בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תש"כ.

78

בלתי מוגה

א. בשיחה של חג הסוכות לפני עשר שנים1 סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות תורה ששמע רבינו הזקן מהמגיד ממעזריטש ששמע ממורנו הבעש"ט:

בפסוק2 "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ישנם שתי אותיות רברבין (שהם מחולקות מכל שאר האותיות), עי"ן ודל"ת, שיש להם שני צירופים: "עד" ו"דע", והפירוש בזה, ש"עד" קאי על פנימיות הנשמה, ובבחי' "עד" (פנימיות הנשמה) צריך להיות "דע".

וכיון שתורה זו נאמרה במשך ג' דורות, ע"י הבעש"ט, המגיד ורבינו הזקן – הרי זה באופן של "חזקה", שיש בה תוקף שלא תשתנה לעולם.

ב. ובהקדמה:

אף שכל התורה ועניני' הם נצחיים שלא ישתנו לעולם, מ"מ, יש בזה חילוקי דרגות.

לכל לראש – ישנם מצוות שהם קשורים עם זמנים מיוחדים, והיינו, שעם היותם חלק ממצוות התורה שהם נצחיים, מ"מ קשורים הם עם זמן מיוחד, וכמו הענין דשמע"צ ושמח"ת, שאף שיש בהם גילויים נעלים ביותר, והם בכל שנה ושנה, מ"מ, ענינם אינו אלא במשך מ"ח שעות אלו.

ונוסף לזה, הנה גם בהמצוות והענינים שאין הזמן גרמא, ישנם ענינים הקשורים עם ענינים וכחות פרטיים של האדם, וכמו ענין ברכת הנהנין או ברכת המצוות, הקשורים עם הנאות פרטיות ומצוות פרטיות דוקא, וגם בהאדם מגיעים הם רק בהכחות הפרטיים, כחות אלו שעמהם צריך לקיים מצוה זו.

אבל ישנם ענינים שאינם קשורים עם ענינים או כחות פרטיים, והם בכל זמן ובכל מקום.

79

וא' מהם הוא מצות ק"ש – "שמע ישראל", שיהודי צריך לשמוע ולהבין, ש"הוי' אלקינו הוי' אחד" – שאין זה קשור עם ענינים פרטיים או כחות פרטיים, ולכן אין בזה הגבלות, אלא זהו ענין שישנו בכל זמן ובכל מקום,

וכמ"ש3 "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", שבזה נכללים כל הזמנים וכל המצבים4: "בשבתך בביתך" – קאי על זמן הבית, "ובלכתך בדרך" – קאי על זמן הגלות, ובכללות יותר קאי "ובלכתך בדרך" על כללות הזמן דירידת הנשמה למטה, ובזה גופא ישנם ב' מצבים בחיי האדם: "בשכבך" – בהיותו במעמד ומצב של שינה ("פאַרשלאָפן"), "ובקומך" – בהיותו ער,

ובכל הזמנים והמצבים ישנה מצות ק"ש, שעיקרה הוא הפסוק "שמע ישראל" (כמבואר בגמרא5), ובפסוק זה גופא העיקר הם ב' האותיות ע' וד' – שלכן בולטים הם מכל שאר האותיות – שהצירופים שלהם הם "עד" ו"דע", כנ"ל.

ג. וביאור תוכן מצות ק"ש שהיא בכל זמן ובכל מקום:

"שמע ישראל", יהודי צריך להבין ולהכיר ("דערהערן"), ש"הוי' אלקינו", היינו, שגם בהעלם שבזמן הגלות, הנה ההנהגה עם בנ"י היא מצד שם הוי' שלמעלה מהטבע, ועי"ז יבוא להכרה ש"הוי' אחד" ועד שגם בעולם יהי' "הוי' אחד".

והראי' והעדות על זה (ש"הוי' אלקינו") – הם בנ"י עצמם:

הא גופא שבנ"י הם כמו "כבשה אחת בין שבעים זאבים", ואעפ"כ, "היא משתמרת"6, שאף א' אינו פועל בהם חלישות – הרי זו ראי' ועדות על כך ש"הוי' אלקינו".

וכמו"כ ברוחניות: הראי' והעדות על כך ש"הוי' אלקינו" היא – כאשר רואים ש"דיוקנאה אשתאר בך לעולם"7, היינו, שאע"פ שבכחות הגלויים יכולה להיות חלישות, מ"מ, אין זה נוגע לעצם ופנימיות הנשמה, בחי' "עד".

80

ד. וזהו "עד" "דע" – שבחי' "עד", פנימיות הנשמה, צריך להמשיך גם בכחות הגלויים, בענין הידיעה, "דע".

וכאשר ממשיכים בחי' "עד" ב"דע", אזי נעשה גם בכחות הפנימיים ענין של יציאה מהגבלה, והיינו, שאע"פ שמצד עצמם הם בהגבלה, מ"מ, עי"ז שמתגלה בהם פנימיות הנשמה, יוצאים הם מההגבלה.

ועי"ז מתבטל גם ענין הגלות – כי, כללות ההעלם וההסתר של הגלות שייך רק על הכחות הפנימיים, אבל לא על העצם.

וזהו שסיום פרשה ראשונה דק"ש הוא במצות מזוזה8 – שאמיתית חיוב מזוזה הוא בארץ ישראל דוקא9.

וזהו גם שבסיום ק"ש אומרים "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"10 – כי, ע"י העבודה ד"דע" "עד", יוצאים מכל המיצרים והגבולים.

***

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם בשמח"ת11 אודות מאמר המשנה12 "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה",

[כלומר: ישנם החושבים שהתורה היא דבר ישן שניתן לפני אלפי שנה, ולימוד התורה עכשיו הוא כפי שאוחזים בדבר ישן. ועל זה אומרת המשנה: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב" – הר סיני שבו ניתנה התורה – ותובעת "עלבונה של תורה"],

ופירש רש"י "שהיא עלובה על שאין לה עוסקין",

[והיינו, ש"עלבונה של תורה" אינו מצד התורה, אלא מצד "שאין לה עוסקין", וכדיוק לשון המשנה: "אוי להם לבריות" כו'],

והאריך בביאור ענין ההתעסקות בתורה.

ו. ובהקדם הביאור בכללות הענין ד"בת קול . . מכרזת":

תכליתו של כרוז הוא – שישמעו אותו. ולכאורה, כיון שאין אנו שומעים את ה"בת קול", א"כ, מהי התועלת בכך ש"בת קול . . מכרזת"?

81

וידועה תורת הבעש"ט בזה13, שה"בת קול" מגעת ("רירט אָן") ונשמעת ("הערט זיך") בפנימיות הנשמה, ומצד זה נמשך גם בכחות הגלויים כו'.

והענין בזה:

עיקר האדם אינו רמ"ח האברים הגשמיים, אלא עיקרו הוא הנפש אשר בו, כמובן בפשטות.

ובנפש גופא – העיקר אינו נפשו החיונית, שהרי נפש החיונית ישנה גם אצל בעלי-חיים, אלא עיקר ענינו של האדם הוא – נפשו השכלית, וכאשר אינו משתמש בה, אזי הוא לא רק כמו בהמה, אלא עוד גרוע ממנה, שהרי הבהמה אין לה שכל, משא"כ האדם שהוא בעל שכל ואעפ"כ מתנהג כמו בהמה, הרי הוא גרוע יותר מבהמה.

ובזה גופא – הנה כאשר מדובר אודות יהודי, הרי עיקרו היא נפשו האלקית, שהיא קשורה עם התורה.

 וכיון שכן, הרי מובן, שלא נוגע שמיעת הבת-קול ע"י אברי הגוף, אלא העיקר הוא שהנשמה שומעת את הבת-קול, ועי"ז נמשך גם בכחות הגלויים.

ז. והנה, בנוגע להבת-קול אודות עלבונה של תורה, הדיוק הוא "שאין לה עוסקין" – אף שכיון שהתורה ענינה חכמה ושכל, הרי לכאורה הי' מתאים יותר הלשון "שאין לה לומדים".

והענין בזה:

תכלית התורה הוא לא רק הלימוד בלבד, אלא התכלית היא להמשיך את התורה בעולם, והיינו, שלא יהי' מעמד ומצב שהתורה היא בפני עצמה והעולם הוא בפני עצמו, אלא שגם בעולם יומשך אור התורה.

ובפשטות – שכל עניניו וצרכיו, ובכל מקום שנמצא, בלכתו ברחוב או בהיותו על משרתו ("אויפן דזשאַב"), יהיו כל הענינים חדורים בצדק ויושר של התורה, באהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל14.

ומובן, שזהו ענין הדורש ריבוי יגיעה ועסק, וזוהי דרישת הבת-קול שצריך להיות העסק בתורה.

82

ח. וככל הענינים שישנם בדרך כלל ופרט15 – כן הוא גם בענין הבת-קול הנ"ל:

בפרטיות – ישנו ענין זה בכל יום, שיש בו מעין הענין דמתן-תורה, ולכן "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב" – ההר שבו ניתנה התורה – לעורר על העסק בתורה.

ובכללות – הרי זה בשמחת-תורה, שכיון שאז היא השמחה על הלוחות שניות שניתנו ביוהכ"פ, הרי יש בו מעין מתן-תורה, ולכן יש בו ההתעוררות על העסק בתורה במשך כל השנה כולה.

***

ט. בשמח"ת הנ"ל, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר<11>, שכאשר הכניסוהו לחדר, זרקו לו סוכריות, כפי המנהג, ואמרו לו שמלאך מיכאל זרק אותם. וסיפר, שכן הי' גם אצל אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכאשר הכניסוהו לחדר הי' נוכח גם זקנו הצמח-צדק, וזרק לו סוכריות ואמר שמלאך מיכאל זרקם, ונתקבל הדבר אצלו ביותר, עד שלא רצה לאכול את הסוכריות, כיון שהיו אצלו יקרים ביותר. ורק בערב פסח, שאז נוהגים לבדוק את כיסי הבגדים, קראו הצ"צ ושאלו היכן הסוכריות, ואז הוכרח לאכלם.

וצריך להבין:

מהו הענין לומר לילד שמלאך מיכאל זורק לו את הסוכריות, בה בשעה שלכאורה הרי זה דבר שאינו אמת?

ובפרט כאשר מדובר אודות ילד, שאצלו נוגע כל דבר לכללות ימי חייו, בדוגמת אילן רך, שכאשר עושים בו חריץ קטן, הרי זה משפיע ופועל על כללות גידול האילן16, וכיון שכן, צריכים ההורים להזהר ביותר מאמירת דבר שאינו אמיתי, דבר שעלול לפגוע בהתקשרות והאימון של הילד להוריו.

ועכצ"ל, שכיון שכן הוא מנהג ישראל, ובפרט שנשיא הדור מפרסם זאת ברבים, הרי בודאי שבפנימיות הענינים כן הוא באמת.

י. ובהקדמה:

איתא בגמרא17 "קטן . . יודע לדבר אביו לומדו תורה . . מאי היא . . תורה18 צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

83

ולכאורה: כיון שתורה ענינה שכל והשגה, מהו הענין ללמדה עם ילד קטן שעדיין לא הגיע לכלל הבנה והשגה; מוטב להמתין עד שיתבגר, ואז ילמדו עמו תורה?

והמענה לזה – "תורה גו' מורשה קהלת יעקב", היינו, שזהו ענין של ירושה19, שבה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש; אם הוא "בן", אזי יורש הוא את כל הענינים. ואע"פ שלעת-עתה אין לו הבנה והשגה בהם, לוקח הוא עכשיו את כל הענינים, ולאחרי זמן תהי' לו גם הבנה והשגה בהם, משא"כ אם לא יקח אותם עכשיו, אזי לא יהיו בידו ענינים אלו גם כאשר יבוא לכלל הבנה והשגה.

ועד"ז בנוגע לתורה, שכיון שהיא ירושה, שייכת היא לכל אחד מישראל עוד קודם שבא לכלל הבנה, ולא מסתפקים בכך שבעצם שייכת התורה אליו, אלא גם מתחילים ללמוד עמו תורה, כיון ש"זכין לאדם"20.

יא. אך עדיין צריך להבין:

כללות הענין דקיום התומ"צ צריך להיות במעמד ומצב של נשמה בגוף דוקא.

ולכאורה, מצד הגוף, יש מקום לשאלה: מהי ה"זכות" שבדבר – בה בשעה שקיום התומ"צ למטה הוא באופן ש"עליך הורגנו כל היום"21, "אין אומה בעולם נהרגת על קדושת שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל"22,

– ובפרט כפי שאירע בדור האחרון, שהרגו מליוני יהודים, הי"ד, אך ורק בגלל היותם יהודים, ולא עוד אלא שהריגתם היתה ע"י יצורים כאלו שהיו למטה במדריגה מבעלי-חיים, והם אלו שהתנכלו כו' ליהודים יראים ושלמים, שהם מבחר המין האנושי –

וא"כ, כאשר אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים" – טוען ילד יהודי: מהי הזכות שבדבר?! אדרבה כו', וכיון שכן, הרי "אין20 חבין לאדם"?!

אך הענין בזה – שה"זכות" שבכללות קיום התומ"צ נרגשת אצל הנשמה, ומצד ההתקשרות והיחוד של הנשמה עם הגוף, הרי זה ענין של זכות, טובה ושמחה, גם אצל הגוף, אפילו אם עדיין אינו מרגיש זאת.

84

[וע"ד שמצינו בנוגע ליוהכ"פ – כמבואר במאמרי אדמו"ר האמצעי23, ש"ידוע שגם היותר קלים . . מתעוררים ביוהכ"פ עד שבוכים ממש . . שזהו רק מצד בחי' עצמיות וטבעיות דנפש האלקית", אלא, שמצד התקשרות הנשמה עם הגוף, הרי זה נמשך ופועל גם בהגוף, וגם כאשר אין זה נרגש בגוף, הרי האמת היא שישנו בפנימיות כו'].

יב. וענין זה (שכללות קיום התומ"צ הו"ע של זכות ושמחה גם מצד הגוף) מתבטא במנהג ישראל לזרוק סוכריות בעת הכנסת ילד יהודי לחדר, ולומר לילד שסוכריות אלו זורק מלאך מיכאל:

ענינו המיוחד של מלאך מיכאל לגבי שאר המלאכים – היותו "השר הגדול העומד על בני עמך"24, "שהוא תובע צרכיהם של ישראל ומדבר עליהם . . מלמד זכותן כו'"25, כך, שהוא יודע ומכיר טבעם ותכונותיהם של בנ"י – כפי שהם נשמות בגופים – יותר מכל שאר המלאכים שאין להם שייכות לנשמות בגופים.

ולכן, כאשר מכניסים ילד יהודי ל"חדר" – שזהו ענין החינוך בנוגע לכללות ענין התומ"צ – טוען מלאך מיכאל, שרם של ישראל, שהאמת היא, שכללות קיום התומ"צ הו"ע של זכות וטובה כו' – "סוכריות".

וההדגשה בזה היא – שכן הוא גם אצל ילד קטן:

הטענה שיש צורך להמתין עד שהילד יגדל ויתבגר, ואז יבין וירגיש את הזכות והטובה שבדבר, משא"כ לפנ"ז, בהיותו במעמד ומצב שאינו מבין כו' – הרי זה בדוגמת טענת המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו"26.

ועל זה משיב מלאך מיכאל, שהאמת היא, שכללות ענין קיום התומ"צ הו"ע של זכות וטובה גם מצד הגוף של ילד קטן שעדיין לא בא לכלל הבנה והשגה כו', וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בכך שמקשרים זאת עם "סוכריות"27.

יג. וענין זה קשור גם עם שמחת תורה:

85

מידי שנה בשנה מתחילים לקרוא בשמח"ת מהתחלת התורה: "בראשית ברא גו'",

– "בראשית", "ברית אש"28, דהיינו, כריתת ברית מתוך שמחה וחיות (אש), שפועלת שינוי במציאותו של האדם שנעשה בבחי' פנים חדשות, בדוגמת כלי חרס שכאשר מחזירים אותו לכבשן האש (ענין התורה, "הלא כה דברי כאש"29) נעשה מציאות חדשה30

 שאז נעשה ענין של התחדשות בכללות ענין התורה – בדוגמת התחלת הכניסה ל"חדר".

ועל זה באה ההוראה ממנהג ישראל לזרוק סוכריות בעת ההכנסה לחדר – שצריך להיות נרגש (לא רק האחריות, אלא גם) גודל הזכות והטובה שבדבר, שלכן, ההתעסקות בזה היא מתוך חיות ושמחה, ומתוך שאיפה להוסיף ולהתעלות בעילוי אחר עילוי, "מחיל אל חיל"31.

***

יד. [ניגנו הניגון "צמאה לך נפשי . . עך טי דורין מאַרקאָ", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

ענין הנ"ל הוא טענה להיצה"ר; אבל השאלה היא, לשם מה נברא היצה"ר?! וכמארז"ל32 שזהו אחד הדברים ש"מתחרט עליהן הקב"ה שבראם".

טו. ויובן בהקדם תורת הבעש"ט הנ"ל בענין "דע" "עד", ש"עד" קאי על פנימיות הנשמה – דלכאורה אינו מובן:

האותיות ע' וד' הם מדריגות ששייכות להתהוות הנבראים, כי, ע' קאי על ז' המדות (כפי שכל א' כלולה מעשר), כידוע33 בפירוש "שמע", שם ע', ש"שם" קאי על רפ"ח ניצוצים ושם ב"ן, בגימטריא ש"ם, וע' קאי על בחי' המדות, והרי המדות הם שרש הנבראים34, כמ"ש35 "זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה"; וד' קאי על בחי' הדיבור36, שרש הנבראים.

86

וגם בנוגע לע' וד' כפי שהם אותיות רברבן – הרי ד' רבתי קאי על פנימיות הדיבור, דיבור שבמחשבה37, שנכלל ג"כ בבחי' הדיבור; וע' רבתי קאי על המדות כפי שהם בשרשם, והו"ע שם ס"ג ששייך לתהו<33>, שזהו ג"כ בכלל המדות.

וא"כ, כשמדובר אודות פנימיות הנשמה, שהיא למעלה לגמרי מהעולמות, ובענין השמות הוא בחי' שם ע"ב שאינו מחודש [כידוע מאמר אדמו"ר הזקן38 על הפסוק39 "משכיל לאיתן האזרחי", ש"איתן" קאי על התוקף דפנימיות ועצם הנשמה, ונקרא בשם "איתן", לשון יושן, בלתי מחודש, שהוא שם ע"ב שאינו מחודש] – למה נרמז ענין זה בהאותיות ע' וד' ששייכים להתהוות הנבראים?

טז. וביאור הענין:

נתבאר במאמרים הקודמים40 (ויתבאר גם במאמר הבא41) בענין מקיף דאור ישר ומקיף דאור חוזר, ששניהם בחי' העלם, אלא שהמקיף דאור ישר הוא העלם השייך לגילוי, ומקיף דאור חוזר הוא העלם העצמי – שע"י העבודה שמצד הנשמה, שהיא עבודה בבחי' אור ישר, מגיעים רק בבחי' ההעלם השייך לגילוי, ולא בבחי' העצם ממש, ודוקא ע"י העבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית, שהיא עבודה בבחי' אור חוזר, מגיעים בבחי' העלם העצמי.

ובשביל זה הוצרכה להיות ירידת הנשמה למטה (שהיא צורך עלי'), והוצרכה להיות בריאת היצה"ר – כיון שדוקא עי"ז באים לתכלית העילוי.

וזהו גם הטעם שפנימיות הנשמה נקראת בשם "עד" – כי, התכלית היא שתהי' עבודת הנשמה בבירור הניצוצות מבחי' ע' וד' ששייכים לעולמות, ודוקא עי"ז נעשית עלי' לפנימיות הנשמה, שמגעת למדריגה נעלית יותר; ומדריגה נעלית זו שאלי' מגעת פנימיות הנשמה, צריכה להיות נמשכת גם בכחות הפנימיים, שזהו"ע "עד" – "דע", כנ"ל.

***

87

יז. כיון שהשמחה דשמע"צ ושמח"ת באה לאחרי השמחה דחג הסוכות ושמחת בית השואבה, שעלי' אמרו חז"ל42 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", הרי, ע"פ הכלל ש"מעלין בקודש"43, מובן, שבשמח"ת צריכה להיות שמחה גדולה יותר.

ובהקדמה:

לכאורה יש מקום לומר, שכיון ששמחת בית השואבה היתה רק אצל "חסידים ואנשי מעשה"42, ואילו אצל כל העם היתה השמחה כמו בכל יו"ט, "מועדים לשמחה"44 – הרי מצד הענין ד"מעלין בקודש" בשמח"ת, מספיק שתהי' הוספה על שמחת יו"ט, אבל לא על השמחה היתירה שבחג הסוכות.

אבל באמת, הרי גם אצל כל העם היתה בחג הסוכות שמחה גדולה יותר משאר הימים טובים, והיינו, שמלבד שמחת בית השואבה (שהיתה אצל חסידים ואנשי מעשה בלבד), היתה בחג הסוכות שמחה יתירה לגבי השמחה שבכל הימים טובים.

יח. וראי' לדבר – מלשון הרמב"ם בסוף הל' לולב45: "אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר46 ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", וכיון שהרמב"ם מביא את הפסוק "ושמחתם גו'", ולא את הפסוק "ושאבתם מים בששון"47 שהובא בגמרא48, מוכח, שיש שמחה יתירה מצד חג הסוכות כשלעצמו, מלבד שמחת בית השואבה49.

וכמו"כ יש לדייק מסדר דברי הרמב"ם (כידוע50 שגם סדר דברי הרמב"ם הוא בדיוק, ולמדים מזה כו"כ הלכות) – שלאחרי שכותב ש"בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה", ממשיך אודות זמן השמחה: "מתחילים לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון", ואח"כ אודות סדר ואופן השמחה: "היאך היתה שמחה זו", ואח"כ אודות אלו ש"היו עושין אותה" – דלכאורה, באמרו שהיתה "שמחה יתירה", הי' לו לבאר מיד "היאך היתה שמחה זו", ואח"כ לבאר זמנה ומי הם שהיו עושין אותה?

88

ומכל זה מוכרח לומר – אף שזהו חידוש גדול – שה"שמחה יתירה" שבחג הסוכות ו"שמחת בית השואבה" הם שני ענינים בפני עצמם: ה"שמחה יתירה" היא מצד הפסוק "ושמחתם גו' שבעת ימים", ושמחה זו היא אכן בכל שבעת ימי החג, והיא הנקראת בירושלמי51 בשם "שמחת לולב", כיון שהפסוק "ושמחתם גו'" בא בהמשך למ"ש<46> "ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר וגו'"; ואילו שמחת בית השואבה התחלתה "ממוצאי יום טוב הראשון", ו"אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב".

ועפ"ז אתי שפיר גם סדר דברי הרמב"ם:

בתחילה מבאר ש"בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם . . שבעת ימים" – שזוהי השמחה דחג הסוכות עצמו שהיא יתירה משמחת כל שאר המועדים,

ואח"כ מבאר השמחה היותר גדולה – שמחת בית השואבה – ומתחיל: "וכיצד היו עושין . . מתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון . . והיאך היתה שמחה זו וכו'" – סדר ואופן השמחה, ואח"כ מבאר זמנה – "שמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב", ואח"כ מבאר מי הם אלו ש"היו עושין אותה".

וע"פ האמור שההגבלה ד"חסידים ואנשי מעשה" היתה רק בנוגע לשמחת בית השואבה, ולא בנוגע להשמחה היתירה שמצד חג הסוכות עצמו – נמצא, שמצד הענין ד"מעלין בקודש" צריך כל אחד מישראל להוסיף בהשמחה דשמח"ת יותר מאשר השמחה היתירה שבחג הסוכות.

יט. זאת ועוד:

נתבאר לעיל52 בנוגע לשמחת בית השואבה, שאף שהיו עושין אותה רק חסידים ואנשי מעשה, מ"מ, גם "כל העם" היתה להם שייכות לשמחת בית השואבה, כי, עי"ז שהיו "באין לראות ולשמוע", הרי זה פעל גם עליהם. והיינו, שמצד עצמם לא היו יכולים להגיע לשמחת בית השואבה, ולכן היו "באין לראות ולשמוע", כדי לקבל שמחה זו מה"חסידים ואנשי מעשה" ש"היו עושין אותה".

ויתירה מזה: ההגבלה ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה", היתה רק בזמן הבית, אבל בזמן הזה – "קלקלתנו זוהי

89

תקנתנו"53, שעכשיו אין הגבלה בזה, כך, שכל העם שייכים לשמחת בית השואבה, לא רק באופן ש"באין לראות ולשמוע", אלא באופן שהם שמחים בעצמם.

ונמצא, שמצד הענין ד"מעלין בקודש" צריך כל אחד מישראל להוסיף בהשמחה דשמח"ת – לא רק לגבי השמחה היתירה שבחג הסוכות, אלא גם לגבי שמחת בית השואבה.

כ. וע"פ האמור לעיל, נמצא, שישנם חמש מדריגות בשמחה: שמחת כל המועדים, השמחה היתירה שבחג הסוכות, שמחת בית השואבה, השמחה דשמע"צ, והשמחה דשמח"ת.

ויש לומר, שחמש שמחות הנ"ל הם כנגד חמש המדריגות נפש רוח נשמה חי' יחידה, והשמחה דשמח"ת קשורה עם גילוי בחי' היחידה.

כא. עפ"ז יש ליישב ענין בפנימיות התורה – כידוע שכל ענין בנגלה דתורה משתקף גם בפנימיות התורה:

ידוע54 בענין "בכסה ליום חגינו"55, שכל הענינים שישנם ב(ר"ה ו)יוהכ"פ ישנם גם בחג הסוכות, אלא, שביוהכ"פ הם בהעלם ("בכסה"), ובחג הסוכות נמשכים בגילוי בבחי' מקיף, ובשמע"צ ושמח"ת נמשכים בגילוי בפנימיות.

ולדוגמא:

הענין דאמירת "ה' הוא האלקים" ז' פעמים ביוהכ"פ – מתגלה בז' ההקפות דשמע"צ ושמח"ת.

וכמו"כ ענין ענן הקטורת דקה מן הדקה שביוהכ"פ – מתגלה בסכך הסוכה הקשור עם ענני הכבוד56.

והענין בזה:

ענן הקטורת – הו"ע בירור הדברים התחתונים ביותר57, להעלותם מלמטה למעלה. וזהו גם ענינו של יוהכ"פ, שאז הוא אמיתית ענין ההעלאה באופן של אור חוזר.

והיינו, שבעשרת ימי תשובה גופא – שכללותם הו"ע עבודת

90

התשובה לגבי כל השנה כולה שהיא בבחינת עבודת הצדיקים – יש חילוק בין ר"ה ליוהכ"פ, שר"ה הוא בדוגמת עבודת הצדיקים [שלכן, אין בו ענין של וידוי והזכרת ענין החטא58, אלא העבודה היא בהענין דקבלת-עול, כמארז"ל59 "אמרו לפני מלכיות . . שתמליכוני עליכם"], ואילו אמיתית הענין דעבודת התשובה הוא ביוהכ"פ.

[ובזה יובן לשון חז"ל60 "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" – דלכאורה "בין ר"ה ליוהכ"פ" ישנם רק שבעה ימים? – כי, סדר העבודה הוא שתחילה צריך להיות ענין הקבלת-עול (ר"ה), היינו, שאינו חושב כלל אודות עצמו, אלא מוסר את עצמו ("ער גיט זיך אַוועק") מתוך קבלת עול מלכות שמים, ואח"כ היא העבודה דבירור עשר כחותיו, ואח"כ בא לאמיתית ענין התשובה ביוהכ"פ, וזהו תוכן הענין ד"עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" – העבודה בבירור עשר הכחות ("עשרה ימים"), שבאה לאחרי העבודה דקבלת עול דר"ה וקודם עבודת התשובה דיוהכ"פ ("בין ר"ה ליוהכ"פ")].

וזהו גם מ"ש בלקו"ת61 ש"יוהכ"פ נקרא ג"כ ראש השנה בכתוב62 והוא בחי' נשמה ופנימיות . . ובראש השנה בסוד החיצונית" – כי, כשם שבכללות מגעת עבודת הצדיקים בבחי' המקיף דאור ישר, ועבודת התשובה מגעת בבחי' המקיף דאור חוזר, כמו"כ בעשי"ת גופא מגעת העבודה דיוהכ"פ בפנימיות יותר, שלכן "הוא בחי' נשמה ופנימיות".

ונמצא, שאמיתית ענין ההעלאה בבחי' אור חוזר הוא ביוהכ"פ, ולכן העבודה דיוהכ"פ היא בענן הקטורת שהו"ע בירור הדברים התחתונים ביותר.

אלא, שכל זה הוא בבחי' עלי'63, ואח"כ נעשית ההמשכה בחג הסוכות, והיינו, שאותה המדריגה שבה היא העלי' דיוהכ"פ, נמשכת בחג הסוכות בבחי' מקיף, ובשמע"צ בבחי' פנימיות.

וצריך להבין:

יוהכ"פ הוא יום שנתחייב בחמש תפלות64. והיינו, שגם התפלה הו"ע של עלי', כידוע בענין "סולם מוצב ארצה"65 ש"סולם דא צלותא"66,

91

ובעלי' זו ישנם חמש מדריגות, שזוהי העלי' דנפש רוח נשמה חי' ויחידה. וא"כ, היכן היא ההמשכה והגילוי של חמש התפלות דיוהכ"פ?

וע"פ הנ"ל, יש לומר, שההמשכה של חמש התפלות דיוהכ"פ היא בחמש המדריגות שבשמחה, שהם ג"כ בבחי' נפש רוח נשמה חי' יחידה, כנ"ל.

וכשם שביוהכ"פ כלולים כל חמש התפלות ביום אחד, כמו"כ יש גם בשמח"ת התכללות כל ה' הבחי' נרנח"י יחדיו, שענין זה הוא מצד בחי' נעלית יותר גם מיחידה – בחי' ניצוץ קטן בורא67, שכולל את כל ה' הבחי' נרנח"י.

ומשמח"ת נמשך ענין זה על כל השנה כולה.

***

כב. דובר בהתוועדויות הקודמות68 בענין מאתיים שנה להילולא של הבעש"ט, ובקשר לזה נתבארו69 השורות הראשונות בספר צוואת הריב"ש (אודותיו כותב רבינו הזקן70 שאע"פ ש"לא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו", מ"מ, "המכוון הוא אמת לאמיתו") – "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה, ועיקר שלא לשכוח הדברים".

וממשיך שם: "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט" – שגם בענין זה (כמו בענינים שלפנ"ז) צריך להבין, מהו החידוש הגדול ("דער געוואַלדיקער אויפטו") שבדבר?

וע"פ המדובר בהתוועדות הנ"ל71 שפנימיות עתיק (תורת הבעש"ט) לוקחים מפנימיות אבא (תורת רבינו הזקן) – יתבאר ענין הנ"ל בתורת הבעש"ט ע"פ מאמר של רבינו הזקן.

כג. בלקוטי תורה72 מבאר רבינו הזקן ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפלה, א' מקוה . . הב' צדקה . . והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר".

ומבאר בפרטיות73:

92

בנוגע להכנה הא', ענין הטהרה, מקוה – "הנה הרי"ף פ"ג דברכות ותר"י כתבו בשם רב האי, דלא בטלו טבילת בעל קרי אלא לדברי תורה, אבל לתפלה צריך טבילה. ואע"ג דאנן לא קיי"ל כן, כמ"ש בש"ע74, מ"מ, כתב תר"י שלדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה".

ומבאר טעם החילוק בין תורה לתפלה – כיון שהתפלה היא במקום קרבנות שהם בחי' ריח, בחי' מקיף (משא"כ תורה שהיא בחי' פנימיות), ולכן צריך לזה טהרה, שהיא ג"כ בחי' מקיף ששייך לענין הריח.

ומוסיף שם: "ועיין בר"ח שער האהבה פי"א ג"כ טעם לזה כי התורה כו' אמנם תפלה כו' יעו"ש", ושם משמע, שלא זו בלבד ש"התפלה מקובלת יותר עם הטבילה", אלא יתירה מזה, שאם אינו טהור אין תפלתו נשמעת. ויש לומר, שרבינו הזקן לא רצה לכתוב בפירוש ענין שמעכב את התפלה לגמרי ח"ו, ולכן כתב רק "ועיין כו'".

בנוגע להכנה הב', צדקה – "כמו ר"א יהיב פרוטה75 כו' בצדק אחזה פניך76 כו'", והיינו, שעי"ז באים ומגיעים בבחי' הפנימיות.

ובענין זה יש הוספה בהכתב-יד77 (כפי שנדפס בהערות שבסיום הלקו"ת78), ששם משמע, שזהו ענין שנוגע לעצם ענין התפלה (לעיכובא). וגם ענין זה לא נתפרש בלקו"ת, כדי שלא לומר בפירוש ענין שמעכב את התפלה לגמרי ח"ו, כנ"ל.

ובנוגע להכנה הג', עסק ולימוד דברי מוסר – "ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר, מלשון הארה, שמאיר . . האמונה הפשוטה כו'".

ובענין זה יש הוספה בהכ"י77 (כפי שנדפס בהערות שבסיום הלקו"ת78): "ובשם הבעש"ט ז"ל נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים רחוקים, וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות, הוא כדי לטהר ארץ העמים שאוירה טמא, וישראל באמונתם הפשוטה בלב כאו"א מישראל . . מטהרת כו".

כד. ועפ"ז יובן מ"ש בצוואת הריב"ש "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט":

הכוונה בזה היא – ל"דברי מוסר הנמצאים בזוהר", ובימינו אלו הו"ע לימוד תורת החסידות. וענין זה הוא עיקר גדול – כי, עי"ז

93

מתעוררת ומאירה האמונה, ובכח זה נעשה הבירור בכל המקומות שמהלכים בהם כו'.

ומובן, שאין הכוונה שמצד גודל מעלת הבירורים צריך להלך ולתעות בדרך...

אלא, ענינו צריך להיות לימוד דברי מוסר הנמצאים בזוהר, דהיינו, ללמוד חסידות, ולעורר עי"ז את האמונה,

והלימוד צריך להיות באופן של "תועה" – לצאת מכל עניניו ולאבד את מציאותו ("פאַרלירן זיך") לרגע, בדוגמת התועה בדרך שמרגיש את עצמו אבוד לגמרי ("אינגאַנצן פאַרלאָרן"),

ואילו הבירורים ע"י ההליכה בעולם – ייעשו כבר מעצמם.

***

כה. ידוע79, שבליל שמח"ת קודם הקפות, הי' הסדר אצל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהיו נכנסים אלו שקיבלו צו-גיוס לצבא ("פּריזיוו'ניקעס"), ואדנ"ע הי' מברך אותם שיגאלו מן המיצר אל המרחב.

ובנוגע לעניננו:

ישנם בנ"י שבמדינת רוסיא שנמצאים עתה במיצר, וזקוקים הם לברכה.

והנה, ידוע הסיפור80 ששאלו אצל הצמח-צדק כיצד הי' יכול להעמיד את עצמו בסכנה (כשמסר נפשו בהיותו בפטרבורג), הרי צריך לחשוב אודות חסידים ("וואָס וואָלט זיין מיט חסידים")? והשיב הצ"צ: (א) ישנם הבנים, (ב) חסידים ע"י אחדותם יפעלו ביאת משיח.

ובכן: על יסוד סיפור האמור, הנה בכח אחדותם של חסידים, ובכחה של התוועדות חסידית, יכולים לפעול את הענין השייך לשמח"ת קודם הקפות – לברך את אחינו בנ"י שבמדינת רוסיא שיגאלו מן המיצר אל המרחב, ככל הפירושים שבזה שנתבארו בי"ט כסלו81, ויהי' זה בקרוב ממש.

***

כו. בעמדנו בסמיכות לעריכת ההקפות, ברצוני להזכיר גם אודות

94

הנחלה של הרבי בארץ ישראל – כפר חב"ד, שיתבטלו כל ההעלמות וההסתרים, ויהי' טוב הנראה והנגלה בגשמיות, ומשם יפוצו המעיינות בכל ארץ ישראל, ועתידה82 ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות83.

***

כז. הסדר הוא שצריכים לקרוא פרשת ברכה שנים מקרא ואחד תרגום בערב שמח"ת (ולא בליל הושענא רבה), דכשם שקורין כל פרשה שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת, כך קורין פרשת ברכה שמו"ת בערב שמח"ת84.

ובכן: אלו שכבר עשו זאת – מה טוב, ואלו שעדיין לא עשו זאת – הנה אע"פ שבכל שבת יכולים להשלים קריאת הפרשה "עד המנחה", כי, לאחרי מנחה, "כיון שהתחילו הציבור פרשה אחרת עבר זמנה של זאת"85, הרי כיון שבשמח"ת מתחילים לקרות פרשת בראשית בשחרית, צריכים לסיים פרשת ברכה קודם לכן.

וכיון שמחר יהיו עסוקים – ינצלו את משך הזמן שנשאר עד הקפות, כדי להעביר את הסדרה "וזאת הברכה".

***

כח. לאחרי סיום ההקפות וסעודת יו"ט, לפנות בוקר, נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לביהכנ"ס, ונתן משקה בידו הק' לכל מי שמקבל על עצמו הוספה בלימוד החסידות, ולימד את הניגון "רחמנא דעני".

ואמר: ניגון זה צריכים לגנן תחילה במתינות, ואח"כ בשמחה, כי, בתחילה הרי זו תנועה של תחנונים, וככל שממשיכים הולכת ומתחזקת תנועת התביעה והבטחון.

עוד אמר: כאשר נמצאים בתנועה של "תבירי לבא", הרי בודאי ש"ענינא".

**********


1) שיחת יום א' דחג הסוכות תש"י (סה"ש תש"י ס"ע 366 ואילך).

2) ואתחנן ו, ד.

3) שם, ז.

4) ראה גם סה"ש תש"ד ריש ע' 144. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" יג מנ"א).

5) ברכות יג, ב. וראה שו"ע אדה"ז או"ח רסנ"ח. וש"נ.

6) תנחומא תולדות ה. אסת"ר פ"י, יא. פס"ר פ"ט, ב.

7) ראה זהר ח"א רמד, סע"ב ואילך. ח"ב קיד, א. הובא בתו"א מג"א (בהוספות) קכ, ד. ובכ"מ.

8) ואתחנן ו, ט.

9) ראה מנחות מד, א. טושו"ע יו"ד סרפ"ו סכ"ב.

10) ס"פ שלח.

11) שיחת ליל שמח"ת תש"א בתחלתה (סה"ש תש"א ע' 29).

12) אבות פ"ו מ"ב.

13) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א ואילך. וש"נ.

14) חסר אריכות הדברים שהיתה בענין זה (המו"ל).

15) ראה גם תו"מ חכ"ה ע' 279. וש"נ.

16) ראה גם תו"מ ח"כ ע' 176. וש"נ.

17) סוכה מב, א.

18) ברכה לג, ד.

19) ראה סנהדרין נט, א.

20) עירובין פא, ריש ע"ב (במשנה). וש"נ.

21) תהלים מד, כג.

22) תנחומא תצוה ה. וראה גם ויק"ר פל"ב, א.

23) קונטרסים ע' קנ. וש"נ.

24) דניאל יב, א.

25) שמו"ר פי"ח, ה.

26) תהלים ח, ה. וראה שבת פח סע"ב.

27) בהמשך השיחה נתבאר, שענין זה מתבטא גם באופן הבאת הביכורים – "השור (שרומז על נפש הבהמית) הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ("זהב" דייקא, ולא כסף, מצד מעלת הזהב על הכסף) . . וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם וכו'" (ביכורים פ"ג מ"ג).

28) תקו"ז תכ"ג (סט, רע"א). וראה ד"ה בראשית ברא תרצ"ט (סה"מ תרצ"ט ס"ע 72 ואילך).

29) ירמי' כג, כט. וראה ברכות כב, א.

30) ראה תוד"ה התורה – פסחים ל, ב. תוד"ה אלא – זבחים צו, א.

31) תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

32) סוכה נב, ב.

33) ראה פע"ח שער הק"ש פ"ט. הובא בלקו"ת חוקת נו, סע"ד. ובכ"מ.

34) ראה סה"מ תרנ"ג ע' רפא. תרצ"ב ע' קכט. וש"נ.

35) תהלים כה, ו.

36) ראה סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה רפי"ט (דרמ"צ קכה, רע"א).

37) ראה אמרי בינה שער הק"ש פס"ו ואילך.

38) ראה קונטרס לימוד החסידות פ"ג (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שלה). וש"נ.

39) תהלים פט, א.

40) ד"ה שמע ישראל דיום ב' דר"ה פ"ו (לעיל ע' 9), וד"ה העושה סוכתו דיום ב' דחג הסוכות פ"ג ואילך (לעיל ע' 19 ואילך).

41) ד"ה ביום השמיני עצרת דיום שמח"ת פ"ג ואילך (לקמן ע' 116 ואילך).

42) סוכה נא, א-ב.

43) ברכות כח, א. וש"נ.

44) נוסח תפלת יו"ט.

45) פ"ח הי"ב.

46) אמור כג, מ.

47) ישעי' יב, ג.

48) סוכה נ, ב.

49) המשך הביאור – נכלל בלקו"ש חי"ז ע' 267 ואילך.

50) ראה לקו"ש חכ"ז ע' 232 הערה 27. חל"ב ע' 273 הערה 22. וש"נ.

51) סוכה פ"ג הי"א. ר"ה פ"ד ה"ג.

52) שיחת שמחת ביה"ש ס"ט ואילך (לעיל ע' 44 ואילך).

53) ע"ד שבת פ, ב (ועוד): קלקולו זהו תיקונו.

54) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נד, סע"ג ואילך. ובכ"מ.

55) תהלים פא, ד.

56) ראה ד"ה העושה סוכתו דיום ב' דחג הסוכות פ"א (לעיל ע' 18). וש"נ.

57) ראה תו"מ סה"מ תשרי ע' קסה. וש"נ.

58) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתקפ"ד ס"ב.

59) ר"ה טז, סע"א. וש"נ.

60) שם יח, א. וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"ט ע' 203. וש"נ.

61) דרושי ר"ה נח, א.

62) יחזקאל מ, א.

63) ראה גם תו"מ חט"ו ע' 93.

64) ראה לקו"ת ס"פ פינחס. ובכ"מ.

65) ויצא כח, יב.

66) זהר ח"א רסו, רע"ב. ח"ג שו, רע"ב. תקו"ז תמ"ה (פג, א).

67) ראה ע"ח שמ"א פ"ג. הובא בלקו"ת פ' ראה כז, סע"א. וראה גם סה"מ תש"י ע' 115 ובהערות כ"ק אדמו"ר שליט"א שם.

68) ברכת עיוהכ"פ (לעיל ע' 15), ושיחת יום ב' דחה"ס סי"א (לעיל ע' 31).

69) שיחת יום ב' דחה"ס סי"ב ואילך

(לעיל ע' 32 ואילך), ושיחת שמחת ביה"ש ס"כ ואילך (לעיל ע' 56 ואילך).

70) תניא אגה"ק רסכ"ה (קלח, רע"ב).

71) שיחת יום ב' דחה"ס שבהערה 68. וש"נ.

72) תבוא מג, סע"ב ואילך.

73) ראה גם תו"מ ח"ט ע' 16 ואילך.

74) או"ח ספ"ח.

75) ב"ב יו"ד סע"א.

76) תהלים יז, טו.

77) בספר תקנ"ז – כת"י מספר 1174 (בספריית "אגודת חסידי חב"ד").

78) יח, ב.

79) ראה סה"ש תורת שלום ע' 70 הערה 1.

80) ראה סה"מ תשי"א ע' 245. וראה גם תו"מ ח"ח ע' 81. ח"ט ע' 54.

81) שיחת י"ט כסלו תשי"ט ס"ד ואילך (תו"מ חכ"ד ע' 254 ואילך).

82) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. ועוד.

83) חסר ריבוי הדברים בנוסח הברכה (המו"ל).

84) ראה גם שיחת ליל שמח"ת תשח"י סל"ד (תו"מ חכ"א ע' 109). וש"נ.

85) שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ה.