק בהציווי דמחצית השקל תמה משה מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו.

387

והביאור בזה:

מחצית השקל היתה כפרה38 על חטא העגל39, שהי' חטא של עבורה זרה. ועל זה תמה משה: כיצד יכול מחצית השקל לכפר על חטא שכזה?

מצוות הם בדוגמת אברים40. כשם שבאברי האדם יש חילוקים: יש אברים פרטיים, שלכל אחד מהם יש חיותו הפרטי מהנפש (והם עצמם מתחלקים לשני סוגים: אברים שהנשמה תלוי' בהם, ואברים שאין הנשמה תלוי' בהם), ויש אברים כלליים, כמו מוח ולב, ובהם היא עיקר השראת הנפש41, החיות לכל הגוף – כמו"כ ישנם חילוקים אלו גם במצוות: מצוות פרטיות ומצוות כלליות. "אנכי" ו"לא יהי' לך" הם כללות כל התורה<16>, שהם נוגעים לעצם הנשמה, ובהם תלוי' ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה.

ולכן, כשהקב"ה צוה על נתינת מחצית השקל בתור כפרה על חטא עבודה זרה, שזהו "כופר נפשו", כפרה עבור הנפש עצמה שבה פגע חטא העגל – תמה משה כיצד יכול מחצית השקל להגיע ולהיות כפרה עבור הנפש עצמה.

ח. עפ"ז יובן פירוש האור החיים הקדוש על הפסוק42 "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", שפסוק זה קאי אודות הסתלקות של צדיקים ראשי בני ישראל: "כי תשא את ראש בני ישראל" – שכאשר מסתלק צדיק קודם זמנו, הרי זה "לפקודיהם" (מלשון חסרון, כמ"ש43 "ולא נפקד ממנו איש") – מצד החסרון, החטא של בנ"י.

כל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זל"ז44. מהי השייכות של פירוש האור החיים לפירוש הפשוט שבפסוק זה?

אך הענין הוא, שלפי הפירוש הפשוט מדבר הפסוק אודות חטא עבודה זרה, חטא ופגם כללי, ולכן יש לזה שייכות לפירוש האוה"ח, כי, חטא כללי נוגע בכללות הנשמה ובנשמה הכללית, כפי שאכן הי' בחטא העגל, שפעל ירידה במשה רבינו, ראש ישראל (אף שהוא בעצמו לא

388

היתה לו שייכות כלל עם החטא, להיותו בעת מעשה למעלה), כמארז"ל45 "לך רד מגדולתך"46.

וכיון שחטא העגל גרם ענין המיתה – כידוע שע"י נתינת הלוחות נעשה "חירות ממלאך המות"47, ואילו חטא העגל חזר ועורר את חטא עץ הדעת שגרם מיתה בעולם – הרי זה משתקף באותו אופן גם בנשמה כללית, שזהו ענין הסתלקות הצדיקים.

ט. אך עדיין צריך להבין48: כיון שאצל משה רבינו לא הי' קשה מהו מחצית השקל, אלא שהי' תמה כיצד יכול מחצית השקל להיות "כופר נפשו" – כיצד נתיישבה תמיהתו כשהראהו הקב"ה "מטבע של אש"?

ויובן ע"פ משל (שיש אומרים שמקורו מהבעש"ט)49 מאדם שלמד מלאכת צירוף זהב וכסף, והמלמד הראה לו כיצד לעשות את כל פרטי המלאכה, אבל, פרט זה, שתחת הזהב והכסף צריכים להבעיר אש, לא אמר לו, מרוב הפשיטות שבדבר. וכאשר התלמיד מילא אח"כ את כל פרטי העבודה, אבל החסיר פרט אחד, שלא הבעיר את האש – הרי מובן שלא הי' פועל יוצא מעבודתו, והזהב והכסף נשארו גולם כמקודם.

וזה הי' מענה הקב"ה למשה רבינו כשהראה לו "מטבע של אש":

נתינת מטבע כשלעצמה, אינה יכולה להגיע עד עצם הנפש להיות כפרה עבורה;

אבל כאשר לצורך זה משתמשים באש, שנותנים את המטבע מתוך להט ואש שבאים מעצם הנשמה, "נר הוי' נשמת אדם"50 – אזי יכול "מחצית השקל" להיות "כופר נפשו".

י. ומזה באים לנקודה נוספת בשייכות להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז51:

דובר לעיל אודות סעיף י"א בהמשך באתי לגני (בהכנסנו לשנת הי"א), שבו מתחיל לבאר הענין ד"צבא" מלשון חיל – שבהתאם לכך

389

צריך להיות אופן העבודה עתה, היינו, להתגייס לעבודת הצבא כדי לפעול ניצוח המלחמה, שזוהי העבודה דקבלת עול.

אמנם, יש לדעת, שענין זה צריך להיעשות גם מתוך חיות ואש, שאז הרי זה בבחינת "כופר נפשו".

וכאשר העבודה היא באופן ד"מטבע של אש", אזי נותן הקב"ה לבנ"י "זהב וכסף ונחושת וגו'"52 (כמ"ש בפרשה שקורין בתפלת מנחה), דהיינו כל הענינים הגשמיים, ובנ"י עושים מהגשמיות – רוחניות53, כמ"ש54 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

***

יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

***

יב. יום הש"ק זה – שבת מברכים חודש אדר – שייך כבר לחודש אדר, ככל שבת מברכים החודש ששייך כבר לחודש הבא (שהרי יום השבת, עם היותו מובדל מששת ימי החול, כלולים בו גם כל ימי השבוע הבא, שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"55). ובפרט כאשר שבת מברכים חל בערב ר"ח, שאז מזכירים כבר בהפטרה: "מחר חודש"56, ובפרט במנחת שבת, שבודאי שייך כבר ליום שלאח"ז57.

ענינו של חודש אדר הוא – "והחודש אשר נהפך"58, בחי' אתהפכא.

בכלל, הרי העבודה עתה היא (לא באופן של אתהפכא, אלא) באופן של אתכפיא, וכאשר חסר בענין האתכפיא, אין זו "עבודה", כיון שעיקר העבודה היא – אתכפיא,

וכמבואר בתניא59 בפירוש "עובד אלקים"60, "שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה כו'", ולולי זאת, נקרא "אשר לא עבדו"60, או שהוא צדיק ש"נקרא עבד ה' בשם התואר . . (ש)כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה כו'",

390

ואילו הענין דאתהפכא יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש61 "אז אהפוך אל עמים וגו'";

אמנם, בחודש אדר ישנו גם הענין דאתהפכא – "החודש אשר נהפך".

והענין בזה – שכיון שבנ"י עמדו במס"נ במשך כל השנה כולה62, היינו, לא רק בתפלת נעילה דיוהכ"פ, אלא בכל השנה כולה, שזהו"ע של יציאה ממדידה והגבלה, שהרי מצד מדידת והגבלת הזמן יש חילוקים בשינויי הזמנים, ואילו הם עמדו בתנועה של מס"נ בכל הזמנים בהשוואה – הנה עי"ז הגיעו בעבודתם לבחי' אתהפכא.

וכן הוא בכל שנה ושנה, שבבוא חודש אדר, הנה כל ימי החודש הם בבחי' אתהפכא.

ומצד זה הנה גם השמחה שבחודש אדר היא ללא הגבלות. ושמחה זו צריכה להתחיל כבר משבת מברכים החודש63.

*

יג. בשנה פשוטה מסתיימים הענינים ד"שובבי"ם" בפרשת משפטים64, שאז מתתקנים כבר כל הענינים, ומתחילים לקרוא פרשת תרומה, שתוכנה – "ועשו לי מקדש ("מקדש  דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש"65) ושכנתי בתוכם"<54>.

יד. על66 הפסוק67 "ויקחו לי תרומה", אומר רש"י "לי לשמי", היינו, שנתינת התרומה לנדבת המשכן תהי' בשביל הקב"ה, ולא בשביל פניות צדדיות.

ואינו מובן: מדוע דוקא במצוה זו הזהירה התורה יותר מבשאר מצוות, שעשייתה תהי' לשמו יתברך – כל המצוות צריכים לעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה ביחוד במצוה זו?

391

ולכאורה – הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעש"ט68 שישנם ענינים שבהם לא נוגעת כ"כ הכוונה (כמו בכל המצוות), ענין אחד הוא – טבילה במקוה: אפילו אם הטבילה היתה בשביל טעמים אחרים, ולא בשביל טהרה, ויתירה מזה, אפילו אם לא נתכוין כלל לטבול, אלא נפל עליו הגל, אזי נעשה טהור69. וענין שני – נתינת צדקה, שבה לא נוגע כ"כ הטעמים שבגללם נותן צדקה, ויתירה מזה, אפילו אם נתינת הצדקה היתה ללא כוונה כלל, שאיבד ממון ומצאו עני, כך, שלא נתכוין כלל לתת לעני, הרי כיון שהעני קיבל את ממונו, קיים בכך ענין של צדקה. וכמו כללות מצות שכחה70.

ואינו מובן: בשאר המצוות שבהם נוגעת יותר הכוונה – לא הבהירה התורה שצריכות להעשות לשמו יתברך, "לי", ודוקא בנתינת נדבות עבור המשכן – שלכאורה הרי זה בדוגמת נתינת צדקה, שלא נוגעת כ"כ הכוונה, ובלבד שיבנה המשכן – אומרת התורה שצריך להיות "לי", "לשמי"?

והביאור בזה – שכל ענין המשכן הוא71 שיהודי יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, ועד שבדברי הרשות שלו יהי' "דעהו"72, ולכן מובן שבענין זה נוגע שיהי' "לי לשמי", כיון שזהו כל ענין המשכן – היחוד עם הקב"ה.

טו. ויש להוסיף בביאור השייכות ד"לי לשמי" עם הענין ד"בכל דרכיך דעהו"71 – בהקדים דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה":

לכאורה הי' מתאים יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהרי צריכים ליתן את התרומה, ונתינה זו צריכה להיות "לשמי"; ולמה נאמר "ויקחו לי תרומה", שלקיחת התרומה צריכה להיות "לשמי"?

אך הענין הוא – שבכך מרמזת התורה שקבלת הצדקה ע"י העני צריכה להיות לשמו יתברך73:

ידוע שהקב"ה קבע בסדר הבריאה שיהיו עשיר ועני, והעני יהי' זקוק אל העשיר, בכדי שיהי' בעולם הענין דמשפיע ומקבל, ענין הצדקה74.

392

– האמת היא שהקב"ה "זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"75. הוא ית' בעצמו מפרנס את כל העולם, עניים ועשירים. אלא שמפרנס את העניים באופן שנותן את חלקם אל העשירים שיתנו אותו לעניים. ובמילא, הצדקה שהעשיר נותן לעני אינה מה שנותן משלו, אלא זהו חלקו של העני שנתן הקב"ה בפקדון להעשיר76.

וכיון שהקב"ה מפרנס את העניים, הרי הי' יכול לתת את החלק שלהם באופן ישיר אליהם77; ולמה אופן הנתינה אליהם הוא ע"י העשירים? – והמענה על זה, כאמור, כיון שהכוונה העליונה היא שיהי' חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד הי' מקבל השפעתו שלא באמצעות מישהו אחר, לא הי' צדקה וחסד בעולם. –

וזהו מה שדורשים מהעני המקבל – שלקיחת הצדקה תהי' בכדי למלא את הכוונה העליונה, שתהי' עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהי' לשמי.

טז. ציווי והוראת התורה מהוה נתינת-כח. ובכן, היכן צריכים נתינת-כח במיוחד כדי לפעול בעצמו שתהי' הפעולה לשמו יתברך – ב"ויקחו".

ב"ויתנו" – אין צורך בנתינת-כח מיוחדת שיהי' לשמה, כי (אע"פ שבנתינת הצדקה לא נוגעת כ"כ הכוונה, כאמור לעיל, מ"מ מובן, שזהו מן הסתם לשמה, כי):

א) ממון הוא דבר שבו יכול לקנות חיי נפשו78, ובפרט אם התייגע על זה בכל כחות נפשו79. וא"כ, כאשר פועל בעצמו אתכפיא ליתן את הממון לצדקה, עושה זאת מן הסתם לשמה.

ב) כיון שבנתינת הצדקה מקיים הנותן מצוה, הנה כאשר יהודי עושה מצוה, עושה זאת מן הסתם בשביל הקב"ה.

נוסף לכך יש גם עצה – ליתן צדקה ללא פרסום, מתן בסתר, שאז נקל יותר לפעול בעצמו שתהי' הנתינה לשמה.

393

משא"כ בקבלת הצדקה – הרי: (א) העני ואביון אינו צריך להתייגע בעצמו בכדי ליטול את הצדקה; הוא מקבל את הצדקה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו (ועד כדי כך ההכרח בדבר, שאינו מתחשב בקשיים, ומבזה ומשפיל את עצמו80, כיון שזקוק לכך), (ב) הוא לא צריך להתכוון לקיים מצוה בכך, שהרי הוא עושה זאת כדי שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו.

ולכן זקוק המקבל להוראה ונתינת-כח מיוחדת מהתורה, שגם פעולתו בקבלת הצדקה תהי' "לשמי". כיון שנדרש מיהודי "בכל דרכיך דעהו", שכל עניניו יהיו חדורים בקדושה – הרי אין נפק"מ מה היא עשייתו, אם הוא צריך להכריח את עצמו לעשות זאת, או שזהו דבר המוכרח לו; ענין של עונג או היפך מזה – כל מה שעושה צריך להיות לשמו יתברך, "בכל דרכיך דעהו".

ולכן, ההוראה שתהי' העשי' לשמו יתברך, מרמזת התורה בענין עשיית המשכן – כי, כאמור לעיל, ענין "ועשו לי מקדש" הוא הענין ד"בכל דרכיך דעהו".

יז. וכן הוא גם בנוגע להמדובר לעיל אודות השמחה דחודש אדר, שהיא שמחה בלי גבול – שגם היא צריכה להיות מצד ציוויו של הקב"ה שצוה לשמוח בחודש אדר.

ואע"פ ששמחת פורים צריכה להיות שמחה גופנית, כמבואר בלבוש81 החילוק שבין חנוכה לפורים, שחנוכה קשור עם רוחניות, ופורים קשור עם גשמיות, וכשם שאז היתה השמחה בגשמיות מצד היציאה "מאפילה לאור גדול", כך גם בכל שנה ושנה צריך להיות נרגש גודל השמחה מצד הצלת הגוף כפשוטו, מ"מ, בזה גופא צריכה להיות נרגשת הכוונה – לשמו ית'.

אין נפק"מ כלל אם המדובר הוא אודות עני שצריך לקבל צדקה להחיות נפשו או המדובר הוא אודות מי ששמח בשמחה גדולה על הצלתו מאפילה לאור גדול; שני הענינים צריכים להיות בהשוואה, כי, כל הענינים צריכים להיות "לי לשמי"82.

**********

394

בס"ד. ר"ד אור ליום ב' ח' אדר, ה'תש"כ.

– לקבוצת סטודנטים מארגון "הלל" בניו-יארק, בחדרו הק'* –

דברי פתיחה

א. הזמן שבו מתקיימת פגישה זו הוא בעל משמעות מיוחדת, כיון שבשנה זו ימלאו מאתיים שנה להסתלקותו של מייסד תורת החסידות הכללית – הבעש"ט.

"הסתלקות" – פירושה (לא קץ וסיום החיים ח"ו, אלא) העתקה ומעבר מדרגא לדרגא. ומובן, שכיון שגם בהיותו במדריגתו הקודמת מילא את כל תפקידיו, הרי המדריגה שאלי' מוליכים אותו ואלי' הוא עובר, היא, מדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהי' בה קודם לכן.

ומכאן הוראה מיוחדת בהנוגע אלינו (כל אלו היודעים זאת, או שיש ביכלתם לדעת זאת ע"י שיעמיקו להתבונן יותר) – שעתה ישנה הזדמנות מיוחדת להתעלות למדריגה נעלית יותר ביתר קלות, ע"י לימוד תורתו של הבעש"ט והליכה באורחותיו.

ב. אחד הענינים הראשונים שהבעש"ט עסק בהם בעצמו הוא1 – ההתמסרות ללימוד ילדים קטנים (לא רק נערים בוגרים, אלא גם ילדים בני שש-שבע), ודוקא ללמדם דברים פשוטים, כמו אמירת ברכות וכיו"ב, וכן לבאר להם שהקב"ה אינו מציאות מופשטת הנמצא אי-שם ב"רקיע השביעי", אלא הוא מציאות אמיתית וממשית, והוא נמצא קרוב לכאו"א מהם, ומשגיח על כאו"א מהם – לא רק ביום ראשון, שני או שלישי בשבוע (או ביום אחר בשבוע, עד ליום השבת), אלא בכל משך ימי חייהם, וכיון שכן – בידו של כאו"א להתקרב אליו ע"י מילוי רצונו, ועי"ז מובטח הוא שיזכה לחיים של שמחה ואושר, הן בגשמיות והן ברוחניות.

התגלותו של הבעש"ט היתה2 לאחרי תקופת גזירות חמעלניצקי

395

ימ"ש (גזירות ת"ח-ת"ט), שבתקופה זו היו בנ"י במעמד ומצב של דיכאון וייאוש. וזו היתה מטרתו של הבעש"ט ותורת החסידות – לחזק ולעודד את בנ"י, ולבאר להם את הגישה הנכונה לבעיות חיי היום-יום שלהם – שמבלי הבט על הגזירות וכו', עליהם להנהיג חיים של תורה ומצוות.

מצב זה שהי' בתקופתו של הבעש"ט מתאים במובנים רבים לתקופה שבה אנו נמצאים עתה – לאחרי הגזירה והשמדות של היטלר ימ"ש, שבהם הושמדו רח"ל ונקרעו מאתנו שליש מבנ"י. מצב זה מטיל על כאו"א מאתנו תפקיד וחוב גדול3 – לעשות כל מה שביכלתו להפיץ את אור ודרך התורה והמצוות, בעצמו, בסביבתו ובעולם כולו בכלל4.

*

[אחרי דברי הפתיחה שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א את הסטודנטים, אם רצונם לשאול את כל שאלותיהם ואח"כ יענה על כל השאלות, או שהמענה יבוא אחרי כל שאלה ושאלה, והשיבו שמעדיפים מענה לאחרי כל שאלה בפני עצמה].

ג. שאלה: כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שעלינו להפיץ את דרך התורה והמצוות. כיצד ובאיזה אופן עלינו לעשות זאת?

מענה: אחת התכונות המיוחדות לאנשים צעירים היא – תכונת הוודאות והבטחון. אדם מבוגר, גם כאשר עושה פעולה מסויימת, לעולם אינו בטוח בעצמו, והוא מוקף תמיד בספיקות והיסוסים, ואילו הצעירים בטוחים בעצמם.

על כאו"א מכם לנצל תכונה זו להפצת התורה והמצוות במלוא כוחו, בכל מאת האחוזים – החל מהדיבור בענין זה עם האנשים שבסביבתו באופן שיבטא את הבטחון שלו בענין זה, וכן בכל שאר האופנים – כתיבה, הדפסה בעיתונים, פרסום ע"י ה"רדיו" וכיו"ב, ועוד והוא העיקר – ע"י הנהגתו האישית של כאו"א בחיי היום-יום.

*

ד. שאלה: בנוגע לענין המיתה (רח"ל), נראה לכאורה שישנה סתירה בין המשמעות מספר קהלת, שזהו ענין שלילי, כליון ואבדון

396

החיים וכל תוכנם, לבין המשמעות מספר איוב, שזהו ענין של גאולה ועלי'. מהי השקפת תורת החסידות בנוגע למצב האדם לאחר המיתה ("עפטער לייף")?

מענה: כפי שנתבאר לעיל (ס"א) בנוגע לענין ההסתלקות, אין פירוש הדבר קץ וסיום החיים ח"ו, אלא שהחיים הרוחניים מקבלים מימד חדש, ובלשון הנזכר לעיל – מתעלים למדריגה נעלית יותר.

ענין זה, נוסף על היותו מוכרח ע"פ שכל, נובע גם מהנחות היסוד של מדעי הטבע, אשר, לדאבוננו, כסטודנטים ב"קאַלעדזש", הנכם מחשיבים אותם ומאמינים בהם בתור "אמת מוחלטת":

אחת מהנחות המדע היא העיקרון של "שימור החומר", הקובע ששום דבר חומרי אינו יכול ללכת לאבדון, ואפשר רק לשנות את צורתו ותו לא. למשל, בחומרים כגון ברזל או עץ – אפשר לעשות מהעץ שולחן, כסא או סתם בול עץ, ואפשר גם לקחת את השולחן ולחותכו לחתיכות או להבעירו בתנור וכו' (ומובן שכאשר משתמשים בעץ לעשיית שולחן – צורתו היא נעלית יותר מצורת העץ הנשרף בתנור); אבל כל זה אינו אלא שינוי בצורתו של העץ או הברזל, ע"י שמשתמשים בו באופנים שונים, אבל עצם חומר העץ או הברזל – נשאר במקומו, ואי-אפשר להשמידו בשום אופן.

ואם כן הוא בדברים גשמיים וחומריים, עאכו"כ שכן הוא ברוחניות, במהותו הרוחנית של האדם – הנשמה – שאי-אפשר שתלך לאבדון, אלא היא תמיד במציאותה, וענין ההסתלקות אינו אלא שהיא משנה את צורתה, או מתעלית למדריגה אחרת.

שאלה: האם העלי' שנעשית לאחר המיתה היא עלי' אישית במציאותו של האדם עצמו, או שהעלי' היא בכללות העולם, אבל האדם עצמו כבר אינו מציאות כדי שתהי' בו עלי' זו?

מענה: מהאמור לעיל מובן, שהנשמה עצמה היא המקבלת צורה חדשה ונעלית יותר.

ולהוסיף, שמטעם זה אין זה מן הראוי להשתמש בביטוי "עפטער לייף" (המורה על קץ וסיום החיים), כיון שאין כאן ענין של כליון, אלא המשך החיים במדריגה נעלית יותר. עד מאה ועשרים שנה החיים הם במדריגה אחת, ולאח"ז – בשנת ה-121, ה-122, ה-123 וכו' – החיים נמשכים במדריגה נעלית יותר, וכך הנשמה הולכת ומתעלית בעולמות הרוחניים בעילוי אחר עילוי.

*

397

ה. שאלה: מה הי' ענינו של הבעש"ט והמקום שתפס בתורת החסידות?

מענה: ניתן להבין זאת ע"פ משל מאופן הדלקת מנורה ע"י כח החשמל:

ישנה "תחנת כח" שבה מופק החשמל (ע"י "אטום" וכיו"ב), שנמצאת הרחק ממקום המנורה, אלא, שממנה נמשך חוט מתכת, שעל-ידו נמשך כח החשמל אל המנורה. אך כדי להדליק את המנורה בפועל, יש צורך למצוא את ה"מתג" המתאים, או ללחוץ על ה"כפתור" המתאים, ואז פועל כח החשמל את פעולתו.

ועד"ז ברוחניות הענינים:

נשמתו של כאו"א מישראל היא חלק מהבורא, ומקושרת אליו, ועי"ז יש בו כחות רוחניים נעלים ביותר. אך כדי שכחות אלו יבואו לידי ביטוי וימלאו את תפקידם, כך שיוכל להשתמש בתועלת הרבה שבהם – עליו למצוא את ה"מתג" המתאים, או ללחוץ על ה"כפתור" המתאים.

וזה הי' ענינו של הבעש"ט – לבאר ולהכריז שכאו"א מישראל, בלי יוצא מן הכלל, מחובר הוא ל"תחנת הכח", ובפנימיותו של כאו"א מישראל ישנו "מתג" כדי להפעיל כח זה, ואם רק יחפש את ה"מתג" – ימצאנו.

הבעש"ט החדיר בתוך בני ישראל כח, בטחון ואמונה, ועי"ז – מבלי הבט על המצב המדוכדך שהיו בו באותה תקופה (כנ"ל ס"ב) – הגביהם מן הקצה היותר תחתון אל הקצה היותר עליון, ועורר בכאו"א מישראל רגש של שמחה.

ומכאן הוראה לכאו"א מאתנו בעבודתנו בחיזוק היהדות – בנוגע לעצמו, לילדיו ולכל הסביבה:

הפעולה בכל האמור אינה יכולה להיעשות ע"י הסתמכות על הכחות האישיים ("די אייגענע כחות"), אלא דוקא עי"ז שמעוררים את הכחות הרוחניים הנעלמים שישנם בפנימיותו של כאו"א מישראל.

וכשם שבנוגע לעצמו, הרי הדרך לעורר את כחותיו הפנימיים היא ע"י מציאת ה"מתג" המתאים – כן הוא בנוגע להזולת, שיש למצוא ולגלות את ה"מתג" שבו (אף שמלכתחילה אין יודעים מהו, ואפשר שהוא תיבה אחת בלבד), וכאשר מגלים ומעוררים את נקודת ה"מתג" שבו – אזי נפתח הבאר או המעיין הפנימי שבנשמתו, וכל שאר הענינים (שאם הי' רוצה לעשותם בכח עצמו, היתה נדרשת השתדלות ויגיעה רבה כדי לרומם את הזולת למדריגה זו) נעשים מאליהם.

398

[הרב ליווי, מנהל ארגון "הלל" באוניברסיטת פרינסטון, מסר פ"ש מביקורו בכפר-חב"ד בימי הקיץ, וסיפר שאהבת ישראל והקירוב שמראים שם לכאו"א, ובפרט לתלמידי בתי-הספר מעולי מרוקו וצפון אפריקא, הם מיוחדים במינם, ומעולם לא ראה אהבה כזו בין יהודים הבאים מרקע וחינוך שונים זה מזה. והוסיף ואמר, שהרגעים שבילה בכפר עלו על כל משך זמן ביקורו באה"ק].

*

ו. שאלה: האם יש קיום לארץ-ישראל בתור מדינה פוליטית?

 [כ"ק אדמו"ר שליט"א העיר, ששאלה זו יכולה להיות מג' בחינות – מבחינת השקפת הדת, מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית, ומהי כוונת השואל. וכאשר ענה השואל שכוונתו אם יכולה להיות התאמה בין הבחינה הדתית והפוליטית, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בבת-שחוק), שזהו מענה "דיפלומטי" שאינו עונה על השאלה...].

מענה: גם ענין זה יתבאר ע"פ משל מענין שאנו רואים בעוה"ז הגשמי:

מכונה, או כל מערכת שהיא, יכולה לפעול בדרגות שונות של יעילות – החל מביצוע מלאכות קלות, ועד לביצוע מלאכה בקנה-מידה גדול, ע"י ניצול מקסימום הכח שבה. ומובן, שאף שגם באופן הא' נעשתה כאן מלאכה ע"י המכונה, מ"מ, אותה מלאכה שהיתה יכולה להיעשות בהתאם למלוא כחה של המכונה – לא נעשתה. ולכן, כאשר מכינים תכנית כדי לפעול ולהשפיע בענין מסויים – משתדלים לעשות זאת באופן שכל הענינים שבתכנית יפעלו במלוא כחם.

ועד"ז בעניננו:

ארץ-ישראל יכולה להיות בב' אופנים: "מדינה של יהודים" גרידא, או "מדינה יהודית".

אם תהי' זו "מדינה של יהודים" בלבד – הרי אינה אלא מדינה "לוונטינית" נוספת, כשם שסוריא היא מדינה של סורים (ועד"ז לבנון, מקסיקו, ארה"ב וכו'), ובאופן כזה אינה מנוצלת במלוא יכלתה; משא"כ אם תיעשה "מדינה יהודית" – הרי זה ענין מיוחד ויוצא מן הכלל כו'.

אמנם, כדי שתהי' "מדינה יהודית", המנוצלת במלוא יכלתה – הרי זה דוקא עי"ז שאופן הנהגת המדינה הוא ע"פ התורה ומסורת ישראל.

[ומובן שאין זו סתירה לכך שתהי' מדינה "נורמלית", שיש בה משפחות הכוללות אנשים נשים וטף, מוסדות וכו' – כי גם ע"פ תורה

399

לא צריכה ארץ-ישראל להיות ענין רוחני ומופשט, אלא ארץ שיש בה כל הענינים כמו במדינות אחרות].

ודוקא באופן זה תהי' אכן ארץ-ישראל "מדינה יהודית", מדינה ייחודית השונה משאר המדינות, בכך שהיא עומדת במדריגה נעלית יותר ועוסקת (ומשפיעה בזה גם על סביבתה) במטרות נעלות יותר.

*

ז. שאלה: מהי דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א על המסופר, שבעת המלחמה בארץ-ישראל, הנה ההולכים בעקבות תורת החסידות, מיאנו לעזוב את ירושלים, מבלי הבט על הסכנה הגדולה שארבה להם שם?

מענה: בודאי הי' טעם הדבר משום שבירושלים ישנה קדושה יתירה ומיוחדת, ולכן קל יותר לחיות חיים יהודיים ראויים במדריגה רוחנית נעלית כאשר נמצאים שם בגוף גשמי.

שאלה: האם הי' נכון הדבר מצדם, להישאר בעיר, אף שעי"ז יאבדו את חייהם?

מענה: בוודאי סברו, והי' להם בטחון בכך, שרק יילקחו בשבי, ולאחר זמן ישוחררו.

*

ח. שאלה: במה מיוחדת שיטת ליובאוויטש לגבי שאר שיטות החסידות?

מענה: ידוע ששיטת ליובאוויטש וחסידי ליובאוויטש נקראים ומכונים גם בשם נוסף – "חב"ד", ראשי-תיבות "חכמה בינה דעת", שענינם בכללות הוא בחינות שונות של הבנה והשגה.

והענין בזה:

עבודת ה' ע"י כח המדות בלבד, ע"י כח האמונה בלבד, או אפילו ע"י כח השכל בלבד – אינה מספקת, כיון שהעבודה באופן זה אינה בשלימות. ובהכרח שתהי' התכללות כל ענינים אלו יחד, ובאופן שעבודת ה' חודרת בכל מציאותו ובכל מעשיו והנהגותיו של כאו"א מישראל, ובכל יום ויום.

יחד עם זאת, ישנה הדגשה מיוחדת על כח השכל, שהוא ה"שליט" על כל הכחות האחרים. וזהו מה שדרש והדגיש רבנו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, שחסיד צריך להיות שלם, ולכן עליו להשתמש בשכלו, ולא להסתפק בעבודת ה' הממוקדת במדות או באמונה בלבד.

400

ט. שאלה: האם דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א שבכחה של תורת החסידות לקרב יהודים שנתרחקו ולהשיבם ליהדותם?

מענה: בודאי!

המצב בימינו הוא, שמצפים מהאדם להבין כל דבר שהוא עושה, ולכן ישנם יהודים רבים שניתן להגיע אליהם ולקרבם רק ע"י כח השכל.

ומובן, שכדי להגיע ולהשפיע על שכלו של הזולת – בהכרח שהמשפיע ישתמש בשכלו שלו, כי רק ע"י השכל אפשר להגיע ולפעול על שכלו של הזולת.

י. שאלה: מדוע זכתה חב"ד להצלחה רבה כל-כך?

מענה: המצב בתקופתנו הוא, שכאו"א מנסה להבין כל דבר לפני עשייתו בפועל, ואינו רוצה לעשות דבר שאינו מבין את הטעם לעשייתו. והיינו, שנוסף על כך שהוא דורש ראיות והוכחות שצריך לעשות כן, אינו מסתפק בזה, אלא רצונו להבין את טעם הדבר (אינני דן בשאלה אם זו גישה נכונה או לא, אלא מציין עובדה בלבד).

והדרך הקצרה לבאר לו זאת היא – כאשר מראים לו, שגם כאשר הוא (המבאר) עושה זאת, אין זה רק משום שהוכיחו לו שכך צריך לעשות, אלא יש לו גם הבנה בדבר.

חסידות חב"ד מספקת דרישה זו, כיון שענינה הוא הבנה והשגה, והיא מבארת ענינים ביהדות באופן שיהיו מובנים בשכל.

כחסיד חב"ד, יש לי תשובה כללית יותר: אין לי כל ספק בכך שחסידות חב"ד היא האמת, ואמת – בהכרח שנוחלת הצלחה.

יא. שאלה: מהו תפקידו של רבי?

מענה: כאמור לעיל – למצוא את ה"מתג" בכל יהודי, ולסייע לו להתחבר עם "תחנת הכח".

*

יב. שאלה: מה דעת החסידות על ענין הגירות?

מענה: דעת החסידות היא כדעת היהדות בכלל: מעולם לא התלהבו בנ"י ההולכים בדרך התורה מגיורם של אינם-יהודים, ובפרט בפרסום. יהודי צריך להיות יהודי טוב, וגוי – להבדיל – צריך להיות גוי טוב. יש לנו די והותר מלאכה לדאוג לכך שיהודים יהיו יהודים טובים, דהיינו, לשפר את מצבם הרוחני של אלו שהם כבר יהודים.

401

כל גוף מורכב מאברים רבים. לכל אבר בגוף ישנו התפקיד והחלק המיוחד לו, וכל אבר עושה את המלאכה שהוא מתאים לעשייתה. ומובן מאליו, שאיש לא יעלה על דעתו לשנות זאת, ולדרוש שאבר אחד יעשה את מלאכתו של אבר אחר.

וכן הוא גם בכללות הבריאה: לכל דבר נברא ישנו תפקיד ומטרה מיוחדים, שלשמם נברא. ועפ"ז מובן, שליהודי יש תפקיד משלו, ולגוי – להבדיל – יש תפקיד משלו.

יג. שאלה: היום אחר-הצהריים, כשהרצה בפנינו הד"ר בלאַק אודות ענין החסידות, הזכיר והסביר שבכאו"א מישראל ישנו "ניצוץ אלקי". הוא לא אמר במפורש, אבל רמז, שניצוץ זה ישנו רק אצל איש ישראל, ולא אצל אינו-יהודי. האם נכון הדבר? ודאי אין הם שוים, אבל מהו הביאור בדבר?

מענה: בנוגע לשאלה אם אצל אינו-יהודי (ועד"ז בכל נברא) ישנו ניצוץ – התשובה היא שישנו ניצוץ; אבל אם השאלה היא אם הוא אותו סוג ניצוץ שיש באדם מישראל – התשובה היא שאינו אותו סוג ניצוץ.

והביאור בזה – ע"פ המשל דלעיל מגוף האדם:

בגוף האדם ישנם אברים שונים, ולכל אבר ישנו הכח הראוי לו והתפקיד המתאים לו: המוח – תפקידו להבין, הלב – להרגיש, הרגל – ללכת וכו'. וכאמור לעיל – מובן שכל אבר צריך לבצע את התפקיד המוטל עליו, ולא שאבר אחד יבצע את תפקידו של אבר אחר. וכאמור, כן הוא גם בכללות הבריאה.

ובעניננו: כל דבר נברא – ובמילא גם אינו-יהודי – יש בו ניצוץ, שהוא החיות שהקב"ה נותן בו ומחי' אותו. אמנם, כיון שכל נברא יש לו תפקיד משלו, הרי הניצוץ המחי' אותו הוא בהתאם לתפקיד המוטל עליו.

תפקידו של יהודי הוא להפוך את גשמיות וחומריות העולם – לרוחניות ולאלקות, ואילו תפקידו של אינו-יהודי הוא תפקיד אחר, ולכן מובן שהניצוץ שבאדם מישראל אינו שוה לניצוץ שבאינו-יהודי, להבדיל.

*

יד. שאלה: לפי הבנתי, תורת החסידות הגביהה את מעלתה של האשה לגבי מעלתה בעולם היהודי קודם לכן. מהו ההסבר לכך?

402

מענה: בכלל, בחוגים מסויימים הי' כך גם קודם לכן, מלבד בנוגע לענין לימוד התורה, שלא היו מלמדים את הנשים תורה (מלבד בענינים הנוגעים ישירות להן ולתפקידיהן, כמו חינוך הילדים וכיו"ב).

אמנם, כל זה הוא קודם החידוש של תורת החסידות, שאז הי' די בקיום המצוות באופן "אוטומאטי" (אף שגם אז קיימו הכל כו'), שלזה אין צורך כ"כ בהבנה והשגה כו'.

אבל לאחר שנתייסדה ונתגלתה תורת החסידות, המלמדת ותובעת מכאו"א, איש או אשה, שכל המצוות צריכות להיעשות מתוך שמחה והתעלות רוחנית – הרי אי-אפשר לצפות מאדם להיות בשמחה ובהתעלות רוחנית באופן של קבלת-עול בלבד, בלי הבנה או הרגשה; ולכן גם לאשה ישנה הזכות – ויתרה מזו: החובה – לדעת עניני יהדות והטעמים שבדבר כו', וחובה עלינו לבאר לה את פרטי הדברים.

ובפרטיות – עלי' לדעת אודות גדולת הבורא, אודות מציאותו בכל מקום והשגחתו הפרטית על כל הבריאה, ועל כך שהקב"ה ברא (לא רק את השמים, אלא גם) את הארץ, כולל ה"מטבח"... ואזי יהי' בכחה לחוש התעלות רוחנית בעת קיום המצוה, ועי"ז להפוך את המטבח למטבח יהודי.

ואדרבה: מאחר שיש לאשה השפעה רבה על ילדי' ועל בעלה, והיא משגיחה עליהם ומטפלת בהם כו' – הרי יש באפשרותה לעשות מצוות רבות עוד יותר, ולכן – ע"פ דרישת תורת החסידות שכל הענינים צריכים להיות בשמחה, שאינה יכולה להיות בלא הבנה והשגה (כנ"ל) – מוכרח עוד יותר שתלמד את יסודות תורת החסידות.

*

טו. שאלה: האם יכול אדם להיות חסיד, גם כאשר הוא מוכרח, מאיזה טעם, לחלל את השבת, ובפרט כשהוא רופא?

מענה: השתמשת בביטוי "מוכרח לחלל את השבת", אבל ביטוי זה אינו נכון, וכוונתך לומר שהוא סבור שהוא מוכרח לחלל את השבת.

לאמיתו של דבר, כל המאמין בהקב"ה צריך להבין, שלא יתכן שלא יתאפשר לאדם מישראל לשמור את השבת, שהרי הקב"ה הוא שציוונו לשמור את השבת, ומובן מאליו שאי-אפשר שהקב"ה – שהוא המנהיג את העולם – יצוה על אדם לעשות דבר, ואח"כ יעמידו במצב שבו יהי' מוכרח שלא לקיים את ציוויו ולחלל את השבת.

403

ובכל אופן, גם אם אמנם סבור הוא שהוא מוכרח לחלל את השבת – אין זה טעם לכך שלא ינהג כדבעי בשאר הענינים.

משל למה הדבר דומה – לרופא שבא אליו אדם שהוא חולה רח"ל בכמה אברים (כגון במוחו או בידיו וברגליו וכיו"ב), ואין בידו של הרופא לרפא אחד מאברים אלו; האם יימנע משום כך מלרפא את שאר האברים, שאותם יש בידו לרפא? – מובן בפשטות, שאותם אברים שבידו לרפא, בודאי עליו לרפא ולהשיבם למצבם הראוי.

ועד"ז בנוגע לחלק הרוחני שבאדם: גם אם (לדעתו) מוכרח הוא לעבור על דבר אחד (כמו רופא שלדעתו מוכרח הוא לחלל את השבת), אין פירוש הדבר שגם שאר הנהגותיו צריכות להיות באופן זה, אלא את כל שאר עניניו עליו להקדיש לצד הטוב, ולמילוי תפקידיו כיהודי.

שאלה: ומה יעשה הרופא במקרה שהוא יושב בבית-הכנסת ביום- הכפורים ומתפלל, וישנו חולה הנמצא בסכנת חיים – האם עליו להפסיק את תפלתו, לחלל את יוהכ"פ ולרפא את החולה?

מענה: כאמור לעיל, בתנאים רגילים אסור לרופא לחלל את השבת, וחייו צריכים להיות חיים של קדושה וחיים של יהדות, כמו חייו של כל יהודי אחר; אמנם, במקרה חרום, כאשר חייו של אדם נתונים בסכנה והמדובר הוא בהצלת חייו – הרי לא זו בלבד שאין בזה חילול היום הקדוש דיוהכ"פ, אלא אדרבה – הוא מקיים בכך מצוה גדולה ואף חיוב של הצלת חיי אדם.

יתרה מזו: ההלכה היא5 שהדבר צריך להיעשות ע"י גדול דוקא, והיינו, שאם הוא אדם גדול, מופלג בחסידות ותלמיד-חכם – מוטל עליו חיוב להציל בעצמו את חיי האדם הנתון בסכנה, ולא לחפש אדם אחר שיעשה זאת במקומו, ואין זה חילול, ח"ו, אלא מצוה גדולה.

*

טז. שאלה: עד כמה גדול כחו של כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוגע לחוקי הטבע, והאם גדול כח תפלתו יותר מתפלת אחרים? (והוסיף אחר וביאר:) האם יש בכחו של הרבי לעשות "מופתים"?

מענה: העולם הזה הגשמי אינו נפרד מהעולמות הרוחניים והנעלים יותר, אלא הוא דרגא נוספת – הדרגא האחרונה – בסדר השתלשלות ארוך של עולמות רוחניים, וכל הענינים בעוה"ז נובעים מהנעשה בעולמות

404

העליונים ומושפעים מהם, ובמלים אחרות: הגשמיות נובעת מהרוחניות. ועפ"ז מובן, שאפשר לפעול שינויים בחלק הגשמי של ההשתלשלות ע"י עשיית שינויים בחלק הרוחני.

ועפ"ז יובן ענינו של "מופת":

פירושו של "מופת" הוא, שמתרחש בעולם דבר שאי-אפשר לחזותו ולשערו ע"פ חשבון, כיון שהוא נעשה (לא ע"י פעולה בעולם הגשמי, אלא) ע"י שינוי שנעשה בעולם הרוחני, שממנו מושפע העולם הגשמי.

ועפ"ז מובן, שהכח לעשות "מופת" אינה זכות מיוחדת ליהודי מסויים, אלא כח זה נמצא ברשותו של כאו"א מישראל:

כאשר יהודי מקשר את עצמו, ע"י הניצוץ האלקי שבתוכו, עם הקב"ה, ע"י תפלה וע"י הנהגה בדרך התומ"צ וקיומם כדבעי, ומתוך התלהבות – יש בכחו לעשות "מופת": לפעול ולשנות ענינים בעולם הזה "מלמעלה", כלומר, באופן שלמעלה מהמשוער ע"פ חשבון, ולמעלה מהמשוער ע"י רוב הנמצאים בסביבתו.

*

יז. [הרב גורעוויץ מארגון "הלל" בברוקלין, הביע בפני כ"ק אדמו"ר שליט"א את תודת הסטודנטים על שזיכם בביקור אצלו, ועל דבריו הקדושים ותשובותיו על שאלותיהם. וטרם צאתם, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

עתה ברצוני לשאול אתכם שאלה, ובו בזמן – לנסות לבצע "מופת"...

ובהקדמה – שכיון שכל דבר בעולם יש לו תכלית, הרי ברור הדבר, שגם התאספותנו כאן הערב, אינה רק כדי לשאול את השאלות ולהשיב את התשובות דלעיל – בין אם הן טובות ובין אם לאו – אלא כדי שהזדמנות זו תשמש כאמצעי להשגת דבר הנוגע לפועל, כדלקמן.

אתם כולכם – ואני בתוככם – הננו צעירים... ולפנינו עוד עשיריות שנות חיים.

ולאחר השמדות רח"ל של היטלר (ברוסיא, בפולין, בהונגריא וכו') שבהם אבדו ששה מיליון מישראל – מוטל על כאו"א מאתנו תפקיד כפול: נוסף על תפקידו האישי, נושא כאו"א מאתנו גם את תפקידם של היהודים שנרצחו רח"ל, ועלינו להשלים העבודה שהיו הם יכולים לעשות

405

– עכ"פ חלק גדול ממנה. כאו"א מישראל נחשב לענין זה, ואף אחד אינו מיותר.

על כל אחד ואחד מאתנו להתבונן ולהרגיש מהי התכלית ומהו התפקיד המוטל עליו, ולנצל את עשיריות השנים שלפנינו כדי לפעול ולמלא את תפקידנו. ומובן מאליו, שאם בכל זמן נכונים הדברים – עאכו"כ עתה, שמוטל עלינו תפקיד כפול (כנ"ל), הרי בודאי מוטל על כאו"א מאתנו החוב לעבוד ולנצל את כל כחותיו ובמלוא יכולתו.

ובאותיות פשוטות – בחיי היום-יום שלנו – עלינו לנצל את כל כחותינו כדי להוסיף לצד הטוב כך שיתגבר וישלוט על הצד הלא-טוב, ולהשפיע בכיוון זה על סביבתנו, וכך נזכה לחיים של שמחה ושל אושר ("האַרמאָני") לנו ולכל הנמצאים בסביבתנו.

כל האמור יכול לבוא לידי פועל רק ע"י חיים של תורה ומצוות, שנבחנו לאורך 3500 שנות קיומו של עם ישראל.

וכאמור לעיל – אין זה דבר שבידו של כאו"א לבחור לעשותו או שלא לעשותו, וגם אם לא יעשה זאת לא ניתן לתבוע אותו על אי-עשייתו; עלינו לדעת שזהו חוב המוטל על כאו"א, והקב"ה נתן לכאו"א את הכח והיכולת להביא זאת לידי פועל ובהצלחה.

אם כל אחד מאתנו, אתם וגם אני – החל ממחר, ובאופן שיהי' לזה המשך מחרתיים וכו' – יצעד צעד אחד קדימה, יוסיף בחייו ענינים נוספים של תורה ומצוות, וישפיע על סביבתו בכיוון זה – יהי' זה אכן ה"מופת" שלנו!

**********


1) ריש פרשתנו.

2) פרשתנו ב.

3) משלי כט, ד.

4) בשלח טו, כה.

5) יתרו כ, כ.

6) שם, כא.

7) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אד"ר דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ה ע' 65 ואילך).

8) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר תשח"י ס"ב (תו"מ חכ"ב ע' 79). וש"נ.

9) שם יט, כ.

10) שם כ, ב.

11) פרשתנו כד, א.

12) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

13) יתרו יט, ב.

14) פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

15) פרש"י ר"פ חוקת.

16) ראה של"ה ר"פ יתרו (שטו, ב ואילך) – בשם הקדמונים. תניא רפ"כ. וראה לקו"ש ח"ג ע' 892.

17) ראה מפרשים לאבות פ"א מ"ב.

18) ראה סה"ש תרצ"ט ס"ע 337 ואילך.

19) הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.

20) נשא ה, יב.

21) סה"מ תש"י ע' 114.

22) תו"א פרשתנו עה, ג.

23) ראה רמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים שלו. הקדמת הרמ"א למחיר יין שלו. ועוד.

24) שבת קא, ב. וש"נ.

25) מו"ק יז, א. וש"נ.

26) כש"ט סכ"ב.

27) אבות פ"ו מ"ג.

28) ראה סנהדרין קו, ב.

29) ראה ב"מ נט, א. וש"נ.

30) הובא בפרש"י פרשתנו כד, יב.

31) ראה תו"מ חכ"ג ע' 266. וש"נ.

32) מכאן עד סוס"ט – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 923 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

33) תשא ל, יג.

34) שקלים פ"א ה"ד. במדב"ר פי"ב, ג. ועוד. הובא בפרש"י עה"פ.

35) ד"ה זאת החי' – חולין מב, א.

36) איוב ב, ד.

37) ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ן (ויקרא א, ט) בענין הקרבנות, "שיחשוב אדם . . כי . . ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה . . נפש תחת נפש וכו'" (מהנחה בלתי מוגה).

38) וכדאיתא בירושלמי (שם ה"ג) בפירוש "כל העובר על הפקודים" (תשא שם) – "כל דעבר על פיקודייא" (מהנחה בלתי מוגה).

39) ירושלמי שם. תנחומא תשא יו"ד.

40) ראה ת"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא פכ"ג.

41) תניא רפ"ט. וראה ת"ז תכ"א (נג, א). שם תכ"ז (עב, רע"ב).

42) ר"פ תשא.

43) מטות לא, מט.

44) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ועוד.

45) ברכות לב, א. הובא בפרש"י תשא לב, ז.

46) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר תשח"י בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 78).

47) תקו"ז תנ"ו (צא, א).

48) ראה עד"ז גם בלקו"ש ח"א ע' 178 ואילך. תו"מ חי"ט ע' 120 ואילך.

49) ראה ספר בעש"ט עה"ת ר"פ תשא, ובהנסמן שם.

50) משלי כ, כז.

51) שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט סי"ט (לעיל ס"ע 366 ואילך).

52) תרומה כה, ג.

53) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' רסה (נעתק ב"היום יום" כז טבת. וראה גם "היום יום" כט אדר שני. כז אלול).

54) שם, ח.

55) זח"ב סג, ב. פח, א.

56) שמואל-א כ, יח.

57) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סוסרצ"ב. וש"נ.

58) אסתר ט, כב. וראה ירושלמי מגילה פ"א ה"א. רמ"א או"ח סתרפ"ח ס"ז.

59) פט"ו.

60) מלאכי ג, יח. וראה חגיגה ט, ב.

61) צפני' ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

62) ראה תו"א מג"א צז, א. ובכ"מ.

63) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר תשט"ז בתחלתה (תו"מ חט"ז ע' 97). וש"נ.

64) ראה נטעי גבריאל (הל' חנוכה) ימי השובבי"ם ע' תלג ואילך. ע' תעב ואילך. וש"נ. וראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 185 הערה 60. וש"נ.

65) עירובין ב, סע"א.

66) מכאן עד סו"ס טז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 908 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

67) תרומה כה, ב.

68) ראה ספר בעש"ט עה"ת יתרו סי"ד הערה יט. ר"פ תרומה. ראה סי"ב. מגדל עז (כפ"ח, תש"מ) ע' תכה הערה 2. וש"נ.

69) ראה חגיגה יט, א.

70) ספרי ופרש"י תצא כד, יט.

71) ראה לקו"ש ח"ג ע' 907 ואילך.

72) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

73) ראה ג"כ כש"ט סת"ל.

74) שמו"ר פל"א, ה. תנחומא פרשתנו ט. ד"ה תקעו תרכ"ח פ"ב ואילך (סה"מ תרכ"ז ס"ע תכט ואילך).

75) נוסח ברכה א' דברהמ"ז.

76) ראה אוה"ח פרשתנו כב, ד. אלשיך משלי יח, טז. ראב"ע שם יט, יז. סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א. ועוד.

77) ב"ב יו"ד, א. נתבאר בד"ה א"ר שמואל בר נחמני תר"ץ (סה"מ קונטרסים שם).

78) תניא פל"ז (מח, סע"ב).

79) וכפי שרואים במוחש אצל בעלי עסקים, שמתייגעים בהעסק בכל עשר כחות נפשם, ולפעמים – ב"עשרים גרה" (ראה בהמאמר בסופו (לעיל ע' 380)), היינו, שמנצלים גם את עשר הכחות של נפש האלקית (מהנחה בלתי מוגה).

80) וכפי שדרשו רז"ל (ברכות ו, ב) על הפסוק (תהלים יב, ט) "כרום זלות לבני אדם" – "כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום" (מהנחה בלתי מוגה).

81) או"ח סתר"ע סק"ג.

82) חסר הסיום (המו"ל).

*) תוכן הדברים הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א באנגלית, וכן רשם כמה הגהות על רשימת ההנחה באידית. להלן באה השיחה ע"פ רשימת ההנחה באידית, בתוספת תיקונים ע"פ השיחה המוגהת באנגלית.

1) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרפ"ו ואילך. וש"נ.

2) ראה גם שם סתי"ח. וש"נ.

3) ראה גם "רשימות" חוברת ל ע' 10. וש"נ.

4) בא' התשובות שבהן נזכר ענין הפצת התומ"צ בעולם, הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א שיש להפיץ את התומ"צ עד שיגיעו לכל פינה, גם לאוסטרליא (המו"ל).

5) רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ג. ט"ז או"ח סשכ"ח סק"ה. שו"ע אדה"ז שם סי"ג.