בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"א.

142

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, וצוה לנגן.

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לאחל בברכתו לקראת חג השבועות: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ויש לומר הביאור בנוסח זה:

מתן תורה – להיותו באופן ש"כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו כו'"1 ("קבלוה באונס"2), אין זה באופן של שמחה.

[וכמודגש גם בנוסח התפלה והקידוש, שרק ביו"ט שחל בשבת אומרים "באהבה מקרא קודש", משא"כ ביו"ט בחול אין אומרים "באהבה" – כי, "מקרא קודש דשבת קבלו עליהם ישראל באהבה במרה קודם שבאו לסיני ולא כפה עליהם הר כגיגית, אבל שאר המצוות קבלו עליהם בסיני וכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית"3, ובמילא אין זה באהבה].

וגם: כיון שמתן תורה הוא מלמעלה למטה, אין זה באופן של פנימיות.

ולהעיר גם מהמבואר במדרש4 ש"לימות המשיח יהיו נישואין", אבל מתן תורה הו"ע של אירוסין בלבד ("של העולם הזה אירוסין היו"):

החילוק שבין אירוסין לנישואין הוא – שבאירוסין רק "אסר לה אכו"ע"5, והוא רק באופן מקיף6, ואילו היחוד בפנימיות נעשה ע"י הנישואין דוקא, כמ"ש7 "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – ע"י ענין לידת הולד8.

ואף שענין הנישואין (יחוד בפנימיות) יהי' רק לעתיד לבוא – הרי ההכנה וההקדמה וההכשרה לזה צריכה להיות גם בזמן הזה. וע"ד הידוע

143

בנוגע לקיום המצוות, שענינם הוא להוסיף אורות באצילות, אלא שעכשיו הרי זה בהעלם9, וההתגלות תהי' לעתיד לבוא.

וזהו תוכן ברכתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – ברכה של צדיק, שאינה ברכה בעלמא, אלא גם נתינת-כח – שקבלת התורה תהי' (לא מתוך כפי', אלא) בשמחה, וכאשר קבלת התורה תהי' בשמחה, שפורצת גדר10, אזי תוכל להיות (לא רק מלמעלה למטה, אלא גם) קבלה בפנימיות.

ועי"ז זוכים לשלימות הענין דקבלת התורה בפנימיות – ענין הנישואין דלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

***

ב. לקראת חג השבועות יצאו-לאור שני מאמרים של כ"ק מו"ח אדמו"ר11,

– המאמרים יצאו-לאור בעוד מועד12, כך, שבודאי למדו אותם בכל מקום, הן על אתר, הן מחוץ לעיר, בכל המדינות, מעבר לים, וגם באה"ק ת"ו –

והמאמר השני מיוסד על מארז"ל13 אלפיים שנה קדמה תורה לעולם.

כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר מאמר ד"ה אלפיים שנה קדמה תורה לעולם.

***

ג. שאלו אצלי מהו החידוש דמתן תורה. – כיון שהשואלים היו כאלה שלא היו שייכים להבין תוכן הענין ד"ואהי' אצלו אמון", "ואהי' שעשועים יום יום"14, ככל פרטי הענינים האמורים לעיל (בהמאמר15) – הסברתי להם, שמתן תורה פעל החיבור של הנבראים עם הבורא.

והענין בזה:

נברא ובורא – רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק, ובמילא, לא יתכן

144

בשום אופן שהנברא יתעלה אל הבורא. משל למה הדבר דומה – לשני דברים שביניהם פעורה תהום, שאין אפשרות בשום אופן לעבור אותה.

בנבראים גופא – יש גם סוגים שונים שרחוקים זמ"ז, אבל אעפ"כ, יש איזה קשר ושייכות ביניהם. ולדוגמא: ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר – עם היות שיש ריחוק הערך ביניהם, יש גם שייכות ביניהם, שהרי, הדומם מביא תועלת אל הצומח, הצומח מביא תועלת אל החי, והחי אל המדבר, שמזה גופא מוכח שיש איזו שייכות ביניהם, ולא עוד אלא שעי"ז שהדומם משמש את המדבר, מתעלה הדומם – במדה מסויימת – לדרגת המדבר16.

משא"כ נברא ובורא – אין ביניהם ערך ושייכות כלל, ואין שום אפשרות שנברא יתעלה אל הבורא.

אמנם, במתן תורה נעשה חידוש הכי גדול – חיבור הנברא עם הבורא, שע"י התורה יכולים הנבראים להתעלות אל הבורא.

ואף שגם לפני מ"ת היו בעולם נשמות, שהם אלקות, הרי, הנשמות הם כפי שאלקות נעשה בבחי' נברא או כפי שאלקות נעשה בבחי' יש (כב' הלשונות בדרושי חסידות17), משא"כ התורה, גם בהיותה למטה הרי היא אלקות ממש, ולכן, על ידה דוקא נעשה החיבור של הנבראים עם הבורא.

*

ד. מהטעמים18 שהתורה ניתנה במדבר דוקא, להורות וללמד19, שכשם שהמדבר הוא "מקום הפקר"20, ללא בעל-הבית, כך גם בנוגע לתורה – שאין עלי' בעל-הבית, ובמילא שייך כאו"א מישראל אל התורה, וכאשר הוא לומד את התורה – נעשית היא שלו21 ("ווערט די תורה זיינע").

אמנם, עדיין צריך ביאור:

הלימוד וההוראה האמורה מנתינת התורה במדבר (שהוא מקום

145

הפקר) – מהוה הסברה לנתינת התורה במקום שאינו כפוף למרותו של אדון, אלא ב(מדבר שהוא) מקום הפקר; אבל אין טעם זה מספיק לבאר מדוע ניתנה התורה במדבר שממה דוקא ("אין אַזאַ וויסטן מדבר"), ובלשון הכתוב22 "ארץ צי' ועיף בלי מים", מקום שהי' נעדר לבושים, אכילה, ואפילו מים, שלכן, בהיותם במדבר היו הלבושים גדלים עמהם (כדאיתא במדרשי חז"ל23), ומזונם לא הי' אלא מן המן שירד להם מן השמים24, ומים נתן להם הקב"ה באמצעות סלע25 – במקום כזה דוקא ניתנה תורה?!

ובפרט ע"פ הידוע שבמשל של תורה – מכוונים כל פרטי המשל אל הנמשל26, ומכיון שלפי הסברה הנ"ל, ענין המדבר מהוה משל אל התורה (שכשם שהמדבר הוא מקום הפקר, כך התורה שייכת לכאו"א מישראל), צריך לומר, שכל הפרטים שהיו במדבר (שהוא המשל) קשורים ושייכים למתן תורה (שהוא הנמשל). ולכאורה, טעם הנ"ל אינו שייך אלא לפרט אחד במדבר (המשל) – שהוא מקום הפקר, ולא לפרטים הנוספים (האמורים לעיל) שהיו קיימים במדבר?

ה. ונקודת הביאור בזה – שנתינת התורה במקום שממה דוקא הנעדר מכל הצרכים הגשמיים הזקוקים לקיום האדם – באה להורות וללמד, שהאדם הלומד תורה צריך להסיר מלבו כל הדאגות ולסמוך לגמרי על הקב"ה שימלא כל צרכיו בגשמיות וברוחניות.

ובפרטיות יותר:

בנוגע לההתעסקות בלימוד התורה – ישנם כאלה המצדיקים את העדר התעסקותם בתורה בטענות ומענות שונות ומשונות, באמרם, שקיימות כמה מניעות המפריעות אותם מלימוד התורה, הן מניעות גשמיות והן מניעות רוחניות.

ולדוגמא – בנוגע למניעות ובלבולים רוחניים:

146

כאשר תובעים מבעל-עסק לקבוע עתים לתורה, טוען הוא, שאין זה ענינו: הוא בעל-עסק, ובמילא שייך הוא לנתינת הצדקה וענינים כיוצא בזה, אבל לא ללימוד התורה.

ובפרט שיודע הוא, אשר אחת מהעבודות המיוחדות השייכות לבעל-עסק היא ה"התנתקות" ("אָפּרייסן זיך") מעסקיו באמצע היום בשביל תפלת המנחה, כידוע27 שזוהי המעלה המיוחדת של תפלת המנחה, עד שאפילו "אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה"28, וכיון שכן – טוען הבעל-עסק – יש לו כבר ענין גדול ביותר, ומדוע דורשים ממנו ("פאַרוואָס יאָגט מען אים") להתעסק בלימוד התורה דוקא29?

ובדוגמת זה היא גם טענתו בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת:

כאשר תובעים מבעל-עסק לימוד פרשה חומש עם פירוש רש"י, ובפרט ("ווער רעדט נאך") השיעור בספר התניא – טוען הוא, אשר מכיון שתורת החסידות תובעת עבודה בסדר והדרגה, ימלא תחילה בשלימות כל עניניו, כולל ובמיוחד – העבודה דתפלת המנחה, עד שתהי' (כנ"ל) בדוגמת תפלתו של אלי' הנביא... ולאחרי זה – ימשיך לעלות לדרגא נעלית יותר בעבודתו. – הוא אינו משתמט ("ער זאָגט זיך ניט אָפּ"), חס ושלום, מלימוד חומש עם רש"י, או תניא, אלא שלדעתו צריך כל דבר להיות בעתו ("אַלץ מיט דער צייט"), לאחרי שיתפנה מכל שאר עניניו, בסדר מסודר.

ועד"ז הוא ביחס ליושב אוהל – בנוגע לעניניו:

כאשר תובעים ממנו העבודה ד"כל עצמותי תאמרנה"30, "לא ימוש וגו'"31, וכיוצא בזה, אינו משתמט מזה ("זאָגט ער זיך ניט אָפּ פון דעם"), אלא שטוען הוא, אשר לכל לראש יש צורך בהכנות לכך: בתחילה עליו לנוח ("פריער דאַרף ער זיך אויסשלאָפן") בכדי שיהי' מוחו רגוע, וכמו כן צריך לשמור את עצמו32, לאכול מאכלים מעודנים ("איידעלע מאכלים") וכו',

147

– כדאיתא באלשיך33 (ועד"ז בשו"ת הרמב"ם34) ש"התנאים הנאותים . . למדת החכמה . . אכילת ושתיית דברים דקים וטובים, כי המאכל הגס מקנה עביות וגסות במוח" –

ורק לאחרי כל זה – טוען היושב-אוהל – יתיישב הוא ללמוד באופן המתאים...

ו. וזהו הלימוד וההוראה מנתינת התורה במדבר, "ארץ צי' ועיף בלי מים" – שבנוגע ללימוד התורה צריך האדם לסמוך לגמרי על הקב"ה, שלכן, הרי למרות אשר נדמה לו להאדם הלומד שחסרים לו הצרכים הנדרשים עבור לימוד התורה (דוגמת המעמד ומצב במדבר שממה), צרכים גשמיים או צרכים רוחניים – אין לו להתחשב בכך, ועליו להתמסר לגמרי ללימוד התורה.

כלומר:

כשם שמתן-תורה בפעם הראשונה באה דוקא על ידי זה שיצאו בנ"י מארץ מצרים35 לתוך מדבר שממה, "ארץ לא זרועה"36, מבלי לדעת

148

במה וכיצד יסופקו צרכיהם ("ניט וויסנדיק ווי און מיט וואָס זיי וועלן אויסקומען"),

– וכפי שהי' בפועל, שהמן ניתן להם בזכות משה, עמוד הענן בזכות אהרן, והמים בזכות מרים37, זאת אומרת, שבכדי להשיג צרכיהם היו זקוקים לסמוך על זכותם של שלשה צדיקים38  –

ודוקא אז היו מוכנים וראויים לקבלת התורה;

עד"ז הוא גם הלימוד וההוראה לכאו"א מישראל, כולל ובמיוחד – ההוראה אלינו בזמננו זה, שצריכים להתיישב ללמוד תורה ("מען דאַרף זיך זעצן לערנען תורה"), ולסמוך לגמרי על הקב"ה, ואז ישפיע הקב"ה כל המצטרך בגשמיות וברוחניות39.

*

ז. דובר אודות החילוק שבין העומר שמתיר את החדש במדינה לשתי הלחם שמתירים את החדש במקדש, פרטי הביאורים בזה ע"פ נגלה דתורה, ותוכן ענינם בעבודת ה' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס40 בלקו"ש חל"ב ע' 134 ואילך.

*

ח. חג השבועות הוא יום ההילולא של הבעש"ט41.

פעם הסתפקו אם ההסתלקות היתה ביום ראשון של שבועות או ביום שני42. אבל, ממאמרו של רבינו הזקן43 אודות הסתלקות הבעש"ט "ביום הרביעי ניטלו המאורות", מוכח, שנסתלק ביום ראשון דשבועות, כיון שיום שני דשבועות לא יחול ביום רביעי (כידוע44 הסימן לקביעות המועדים "א"ת ב"ש", שהקביעות דשבועות (ש') היא באותו יום שבו חל יום שני (ב') דפסח, וכיון ש"לא בד"ו פסח"45, לא יחול (יום שני דפסח ו)שבועות ביום שלישי, ובמילא לא יחול יום ב' דשבועות ביום רביעי).

149

וכיון שההסתלקות היתה ביום ראשון דשבועות, היתה הקבורה ביום שני דשבועות, שרק אז מותר לעשות כל צרכי המת ע"י ישראל46 (והדין שאסור להשהות ומקברין מיד (ביום א') ע"י גוי47 – לא שייך כאן, כיון שהבעש"ט ציוה ל"אנשי ח"ק" שהם "יתעסקו בקבורתו"48, ומשהין את המת בשביל לקיים את דבריו49).

ונמצא, שההילולא של הבעש"ט שייכת לב' הימים דחג השבועות: ליום הראשון – מצד ההסתלקות, וליום השני – מצד הקבורה (ויש לומר, שבגלל זה נתעורר הספק אם ההילולא היא ביום ראשון או ביום שני).

ולהוסיף, שגם הסתלקותו של משה רבינו שייכת לב' ימים, כי: מצינו שמשה נסתלק ביום השבת (שלכן אומרים בשבת צדקתך צדק)50, ומצינו שביום הסתלקותו כתב י"ג ספרי תורה51, שמזה מוכח שנסתלק ביום חול. ומהתירוצים בזה52 – שהסתלקותו היתה בב' ימים: התחלת ההסתלקות – בערב שבת, וסופה – ב(מנחת) שבת.

ט. ויש לבאר הקשר והשייכות דיום ההילולא של הבעש"ט לחג השבועות:

ובהקדים המבואר במאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר מב' ניסן (שיצא לאור לקראת ב' ניסן השתא)53 ש"צ"ל מפני מה נק' יום הסתלקות הצדיק יום הילולא . . דהילולא היא שמחה כשמחת חתן וכלה", ומביא גם מארז"ל54 "ביום חתונתו זו מ"ת", "דמ"ת נק' חתונה שהוא ענין ההילולא", ומבאר שענין ההילולא הוא גילוי כח האין-סוף בנבראים, הן בנוגע לענין ההולדה שע"י הנישואין, והן בנוגע ליום הסתלקות של צדיק, גמר ושלימות עבודתו בהמשכת אלקות בעולם.

ומבואר במק"א55 שענין זה שייך במיוחד ליום הסתלקות של צדיק שעבודתו היתה בגילוי פנימיות התורה, שלכן, מצינו אצל רשב"י דוקא שיום הסתלקותו נקרא בשם הילולא.

150

ואם הדברים אמורים בנוגע לרשב"י שגילה פנימיות התורה ליחידי סגולה בלבד56 – בנוגע להבעש"ט שגילה פנימיות התורה לכל, על אחת כמה וכמה.

*

י. בנוגע להסתלקות של משה רבינו (שנזכר לעיל) – מצינו במדרשי חז"ל57 שהסיבה לכך שנשאר בחוץ לארץ, היא, בגלל שרצה להשאר עם אנשי דורו, כדי לקחת אותם ולבוא יחד עמהם לארץ ישראל.

וההסברה בזה – שמציאותו של משה רבינו כמו שהוא בכל עצמותו ומהותו, היא, בהיותו עם אנשי דורו ("מיט זיינע אידן")58, ואם לא יוכל להיות יחד עם אנשי דורו, מהי התועלת עבורו בהכניסה לארץ ישראל, או שאר ענינים נעלים?!... ולכן, אם אנשי דורו נשארים במדבר, נשאר אף הוא עמהם.

וכן הוא אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – משה רבינו שבדורנו – שהסיבה לכך שנשאר לעת-עתה בחוץ לארץ, היא, מפני שאינו רוצה להפרד מהחסידים המקושרים, ולכן נשאר עמהם, כדי לקחת את כולם – החסידים המקושרים וגם אלה שיש להם איזו שייכות אליו (ואפילו אלה שלעת-עתה הם במעמד ומצב של פושעים ומורדים בת"ח, שגם הם מקבלים חיותם מהת"ח, מבחי' אחוריים עכ"פ59) – לקחתם יחד עמו לארץ ישראל אל הגאולה השלימה והאמיתית.

יא. ידיעת דבר זה – שמשה רבינו שבדורנו נשאר בחוץ לארץ כדי לקחת את כאו"א מאתנו אל הגאולה – מוסיפה בהכרת הערך והחשיבות שבעבודתו של כאו"א מאתנו:

לפעמים בא היצה"ר אל האדם וטוען: וכי מה איכפת לי' להקב"ה60 אם תתנהג באופן כך או באופן כך?! הרי מקרא מלא דיבר הכתוב61 "אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו וגו'"! – מצינו אמנם שעבודת הנבראים פועלת נחת רוח למעלה, אבל, ענין זה – טוען היצה"ר – נאמר רק בנוגע לצדיקים גמורים, שאין להם שייכות לגשמיות וכו', ומצד גודל מעלתם פועלת העבודה שלהם נחת רוח למעלה; אבל

151

אתה – טוען היצה"ר – שנמצא במצב ירוד כו', מי אתה שהעבודה שלך תהי' נוגעת למעלה?!... עליך נאמר "אם צדקת מה תתן לו"!...

על כך צריך לענות לו: היתכן שאתה – היצה"ר – מבלבל אותי! אני בעצמי הייתי נוכח במעמד הר סיני, ולי אמר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך וגו'"62, בלשון יחיד! משה רבינו, וכן משה רבינו שבדורנו – ממתינים עלי, ובלעדי לא תסע הרכבת... וכיון שכן, הרי בודאי שהעבודה שלי נוגעת למעלה.

יב. ולהעיר, שאף שדברים אלו (ע"ד החשיבות שבעבודתו) יש בהם רגש של גאוה, וגאוה היא השרש לכל הענינים הבלתי-רצויים63 – מ"מ, יש לנצל ענין זה גופא כדי להביא תועלת בעבודה.

ובהקדמה – שבנוגע לענין הגאוה מצינו סתירה (לכאורה) בדברי חז"ל: מחד גיסא – "בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפילו מקצתה"64, "לא מינה ולא מקצתה"65, היינו, שההנהגה בזה אינה יכולה להיות בדרך המיצוע (כבכל עניני דעות שהדרך הטובה בהם היא מדה בינונית66), אלא צריך להתרחק מזה "עד קצה האחרון"67; ולאידך גיסא – "ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית"65.

ומהתירוצים בזה68 – שכאשר נמצאים באמצע העבודה, בדרגא נעלית יותר, אזי צריך לשלול ענין הגאוה לגמרי, "לא מינה ולא מקצתה", משא"כ בהתחלת העבודה צריך להיות "שמינית שבשמינית", "כי אם לא יהי' בבחינת הגבהה כלל, לא יערב לבו לגשת אל העבודה, באמרו מי אנכי ומה עבודתי"69.

ונמצא, שלצורך העבודה מנצלים גם ענין בלתי-רצוי, כמו ענין הגאוה, לידע מעלת וחשיבות עבודתו שנוגעת למעלה, שעי"ז תהי' עבודתו כדבעי.

ונקודת הענין – שגם דבר בלתי-רצוי יכולים וצריכים לנצל לתועלת בקדושה, ובמכ"ש וק"ו מזה שמענין של קדושה יכול לבוא דבר

152

בלתי-רצוי ח"ו, כמו התהוות גבורות קשות מגבורות קדושות, כמארז"ל70 "מזיעתן של החיות נהר דינור יוצא כו'", ודוגמתו בעבודת האדם, הכעס על הרשעים לאחרי ההתלהבות בתפלה71, ועד"ז בקו החסד72, שמאהבת ה' יכולים ליפול בתאוות זרות ח"ו, ועאכו"כ שענין בלתי-רצוי יכול להביא תועלת בקדושה.

יג. ויש להוסיף, שזהו ענין עיקרי בכללות העבודה:

"עבודה" – הוא מלשון עיבוד עורות73, שהעורות מצד עצמם הם במעמד ומצב הדורש עיבוד ותיקון, ולא עוד אלא שפעולת העיבוד והתיקון היא בניגוד לטבע העורות מצד עצמם ("זיי לאָזן זיך ניט"), אלא, שמצב זה גופא הוא לטוב – כיון שרק במצב כזה שייך כללות ענין העבודה.

ועד"ז בנוגע לכללות מציאות ותוקף הקליפה – שענין זה גופא הוא כדי להביא תועלת בעבודה, כי, תוקף הקליפה מעורר ומביא לידי התגברות גדולה יותר בכללות העבודה.

ויש לומר, שענין זה מרומז בלשון חז"ל74 (בנוגע ליפת תואר ש"יצה"ר מתגרה בו") "לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר" – שהצורך ב"דיברה תורה" הוא דוקא בשעה שיש חשש מהתגרות היצה"ר (כשיצה"ר הוא בתקפו), ואז "דיברה תורה כנגד יצה"ר" – לא לוותר לו, אלא אדרבה, ללחום נגדו75. ונמצא, שהתגרות היצה"ר גופא היא לצורך המלחמה בו, שזהו תוכן הענין ד"ושבית שביו"76.

יד. ומזה מובן גם בנוגע לכל ההעלמות וההסתרים שבעולם – שצריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה.

ובהקדמה – שע"פ המובן בשכלנו אנו לא היו צריכים להיות ריבוי העלמות והסתרים כ"כ, שהרי לולא ההעלמות וההסתרים היו יכולים להשלים את הכוונה העליונה הרבה יותר טוב מכמו במעמד ומצב שיש ריבוי העלמות והסתרים. ועאכו"כ אילו לא היו העלמות והסתרים כלל, והיו רואים אלקות בגלוי – שאז לא הי' ענין התענוג אלא בענינים

153

רוחניים ועניני קדושה בלבד [ע"ד המסופר77 אודות הרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שהי' שמן בגופו מפני גודל התענוג שבאמירת אמן יהא שמי' רבא] – הרי בודאי היתה העבודה באופן נעלה יותר.

אבל, כיון שבנוגע לפועל ההנהגה היא – לא כפי שמתקבל בשכלנו, אלא באופן אחר – כפי שנקבע מלמעלה,

– משל למה הדבר דומה, לספינה המהלכת בים [כמבואר בלקו"ת78 שעניני התומ"צ נמשלו לספינות שבהם ועל ידם עוברים בים, וידוע גם שבזמן הגלות נמשלו בני ישראל לאשה שהלך בעלה למדינת הים79], שסדר הדברים הוא, שבסיפון העליון מתהלכים הספנים בבגדי לבן, ועורכים סעודות כו', ולמטה בבטן הספינה נמצא איש שלובש בגדים הכי פשוטים (אפילו לא בגדים רגילים, ובודאי לא בגדי לבן), ותפקידו להפעיל את המכונות שמוליכות את הספינה ולהשגיח עליהם שיפעלו פעולתם כראוי80. ואף שפעולת הילוך הספינה נעשית ע"י עבודתו של המכונאי, מ"מ, מוליכים הספנים את הספינה (לצד זה או לצד אחר) כפי דעתם, מבלי להתחשב בדעתו של המכונאי. ודוגמתו בנמשל, שאף שהעבודה בפועל להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם נעשית על ידינו דוקא, מ"מ, לא מתחשבים בדעתנו בנוגע להנהגת העולם, שנקבעת מלמעלה

שלא זו בלבד שאין העלמות והסתרים כלל, אלא אדרבה, שיש ריבוי העלמות והסתרים – אזי צריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה, שבמעמד ומצב של ריבוי העלמות והסתרים (לא זו בלבד שלא נעשית חלישות בעבודת ה', אלא אדרבה) נעשית התגברות גדולה יותר בעבודת ה'.

טו. ונקודת הענין – שכאשר יהודי רואה דבר מסויים בעולם, צריך לידע שיש בזה כוונה עליונה, והכוונה היא לנצל דבר זה בעבודת ה'81.

וע"ד המסופר82 אודות הרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שפעם הגישו לו (ע"פ טעות) חלב עכו"ם, ולא ראהו, ואח"כ הסביר זאת ע"פ

154

מאמר המשנה83 "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו כו'", שהפירוש בזה, ש"חלב שחלבו עכו"ם" אזי "אין ישראל רואהו", יהודי אינו רואה זאת, שכן, מה שאינו נצרך לראות אינו רואה.

וההסברה בזה – שראיית הדבר היא כדי להעלותו לקדושה, ובמילא, דבר איסור, למשל, שאי-אפשר להעלותו, אין ישראל רואהו.

וכיון שכן, הרי, בנוגע לכל הענינים שיהודי כן רואה בעולם – צריך למלא את הכוונה העליונה – לנצל כל ענין וענין בעבודת ה'.

טז. ומזה מובן גם בנוגע לכל מקום ומקום שבו נמצא יהודי, אפילו בהיותו בפינה נדחת שאין בה אלא יהודים מתי-מספר, צריך לידע שהכוונה העליונה הביאה אותו למקום זה84 כדי לפעול בהחזקת היהדות, לקרב יהודים אלה ליהדות.

יכול מישהו לטעון שבמצב כזה, כאשר יהודים מתי-מספר נמצאים בין גוים, יכולים להקל ח"ו בשמירת התומ"צ, שכן, מצב זה – טוען הוא – דומה למצב של מלחמה שאז מותר לאכול אפילו קדלי דחזירי85!...

הנה לכל לראש צריכים לידע שגוים אינם בעלי-בתים על יהודים! יכולה להיות להם בעלות בנוגע לענינים גשמיים בלבד, אבל לא בנוגע לענינים רוחניים!

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר טרם צאתו לעיר מקלטו קאסטראמא86: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות . . כל מה שנוגע לדתנו . . אין מישהו שיכפה עלינו דעתו כו'".

– בעיירתנו (יקטרינוסלב) דר יהודי מפליטי פולין, יהודי זה קיבל צו-גיוס לצבא, וכעבור ימים אחדים מאז שהתייצב לצבא ראיתיו שוב בבית-המדרש, וכששאלתי אותו כיצד השתחרר מהצבא, סיפר לי, שכיון שאינו יודע רוסית, ציוו עליו לומר כל מה שיגידו לו. אני יהודי שלא יודע חכמות – המשיך לספר – עשיתי איפוא כפי שציוו עלי: כאשר המפקד אמר "נאַ פּראַוואַ" (לך ימינה), חזרתי ואמרתי "נאַ פּראַוואַ"; כשאמר "נאַ לעוואַ" (לך שמאלה), חזרתי ואמרתי "נאַ לעוואַ". בראותו זאת, אמר לי: "טי דוראַק" (הנך שוטה), חזרתי אף אני ואמרתי "טי דוראַק"... כששמע

155

זאת המפקד התמלא כעס, נתן לי מכה עם רובהו וצעק: "פּאַשאָל דוראַק" (הסתלק מכאן שוטה), חזרתי ואמרתי "פּאַשאָל דוראַק", וברחתי...

על נשמתו של יהודי – אין בעלות לאף אחד בעולם, לא "ועדת-הגיוס" ("דרעפט-באָרד"), לא האלוף ("דזשענעראַל") הירש, ואפילו לא הנשיא טרומאַן! – כבודם במקומם מונח, אבל, אין להם שום בעלות על נשמתו של יהודי להביאו למקום שיש בו קושי בקיום התומ"צ.

וכיון שכן, הרי, גם בהיותו במקום שיש בו רק מתי-מספר של יהודים בסביבה של גוים, לא זו בלבד שאין להם בעלות לגרום חלישות ח"ו בענינים רוחניים, כך שגם במצב כזה יכול הוא לשמור ולקיים (במדה ידועה) כל עניני יהדות תורה ומצוותי', אלא יתירה מזה, שצריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות.

*

יז. בהמשך להאמור לעיל – הרי עד עתה דובר באופן סתום ובלתי מפורש ("מ'האָט גערעדט אויף אַ פאַרשטעלטן אופן"), ועתה צריכים להוסיף ולדבר גלויות ("מ'דאַרף רעדן אָפן"):

כאשר יהודי מגיע ונמצא במקום מסויים, צריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות, ליצור קשר עם היהודים הנמצאים במקום זה, ולקרבם ליהדות.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' המסובים87 ואמר לו:) כיון שהגיעו לכאן שתי אניות עם יהודים, עליכם לדעת ששתי האניות נמסרו לרשותכם, כדי שתשתדלו ליצור קשר עם יהודים אלה, לדבר עמהם אודות עניני יהדות, ולקרב אותם ליהדות! (והוסיף:) באם הנכם מתביישים – תאמרו את הדברים בשמי: אימרו להם שיש יהודי אחד ששמו... (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר את שמו הק'), שאינו מדבר אנגלית רהוטה, ומדבר במבטא כבד מאד ("מיט אַ מורא'דיקן אַקצענט"), כך, שמבינים את דבריו רק למחצה או לרביע, ומדבר דברים כאלה שאינם מתאימים להמקובל באמריקא... יכולים אתם לדבר בשמי, ויפעלו הדברים פעולתם.

צריכים לדבר עם יהודים אודות עניני יהדות, הנחת תפילין, שמירת שבת וכיו"ב, ולא להתפעל מהעובדה שיש מישהו שאינו רוצה לשמוע

156

דבריו, או אפילו לועג ממנו – כהפס"ד בהלכה הראשונה בשו"ע (בהגהות הרמ"א, שמביא מדברי הטור): "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו"!

האמת היא שגם מי שלועג ואינו רוצה לשמוע – הרי נשמתו שומעת את הדברים הנאמרים [ובמכ"ש וק"ו מההוראה הידועה88 אודות אמירת חסידות, שגם מי שאינו מבין עניני השכלה עמוקים, יש תועלת בכך שנשמתו שומעת את הדברים, ועאכו"כ כשמדברים דברים פשוטים בנוגע לקיום התומ"צ, בודאי שנשמתו שומעת], ואדרבה: עצם העובדה שלועג מוכיחה שהדברים פגעו בו ("עס האָט אים אָנגערירט"), אלא שלעת-עתה התגובה שלו היא באופן של לעג, ובודאי שסוף סוף יפעלו הדברים את פעולתם ("עס וועט אים דערנעמען"). – צריכים להשתדל איפוא שלא להתפעל מהמלעיגים, ולמלא את השליחות של חיזוק והפצת היהדות.

יח. צריכים לזכור את המסירת-נפש על החזקת היהדות שהיתה ברוסיא!

באותה89 תקופה קרא כ"ק מו"ח אדמו"ר עשרה מהחסידים, ועשה עמהם כריתת-ברית על העבודה בהרבצת התורה והחזקת היהדות, מבלי להתפעל משום דבר, עד כדי מסירת-נפש בפועל ממש!

– נמצאים כאן אחדים מאותם עשרה חסידים, ולכן אינני מזכיר שמות, שכן, גם ללא הזכרת שמות נעשה כבר אצלם רגש של ישות...

כאשר90 הרבי בשעתו עשה כריתת-ברית על הרבצת התורה והחזקת היהדות, הי' זה באופן הקשור ונוגע בבחינת היחידה שבנפש – הן בנוגע להיחידה של הרבי, והן בנוגע להיחידה של אלה שעמהם עשה הרבי הכריתת-ברית (גם אם הם בעצמם לא ידעו זאת). וכיון שבחינת היחידה היא למעלה מהגבלות, הרי, גם הכריתת-ברית שמצד היחידה היא באופן שאין בה הגבלות, ובמילא, הכריתת-ברית היא לא רק בנוגע למדינה ההיא אלא גם בנוגע לכל שאר המדינות שבעולם, לא רק בזמן ההוא אלא גם עכשיו, ולא רק עם אלה שהיו נוכחים במעמד ההוא אלא גם עם אלה שלא היו אז, גם עמהם עשה הרבי כריתת-ברית מצד בחינת היחידה שבנפש!

157

החילוק הוא רק שבמדינה ההיא הי' צורך במסירת נפש בפועל ממש בשביל לעסוק בחיזוק היהדות והרבצת התורה, ואילו עכשיו, במדינות הרווחה, במצב של חירות, ה"מסירת נפש" הנדרשת אינה אלא שלא לפחד מפני המלעיגים שיאמרו עליו שאינו אדם מודרני או אפילו "בטלן"!...

[כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' המסובים ואמר לו: יכול אתה להסיר העניבה... אין צורך להקפיד כל כך להראות מסודר בגשמיות. – מסופר אודות החסיד ר' מיכאל91, שפעם ראה את אחד האורחים – שהגיעו לליובאוויטש מה"קאָלאָניעס" (מושבות של יהודים עובדי אדמה) – מחפש... מברשת לצחצח את מנעליו בערב שבת אחר חצות, ושאלו: "מה העבודה הזאת לכם", והשיבו, שרוצה לצחצח את הנעלים לכבוד שבת, נענה ר' מיכאל ואמר: כאן מצחצחים את הראש, ולא את הנעלים ("דאָ פּוצט מען די קאָפּ, ניט די שיך")!...].

וכיון שכן, צריך כאו"א למלא את השליחות של הרבי – לעסוק בהחזקת היהדות במקום שנמצא בו בהשגחה פרטית – בכל התוקף, מבלי להתפעל משום דבר, ובודאי שלא לחשוב אודות עזיבת המקום [כל זמן שלא השלים עבודתו בהחזקת היהדות, שאז צריך לילך למקום אחר כדי לפעול גם שם בהחזקת היהדות], בידעו שהרבי עשה עמו כריתת-ברית על עבודה זו!

יט. וכאשר עוסקים בהחזקת היהדות בכל התוקף, בכחו ובשליחותו של הרבי, בודאי שסו"ס מצליחים בזה, שכן, דבר ברור הוא שהרבי ינצח ("דער רבי וועט אויספירן").

ועד"ז בנוגע לכל הברכות שהרבי העניק בנוגע לבני חיי ומזונא רויחא – הרי גם אם לעת-עתה לא נתקיימו עדיין ברכות אלה, צריכים להיות בטוחים שסו"ס בודאי יתקיימו הברכות במילואן, הן בנוגע לבני, בנים זכרים חסידים [כפי שהי' נוהג אדמו"ר האמצעי לברך שיהיו בנים זכרים חסידים92], הן בנוגע לחיי, אריכות ימים ושנים טובות, והן בנוגע למזונא רויחא, פרנסה בהרחבה.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כשהרבי מעניק ברכה – בודאי שתתקיים בפועל, ואעפ"כ, חיזוק ותוספת-כח בזה לא יכול להזיק, ובכלל,

158

ברכתו של יהודי לא יכולה להזיק. ולכן, ברצוני לבקש שכל הרוצה יברך שהברכות שהרבי ברך אותי, יתקיימו בפועל.

[כל הקהל הכריז – בהתרגשות גדולה – "אמן"].

***

כ. בעמדנו לקראת סיומו של חג השבועות, סמוך לברכת המזון – יש לעורר אודות עניני העבודה השייכים למחרת חג השבועות, אסרו חג:

ובהקדמה – שמחרת חג השבועות אינו דומה למחרת חג הפסח ומחרת חג הסוכות, כי, בחג הפסח וחג הסוכות ישנו חול המועד שבו היו מקריבים כל הקרבנות שלא היו יכולים להקריבן ביו"ט עצמו, וזה שעושין "איסור לחג . . ביום שלאחר החג . . טפל לחג . . אינו אלא מנהג" ולא מעיקר הדין93, משא"כ בחג השבועות, היום שלמחרתו "נעשה . . כמו יו"ט" מעיקר הדין, "לפי שהי' יום טבוח . . שבו ביום היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולים להקריבן ביו"ט עצמו"94.

ועפ"ז י"ל – ע"ד הצחות – שכיון שהיום שלמחרת חג השבועות נעשה כמו יו"ט עצמו, הרי היום שלאחריו (לאחרי אסרו חג) הוא גם אסרו חג.

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) מספרים על הרה"ח ר' הלל מפּאַריטש95 שהי' משתמט מלומר "על נהרות בבל" בברכת המזון, והשתדל תמיד למצוא אמתלא – יומא דפגרא או אורח חשוב – כדי לומר "שיר המעלות", וכשאירע שלא מצא שום אמתלא, לא יומא דפגרא וגם לא אורח, הי' אומר: היום יש אורח חשוב – "על נהרות בבל", ולכבודו של אורח זה צריכים לומר "שיר המעלות"!...

ובכל אופן, היום שלמחרת חג השבועות קשור עם הקרבת קרבנות – "יום טבוח".

כא. והענין בזה:

ידועה תורת רבינו הזקן96 על הפסוק97 "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – דלכאורה מתאים יותר הלשון "אדם מכם כי יקריב כו'", ולא

159

"אדם כי יקריב מכם" – שהפירוש "כי יקריב מכם" הוא שהקרבן צ"ל "מכם ממש", היינו, שהאדם צריך להתקרב (קרבן מלשון קירוב98) לאלקות, ולהקריב את נפשו לה', וכהמשך הכתוב<97> "מן הבהמה גו'", שרומז על הבהמה שבלבו של אדם שהיא נפש הבהמית כו'.

ובענין זה צריכה להיות העבודה ביום שלמחרת חג השבועות – ומתחיל מההחלטה טובה בזה עתה – שכל פרטי הענינים דחג השבועות, כולל גם הענינים האמורים לעיל בהמאמר חסידות ובמשך ההתוועדות, יומשכו ויבואו בעבודה בפועל, שזהו תוכן הענין דהקרבת הקרבנות.

וכל זה צריך להיות מתוך שמחה – כמודגש בכך שיום טבוח נעשה כמו יו"ט עצמו.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ובהתאם לכך – ינגנו עכשיו ניגון שמח.

[ניגנו ניגון שמחה, וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן עם הקהל, והניף ידו הק' להגברת השמחה. ואח"כ אמר:]

כב. בהמשך להמדובר לעיל אודות הענין דהקרבת הקרבנות למחרת חג השבועות (יום טבוח) – יש להוסיף מתורת רבינו הזקן99:

המצוה הראשונה שנאמרה לאחרי מ"ת, היא, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו'"100, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך גו'"101.

וממשיך, שהטעם שהלא תעשה קודם לעשה, הוא, לפי שהעדר קודם ליש, רקבון קודם לצמיחה102.

וממשיך לבאר תוכן העשה103 ("מזבח אדמה תעשה לי גו'") בעבודת האדם: "מזבח אדמה תעשה לי" – שצריך לעשות מזבח של ביטול, "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" – "עולותיך" הם העליות שלך, ו"שלמיך" השלימות שלך, וצריך אתה לזבוח את העליות

160

והשלימות על מזבח הביטול להיות עפר ואפר ממש. לא די במזבח הביטול כשלעצמו, אלא יש לזבוח עליו את העליות והשלימות.

כלומר, כאשר האדם מתעלה מדרגא אחת לדרגא שלמעלה ממנה, ועאכו"כ כשמגיע למעמד ומצב של שלימות, יכול לבוא לידי רגש של ישות. ועז"נ "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" – שצריך להשתדל שלא יהי' אצלו רגש של ישות.

– בגלל זה הדגשתי לעיל (סי"ח) שאינני רוצה להזכיר את שמותיהם של אלה שהיו נוכחים במעמד הכריתת-ברית, כדי שלא לעורר אצלם רגש של ישות.

וזוהי הסיבה שהרבי הי' תובע שתהי' התמסרות וביטול כלפי המשפיעים אצל כל התלמידים בליובאוויטש, גם אצל אלה שהנהגתם היתה בהתאם לכוונת המנהל-פועל (כ"ק מו"ח אדמו"ר) והמייסד (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) – שכן, מצד העליות והשלימות שלהם יכולים לבוא לידי רגש של ישות, והעצה לזה היא ההתמסרות והביטול כלפי המשפיעים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ובאמצע הניגון עמד מלא קומתו ורקד על מקומו. ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות104].

**********


1) שבת פח, א.

2) פרש"י שם.

3) לבוש או"ח ר"ס תפז.

4) שמו"ר ספט"ו.

5) קידושין ב, רע"ב.

6) ראה אוה"ת לך לך עג, א. תבוא ע' תתשא. ועוד.

7) בראשית ב, כד.

8) ראה פרש"י עה"פ.

9) ראה תו"מ ח"ב ס"ע 197 ואילך. וש"נ.

10) ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

11) ב"קונטרס חג השבועות" תשי"א – ד"ה ויהי ביום השמיני וד"ה א"ר הונא בשם ר"ל אלפיים שנה (נדפסו בסה"מ תשי"א ע' 252 ואילך).

12) תאריך ה"פתח דבר" לקונטרס הנ"ל הוא – כ"א אייר (סה"מ שם ע' 251. לעיל ע' 101) – המו"ל.

13) מדרש תהלים צ, ד. ועוד.

14) משלי ח, ל.

15) ע' 135 ואילך.

16) ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 206 ובהנסמן שם בהערה 72.

17) ראה המשך תרס"ו ע' תנט. תפט. סה"מ תרס"ב ס"ע רכז ואילך. תרס"ד ע' שט ואילך. תרפ"א ע' קמב.

18) מכאן עד סוס"ו – נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 308 ואילך.

19) ראה יל"ש יתרו רמז ערה: "ניתנה במדבר . . במקום הפקר, כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל". במדב"ר פ"א, ז: "במדבר . . חנם לכל באי העולם" (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 535 ואילך).

20) לשון היל"ש שם.

21) ראה קידושין לב, סע"א ואילך. ע"ז יט, א.

22) תהלים סג, ב.

23) פסיקתא דר"כ ויהי בשלח. הובא ביל"ש עקב רמז תתנ, ובפרש"י עקב ח, ד.

24) בשלח טז, ד.

25) חוקת כ, יא.

26) כלומר:

במשלים אחרים (שלא הובאו בתורה), כיון שהמשל הוא דבר נפרד מהנמשל, ואינו בא אלא להבהיר ולבאר את הפשט בהנמשל, יתכן שהתאמת המשל אל הנמשל אינה אלא בכמה פרטים שבו; משא"כ בנוגע למשל שהובא בתורה – כיון שהמשל אינו דבר נבדל מהנמשל, ואדרבא, המשל נמשך ונשתלשל מהנמשל (ראה גם תו"מ ח"ב ריש ע' 180), [בלשון רבינו הזקן בתניא (רפ"ג) בנוגע לשייכותן של עשר כחות הנפש לעשר ספירות עליונות – "שנשתלשלו מהן"], בהכרח לומר, שכל פרטי המשל ישנם בהנמשל, דאם לאו, לא יתכן שפרטים אלו יהיו בהמשל (שכל מציאותו אינה באה אלא מהנמשל), ובלשון חז"ל (עירובין צב, א. וש"נ) – "רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו" (מרשימה בלתי מוגה).

27) ראה סדה"י (בתפלת מנחה) – הובא באוה"ת נ"ך ח"א ע' עא. סה"מ עזר"ת ע' פז.

28) ברכות ו, ב.

29) האומנם תובעים ממנו – טוען הוא – שיהי' גדול יותר מאלי' הנביא?!... עבודתו צריכה להיות מתוך סדר מסודר: בתחילה יתעלה לעולם היצירה, כידוע (ראה תו"מ ח"ב ע' 226. וש"נ) שגופו של אלי' הי' בעולם היצירה, ורק לאח"ז ימשיך בעבודתו בדרגא נעלית יותר (מרשימה בלתי מוגה).

30) תהלים לה, יו"ד.

31) יהושע א, ח.

32) ונוסף להצורך בהכנות גשמיות, ישנו צורך, לדעתו, גם בהכנות רוחניות, ולדוגמא, כאשר תובעים ממנו לימוד פנימיות התורה, נענה ואומר, כיצד יכול עתה להתעסק בפנימיות התורה, הרי בתחילה צריך "לאחוז" בזה ("מען דאַרף האַלטן דערביי"), וצ"ל במעמד ומצב של טהרה וכו', ורק לאחרי זה יכול ללמוד פנימיות התורה (מרשימה בלתי מוגה).

33) דניאל א, ה.

34) כ"ה בלקו"ש שבהערה 15. ולהעיר מכש"ט סשפ"א (וסקפ"ו) – בשם כתבי הרמב"ם (בשו"ת של הרמב"ם), ובהערות וציונים (מהמו"ל) שם שמקורו ברמב"ם צ"ע (המו"ל).

35) ובפרט שבארץ מצרים היו כל הצרכים הגשמיים קיימים בהרחבה, כמ"ש (בהעלותך יא, ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'", ובמילא הי' שם מקום לטעות, שאין צורך (ח"ו) לסמוך על הקב"ה שהוא ימלא כל צרכיהם.

וענין זה מודגש גם בכך "שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה" (פרש"י ויגש מז, יו"ד. ובכ"מ – נסמנו בלקו"ש חט"ז ע' 14 הערה 24), שהרי, בתחילת הבריאה "היתה הארץ שותה . . כהדין נילוס דמשקה והדר משקה . . וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן . . כדי שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה" (ב"ר פי"ג, ט. וש"נ. וראה ירושלמי תענית פ"ג ה"ג), "יכירו ההשגחה ויכנעו לפני ה'" (קה"ע לירושלמי שם). וכיון שבארץ מצרים נשאר נהר נילוס כמשפטו הראשון (ראה גם יפ"ת לב"ר שם), היתה חסירה שם ההנהגה ד"תולין עיניהם כלפי מעלה", ובמילא הי' שם מקום לטעות כו' (ראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 29 ואילך. לקו"ש חט"ז שם. וש"נ).

[וע"ד המוסר יש להוסיף – ע"פ הידוע (ראה "היום יום" יג שבט. ובכ"מ), שבהמה אינה רואה אף פעם את השמים ("אַ בהמה זעט קיינמאָל ניט דעם הימל"), ובמילא אינה יודעת בכלל אודות מציאות השמים, ומעין דוגמא לזה הוא גם בנדו"ד, אשר כל זמן שהיו בנ"י בארץ מצרים – שאין מסתכלים שם כלפי ה(מי גשמים היורדין מן ה)שמים, כיון שכל פרנסתם באה מנהר נילוס – הי' מעמדם ומצבם הרוחני בדוגמת "בהמה"].

ודוקא כאשר יצאו בנ"י ממצרים, והגיעו למדבר שממה, והיו צריכים לסמוך לגמרי על הקב"ה – אזי נעשו מוכנים ומוכשרים לקבלת התורה (מרשימה בלתי מוגה).

36) ירמי' ב, ב.

37) תענית ט, א.

38) וא' מהם – אשה (מרים) (מרשימה בלתי מוגה).

39) וכשם שבעת קבלת התורה בפעם הראשונה – לא ערכו בני ישראל שום חשבונות כלל, וסמכו לגמרי על הקב"ה, כך גם בזמננו זה אין לערוך שום חשבונות, לא גשמיים ולא רוחניים, וצריך להיות "חטוף ואכול חטוף ואישתי" (לשון חז"ל – עירובין נד, א. וראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו), ואזי יתן הקב"ה כל המצטרך (מרשימה בלתי מוגה).

40) בשילוב עם שיחת חה"ש תשי"ד.

41) בהבא לקמן – ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות תרצ"ט בתחלתה (סה"ש תרצ"ט ע' 333). וש"נ.

42) ראה סה"ש תורת שלום ע' 83.

43) לקו"ד ח"א לב, א. מב, סע"א.

44) טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג.

45) שם ס"א.

46) שו"ע אדה"ז או"ח סתקכ"ו ס"ו.

47) שם ס"ב.

48) שבחי הבעש"ט בסופו.

49) ראה שו"ע אדה"ז שם סי"ח.

50) זח"ב קנו, א. הובא בטור ושו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ב ס"ה.

51) דב"ר פ"ט, ט. פסיקתא דר"כ פ' וזאת ברכה. מדרש תהלים עה"פ צ, א. ועוד. הובא בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ (ולס' היד). ועוד.

52) ראה מכתב י"ט אד"ר שנה זו (אג"ק ח"ד ס"ע קפג ואילך). וש"נ. וראה גם בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"א ע' פט בשוה"ג.

53) ד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו ספ"א (סה"מ תשי"א ע' 204). וראה גם בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' שח הערה 101.

54) תענית כו, ב (במשנה).

55) ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רסא ואילך).

56) ראה אד"ר בתחלתה (זח"ג קכז, ב ואילך). ועוד.

57) ראה במדב"ר פי"ט, יג. וש"נ.

58) ראה גם שיחת אחש"פ בתחלתה (לעיל ע' 39).

59) תניא פ"ב.

60) לשון חז"ל – ב"ר רפמ"ד. וש"נ.

61) איוב לה, ו-ז (בשינוי הסדר).

62) יתרו כ, ב וביל"ש עה"פ (רמז רפו).

63) ראה קונטרס ומעין מאמר טז. סה"מ פר"ת ס"ע רצב ואילך. תש"ב ע' 52 ואילך. ועוד.

64) רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג.

65) סוטה ה, סע"א.

66) ראה רמב"ם שם פ"א ה"ד.

67) שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה סוס"א. סקנ"ו ס"ג.

68) ראה גם "רשימות" חוברת טו ע' 34 ואילך. וש"נ.

69) תו"א מג"א צא, ב. שם בהוספות קכ, א. וראה גם לקו"ת במדבר טו, ג.

70) ראה חגיגה יג, סע"ב. ס' הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך זיעה ס"ב (ס"ע פ ואילך).

71) ראה סהמ"צ להצ"צ פט, סע"ב.

72) ראה לקו"ת ואתחנן ה, א. תו"ח ר"פ תולדות פ"ו-ז.

73) ראה תו"א משפטים עו, א. לקו"ת ויקרא ב, ד. ובכ"מ.

74) קידושין כא, סע"ב ובפרש"י (הובא בפרש"י ר"פ תצא).

75) ראה גם לקו"ש חכ"ב ע' 113.

76) ר"פ תצא.

77) סה"מ תרס"ט ס"ע נ. תרע"ח ע' קצט (נעתק ב"היום יום" טו תמוז).

78) ס"פ ויקרא.

79) ראה תענית כ, א. וש"נ. זח"ב קכב, א. ועוד.

80) כ"ק אדמו"ר שליט"א ביאר בפרטיות אופן ההשגחה על המכונה, היכן נכנסים מים קרים והיכן נכנסים מים חמים, והזהירות שלא להחליף המים הקרים במים החמים כו', וביאר תוכן הענין בעבודת ה' – חסר (המו"ל).

81) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ. סה"מ תשי"א ס"ע 131. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' רפט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ט אייר).

82) ד"ה כי נער ישראל תרס"ו (נדפס בהמשך תרס"ו בהוספות) תשט"ז.

83) ע"ז לה, ב.

84) ראה "היום יום" י תמוז. חי אלול. יד חשון. ובכ"מ.

85) ראה מגילה יג, א. חולין יז, א. רמב"ם הל' מלכים רפ"ח. רמב"ן מטות לא, כג.

86) סה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך. וש"נ.

87) כנראה הכוונה למר יצחק גיטלזון. – נזכר במכתב ד' מנ"א שנה זו: "עתה הוא מלח על אחת האניות של א"י . . גם הי' נוכח בהתוועדות חג השבועות. כן מסרתי על ידו מכתב לחבריו באניתו*" (המו"ל).

*) נדפס באג"ק ח"ד ע' שי.

88) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' של (נעתק ב"היום יום" כד אדר א).

89) ראה סה"ש תרפ"ד ע' 55 הערה 20. וש"נ.

90) בהמשך הענין נזכר מארז"ל (קה"ר פ"ז, א (ב)) "הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם" – חסר המשך הדברים (המו"ל).

91) בלינער – ראה אודותו – סה"ש תורת שלום ע' 39 הערה 2. וש"נ.

92) ראה גם תו"מ ח"א ע' 60.

93) שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט סי"ז.

94) שם סתצ"ד סי"ט.

95) ראה גם אג"ק חי"ד ע' מח.

96) לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תנ, סע"א ואילך (נעתק ב"היום יום" יב אדר שני).

97) ויקרא א, ב.

98) ראה זח"ג ה, רע"א. ספר הבהיר סמ"ו (קט). ועוד.

99) בהבא לקמן – ראה שיחת יום ב' דחג השבועות תרצ"ט ס"ז (סה"ש תרצ"ט ס"ע 337 ואילך – נתבאר בלקו"ש חל"ו ע' 98 ואילך).

100) יתרו כ, כ.

101) שם, כא.

102) ולהעיר גם מהכלל שלאו קודם להן (ראה לקו"ת פקודי ו, ד. ובכ"מ).

103) כ"ק אדמו"ר שליט"א פירש גם תוכן המל"ת "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" – חסר הביאור (המו"ל).

104) כשהתחילו לנגן, הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר, שצריכים להכריז תחילה (המו"ל).


2017 © כל הזכויות שמורות