פרק יג. הישיבה יורדת למחתרת

בסוף הקיץ התחילו לשמוע שמועות לא רצויות, ונעשה פחדים. המשפיע - רז"ל - שלח אותי ואת שלמה מאטאסאוו לבאקו. היינו שם עד יומיים לפני שבת תשובה תרצ"ג, ולא יכולנו להישאר שם, וחזרנו; אבל הרכבת איחרה, ובאנו לפני השקיעה לתחנת ריאון, שהוא מרחק של רבע שעה נסיעה ברכבת לכוטאיס. ירדנו מהרכבת, ונשארנו תקועים בתחנה כל השבת תשובה. השארנו את החפצים שלנו במקומם, כי אסור לטלטל בשבת, ועמדנו לידם ושמרנו אותם במשך כל השבת. התפללנו בליל שבת, בקשנו חתיכת לחם מאנשים, נטלנו ידינו, ועשינו קידוש. ככה עברה עלינו השבת תשובה תרצ"ג. במוצש"ק לקחנו את החבילות, ובאנו לקוטאיס.

בשמחת תורה תרצ"ג התוועדנו בביתו של ליבוב. כל השבתות התפללנו ולמדנו בביתה של הרבנית בת שבע ליפסקר ע"ה, האמא של משפחת ליפסקער.

הפחדים התגברו, ועל י"ט כסלו שלח הרז"ל אותי, ואת יצחק הכהן שטעטין (בן רב ממוסקווה), ואת אברהם קיעוומאן (בן הרה"ח הרב דוד מהורודוק), לקולאש. שם קיבלו אותנו היטב, ולמדנו שם. אברהם קיעוומאן ויצחק שטעטין היו מתמידים נלהבים, והם למדו בחברותא.

בבית הכנסת שלמדנו שם לא היה במה להאיר, רק מנורה קטנה מנפט. אברהם קיעוומאן היה מתמיד גדול ולמד עד אחרי שתים עשרה בלילה, ובשעה חמש בבוקר כבר ישב ולמד. כדי שלא לאחר את הזמן העמיד את המנורה למעלה ליד השעון, שתיכף בהקיצו משנתו יראה את השעון ויקום ללמוד. כך נמשך החורף עד חודש שבט.

בלילה אחד בחודש שבט, ישבו ראש המועצה - יהודי גרוזיני קומוניסט, עם חבר מהגפאו, ועם עוד איזה מהגדולים, באיזה בית, ושתו והשתכרו, ואח"כ הלכו הביתה. בהלכם ליד בתי הכנסת באמצע הלילה, ראו איזה אור שבקע החוצה (מזה שעמדה המנורה גבוה) וראו אותנו ישינים. דפקו בדלת ונכנסו, וכשראו אותנו החליטו לאסור אותנו. אמרו לנו לקחת החפצים שלנו, והביאו אותנו למעצר, בבית הסוהר של המשטרה. שם היה בלילה מאד קר. בבוקר באו הרבה נשים, וכשראו אותנו ע"י הסדקים התחילו להכות כף על כף, והתחילו לבכות ולצעוק וליילל. לבסוף הובילו אותנו לסאמטרעדיע - לבית הסוהר המחוזי. אני הייתי בחור גבה קומה, ותיכף כשנכנסנו, נתן לי הסוהר המפקד סטירה חזקה בפרצוף; כן היה הנוהג אצלם. אח"כ התנפלו עלינו האסירים. למזלי, היו הכיסים שלי מלאים עם מאחארקע (סוג טאבאק שמעשנים ברוסיה); האסירים ניקו את הכיסים שלי, ונתנו לי מנוחה.

למחרת שלחו איש מהמשטרה ונתנו לו כרטיסי נסיעה בשבילנו, להוביל אותנו לאוקריינה. הוא נסע אתנו, אבל כשבאו אל הרכבת היה שם קהל גדול מאד ודוחק גדול; האיש נתן לנו את הכרטיסים, ומכיון שהכרטיסים היו בידינו, הנה כשבאנו לשאראפאן (שהיתה תחנה המקשרת, שממנה יכולים לנסוע לסאצחירה), ירדנו מהרכבת והלכנו לקנות כרטיסים לסאצחירה.

פתאום התקרב אלי איש הגפאו (מהגפאו של תחנת הרכבת) עם רובה טעון, ושאלני: לאן אתה נוסע? עניתי לו ברוסית, ואמר לי לעלות תיכף חזרה אל הרכבת שהולכת לרוסיה. ברחתי ממנו, והוא רדף אחרי. הוא עצמו נתפעל והתרגש מבריחתי; ואני בעצמי לא יודע מאיזה כח עשיתי זאת.

היה שם גשר עם מדריגות מברזל, שמתחילים מצד אחד של הפסי רכבת ונגמרת בצד השני של כל הפסים (כי שאראפאן היא תחנה מרכזית, המקשרת הרבה תחנות), ובין מדריגה למדריגה היה חלל; עליתי על המדריגות, והיה שם חושך, ושכבתי עם הראש על המדריגה העליונה והרגלים על המדריגה השניה התחתונה והגוף באמצע החלל, וכך שכבתי (כמו בבואי להישיבה בוויטעבסק כנ"ל). הוא רץ וחיפש, ולא מצא אותי.

היהודים הגרוזינים שראו את כל זה, כבר קנו בשבילי כרטיס לסאצחערי. הם נכנסו לתוך הרכבת, וכשראו שהוא רץ אחרי ולא מצא אותי וחזר, באו אלי ואמרו לי: רד, הוא כבר עבר! אני ירדתי ונכנסתי להקרון. הם הושיבוני באמצע, וישבו מסביב , כדי שלא יראו אותי.

באנו לסאצחערי. היינו שם קצת זמן, ואח"כ חזרנו לקוטאיס. הבחורים הגדולים לא היו שם. הם ישבו בבית סוהר הנ.ק.וו.ד. בבאטום, כי אסרו הרבה מאנ"ש, והתלמידים הגדולים.

בקוטאיס קבלתי מברק מביתי כי אאמו"ר אפרים שמואל ז"ל נפטר בט"ו בשבט. ישבתי שבעה בבית הכנסת בקוטאיס.

אחרי השבעה חשבתי איך לברוח. חברי התחילו לברוח מגרוזיה, כי גם את המשפיע שלנו - הרז"ל - אסרו והושיבוהו בבית סוהר הנ.ק.וו.ד. בבאטום.

בזמן הזה באו לכוטאיס, הנער ר' משה בנימין קפלןLX, עם אביו הרה"גLXI הי"ד,  ורצו להשתדל אודות האח והבן - הרב אלימלך קפלן, שישב בבאטום בבית סוהר. הוא למד קצת בכותאיס, ולבסוף גם הם חזרו לקיעב.


LX) נולד בקיוב - תר"פ. למד בתו"ת בקיוב, זיטאמיר, ברדיטשוב, קריוואיראג ובוואראניז', משנת תרפ"ט עד תרצ"ז. בשנת תש"ו יצא מרוסיא. בשנת תשט"ז היגר מלונדון לנ.י. ומשנת תשנ"א בירושלים.

LXI) הרב ארי' ליב קפלן, רב בקסאווראוו ואח"כ בקיוב. אודותיו ב"כפר חב"ד" גליון 543 (י"א תשרי תשנ"ב) עמ' 70 ואילך.