בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"כ

17

(הנחה בלתי מוגה)

העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית1, וצריך להבין2, דאיתא במד"ר פ' וירא3, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, אתה אמרת והשענו תחת העץ4, חייך שאני פורע לבניך במדבר, ובישוב, ולעתיד לבא, במדבר שנאמר5 פרש ענן למסך, בישוב שנאמר6 בסוכות תשבו שבעת ימים, לעתיד לבוא שנאמר7 וסוכה תהי' לצל יומם, ונמצא, שכל ענין הסוכה הוא מצד זה שאמר אברהם אבינו והשענו תחת העץ, תחת האילן, וא"כ אינו מובן טעם הפסול דהעושה סוכתו תחת האילן.

ויובן זה בהקדים ביאור ענין חודש תשרי, שכל הענינים שבו הם ענינים כלליים על כל השנה8, ובכללות יש בחודש זה ב' ענינים, הענינים עצמם, וההתגלות שלהם, שזהו מ"ש9 תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, והיינו, שענינים אלו שבראש השנה וביום הכיפורים הם בכסה, הרי הם באים בהתגלות ליום חגנו. והענין בזה, דהנה, כללות החודש הו"ע השופר, בחודש שופר. וענין השופר הוא כמ"ש הרמב"ם10 אע"פ שתק"ש בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו וכו', שהו"ע התשובה דר"ה, לאחרי הקדמת עבודת התשובה דחודש אלול ובפרט בימי הסליחות. ואח"כ ניתוסף בזה בעשי"ת שאז יש נתינת כח מלמעלה, כמ"ש11 דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ועד לגמר הענין ביום הכיפורים, שנאמר בו סלחתי כדברך12, היינו, שפועלים הכפרה והריצוי על כל עניני הפגמים

18

וחטאים (כולל גם חטא מלשון חסרון13), ע"י התגלות י"ג מדות הרחמים, שבהם כתיב14 ויעבור הוי' גו' נושא עון ועובר על פשע. אמנם, ביום הכיפורים הרי זה עדיין בכסה, וההתגלות היא בחג הסוכות, שזהו"ע הסוכה שבה מתגלה ענן הקטורת דיום הכיפורים15, דכתיב בי'16 כי בענן אראה, אראה סתם, וקאי על העצמות17 דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ18, שמצד בחינה זו נעשה ענין הכפרה, הנה התגלות ענין זה היא בחג הסוכות. וע"פ האמור שבסוכות מתגלה ענין התשובה, יובן שלילת הענין דהעושה סוכתו תחת האילן, כדלקמן.

ב) וביאור הענין, דהנה ענין התשובה תחילתה היא תשובה תתאה, ואח"כ מגיעים לתשובה עילאה עד שזדונות נעשים כזכיות19, שזהו מצד גילוי בחינה שלמעלה מהוי', שהרי איתא בזהר20 שהמצוות תלויים ב(האותיות ד)שם הוי', וא"כ, בכדי שתהי' הכפרה על הפגמים והחטאים, עד שלא רק שלא יזכירו לו דבר וחצי דבר21, אלא שיהי' גם מרוצה כמו קודם החטא, ועוד יותר מכמו קודם החטא, שזוהי מעלת בעלי תשובה על צדיקים, כמרז"ל22 במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, הנה זה דוקא ע"י בחינה שלמעלה מהוי', והו"ע התגלות התענוג. ובפרטיות יותר23, הנה בענין התגלות התענוג יש ב' בחינות, גילוי התענוג ברצון, וגילוי התענוג בחכמה. וההפרש ביניהם, שברצון מתגלה רק חיצוניות התענוג ובבחי' מקיף, ובחכמה מתגלה פנימיות התענוג ובפנימיות. וכמו"כ יש בחכמה ב' מדריגות, חכמה סתימאה וחכמה הגלוי', שדוגמתם בנפש האדם הו"ע כח המשכיל וחכמה הגלוי'. וענין חג הסוכות הוא גילוי בחי' חכמה

19

סתימאה שבה מתגלה בחי' פנימיות התענוג, והוא שרש לי"ג תקוני דיקנא שהם יגמה"ר שמהם נמשכת הסליחה והכפרה על כל הפגמים והחטאים, עד שנעשה מרוצה עוד יותר מכמו קודם החטא.

אך צריך להבין, דכיון שהמצוות תלויים בשם הוי', הרי הכפרה צריכה להיות מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, ובפרט ע"פ המבואר שהמצוות הם בחי' תרי"ג ארחין דגלגלתא24, שמזה מובן שהכפרה צריכה להיות מבחינה נעלית יותר, וא"כ, איך אפשר שתהי' הכפרה מבחי' חכמה סתימאה, שהיא שרש לחכמה הגלוי', ולמטה מהרצון, בחי' גלגלתא. אך הענין הוא, שבחכמה סתימאה יש ב' מדריגות, מקור לחכמה הגלוי', ומקור ליגמה"ר, והם ב' מקיפים שבה, מקיף דאור ישר, ומקיף דאור חוזר.

ג) וביאור ענין מקיף דאו"י ומקיף דאו"ח25, יובן מענין השפעת השכל מרב לתלמיד, שיש בזה ג' בחינות. יש מה שהתלמיד מקבל בפנימיותו, ויש מה שנשאר עליו בבחי' מקיף והעלם, היינו שמקיף את הכלים שלו, לפי שהוא למעלה מהם, ויש גם בחי' מקיף שלא נמשך כלל מהמשפיע. וב' מקיפים אלו הם מקיף דאו"י ומקיף דאו"ח. מקיף דאו"י הוא מה שמקיף את הכלים שלו לפי שהוא למעלה מהם, והיינו שהכלים שלו אינם יכולים לקבל את האור, ועוד זאת, שגם האור הפנימי לא בא עדיין בהתיישבות אצלו כפי הצורך, ומצד ב' סיבות אלו, קוטן הכלי והעדר ההתיישבות, נשאר אצלו עיקר האור בבחי' מקיף והעלם. אמנם, כאשר מתקן ב' סיבות אלו, שנעשה כלי ומייגע עצמו בהאור פנימי שיתיישב אצלו [ובאמת הנה הא בהא תליא, שע"י היגיעה וההתיישבות גופא מתגדלים ומתרחבים הכלים], אזי נמשך ומתגלה גם האור שהי' בתחילה בבחי' מקיף. ומובן מזה, שגם בתחילה, טרם שנתגלה האור, הי' ההעלם רק מצד המקבלים ולא מצד עצמו, דכיון שכאשר יתתקנו הסיבות שבמקבל אזי יומשך האור בפנימיות, הרי מוכח שגם עכשיו ההעלם הוא רק מצד המקבל ולא מצד האור עצמו. ועוד זאת, שההעלם הוא רק לגבי', ומה שאצלו הוא בבחי' מקיף, הנה אצל אחר הוא בפנימיות. וזהו ג"כ מ"ש26 עמוק עמוק מי ימצאנו, דבתחילה אומר עמוק עמוק, היינו שהוא מרגיש את העומק, ואח"כ אומר מי ימצאנו, שאין לו שום מבוא כלל אליו, והיינו, שענין זה קאי על בחי' מקיף דאו"י, שמרגיש את העומק

20

שבו, אבל עכשיו אין לו שום מבוא ופתח כלל אליו, כי הוא למעלה מהכלים שלו. אמנם בחי' מקיף דאו"ח היינו שהאור הוא סתום מצד עצמו. ואין הכוונה להמבואר בכ"מ שהאור חוזר מן הכלים, היינו שנמשך בהכלים וחוזר מהם למעלה, דכיון שאור זה חוזר מהכלים הרי הוא שייך להכלים (אלא שחוזר מהם), ובכללות הרי זה הענין דאו"י. וע"ד מה שאמר שלמה לענין פרשת פרה אדומה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני27, דמ"ש אמרתי אחכמה, היינו, שענין זה שייך להשגתו, אלא שהיא רחוקה ממנו, ומובן שאין זה אמיתית הענין דאו"ח, דא"כ, לא הי' אצלו ס"ד כלל לומר אחכמה, ומזה שבתחילה אמר אחכמה, מובן, שזהו אור השייך להיות נמשך בכלים, אלא אעפ"כ היא רחוקה ממני, שחוזר מהכלים שלו, שהו"ע או"ח כמו שהוא במקיף דאו"י. אמנם ענין או"ח המבואר כאן היינו שהוא חוזר בעצם למקורו, ולא מצד הכלים, והיינו, דכשם שטבע הגילוי וההארה הוא להיות נמשך למטה, כמו"כ טבע אור זה הוא להתעלות ולהתכלל למעלה בעילוי אחר עילוי (אַלץ העכער און העכער טיפער און טיפער), והוא סתום מצד עצמו. וענין ב' בחינות מקיפים אלו כמו שהם בענין השכל, הנה ההעלם דשכל הוא בחי' כח המשכיל, והיינו, שכאשר נופל לאדם איזה השכלה, הרי הוא מרגיש שישנו מקום שמשם באה ההשכלה, דאף שאינו מרגיש את השכל שבכח המשכיל, ועד שאינו יודע כלל אם הוא שכל, מ"מ, אין זה סתום בעצם, שהרי מרגיש את מציאותו. משא"כ בבחי' כח השכל היולי העצמי, הרי אינו מרגיש את מציאותו כלל, ומכ"ש שאינו יודע אם הוא ענין שכלי, והיינו, לפי שאינו בגדר המשכה, להיותו סתום בעצם, שלכן אינו מרגיש את מציאותו, רק שיודע מצד הכרח השכל, או מצד אמונת חכמים, שישנו ענין שהוא מקור לכח המשכיל שהוא מקור שכל הגלוי.

ד) והדוגמא מזה יובן למעלה, דבכללות הגילויים יש ג' בחינות, בחי' האור שבא בפנימיות בעולמות, ואור שבבחי' מקיף אבל הוא בגדר המשכה, והוא בחי' מקיף דאו"י שהוא בגדר המשכה וגילוי, אלא שאין העולמות כלים לקבל את האור, ואור שבבחי' או"ח, היינו שמצד עצם ענינו בטבעו (כפי ששייך ענין הטבע למעלה) הוא בעלי' והתכללות בעילוי אחר עילוי. וזהו ג"כ מ"ש28 כשמן הטוב על הראש גו', ואיתא בזהר29 דשמן הוא בחי' אפרסמון, ויש בו האותיות מ"ם

21

וסמ"ך, ששניהם הם בחי' מקיפים, ומ"מ יש הפרש ביניהם, דמ"ם סתומה יש בה מרובע, והיינו שמ"מ יש לו אחיזה והתיישבות בהפנימי, משא"כ סמ"ך הוא בעיגול, היינו, שאין לו אחיזה והתיישבות כלל, שהם ב' המקיפים דאו"י ואו"ח30.

והענין בזה, דהנה, כללות הגילוי שבעולמות הוא מבחי' שם הוי', שיש בו ד' אותיות, שענינם הוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות31. אך בשם הוי' גופא יש כמה בחינות, יש בחי' שם הוי' שבסדר השתלשלות, ויש בחי' שם הוי' כמו שהוא בבחי' הוא ושמו בלבד (שהי' קודם שנברא העולם)32, ויש בחי' הוי' כמו שכלול בעצמותו, שאין בו אותיות כלל. וזהו"ע ישת חושך סתרו33, שהקב"ה מתעלם ומסתתר בענין החושך, שיש בזה ב' פירושים וענינים. יש פירוש שבחי' החושך קאי על כללות ענין הצמצומים עד לצמצום הראשון שהוא בדרך סילוק לגמרי, שהוא אמיתית ענין החושך. אמנם כיון שהצמצום הוא בשביל הגילוי, הרי אין זה עדיין חושך והעלם אמיתי, אלא רק העלם לגבי המקבל, שהרי באמיתית ענינו הוא גילוי, אלא שהוא בהעלם מהמקבלים, והוא בחי' מקיף דאו"י, ולכן הנה גם אחרי הצמצום ישנו המשכת הקו שנוגע ודבוק בהעיגול הגדול שקודם הצמצום, לפי שהצמצום אינו הפסק אמיתי, להיותו בשביל הגילוי. אך יש עוד פירוש בענין ישת חושך סתרו, שהו"ע החושך והצמצום מצד עצמו, שאינו בשביל הגילוי, אלא ענינו הוא להיות נכלל ולהתעלם במקורו, כנ"ל בענין מקיף דאו"ח. ובאמת הנה גם בהאור שקודם הצמצום גופא ישנם ב' בחינות אלו, וכידוע ומבואר בהמשך יו"ט של ר"ה תרס"ו34 שבהאור שקודם הצמצום ישנם השרשים לאור הממלא ולאור הסובב, ובכללות הו"ע התפשטות האור ועצם האור, שהו"ע מקיף דאו"י ומקיף דאו"ח. ובעומק יותר, הנה גם עצם האור הוא בחי' מקיף דאו"י, שהרי הוא ג"כ אור, אלא שהוא העצם דאור שנבדל מהתפשטות. ואמיתית ענין או"ח הוא בחי' האור הכלול בעצמותו, בחי' היכולת. וכללות ענין ב' מקיפים אלו הם

22

דוגמת ב' הבחינות דהתנשאות, התנשאות על עולמות, והתנשאות שמצד עצמו (כנ"ל במאמר דר"ה35).

וזהו ג"כ מ"ש<28> כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, דבחי' הזקן זקן אהרן הו"ע י"ג תיקוני דיקנא36, שהם יגמה"ר הנמשכים ע"י עבודת אהרן כה"ג בענין הקטרת, וכמ"ש כי בענן אראה, אראה סתם, והוא המשכת העצמות, בחי' פנימיות עתיק, שמבחי' זו נמשכת הכפרה לכל הפגמים והחטאים שבתומ"צ ששרשם מבחי' גלגלתא, והסליחה הוא מבחי' פנימיות עתיק שלמעלה מבחי' גלגלתא כנ"ל, וענין זה נמשך ע"י בחי' שמן הטוב, בחי' חכמה סתימאה, שיש בה ב' המקיפים, מ"ם וסמ"ך, מקיף דאו"י ומקיף דאו"ח, שהם ב' הענינים שבחכמה סתימאה, שהיא מקור לחכמה הגלוי', שהוא בחי' מקיף דאו"י, ומקור ליגמה"ר, מקיף דאו"ח, והו"ע בחי' פנימיות אבא פנימיות עתיק37, והיינו, שבגלגלתא הוא רק חיצוניות עתיק ובבחי' מקיף, משא"כ בחכמה סתימאה הוא בחי' פנימיות עתיק ובפנימיות, ומצד זה היא מקור ליגמה"ר כנ"ל.

ה) ועפ"ז יובן גם ענין העושה סוכתו תחת האילן כו', דהנה, ענין האילן הוא בחי' מקיף דאו"י, כמבואר בקבלה ובחסידות38, ולכן אין זה כפי שצריך להיות ענין הסוכה, לפי שסוכה היא התגלות יגמה"ר שמצד התשובה דיום הכיפורים כנ"ל, שזהו מצד בחי' מקיף דאו"ח דוקא. וזהו העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, דבית הו"ע ההתיישבות, בחי' סדר ההשתלשלות, הנה גם בחי' אילן שהוא בחי' מקיף, מאחר שהוא בחי' מקיף דאו"י, ראשית ההשתלשלות, לכן אין זה מספיק, אלא צריך להיות בחי' הסוכה מקיף דאו"ח דוקא. והגם שבאברהם כתיב והשענו תחת העץ, הרי ענין זה הי' גבי מלאכים, וגם קודם מ"ת, וההפרש בין מלאכים לנשמות הוא דוגמת ההפרש בין קודם מ"ת ואחרי מ"ת. דהנה, קודם מ"ת היתה הגזירה שבני סוריא לא יעלו לרומי כו'39, והיינו שהי' הכל ע"פ סדר השתלשלות, ומצד סדר השתלשלות אפשר להגיע רק עד בחי' מקיף דאו"י, בחי' אילן, משא"כ אחרי מ"ת שנתחדש ענין חיבור רומי וסוריא39, שזהו הגילוי שלמעלה מסדר

23

השתלשלות, הנה עכשיו צריך להיות בחי' מקיף דאו"ח דוקא, וענין זה נעשה ע"י עבודת הנשמות, לפי שהם מפנימיות הכלים המיוחדים עם פנימיות האור עד עצם האור עד העצמות, בחי' ישת חושך סתרו, שדוקא עי"ז אפשר להיות אמיתית ענין התשובה והכפרה, לפי שהוא למעלה מבחי' גלגלתא. והמשכה זו היא ביום הכיפורים, והתגלותה היא בחג הסוכות, ליום חגנו, אך הגילוי הוא בבחי' מקיף עדיין, ואח"כ בשמיני עצרת נעשית ההמשכה בפנימיות, באופן שיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך40.

**********

24

בס"ד. שיחת* יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"כ.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. בין דרושי החסידות בנוגע לחג הסוכות, ישנו הדרוש בסידור1 – מאמרי אדמו"ר הזקן שכתבם אדמו"ר האמצעי בסגנון שלו – שמבאר מאמר הזהר2 בענין האושפיזין (אורחים) שבשבעת ימי הסוכות, היינו, שבכל יום ישנו האושפיזא העיקרי, ויחד עמו באים גם ששת האושפיזין, "שאר צדיקייא" (בלשון הזהר), וביום השני דסוכות האושפיזא העיקרי הוא: יצחק.

ואיתא בזהר, שהאושפיזין מברכים מענין פעולותיהם הם – בפסוקי תורה.

ובהקדמה – שכל ההמשכות של חודש תשרי, ובכללם גם חג הסוכות, הן המשכות כלליות על כל השנה, ובחג הסוכות, "זמן שמחתנו", נמשכת שמחה על כל השנה3.

ובענין זה ישנה פעולתם של האושפיזין – שהמשכת השמחה על כל השנה כולה תהי' בגילוי למטה מעשרה טפחים.

ופעולה זו נעשית ע"י פסוקי התורה (כדלקמן ס"ב) – ככל הענינים שנעשים ע"י התורה, כידוע שהתהוות העולם היא ע"י התורה, כמאמר הזהר4 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכן לאחרי התהוות הבריאה נעשית הנהגת העולמות ע"י התורה, ועד שגם ההמשכות שע"י הצדיקים – שממשיכים בעולם ענינים שלמעלה מהעולם – נעשים גם הם ע"י התורה.

והענין בזה – שכל אחד מישראל, "עמך כולם צדיקים"5, יש לו חלק בתורה, כמרומז בשם "ישראל", ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה6, כנגד ששים ריבוא בנ"י (שזהו המספר דכללות ישראל7), היינו, שכל אחד מישראל יש לו אות בתורה8. וכמו"כ בתושבע"פ יש לכל אחד

25

מישראל חלקו בתורה, ועל זה מבקשים "ותן חלקנו בתורתך"9, "חלקי הוי' אמרה נפשי"10, שחלק זה צריך לחדש ולגלות כו'. וע"י חלקו בתורה נמשכים כל עניניו, הרוחניים והגשמיים, בחלקו בעולם.

וכיון שכל ההמשכות הם ע"י התורה, הנה גם ההמשכות שע"י האושפיזין – שהם רועים כלליים לכללות ישראל – הם ע"י פסוקי התורה.

ב. והנה, בנוגע להפסוק שבו מברך יצחק, יש שקו"ט בזהר11, אבל מסקנת הזהר (כדברי ר"ש) היא ש"יצחק קאמר גבור12 בארץ יהי' זרעו וגו'", והיינו, שצריך להיות ענין של התגברות.

והענין בזה13:

בנוגע לאברהם – כיון שירד מצרימה, "ערות הארץ"14 כו', הרי בודאי צריך להיות ענין של התגברות, ואין חידוש בדבר;

החידוש הוא בנוגע ליצחק – שהרי יצחק הי' "עולה תמימה"15, ומעולם לא יצא מארץ קדושה, ועד שלא היתה לו שייכות ולא הי' יכול לסבול מציאות של רע, שלכן "ותכהין עיניו מראות"16 את מעשיהם הרעים של נשי עשו, ואעפ"כ, הנה גם יצחק – שהוא למעלה לגמרי מהעולם – פעל במדת הגבורה.

ג. וההוראה מזה:

ישנם הטוענים שמצד הכשרונות והחושים שלהם ומצד מעמדם ומצבם הרי הם טוב לגמרי, ובמילא אין להם צורך ביגיעה.

ועל זה היא ההוראה מיום השני של סוכות – שאפילו מי שנמצא בדרגא וסדר הנהגה כמו יצחק, הנה גם הוא זקוק לגבורה ויגיעה, כי, כאשר אין הענין ד"יגעת", ובאופן שהתורה קוראת זאת בשם "יגעת", אזי אין הענין ד"מצאת"17.

וענין זה נאמר לכל אחד, והיינו, שאפילו מי שמצד כשרונותיו כו'

26

יכול לפעול גם ללא יגיעה כפי שפועל זולתו ע"י יגיעה, הנה גם אצלו צריך להיות ענין של יגיעה, וזהו תכלית האדם בכלל, ובפרט "אתם קרויין אדם"18, כמ"ש19 "אדם לעמל יולד".

ובכללות ישנם בזה ג' מדריגות: "עמל מלאכה", "עמל שיחה", ו"עמל תורה"20. וכפי שנתבאר בארוכה במאמרי הקיץ21, שתחילה צריך להיות אצלו "עמל מלאכה", ולאחרי שפועל ענין זה, הרי זה נעשה אצלו אמצעי שעל ידו יכול לבוא לשליבה הב' – "עמל שיחה", ולאחרי שפועל גם שליבה הב', נעשית גם היא אמצעי שעל ידה מגיע ל"עמל תורה", שזוהי התכלית האמיתית.

וזוהי ההוראה מיצחק – שאפילו מי שנמצא "בארץ ישראל", שדירתו והנהגתו הן "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"22, ועומד בהתקשרות תמידית עם אלקות, הנה גם הוא צריך להיות גבור, לעבוד עבודתו מתוך עמל ויגיעה, ודוקא עי"ז הרי הוא ממלא תכלית בריאתו.

ד. ועוד עיקר בפסוק זה – הדיוק "גבור בארץ יהי' זרעו", היינו, שעבודתו ניכרת ונבחנת ב"זרעו" דוקא:

כאשר מתייגע בעבודתו ופועל בעצמו כו"כ מעלות – אין זה מורה עדיין על מדת גבורתו ויגיעתו. ומה גם שיתכן שמעלות אלו אינן משלו, כיון שירש אותן מאביו או מזקנו;

ענין היגיעה והגבורה ניכר דוקא כאשר פועל על זרעו – זרעו כפשוטו, או "בניך אלו התלמידים"23 – שגם הם ילכו בהדרך של "גבור", לא יתפעלו משום העלמות והסתרים, מניעות ועיכובים והגבלות.

וכאשר הולכים בסדר זה, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"24, הרי זה פועל ש"יעלה הפורץ לפניהם"25, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

***

ה. ידוע שכל הענינים ישנם ומשתקפים בפנימיות התורה. ובנוגע

27

לענין האושפיזין – ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר26 שישנם גם ה"אושפיזין החסידיים" ("די חסידישע אושפיזין"), נשיאי החסידות, במנותו את הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו', עד לאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. ואושפיזין אלו, אופי פעולות כל אחד מהם מתאימה לאושפיזין שבזהר.

ויש תורה מהמגיד – האושפיזא דיום ב' דסוכות – בנוגע לענין היו"ט ומועד, וז"ל27:

"אמרו רז"ל28 אין נושאים נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה . . כי הנה ידוע כי הגוף (וכן כללות עניני העולם) נקרא נוקבא (בחי' מקבל, כיון שצריכים לקבל מהאדם, שמברר ומעלה אותם), והזהירו שלא יהי' עסק האדם במוע"ד ימי חייו . . שהם . . קצובים לו (והיינו, שמועד הוא מלשון זמן, שבעים-שמונים שנה, ועד מאה ועשרים שנה, שזהו הזמן שניתן לאדם למטה למלא את השליחות ד"מלאו את הארץ וכבשוה"29) . . לא יחזור בהם אחר תענוג הגוף למלאות תאוותו תאוות גשמיות, וזהו לשון נשיא"ה שמנשא ומגדל את הגוף . . לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ר"ל שמחה והוללות של תענוגי החומריים, בשמחת הרוחני שהיא עבודת הבורא יתברך . . ופשיטא בימי החג שהם נקראין מוע"ד ממש (כיון שבהם אין עוסקים בעובדין דחול, ומתמסרים יותר למלא את שליחותו של הקב"ה) . . אבל האמת הוא שכל ימי האדם הוא באזהרה זו כו'".

וצריך להבין:

א) מהו הטעם שהענין ד"נושאים נשים" (שמנשא ומגדל את הגוף) נקרא בשם שמחה? בשלמא "שמחת הרוחני שהיא עבודת הבורא יתברך", הרי היא לא רק שמחה סתם, אלא שמחה שאין למעלה ממנה (כמבואר בכ"מ30); אבל ההתעסקות בעניני הגוף והעולם – מהו הטעם שנקראת בשם שמחה?

ב) וביותר אינו מובן: איך אפשר שיתערבו חומריות ורוחניות, הפכים מן הקצה אל הקצה? ובמכ"ש וק"ו משמן שאינו מתערב בשאר המשקין אלא צף מלמעלה31, והיינו, שגם כאשר מדובר אודות שני ענינים

28

שהם נבראים, ובנבראים גופא הם מסוג הדומם, ושניהם משקין, הנה כיון ששמן הוא למעלה משאר המשקין, לכן אינו מתערב עמהם, ועאכו"כ בנוגע לעניני הגוף והעולם ועבודת הבורא יתברך (מילוי שליחותו של הקב"ה), חומריות ורוחניות, שהם באין ערוך לגמרי, הפכים מן הקצה אל הקצה, הרי בודאי לא שייך שיתערבו יחד. וא"כ מהו הצורך לשלול ש"אין מערבין שמחה בשמחה"?

ו. והביאור בזה:

מצד ענין הבחירה שנתן הקב"ה לבנ"י, כמ"ש32 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע גו' ובחרת בחיים", הנה בכדי שיוכל להיות ענין הבחירה, צריכים להיות שני הענינים שקולים, כי, כאשר יש מעלה בענין אחד לגבי השני, אזי אין זה אמיתית ענין הבחירה, שהיא בחירה חפשית.

וזהו שאמיתית ענין הבחירה הוא בעצמותו ית', שאינו מוגבל בשום דבר, ולגבי' הכל שוים, ואעפ"כ בוחר בבחירתו החפשית בכל אחד מישראל, כמ"ש33 "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", ומצד האהבה העצמית לישראל רצה הקב"ה שכל אחד ואחת מישראל יבחרו את הטוב בבחירה חפשית, בנתנו להם כח הבחירה של העצמות, שיוכל להיות "ובחרת בחיים", גם כאשר ישנם שני קוין שקולים.

ולכן הפליא לעשות – שתהי' אפשריות שגם בעניני העולם תהי' שמחה, ועד לשמחה כזו שתהי' לה השוואה שתוכל להתערב עם השמחה שבמילוי שליחותו של הקב"ה, ואעפ"כ, יקיים יהודי את הציווי "ובחרת בחיים", עי"ז שנהי' בבחי' "גבור בארץ" – "איזהו גבור הכובש את יצרו"34.

ז. ביאור הדברים:

מדובר אמנם אודות ענינים שאינם בערך זל"ז, ועד שהם ענינים הפכיים זמ"ז, כך, שלא שייך התערבות ביניהם, אבל אעפ"כ, כל הגבלות אלו הם רק מצד סדר השתלשלות, או אפילו למעלה מהשתלשלות אבל בבחי' הארות וגילויים, משא"כ מצד העצמות אין שום הגבלות, ובמילא שייך שיתערבו.

וכשם שע"י קיום מצוה בכחו של יהודי ליקח דבר גשמי וחומרי,

29

לבטל את חומריותו עד שתשאר רק גשמיותו, ולברר ולזכך ולהעלות את הגשמיות עד שתתאחד עם העצמות – אף שלכאורה, איזה ערך יש להדבר הגשמי שיומשך בו העצמות, הרי העצמות אינו בגדר מקום כלל, ואיך שייך שיומשך בדבר גשמי מוגבל שבו נעשית המצוה, שנוכל לומר שבדבר זה נמצא העצמות?

וכידוע בענין "לית אתר פנוי מיני'"35, שנמצא בכל מקום, ואפילו במקום האשפה והטינופת – דלכאורה אינו מובן: כיצד שייך דבר כזה? ומבואר36, שזהו לפי שאינו מתערב עמהם כו'. וזהו החילוק שבין בחי' הגילויים לבחי' העצמות – שבחי' הגילויים, כיון שיש להם איזו שייכות להמקום שבו נמצאים, אינם יכולים להיות במקום הטינופת, ולכן אסור לומר דברי תורה במקום הטינופת37; משא"כ עצמות, לית אתר פנוי מיני', כיון שאינו בגדר מקום כלל, ואינו מתערב בהמקום שנמצא בו.

ואעפ"כ, הרי ע"י קיום מצוה, הנה בהגשם שבו נעשית המצוה, במקום זה ישנה המשכת העצמות בפנימיות.

וטעם הדבר – כיון שעצמותו ית' מסר את עצמו ("האָט זיך אָפּגעגעבן") לאיש הישראלי, שאע"פ שאינו בגדר מקום, מ"מ, יוכל יהודי ליקח דבר גשמי ולאחד אותו עם העצמות.

ועד"ז לאידך גיסא – כמובא בתניא38 "משל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו כו'" (במקום הטינופת), והיינו, שאע"פ שאין שייכות למלך למקום הטינופת, מ"מ, מסר את עצמו ליהודי שיוכל להוריד אותו כו'.

ח. ועפ"ז מובן צורך האזהרה "אין מערבין שמחה בשמחה":

מצד זה שהעצמות מסר את עצמו ליהודי, שייך שיהודי יערב כו', ולכן צריך להזהירו ש"אין מערבין", אלא עליו לנצל את הזמן למילוי שליחותו בעולם בעבודה ד"מלאו את הארץ וכבשוה", לפעול בגשמיות העולם לעשות ממנו כלי לאלקות, ועד שיהי' דבר אחד עם העצמות.

ועי"ז הרי הוא מבטל את ההגבלות שבעולם, כיון שממשיך בו בלי גבול, והיינו, שפועל בעולם הענין ד"ופרצת ימה וקדמה גו'".

30

וזהו גם הענין ד"פרזות תשב ירושלים"39 – שהענין ד"פרזות", בלי גבול, נמשך ובא בהתיישבות, "תשב".

וענין זה יתגלה ע"י "יעלה הפורץ", בקרוב ממש.

***

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה העושה סוכתו תחת האילן כו'.

***

י. הזמן שבו נמצאים אנו עתה הוא – אור ליום שלישי של חג הסוכות, שהאושפיזא העיקרי שלו הוא יעקב.

והנה, בנוגע ליעקב, איתא בזהר<11> שאומר ומברך: "אז יבקע כשחר אורך"40, וזהו ש"יעקב" אותיות "יבקע" ו"יבקע" אותיות "יעקב"41, שהו"ע הבקיעה – בקיעת האור דרך כל המניעות והעיכובים. וזהו גם תוכן מארז"ל42 במעלת יעקב לגבי אברהם ויצחק – לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, לא כיצחק שיצא ממנו עשו, אלא כיעקב שהיתה מטתו שלימה, ועוד אמרו רז"ל "לא כאברהם כו' כיצחק כו' אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"43, שזוהי "נחלה בלי מצרים"44.

והענין בזה:

אין הכוונה שאצל יעקב לא היו מדידות והגבלות, ואדרבה: התורה מספרת שיעקב הועמד בפני עבודה קשה ביותר; אצל יעקב מצד עצמו היו קשיים והפרעות יותר מאשר אצל יצחק, ואפילו יותר מאשר אצל אברהם, שהרי יעקב הי' צריך להתמודד עם עשו, ולפנ"ז עם לבן, והוצרך לריבוי עבודה ויגיעה, וכמ"ש45 "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני"; אלא שע"י העבודה והיגיעה בקע את כל המניעות והעיכובים, ועד שגם ב"חרן", "חרון אף של עולם"46, פרץ גדרו של העולם – הסרת כל המניעות והעיכובים.

ולכן זכה לשכר ד"ופרצת" – שלא זו בלבד שנתבטלו המניעות והעיכובים, ונעשה אצלו מעמד ומצב ללא מניעות ועיכובים, כפי שהי'

31

אצל אברהם ויצחק, אלא יתירה מזה, שנעשה אצלו הענין ד"ופרצת", בלי גבול.

וזהו גם שהיתה מטתו שלימה, דלא כאברהם ויצחק – כי, אברהם ויצחק, להיותם בהגבלה, היתה אצלם נתינת מקום ש"יצא ממנו כו'", משא"כ יעקב שאצלו הי' הענין ד"ופרצת", היתה מטתו שלימה.

וזוהי ההוראה מיום שלישי דחג הסוכות – שאין להתחשב בשום קשיים והפרעות, אלא לילך בדרך של "ופרצת", ועי"ז לוקחים את כל הענינים באופן ד"מטתו שלמה", והולכים עמהם לקראת "יעלה הפורץ".

***

יא. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ה) אודות האושפיזין החסידיים, הרי האושפיזא של יום שלישי דחג הסוכות הוא – אדמו"ר הזקן.

והנה, בנוגע לענינם של הרביים מצינו כמה סדרים:

הבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן הם בחי' כח"ב (כתר חכמה בינה) דתורת החסידות (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר47). וישנו גם כפי שהם בחי' חב"ד (חכמה בינה דעת) דתורת החסידות.

אבל ישנה גם השיחה48 שבה נתבאר שאדמו"ר הזקן הוא בחי' חכמה, אדמו"ר האמצעי הוא בחי' בינה וכו', ואילו הבעש"ט והמגיד הם ב' הבחינות שבכתר: עתיק ואריך.

ועפ"ז, הנה כשם שנת"ל בהמאמר49 בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק50, שבבחי' הרצון יש רק חיצוניות התענוג, ובאופן מקיף, ודוקא בבחי' החכמה ישנו פנימיות התענוג, ובאופן פנימי – כמו"כ יובן גם בנדו"ד, שהפנימיות של הבעש"ט, פנימיות עתיק, לוקחים דוקא ע"י אדמו"ר הזקן, פנימיות אבא. וזהו חידושו של אדמו"ר הזקן בתורת חב"ד – להמשיך את כל הענינים בפנימיות, ובזה דוקא ישנו הפנימיות דהבעש"ט.

ובהקדמה – ששיחה כזו (דלקמן) שייכת לי"ט כסלו, ומה שמדברים בזה עתה, הרי זה מפני ששנה זו היא מאתיים שנה להילולא של הבעש"ט.

32

ומצד זה, ידפיסו בלי נדר את הספר "צוואת הריב"ש", וכדברי אדמו"ר הזקן51 ש"הגם שבאמת אינה צוואתו כלל, ולא ציוה כלל לפני פטירתו", ויתירה מזה, ש"לא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו", מ"מ, "המכוון הוא אמת לאמיתו".

וכיון שפנימיות עתיק לוקחים בפנימיות אבא, הרי מובן, שהביאור בספר צוואת הריב"ש יכולים ליקח מתורתו של אדמו"ר הזקן, כדלקמן.

יב. בהתחלת הספר צוואת הריב"ש איתא: "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה".

ומשמעות הדברים, שזהו ענין עיקרי ביותר, שהרי בהמשך הדברים מונה כמה ענינים עיקריים, וכיון שמקדים בענין זה, הרי מובן, שזהו ענין עיקרי יותר מהענינים העיקריים שמונה לאח"ז.

ואינו מובן: מהו החידוש שבזה, ומהו הענין העיקרי שבזה?

יג. ויש לבאר זאת ע"פ שיעור היומי בתניא52 – שבו מבקש אדמו"ר הזקן מחסידים וקובע להם סדר בעבודת התפלה – שגם שם נזכר הלשון "לעבוד עבודה תמה":

כדי להבין הפירוש ד"עבודה תמה"53 – הנה כשם שיש ענינים בנגלה דתורה שנעשים מוארים ע"י פנימיות התורה, כמו"כ יש ענינים בפנימיות התורה שנעשים מוארים ע"י גליא דתורה, ובנדו"ד – מצינו בגמרא במסכת יומא54 הלשון "עבודה תמה", ופירש רש"י: "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר" ("ולא עבודה שיש אחרי' עבודה").

והענין בזה:

בשיעור תניא היומי מונה רבינו הזקן כו"כ מדריגות:

"החכמה והתבונה . . לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת", שזוהי העבודה שמצד כחות פנימיים, שהתחלתם הו"ע השכל והחכמה.

ולמעלה מזה – העבודה מצד בחי' ה"רצון . . אשר למעלה מן החכמה". וכיון שברצון גופא יש כמה מדריגות, כידוע שישנו הרצון השייך אל השכל, וכמו "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"55,

33

שזהו הרצון השייך אל השכל, מקיף השייך לפנימי, ואין זה אמיתית ענין הרצון – לכן מוסיף: "רצון פשוט", דהיינו, עצם הרצון, שלמעלה משייכותו אל הפנימי.

וגם זה אינו מספיק עדיין, אלא צריך להיות – כפי שממשיך שם – "רוח נדיבה בכל איש אשר ידבנו לבו", שזוהי העבודה שמצד התענוג, שלמעלה גם מ"רצון פשוט". וענינו למעלה הוא בחי' עתיק, שלמעלה גם מבחי' אריך56.

אמנם, כל זה אינו אלא בחי' הגילויים בלבד, שהרי גם בחי' עתיק הוא כבר ענין של העתקה, שנעתק ונעשה בחי' עתיק לעולמות. וענינו בעבודה הוא בחי' התענוג כפי שבא במורגש57.

ועל זה מוסיף, שצריך "לעבוד עבודה תמה", שזוהי העבודה שמצד עצם הנשמה, שמתקשרת עם העצמות, ולכן נקראת "עבודה תמה" (שאין אחרי' עבודה), "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר", שזהו הגמר והתכלית.

ובזה גופא יש חילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת התשובה – שעבודת הצדיקים שהיא באופן של אור ישר, אינה מגעת בהעצם ממש, כי אם עבודת התשובה שהיא בבחי' אור חוזר58.

יד. ועפ"ז יש לומר גם בפירוש מ"ש בצוואת הריב"ש "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה":

הטעם שענין זה הוא עיקר גדול שלכן מתחיל בו את הספר כולו, הוא – כיון שהתכלית היא לקשר את העצם שלו עם העצמות.

ובפיסקאות שלאח"ז מבאר את הסדר והאופן כיצד באים ל"עבודה תמה".

[קודם סיום ההתוועדות הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א, שבימי חג הסוכות יסדרו התוועדויות בערי השדה, וגם בבית המדרש.

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה"].

**********


1) סוכה פ"א מ"ב.

2) ראה גם רד"ה זה תרד"ע (המשך תער"ב ח"א ע' תיג). ועוד.

3) ב"ר פמ"ח, י. וראה גם במדב"ר פי"ד, יב.

4) וירא יח, ד.

5) תהלים קה, לט.

6) אמור כג, מב.

7) ישעי' ד, ו.

8) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ו ע' שעט. אוה"ת סוכות ע' א'תשנו. ברכה ע' א'תתסו. סה"מ תרנ"ד ע' לו. תרנ"ו ע' רעח. תש"ב ע' 49.

9) תהלים פא, ד. ר"ה ח, סע"א ואילך. וראה לקו"ת דרושים לר"ה נד, סע"ג ואילך. סידור (עם דא"ח) רלה, ב. ועוד.

10) הל' תשובה פ"ג ה"ד. וראה המשך תרס"ו ע' ב ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' טו. ה'שי"ת ע' 8 ואילך.

11) ישעי' נה, ו. ר"ה יח, א. יבמות מט, ב. קה, א. רמב"ם שם פ"ב ה"ו.

12) שלח יד, כ. וראה תנחומא פקודי יא. פרש"י תשא לג, יא. עקב ט, יח. תוד"ה כדי ב"ק פב, א. וראה לקו"ש חלק כד ע' 570 הערה 10.

13) ראה מלכים-א א, כא ובפרש"י. לקו"ת מטות פב, א. נצבים נא, א. רד"ה ע"כ יאמרו המשלים דש"פ חו"ב תרצ"א. ובכ"מ.

14) תשא לד, ו. מיכה בסופו.

15) ראה עטרת ראש שער יום הכיפורים לו, סע"א ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ד ע' א'רמד. אוה"ת סוכות ע' א'תשכב ואילך. המשך וככה תרל"ז פרק פד ואילך. סה"מ תרנ"ז ע' קסב. ועוד.

16) אחרי טז, ב.

17) ראה עטרת ראש שם כט, א. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ג ע' א'קלד.

18) ראה זהר ח"ג רנז, ב.

19) יומא פו, ב. וראה תניא פ"ז.

20) ראה תקו"ז בהקדמה (ב, א). שם ריש תיקון ב (יח, סע"א). וראה לקו"ת פקודי ג, ב.

21) ראה תניא אגה"ת רפ"ב (ע"פ ב"ק ל, ב).

22) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד (מברכות לד, ב).

23) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה העושה סוכתו הנ"ל. וראה גם ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה תשי"ד פ"ב ואילך (תו"מ ח"י ע' 22 ואילך).

24) ראה סה"מ תרפ"ט ע' 5 ואילך. וש"נ.

25) ראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי שם ח"ג ע' א'קמא.

26) קהלת ז, כד.

27) שם, כג. וראה קה"ר עה"פ (בסופו).

28) תהלים קלג, ב.

29) ח"ב קכז, סע"א ואילך.

30) ראה גם תורת חיים בשלח שמא, סע"ב ואילך (בהוצאה החדשה – ח"א רלד, ד ואילך). עטרת ראש דרוש לעשי"ת סד, ב. סה"מ תר"ן ס"ע שסא ואילך. תרנ"ז ע' קסו. תרס"ד ע' קמב ואילך. המשך תרס"ו ע' שנח.

31) לקו"ת בשלח בתחלתו. ובכ"מ.

32) פרקי דר"א פ"ג. וראה סה"מ תרצ"ו ע' 73. וש"נ. ספר הערכים – חב"ד ח"ד ע' תנג ואילך, ובהנסמן שם.

33) תהלים יח, יב.

34) ע' קפב ואילך. קפח ואילך.

35) ד"ה שמע ישראל פ"ג (לעיל ע' 5).

36) ראה לקו"ת בהעלותך ל, ג. קרח נה, א. ועוד.

37) ראה פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו. לקו"ת נצבים מט, ד. וש"נ.

38) המשך תער"ב ח"א ע' תכא.

39) ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

40) משלי ה, יז. שמו"ר פט"ו, כג. וראה סד"ה ביום השמע"צ תרע"ד (המשך תער"ב שם ע' תלה). ריש וסוף ד"ה הנ"ל בסה"מ עת"ר ע' לה. מד; תש"ד ע' 43. 47; תש"ט ע' 69. 73 (הא'); ה'שי"ת ע' 71. 82.

*) ברשימת ההנחה – איזה תיקונים שתיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א (המו"ל).

1) סידור עם דא"ח – שער הסוכות רנז, א ואילך.

2) ח"ג קג, ב ואילך.

3) ראה שיחת יום ב' דחה"ס דאשתקד ס"ב (תו"מ חכ"ד ס"ע 61). וש"נ.

4) ח"ב קסא, רע"ב.

5) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

6) מג"ע אופן קפו.

7) ראה תניא פל"ז (מח, א).

8) ראה זו"ח רות פח, ד. מג"ע שם. סה"מ תש"ו ע' 46. תש"ט ע' 41 (נעתק ב"היום יום" יג אדר שני). תרפ"ט ע' 69. וש"נ.

9) אבות פ"ה מ"כ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 118 ואילך. וש"נ.

10) איכה ג, כד. וראה סה"מ תש"ח ע' 136 ובהנסמן בהערה שם. לקו"ש שם הערה 34. וש"נ.

11) שם קד, א.

12) תהלים קיב, ב.

13) ראה גם שיחה הנ"ל ס"ג ואילך (תו"מ שם ע' 62 ואילך).

14) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

15) ב"ר פס"ד, ג. הובא בפרש"י עה"ת תולדות כה, כו. כו, ב.

16) תולדות כז, א. וראה לקו"ש ח"ה ע' 140.

17) מגילה ו, רע"ב.

18) יבמות סא, רע"א.

19) איוב ה, ז.

20) סנהדרין צט, רע"ב.

21) ד"ה לא הביט און ביעקב דש"פ חו"ב, י"ב תמוז פ"ז; וד"ה אר"א כל אדם לעמל נברא די"ג תמוז (תו"מ חכ"ו ע' 67; ע' 80 ואילך).

22) עקב יא, יב.

23) ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ז.

24) ויצא כח, יד.

25) ע"פ מיכה ב, יג. וראה ב"ר פפ"ה, יד ובפרש"י שם. אגדת בראשית ספס"ג.

26) ראה שיחת ליל א' דחה"ס תרצ"ז ס"ד (סה"ש תרצ"ז ע' 161). וראה גם שיחה הנ"ל ס"ח (תו"מ שם ע' 65). וש"נ.

27) או"ת סתפ"ג (קיב, סע"ב ואילך).

28) מו"ק ח, ב. וראה גם שיחת שמחת ביה"ש דאשתקד סט"ו (תו"מ חכ"ד ע' 78).

29) בראשית א, כח.

30) ראה תו"מ סה"מ חשון ע' רעט. וש"נ.

31) ראה טבול יום פ"ב מ"ה. רמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"ח ה"י.

32) נצבים ל, טו-יט.

33) תהלים מז, ה.

34) אבות רפ"ד.

35) תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב, ב). הובא בתניא שעהיוה"א פ"ז.

36) ראה סהמ"צ להצ"צ מצות פו"ר פ"א (דרמ"צ ב, ב, ב). סה"מ תש"י ע' 135. וראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (ע' פג). וש"נ. מכתב ח' כסלו שנה זו (אג"ק חי"ט ס"ע פא).

37) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רספ"ה. וש"נ.

38) ספכ"ד.

39) זכרי' ב, ח. וראה גם לעיל ע' 15.

40) ישעי' נח, ח.

41) ראה זהר הרקיע לזהר שם. סידור שם – סע"ד ואילך. סה"מ תש"ט ע' 58, ובהנסמן שם בהערה. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ס תשח"י ס"ב (תו"מ חכ"א ע' 43). וש"נ.

42) פסחים נו, א. ספרי ואתחנן ו, ד. ויק"ר פל"ו, ה. פרש"י ויחי מז, לא.

43) שבת קיח, רע"ב.

44) שם, סע"א.

45) ויצא לא, מ.

46) ראה פרש"י ס"פ נח.

47) ראה לקו"ד ח"א לו, סע"א ואילך.

48) ראה סה"ש תרצ"ו ס"ע 141. תרצ"ז ע' 215. תרצ"ט ע' 322. תש"ב ריש ע' 19. תש"ה ע' 60. וראה גם אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ט ס"ע תטז.

49) ד"ה העושה סוכתו פ"ב (לעיל ע' 18).

50) ראה לקו"ת נצבים מט, ד. וש"נ. וראה גם סה"מ ה'שי"ת ס"ע 49, ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם.

51) תניא אגה"ק רסכ"ה.

52) אגה"ק סכ"ב (קלה, א).

53) ראה גם מכתב ה' אלול שנה זו (אג"ק

חי"ט ע' תכא): "והעירותי באחת ההתוועדויות כו'".

54) כד, א.

55) ע"ז יט, א.

56) ראה אוה"ת בלק ע' תתקסג ואילך.

57) ראה המשך תרס"ו ע' קא ואילך. ועוד.

58) ראה סה"מ תרס"א ע' קסג. לקו"ד ח"א קמז, א.