בס"ד. יום ד' פ' מטות-מסעי, כ"ה תמוז, ה'תשי"ג.

74

– בעת ניחום אבלים אצל משפחת העכט* –

א. ענין האבילות – שעל זה כותב הרמב"ם1: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי", ומובן, שהכוונה בזה היא לא רק ל"אכזריות" מצד אנושיות בלבד, אלא גם מצד תורה – הוא על סילוק הנשמה מהגוף.

ובענין זה – ב' הפכים:

מחד גיסא – הרי הגוף אינו אלא טפל לגבי הנשמה, ועבודת הנשמה היא לברר ולזכך את הגוף, שבשביל זה יורדת ומתלבשת בהגבלות הגוף, ואח"כ, בצאת הנשמה מהגוף בטלים ההגבלות שהיו לה בהיותה מלובשת בגוף.

ולאידך גיסא – גדולה ביותר מעלת וחשיבות הגוף, וכידוע2 דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמר פעם לבנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהראותו על ידו3: ראה גודל ערך הגוף, כמה תומ"צ יצקו ("געגאָסן") בשבילו!

ולהעיר גם מהדין שפיקוח נפש – אפילו על הספק – דוחה כל התורה כולה4, כיון שכל התורה היא בשביל ישראל5.

ומזה מובן גודל היוקר של כל רגע ורגע שהנשמה מלובשת בגוף – שביכלתו לקיים עוד מצוה ועוד מצוה. והרי עילוי זה נחסר בהסתלקות הנשמה מן הגוף.

ב. אמנם, בענין זה יש עצה להקל את האבילות:

ובהקדמה – שאחת המצוות העיקריות היא ללמד את בנו תורה, כמ"ש6 "ושננתם לבניך" [וכמו כן ישנו החיוב ללמד את בן חבירו,


*) אחר פטירת אביהם הרה"ח ר' יהושע ז"ל – כ"ב תמוז תשי"ג.

1) הל' אבל ספי"ג.

2) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 37. וש"נ. מכתב כ"ו תמוז שנה זו (אגרות-קודש ח"ז ע' שכב, ובהנסמן שם).

3) כ"ק אדמו"ר שליט"א הראה ג"כ על ידו הק' (המו"ל).

4) ראה יומא פב, א. כתובות יט, א.

5) ראה גם סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 129 הערה 61. תנש"א ח"ב ע' 817.

6) ואתחנן ו, ז.