בס"ד. ש"פ אחרי, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשי"א

50

(הנחה בלתי מוגה)

ויאמר1 לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך2. הנה הפטרה זו מפטירין בה בשבת ערב ראש חודש, וטעם הדבר, מפני שדברי יהונתן אל דוד היו בערב ראש חודש, כאמרו מחר חודש. וצריך להבין, דלכאורה הרי זו שייכות קלושה ביותר, ובפרט שכל האריכות בהפטרה עצמה אין לה שייכות לערב ראש חודש, וכל הקשר הוא רק מצד ב' התיבות מחר חודש. וביותר אינו מובן, שהרי הדין הוא שההפטרה צ"ל מענין הפרשה שקורין בתורה, ולא רק מענין כללות הפרשה אלא מענין סיום הפרשה3, שלכן, בשבת חנוכה שחל בראש חודש מפטירין רני ושמחי4, מפני שסיום הקריאה הוא בפרשת חנוכה5. וא"כ יוקשה ביותר למה מפטירין בכל שבת ער"ח ההפטרה דמחר חודש שאין לה דמיון עם קריאת הפרשה, שהרי מפטירין בה בכל שבת ער"ח באיזו פרשה שתהי'. ועכצ"ל, שהשייכות של הפטרה זו לשבת ערב ראש חודש היא בתוקף כל כך, עד שזה דוחה החיוב להפטיר מעין קריאת הפרשה. וצריך להבין הענין בזה. גם צריך להבין בפרטי ההפטרה, שאמר יהונתן לדוד אם החצים ממך והנה גו' שלום לך אין דבר חי ה' ואם החצים ממך והלאה לך כי שלחך ה'6, מדוע נתן לו סימן מחצים דוקא, ולא באופן אחר, סימן באופן ברור יותר.

ב) ולהבין כל זה יש להקדים תחילה משנת"ל7 בענין המעלה דמשיח, דכתיב בי'8 לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, אלא והריחו ביראת הוי', דמורח ודאין9, ועוד אמרו רז"ל10 שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. ונתבאר שם11, ששני ענינים אלו במשיח,

51

בנוגע למהותו של משיח, שעיקר מעלתו היא והריחו ביראת הוי', ובנוגע לפעולתו של משיח, שאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, קשורים זה בזה. כי, ענין מורח ודאין היינו שלא למראה עיניו ישפוט כפי שהאדם יראה לעינים12, שרואה רק את הענינים הגלויים, אלא באופן שיודע את הענינים והסיבות שהביאו את האדם למצבו הבלתי רצוי, וכמאמר13 אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, והרי אמיתית ענין זה הוא כשמגיע עד בחי' העצם. וכמשנת"ל שהמעמד ומצב דכחות הגלויים אינו הוראה על העצם14, וכפי שמצינו בר' יוחנן בן זכאי, שאף שלא הניח וכו'15, מ"מ, מצד גודל ענוותנותו אמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי16. ולכן כדי שיהי' אמיתית המשפט, צריך לידע כל הענינים עד לבחי' העצם, ודוקא אז יכול להיות ושפט בצדק דלים. וזהו ענין מורח ודאין, לפי שענין הריח נוגע בעצם הנפש, כמשנת"ל17 שהחוטם הוא שער המוח דהיינו פנימיות המוחין, ובפרט ע"פ המבואר באד"ר18 שהנקב השמאלי שבחוטם מגיע בבחינת חיין דחיין, בחינת פנימיות עתיק, שזהו העצם. ולכן, ע"י ענין הריח הרי הוא מגיע לידע את כל עניני הזולת עד להעצם שלו. וזהו גם הענין דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, דכיון שהמשפט דמשיח יהי' מצד העצם, לכן יפעל ענין התשובה גם בצדיקים, שהרי הכחות הגלויים אינם מורים על מצב העצם, דאף שהכחות הגלויים הם בטוב, מ"מ אפשר שהעצם הוא בעמקי הקליפות (כדמוכח ממאמר ריב"ז הנ"ל), ולכן צריך להיות ענין התשובה גם בצדיקים.

אמנם עדיין צריך להבין, דבשלמא בצדיקים סתם, דהיינו צדיקים מצד הכחות הגלויים, הנה כיון שכחות הגלויים אינם הוראה על העצם, לכן צריך להיות אצלם ענין התשובה. אבל הענין שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא קאי על כל הצדיקים, גם צדיקים שמצד העצם, שלכן מביאים דוגמא לזה ממשה רבינו שקודם הסתלקותו הגיע למעלת התשובה19, לפי שהאיר בו הגילוי דמשיח, ובודאי שמשה רבינו הי' צדיק גם מצד העצם, שהרי אי אפשר לומר ח"ו וח"ו שהעצם שלו הי' בעמקי

52

הקליפות, ובודאי הי' העצם שלו בדרגא הכי נעלית בקדושה. ואינו מובן מהו ענין התשובה במדריגה זו. ואף שנת"ל שענין התשובה היינו שאינו שבע רצון ממצבו הקודם, שענין זה שייך גם בצדיקים, דלהיות שעצם הנפש היא תמיד בדביקות בעצמות א"ס ב"ה, כמ"ש20 ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, והרי אוא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה עד אין קץ21, לכן ענין התשובה הוא תמידי, שבכל מדריגה שעומד רוצה לעלות למדריגה נעלית יותר, מ"מ, עדיין אינו מובן, שהרי ענין זה בכללותו ישנו גם לפני ביאת המשיח, וא"כ מהו גודל החידוש שבזה (אַזאַ געוואַלדיקע זאַך) שיתחדש ע"י משיח דוקא.

ג) אך הענין הוא22, דהנה, כללות עבודת הבירורים הוא לאכללא שמאלא בימינא23, שזהו כללות ענין התורה, לברר ולהעלות את כל הדברים הבלתי רצויים שמצד השמאל, שיתכללו בימין. ויש בזה ב' אופנים, אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא, ובכל אחד מהם יש מעלה לגבי זולתו. דהנה, העבודה דאתכפיא היא ע"י שהטוב מתלבש בזרע ולוחם עמו. והו"ע עבודת הבינונים24, שהיא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך25. שהעבודה היא בדרך מלחמה, וכמ"ש26 ויאבק איש עמו, שעי"ז הרע מתבטל, בששים או באלף או ברבבה27. ומעלת העבודה באופן זה היא שעל ידה הנה הרע עצמו מכיר ויודע את מעלת הטוב, ושצריך להיות טוב, ומסכים להעשות טוב. אבל מ"מ, החסרון בזה הוא שהרע עצמו אינו מתהפך לטוב, ואין זה אלא שנתבטל מצד הטוב, אבל הרע עצמו נשאר במהותו הקודם. ועוד חסרון בזה, שבכדי לברר את הרע צריך הטוב להתלבש בהרע, שהרי המברר צריך להתלבש בלבושי המתברר, ועי"ז פועל הרע חלישות בהטוב, שהטוב יודע ממציאות הרע כו'. ודוגמא לדבר מהמתקת מים מרים עי"ז שמוסיפים בהם ריבוי מים מתוקים. והרי מובן בפשטות שהמים הרעים לא נתהפכו למים מתוקים, אלא נשארו במהותם הקודם, ורק שנתבטלו מצד ריבוי המים המתוקים. וכמו"כ מובן שהמים המרים פועלים חלישות במים המתוקים, שמתיקותם אינה כמו

53

שהיתה מקודם, שהרי יש בהם קצת תערובת מים מרים. אמנם העבודה דאתהפכא היא, שמצד ריבוי גילוי אור שהוא אור נעלה ביותר, הנה הרע עצמו מתהפך לטוב. והמעלה באופן זה היא, שהרע עצמו נעשה טוב (ולא רק שנתבטל מצד הטוב), ועוד זאת, שאינו פועל חלישות בהטוב, שהרי הטוב אינו מתלבש בו כדי להפכו, אלא הוא מתהפך בדרך ממילא ע"י גילוי אור נעלה ביותר. אך החסרון בזה הוא, שהרע מצד עצמו אינו יודע ומכיר בכך, דכיון שהפיכתו לטוב היא ע"י גילוי אור נעלה, הרי הרע עצמו אינו מסכים להיות בטל אל הטוב, אלא שמתהפך בדרך ממילא ע"י גילוי האור.

ויובן ע"פ משל28 מבית משפט שיש בו קטיגור וסניגור, שביטול הקטיגור יכול להיות בב' אופנים. הא', ע"י טענות הסניגור, שטוען טענותיו לזכות עד שטענותיו פועלות לא רק על השופטים אלא גם על הקטיגור, שמצד הטענות מתבטל הקטיגור. ומובן, שאין זה באופן שהקטיגור מתהפך לטעון לזכות, כי אם שמצד טענות הסניגור מסתתמין טענותיו ואינו טוען לחובה. ועוד מובן, שבאופן כזה נעשה חלישות בסניגור, כיון ששומע לשעה קלה עכ"פ את טענות הקטיגור, שאז שומע שאף שהוא טוען לזכות, מ"מ יש אחר שטוען לחובה. אך יש אופן נעלה יותר בביטול הקטיגור, והוא ע"י הגילוי דבאור פני מלך חיים29, והיינו, כאשר המלך נכנס לבית המשפט, דאז מתבטלים הן הקטיגור והן הסניגור (עס ווערט אויס קטיגור און אויס סניגור), וגם הקטיגור טוען סניגוריא. אמנם, אף שבאופן זה הנה הקטיגור עצמו נעשה סניגור, הרי ענין זה הוא רק מצד גילוי אור פני המלך, ולא מצד עצמו כלל, שהרי אינו מבין ומשיג את אור פני המלך, אלא שמתבטל בדרך ממילא מצד גילוי אור פני המלך, ואילו מצד עצמו הרי הוא נשאר קטיגור.

אמנם יש עוד אופן באתהפכא שיש בו ב' המעלות, שהרע מתהפך לטוב לגמרי, וענין זה נעשה גם מצד עצמו, ולא רק מצד הגילוי מחוץ הימנו. והיינו כאשר הרע עצמו משיג ומכיר (דערהערט) שהוא רע, וצר לו (עס ווערט אים איינג) ממעמדו ומצבו, ולכן יוצא מהרע שלו ומתהפך לטוב. וענין זה הוא ע"י גילוי ההעלם העצמי, והיינו, שאין זה ענין של גילוי אור, וכמו באור פני מלך חיים, אור דייקא, שהוא זיו והארה בלבד, אלא בחי' העלם העצמי, שזהו מצד עצמיות המלך.

54

ד) וזהו מ"ש30 ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. ובענין העץ מצינו ב' דעות. דעת הזוהר31 שעץ קאי על התורה, כמ"ש32 עץ חיים היא למחזיקים בה, ודעת המדרש33 שעץ זה הרדופני הי', שהוא סם34. וב' דיעות אלו הם ב' האופנים הנ"ל באתהפכא. דהנה, לכל הדיעות לא נתבטלו המים הרעים ע"י הוספת ריבוי מים טובים (שאז אינם משתנים בעצם מהותם, כנ"ל), כי אם, שע"י השלכת העץ נתהפכו המים המרים עצמם, וכמ"ש וימתקו המים. אלא שבזה גופא יש ב' דעות. לדעת הזוהר שעץ קאי על תורה (שהתורה היא אילנא דחיי, שאינו שייך לאילנא דמותא, ואינו שייך לתערובת טוב ורע), נמצא, שהמתקת המים היתה ע"י גילוי האור דתורה, שמצד גילוי זה נהפכו המים המרים למים מתוקים. אמנם לדעת המדרש שהעץ עצמו הוא עץ מר, נמצא, שפעולת השלכת העץ במים היתה לגלות במים את המרירות שלהם כו', ועי"ז נעשית ההמתקה מצד המים המרים עצמם. ואף שענין זה נעשה ע"י משה דוקא, כמ"ש ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, הרי זה לפי שהרע מצד עצמו אינו שייך שירגיש שהוא רע, אלא צ"ל גילוי מלמעלה דוקא, אך מ"מ אין זה ענין של גילוי האור, אלא הפעולה היא להורות להם את המרירות שלהם, שעי"ז הנה הרע עצמו יוצא ממציאותו ומתהפך לטוב. והיינו, שאין זה ענין של גילוי אור, כי אם, גילוי ההעלם העצמי, סתימו דכל סתימין, דכתיב בי'35 ישת חושך סתרו.

ה) וביאור הענין בעבודת האדם, דהנה כתיב36 חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, וקאי על הנשמה כמו שהיא למעלה, שמשגת אלקות ועומדת באהבה ויראה, ואינה יודעת כלל אודות ענינים אחרים זולת אלקות. אמנם בירידתה למטה להתלבש בגוף ונפש הבהמית, שייכת היא כבר לשכל אנושי, להשיג דבר גשמי, ולמטה מזה, שע"י ירידת הנשמה בגוף נעשה ההעלם בב' ענינים. הא', שהגוף מעלים על אור הנשמה, והב' הוא העלם הגוף עצמו. והם ב' הענינים שישנם בחושך, היותו העדר האור, והיותו בריאה בפני עצמה. והיינו, שההעלם על אור הנשמה הו"ע דהעדר האור, והעלם הגוף עצמו הו"ע שהחושך הוא בריאה בפ"ע. דהנה, העדר האור שייך רק כשיש מציאות של אור, ואז פועל החושך העדר האור או

55

חלישות והתעלמות באור, ומזה מובן שהעלם הגוף עצמו אינו יכול להיות ענין של העדר האור, שהרי יצירת הגוף קדמה ליצירת הנשמה37, וזהו גם ששרש הגוף אינו מבחי' האור, כי אם מבחי' הרשימו38. אלא העלם הגוף עצמו הו"ע שהחושך הוא בריאה בפ"ע.

והנה בב' עניני חושך הנ"ל צריכה להיות העבודה דאתכפיא והעבודה דאתהפכא. דהעבודה דאתכפיא היא העבודה שע"פ טעם ודעת, והיינו, שע"י ריבוי אופני ההתבוננות שנתבארו בספרים, ובפרט בספרי חסידות, פועלים על הרע שמתבטל לטוב. והעבודה דאתהפכא היא באופן שאינו רוצה להכנס כלל בטענות ומענות כו', ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר39 בשם כ"ק אדמו"ר הזקן: אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין נפרד מאלקות. וכללות ענין זה הוא מצד הכחות שנותנים מלמעלה, כחות וואָס אַ רבי גיט, היינו, שאין זה מצד יגיעת עצמו (אויסגעהאָרעוועטע כחות), אלא כחות שהרבי נתן לו, ומצד כחות אלו אינו נכנס בעניני טענות כלל. אמנם יש ענין נעלה עוד יותר באתהפכא, שבא מצד גילוי ההעלם העצמי. וענין זה הוא למעלה מכל גדר הבנה וכו', שאין לנו בזה לא הבנה והשגה ולא הכרה והרגשה, לא בפנימיות ולא בדרך מקיף, אלא שמצד דביקות הנשמה בעצמות ומהות א"ס ב"ה לא מונעים ממנו שום ענינים, ונותנים לו גם את גילוי ההעלם העצמי, שאינו יכול להיות נמשך לא בכחות פנימיים ולא בכחות מקיפים. וענין זה בא לידי ביטוי בהרגש דרע ומר עזבך את הוי' אלקיך40. והיינו, שאף שאן לו ידיעה כלל בהוי' אלקיך, ואינו יודע כלל מעניני קדושה, מ"מ הרי הוא מרגיש אשר רע ומר עזבך את הוי' אלקיך, ועוד זאת, שאפילו אינו יודע מפני מה הוא רע ומר, ומ"מ מרגיש שזהו רע ומר, ומרגיש שזהו"ע הנוגע בעצם נפשו בזה ובבא, ואי אפשר שיהי' כן הלאה, ובהכרח שיהי' אסורה מכאן41, דאף שאינו יודע מהו להתקרב לשם41, מ"מ יודע הוא שאי אפשר להמשיך באופן כזה. ודוקא בעבודה זו מתגלה ההעלם העצמי, להיות שבעבודה זו הגוף עצמו נהפך לטוב, והיינו, שסיבת הפיכתו לטוב אינה מצד גילוי האור אלא מצד הגוף עצמו, וענין זה הוא מצד גילוי ההעלם העצמי, כיון שגילוי היש האמיתי הוא ביש הנברא דוקא42.

56

ו) ובזה יובן43 ענין משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. דהנה, החידוש דימות המשיח הוא שהיש עצמו יתהפך לטוב, ומצד עצמו דוקא. וזוהי מעלת הגילוי דמשיח על הגילוי דקריעת ים סוף, דעם היות שגם בקרי"ס הי' הפיכת החושך לאור, שהחושך עצמו האיר, כמ"ש44 ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, מ"מ, ענין זה הי' מצד גילוי אור45, כמאמר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה46, אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר47, שגילוי זה האיר את החושך. אמנם לעתיד לבוא כתיב48 ולילה כיום יאיר, היינו, שאע"פ שלילה הוא חושך, מ"מ, כיום יאיר מצד עצמו. וענין זה יכול להיות ע"י הגילוי דיש האמיתי דוקא, שזוהי מעלת הגילוי דלעת"ל, משא"כ בקרי"ס שהי' רק גילוי בחי' האין של יש האמיתי. וזהו גם החידוש דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. דהנה, גם צדיק עובד ה' באהבה רבה בתענוגים הרי הוא בבחינת יש49, יש מי שאוהב50, דאף שהישות היא מה שאוהב, מ"מ ה"ה בבחינת יש. והחידוש דמשיח שיפעל שגם צדיקים יבואו לענין התשובה הוא, שהצדיק ירגיש את ישותו ובמילא ירצה לצאת מישותו, והיינו, לפי שיתגלה ביש הנברא בחי' היש האמיתי שאין זולתו.

ז) וע"פ כל הנ"ל יובן ענין ויאמר לו יהונתן מחר חודש גו'. דהנה מחר חודש הוא ענין חידוש הלבנה, שהוא בדוגמת הגילויים דלעתיד לבוא, כמו שאנו אומרים בברכת קידוש לבנה שיהי' אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית51 כמו שהיתה קודם מיעוטה וכו'. וזהו גם דיוק הלשון מחר חודש, ע"ד מארז"ל52 היום לעשותם53 למחר לקבל שכרם. והיינו, שכללות העבודה בזמן הזה היא ע"ד עבודת ערב ראש חודש, שבזה תלויים כל הגילויים דלעתיד54, שזהו"ע מחר חודש. וענין זה נרמז גם בפרטי הענינים שאמר יהונתן לדוד, אם החצים ממך והנה שלום לך אין דבר חי ה' ואם החצים ממך והלאה לך כי שלחך ה'. דהנה, ענין יריית החצים ע"י הקשת מורה על כללות ענין עבודת הבירורים,

57

כמבואר בהוספות לתורה אור55 שהמשיכה בקשת היא כדי שהחץ יהי' נזרק רחוק יותר, דככל שמושך הקשת למטה יותר הולך החץ רחוק יותר, וכ"ה בעבודת הבירורים (העבודה דאור חוזר), שההתעסקות עם המטה ביותר מגעת למעלה יותר. וזהו מה שאמר יהונתן לדוד, אם החצים ממך והנה, היינו שהי' כבר גמר עבודת הבירורים, אז שלום לך, דהיינו שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה56, אין דבר, אין יותר עבודה דבירורים, חי הוי', ואפשר להיות כבר הגילוי דיום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים57. אך אם החצים ממך והלאה, שעדיין לא נגמרו הבירורים, אזי לך כי שלחך הוי', לך ועסוק בעבודת הבירורים, ואל תאמר מאין תיקח כח על זה, כי שלחך הוי', היינו שאינך עושה זאת בכח עצמך אלא בשליחותו של הקב"ה, שהרי כל ענין העבודה הוא שליחותו של הקב"ה, ע"ד מארז"ל58 הוו מכבדין את המצוות שהן שלוחי. וענין זה גופא (אם נסתיימה עבודת הבירורים) הי' יהונתן צריך לברר אצל שאול דוקא. דהנה, ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, מינוי מלך וכריתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה59. וכיון שבשאול נתקיימה המצוה הראשונה דמינוי מלך, להיותו המלך הראשון בישראל, ואם הי' מוחה זרעו של עמלק הי' נעשה אז גם ענין בנין בית הבחירה [ורק מפני שלא הכרית זרע עמלק והחי' את אגג60 נעשה כל אריכות הגלות], לכן הי' צריך לברר אצלו דוקא אם כבר נסתיימה עבודת הבירורים, כי אצלו הי' ענין הבירורים כו'. והסימן על זה הי' ענין הקשת דוקא. והענין בזה61, דהנה איתא בזוהר62 לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין כו' וכדין צפי לי' למשיח. ולכאורה אינו מובן, הרי קשת היא אות ברית שלא יהי' מבול63, שהצורך בסימן זה הוא ענין בלתי רצוי, ולכן אמר רשב"י שא' ממעלותיו היא שלא נראתה הקשת בימיו64, וא"כ, מהי השייכות דקשת לרגליו של משיח. אך הענין הוא, שהדיוק הוא בענין הקשת בגוונין בהירין דוקא, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ65 שהו"ע גילוי פנימיות עתיק, שעי"ז הנה החושך עצמו מאיר, שזהו שהעננים עצמם

58

גורמים לריבוי הגוונים, בדוגמת הגילוי דלעת"ל שלילה כיום יאיר. ולכן, כד יתחזי קשת בגוונין נהירין אזי תצפי לרגלי דמשיחא. אמנם הדיוק בזה הוא צפה לרגלי דמשיחא, כי, ענינו של משיח עצמו הוא שהחושך יאיר מצד עצמו כנ"ל, משא"כ ענין הקשת בגוונין בהירין הרי הארת החושך היא מחמת ריבוי ותוקף אור השמש, ולכן הרי זה רק בבחי' רגלי משיחא. ומסיים66 וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל. דהנה, יהונתן בן שאול הו"ע ההשגה, שזהו"ע שאול מרחובות הנהר67, בחינת בינה. משא"כ דוד ענינו הוא שהקים עולה של תורה68, ועולה של תשובה69, קבלת עול דוקא. וזהו עד דוד הגדיל, עד שיהי' בגלוי הענין דהגדיל והפליא הוי' לעשות בארץ70, גילוי ההעלם העצמי, במהרה בימינו.

**********


1) מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו – ד"ה והניף דאחרון של פסח.

2) שמואל-א כ, יח.

3) ראה ב"י לטור או"ח סרפ"ג. שו"ע אדה"ז או"ח שם. – מתוד"ה כיון – מגילה כג, א.

4) שו"ע או"ח סתרפ"ד ס"ג.

5) ראה תוד"ה הדר – שבת כג, ב. אור זרוע ח"ב סי' שצד.

6) שמואל-א שם, כא-כב.

7) בד"ה והניף (לעיל ע' 30 ואילך).

8) ישעי' יא, ג.

9) סנהדרין צג, ב.

10) ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב.

11) לעיל ע' 37 – ע"פ המשך תער"ב ח"א פרכ"ב.

12) שמואל-א טז, ז.

13) אבות פ"ב מ"ד.

14) לקו"ת ויקרא בהוספות נ, סע"ד. מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שט. נעתק (עם הגהות) באוה"ת ר"פ פינחס (ע' א'נט ואילך), ובד"ה אך בגורל תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו ע' קעא). רד"ה אשרנו תרצ"ו (סה"מ תרצ"ו ע' 50), ובהנסמן שם הערה 1.

15) סוכה כח, א.

16) ברכות כח, ב.

17) בד"ה והניף (לעיל ע' 31 ואילך).

18) בזח"ג קל, ריש ע"ב.

19) ראה לקו"ת שמע"צ שבהערה 10. ועוד.

20) ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.

21) ראה תקו"ז תנ"ז בסופו. זוהר חדש יתרו לד, סע"ג. ועוד.

22) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב ח"ג ע' א'שו ואילך. שם ע' א'שטו ואילך. ע' א'שכא ואילך. וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי במדבר ח"ב ע' תפו ואילך.

23) ראה זח"ג קעו, א. קעח, א.

24) ראה תניא פכ"ז.

25) תניא רפי"ד.

26) וישלח לב, כה.

27) ראה תניא פ"י. הובא בהמשך תער"ב שם ע' א'שטז.

28) ראה המשך תער"ב שם ס"ע א'שטו ואילך (ומציין שם לזח"ב ס, ריש ע"ב). ע' א'שיז ואילך.

29) משלי טז, טו.

30) בשלח טו, כג-כה.

31) ח"ב ס, ריש ע"ב.

32) משלי ג, יח.

33) שמו"ר פכ"ג, ג. פ"נ, ג.

34) ראה מתנות כהונה לשמו"ר פ"נ שם.

35) תהלים יח, יב.

36) מלכים-א יז, א (ראה לקו"ש חכ"ה ע' 147 הערה 53).

37) ראה תו"א בראשית ג, ד ואילך.

38) ראה סידור (עם דא"ח) קסו, א. סה"מ עת"ר ע' כז. ה'שי"ת ע' 59.

39) סה"מ תרפ"ד ע' רטו. ע' רמג. ה'שי"ת ע' 115. ע' 117. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' שפד. הועתק ב"היום יום" כה תמוז.

40) ירמי' ב, יט.

41) לשון פרש"י שמות ג, ג.

42) ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג. סה"מ תרס"א ע' קצא ואילך.

43) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ע' א'שמב ואילך.

44) בשלח יד, כ.

45) המשך תער"ב שם ע' א'שכג; א'שכח.

46) הגש"פ פיסקא מצה זו.

47) שם פיסקא ויוציאינו.

48) תהלים קלט, יב. וראה המשך תער"ב שם ע' א'שמה.

49) ראה תניא פל"ה (מד, סע"א). פל"ז (מח, סע"א).

50) ראה תו"א קיד, ד.

51) ישעי' ל, כו.

52) עירובין כב, א. ע"ז ג, א. פרש"י ס"פ ואתחנן.

53) ואתחנן שם.

54) ראה תניא רפל"ז.

55) קג, א.

56) לשון חז"ל – סנהדרין צט, ב.

57) תמיד בסופה.

58) תנחומא ויגש ו. וראה לקו"ת ויקרא ב, א.

59) סנהדרין כ, ב.

60) שמואל-א טו, ט.

61) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ע' א'שה-א'שו.

62) ח"א עב, ב.

63) נח ט, יב ואילך.

64) ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב.

65) ראה אוה"ת נח ע, ב ואילך. וראה אוה"ת בראשית כא, ב ואילך. נח ח"ג תרנב, א ואילך.

66) שמואל-א כ, מא.

67) עץ חיים שער ח (שער דרושי הנקודות) פ"ד.

68) ראה במדב"ר פי"ח, כא. מדרש שמואל פכ"ט. תדא"ר רפ"ב.

69) מו"ק טז, ב. וראה מפרשים לבמדב"ר שם.

70) ע"ד לשון אדה"ז באגרתו – אג"ק ח"א ע' צז-צח.