בס"ד. שיחת יום א' דחג השבועות, ה'תשי"א.

125

– לאחר תפלת מנחה –

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1 אודות הצמח-צדק שביום ראשון דחג השבועות הי' אצלו "אַ נגלה טיש"2.

– הסדר הי' שהרבנים ומורי-הוראה שלא היו יכולים להשאיר את קהילותיהם לחג הפסח או לחג הסוכות, בגלל ריבוי השאלות כו', היו רגילים לבוא לליובאוויטש לחג השבועות. בעת הסעודה החלבית היו הרבנים מציעים בפני הצ"צ שאלותיהם בעניני הלכה, ובמשך חמישים רגעים הי' הצ"צ משיב על כל שאלותיהם.

ובכדי לקיים ("אָנהאַלטן") מנהג זה – ברצוני לומר איזה ענין בנגלה דתורה.

ב. בנוגע לסדר נתינת תורה שבכתב – יש פלוגתא במסכת גיטין3 אם "תורה מגילה מגילה ניתנה", "כשנאמרה פרשה למשה הי' כותבה, ולבסוף מ' שנה, כשנגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידין ותפרן"4, או ש"תורה חתומה ניתנה", "גמורה ומסויימה ושלימה", ו"לא נכתבה עד סוף מ', לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושני', היו סדורות לו על פה עד שכתבן"4.

אמנם, בנוגע לעשרת-הדברות שנאמרו במעמד הר סיני – כיון שהלוחות שעליהם נכתבו עשה"ד לא ניתנו למשה אלא לסוף ארבעים יום, נמצא, שבמעמד הר סיני היו עשה"ד בגדר של תורה שבעל-פה.

ג. והנה, בנוגע לאופן לימוד תורה שבע"פ – מביא רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה5 שמצינו פלוגתא בפוסקים אם עיקר החיוב הוא לידע פסקי ההלכות עצמם, אפילו ללא טעמים, או שהחיוב הוא לידע גם טעמי ההלכות, לסבור ולפלפל בהם:

126

דעת הרא"ש6 – שהחיוב הוא לידע גם טעמי ההלכות, לסבור ולפלפל בהם, ועד כדי כך נוגע לימוד טעמי ההלכות, שלולי זאת אי-אפשר לפסוק הלכות, כמאמר חז"ל7 שה"מורין הלכה מתוך משנתן" (משנה לבדה, פסקי הלכות ללא טעמים) נקראים "מבלי עולם", "דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה"8.

אבל לדעת הרמב"ם – עיקר החיוב הוא לידע פסקי ההלכות, אפילו ללא טעמים, כדמוכח מזה ש"חיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ועשאו להורות מתוכו לבדו, כמ"ש בהקדמתו שם שלא יצטרך אדם לחיבור אחר בעולם כו' שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ כו'"9 [ומטעם זה כותב בהקדמתו לחיבורו10 "כל המצוות שניתנו לו למשה בפירושן ניתנו, שנאמר11 ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה" – שזוהי דרשת חז"ל במסכת ברכות12, אלא, שהרמב"ם השמיט סיום הדרשה על סיפי' דקרא: "(אשר כתבתי) להורותם זה גמרא" ("סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה"13), כיון שעיקר החיוב הוא לידע פסקי ההלכות, אפילו ללא טעמים, ע"י לימוד המשנה לבד, "והמצוה זו משנה"], והטעם שה"מורין הלכה מתוך משנתן" הם "מבלי עולם", הוא, מפני ש"יש משניות הרבה דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותי'"8, וטעם זה אינו שייך בנוגע לחיבורו של הרמב"ם, "שחיברו מתוך מסקנת התלמוד"9.

ד. החילוק בין שני האופנים הנ"ל בלימוד תושבע"פ מתבטא גם בהחילוק שבין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי – שתלמוד בבלי עיקרו הפלפול בקושיות ופירוקים בעומק הסברות וטעמי ההלכות, משא"כ תלמוד ירושלמי עיקרו הלכות פסוקות.

ומזה מובן שיש מעלה בלימוד הלכות פסוקות לגבי לימוד טעמי ההלכות והפלפול בעומק הסברות – כידוע14 גודל מעלת לימוד תלמוד ירושלמי לגבי תלמוד בבלי.

127

ויש להוסיף ולהעיר מהמבואר בהמשך תרס"ו15 שבלימוד הטעמים והסברות גופא יש ב' אופנים: אופן הא' – שמתייגע בעיון רב לידע ולהשיג הטעם והסברא מצד עצמה, ואופן הב' – שהוא טוב יותר ומגיע למעלה יותר – שעיקר היגיעה והעיון היא לא רק לידע ולהשיג השכל, אלא שפסק ההלכה יהי' מכוון לאמיתת רצון העליון, שלימוד זה הוא מתוך יראה וקבלת עול דוקא, ועי"ז מכוין לאמיתתה של תורה.

ומכל זה מובן גודל העילוי דלימוד וידיעת הלכות פסוקות (שיטת הרמב"ם) – שזהו הלימוד מתוך קבלת עול לידע אמיתית רצון העליון שבהלכות התורה.

ה. ע"פ האמור לעיל יש לבאר מ"ש בגמרא16 ש"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר . . אי לאו האי יומא דקא גרים כו'" – שרב יוסף דוקא מדגיש המעלה המיוחדת של "האי יומא" דמתן-תורה:

איתא בגמרא17 ש"רב יוסף סיני" (ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"18), ו"רבה עוקר הרים" ("חריף ומפולפל בתורה"18), כלומר, מעלתו של רבה היא בחריפות ופלפול, ואילו מעלתו של רב יוסף היא בידיעת ההלכות.

וכיון שעיקר מעלתו של רב יוסף היא (לא בהפלפול בטעמי ההלכות, אלא) בידיעת ההלכות עצמם, לכן מדגיש רב יוסף את מעלת היום דמ"ת, "האי יומא" דייקא, שביום זה נאמרו עשה"ד בלבד, שהם דברים פשוטים19, גם מפני היותם הלכות ללא טעמים [שהרי כל עניני התורה, כולל גם הטעמים על פרטי הענינים דעשה"ד, למד משה מהקב"ה במשך הארבעים יום, ואילו ב"האי יומא" נאמרו רק עשה"ד, הלכות ללא טעמים]20, שזוהי מעלתו של רב יוסף, "סיני", ידיעת ההלכות.

**********


1) ראה "רשימות" חוברת ח (יומן ג) ע' 15. סה"ש תרצ"ו ע' 137 ואילך. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ס"ע קעא ואילך.

2) כלומר, שהי' מדבר בהסעודה ענינים בנגלה דתורה (המו"ל).

3) ס, א.

4) פרש"י שם.

5) רפ"ב בקו"א.

6) בתשובה כלל לא ס"ט.

7) סוטה כב, א.

8) פרש"י שם.

9) קו"א שם.

10) וראה גם בהקדמתו לפירוש המשניות.

11) משפטים כד, יב.

12) ה, א. ושם: "לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה כו'".

13) פרש"י שם.

14) ראה שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו ע' צ ואילך. סה"מ תש"ח ס"ע 121 ואילך.

15) ע' תו ואילך.

16) פסחים סח, ב.

17) ברכות והוריות בסופן.

18) פרש"י הוריות שם.

19) כהקושיא שהובאה בדרושי חסידות (לקו"ת במדבר יב, ג. טו, סע"ג. ובכ"מ) למה הוצרך להיות ה"רעש" ד"קולות וברקים" בעת אמירת עשה"ד שאינם אלא דברים פשוטים.

20) מלבד הדיבור דשבת, שבו נאמר גם טעם (בקיצור עכ"פ) – "כי ששת ימים וגו'" (יתרו כ, יא).