בס"ד. ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשי"ג

3

(הנחה בלתי מוגה)

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת1, ואיתא בזהר2 ב' פירושים, פי' הא', שעצים קאי על עץ החיים ועץ הדעת, והמקושש עצים הוה דייק על אלין אילנין הי מנייהו רב על אחרא כו', והיינו, שמקושש הוא מלשון היקש, שהקיש את ב' העצים לידע איזה מהם רב. ופי' הב', שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש וקביל עונשא כו' (כפירוש הפשוט שהי' מקושש עצים ביום השבת ולכן ענשו אותו בעונש מות). וצריך להבין, מהו הענין שהקיש העצים לידע איזה מהם רב, ומהי השייכות של פירוש זה להפירוש הפשוט. וגם צריך להבין דיוק הלשון מקושש עצים ביום השבת, דלכאורה הי' צריך להקדים ביום השבת תחילה ואח"כ מקושש עצים, שהרי העיקר הוא שדבר זה הי' ביום השבת, וממש"נ מקושש עצים תחילה ואח"כ ביום השבת, משמע, שעיקר ההדגשה היא על הענין דמקושש עצים כשלעצמו.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה ענין עץ הדעת. דהנה, בתרגום ירושלמי3 איתא אילן דעתא כל מאן דאכיל מיני' מפריש בין טב לביש. ולפי זה אינו מובן מהו גודל החטא דאכילה מעץ הדעת, עד כדי כך, שבעבור זה נקנס האדם בעונש מיתה לו ולזרעו אחריו עד אשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ4, דלכאורה, כיון שכל מאן דאכיל מיני' מפריש בין טב לביש, לא זו בלבד שאין זה חטא כלל, אלא אדרבה, שהרי כל ענין העבודה ותכליתה הוא להבדיל בין טוב לרע. ומובן מזה שעץ הדעת מצד עצמו הוא במדריגת הקדושה, שהרי כל מאן דאכיל מיני' מפריש בין טב לביש, שזהו כללות ענין העבודה, אלא שבריבוי ההשתלשלות אפשר להיות מזה ענין של רע. ועפ"ז יובן שעץ הדעת הי' בגן עדן, דהנה, ג"ע הוא כולו קדושה, ואינו סובל ענין שהוא היפך רצון העליון, שלכן לאחר שחטא האדם נאמר5 וישלחהו ה' אלקים מגן עדן גו' ויגרש את האדם גו'6, וכמובן גם מזה שג"ע הוא תשלום השכר על


1) פרשתנו טו, לב.

2) ריש פרשתנו (קנז, א).

3) בראשית ב, ט.

4) זכרי' יג, ב.

5) בראשית ג, כג-כד.

6) ראה סה"מ תרס"ב ס"ע רצט. ובכ"מ.