פרק יט. הישיבה במאלאחובקה

באתי למאלאחובקה. בי"ט כסלו היתה שם התוועדות יוצאת מהכלל. נתתי שבח והודיה לשמו ית' שזכיתי בחיים שלי להיות ולהשתתף בהתוועדות כזו עם חסידים גדולים כאלו. לא תארתי לעצמי כי עוד יבא יום ואזכה להיות בהתוועדות אצל הרבי בחצרות קודש ב770-, ובשבילי היה זה הרגע הכי מאושר בחיים שלי עד אז - בפרט אחרי הסבל והעגמ"נ שהיה לי עד שהגעתי לזמן המאושר הזה.

"מאלאחאווקא" היתה בנויה בתים מעץ, מרוחקים זו מזו, באמצע יער. זו היתה נאות דשא בשביל חופש הקיץ. פקידים גבוהים שגרו במוסקבה בנו להם ווילות באמצע היער, וזהו היסוד של המושבות "מאלאחובקה" "אילינקה" "ראמענסק" ועוד.

במאלאחובקה עמוק בתוך היער עמדה בנויה ווילה (בנין חדש) גדולה ורחבת ידים, עם מטבח גז ותאורה חשמלית (שהיה לגמרי בלתי מצוי אז ברוסיה בכפר) שהיה שייך למשרד הבריאות (שעבר לבנין חדש). עשו תיקונים בבית, והיו צריכים לשמור אותו. הממשלה העמידה איזשהי משפחה - בעל ואשתו; כנראה בלשים מהגפאו, כי שם לנו רופאים ותיירים מחוץ לארץ, והם בלשו אחריהם. כשלא היו תיירים, לא נמצאו הזוג הזה בבית. כדי שהבית לא יהיה ריק, נתנו לנו רשות שנהיה שם כדי שנשמור את הבית. והיה זה מפלאי השי"ת, שמצאנו מקום טוב להתאכסן בו.

מקודם היה שם הרב כץ מנאוואבוריסאוו, שבא למוסקבה אודות השתדלות בענין היתר יציאה. הוא השיג את הבית, ולקח אתו לשם את הת' אברהם קיובמאןLXXIV ע"ה (בנו של הרה"ח הרה"ג ר' דוד קיובמאן, הנק' ר' דוד האראדאקער). הם סיפרו לי מזה, ולנתי ג"כ שם, ולמדנו שם משך זמן.

אח"כ, כשכבר התחלפו המשמרות של המשרדים בבית, הוצרכנו לעזוב את הבית.

עברתי ל"אילינקה", שם היה בית שבו היה נמצא הרה"ח ר' מאיר אבצן שיחי' (שהיה עדיין בחור באותה שעה), וחברי הרה"ח ר' מאיר הכהן זרחי ע"ה. שם למדנו, ובערבים נסענו ל"מאלאחאווקע" אל המשפיע הרה"ח ר' שלמה שלמה חיים קסלמן מפאלאצק ע"ה. הוא למד אתנו ההמשך "עת"ר".

באמצע הזמן הזה, כשהגיע חג החגים - חג הגאולה י"ט כסלו תרצ"ד, חגגו ב"מאלאחווקא" את החגיגה הזו בבית הכנסת באופן חסידותי היוצא מהכלל.

במוסקבה הזמן הזה הוא באמצע החורף, ואז פקידי הממשל (הבעלי בתים של הדירות) גרים במוסקבה, כי עיקר דירתם שם, והם סוגרים את בתיהם במושבות עד הקיץ, ובתקופה זו שכרו אצלם הבתים הרבה מאנ"ש (אלו מאנ"ש שהיו רשומים במוסקבה עצמה, בתוך המאה קילומטר). המקום היה שקט בד"כ מענינים לא רצוים, אא"כ הלשינו ח"ו בכוונה.

מוסקבה נתמלאה עם הרבה מאנ"ש ובחורים תמימים שברחו ממקומותיהם ובחורים מתו"ת מקרובי אנ"ש וילידיהם. הרבה מאנ"ש באו להשתדל אודות היתר יציאה מרוסיה. רבים מאנ"ש, רבנים, שו"בים וכלי קדש, ברחו מעריהם כי חפשו אחריהם לאסרם, ובאו למאלאחאווקא, ועוד מיני סיבות כאלו, ממילא נתקבץ קיבוץ גדול מאנ"ש ובחורים וילדי אנ"ש.

כיון ש"מאלאחובקה" היה בחורף מקום צנוע כנ"ל, באו הרבה מאנ"ש וזקני אנ"ש על ההתוועדות.

ההתוועדות נמשכה כמה לילות, ולבסוף נזכרו שעוד לא אכלו "קאשע" כהמנהג, ובישלו "קאשע" והתוועדו עוד לילה.

הממונה על סידור בישול ה"קאשע" היה הבחור גרשון בער, בנו של הרה"ח ר' שמואל לויטין (נקרא על שם הרה"ח גרשון דוב הגדול. הבחור גרשון דוב). הוא היה בחור מצוין וממונה בלילה זו על ההתוועדות, היה בעל מדות תרומיות, הי"ד.

החסידים שתו משקה לרוב, ופעם באמצע ההתוועדות נעמד הרש"ל על שולחן ופאותיו היו על פניו (כי היו לו פאות ארוכות, אבל כל הזמן היו מקושרות על הראש, אבל עכשיו היו על הפנים), ושר ניגון (ששמעתיו אז לראשונה) "אז דער רבי איז דא, איז דאך האדרת והאמונה אודאי דא, האדרת וכו'", וכולם שרו אתו. זה היה נהדר, והמילים והשירה נכנסו בעומק לבי, הגווע ממצבי הפרטי ומהמצב הכללי השורר אז מחוץ ל"מאלאחובקה".

כך עבר רוב החורף תרצ"ד. לבסוף, עברתי לגור בבית כנסת "מאלאחובקא" וגם ללון שם, כי אפילו על הוצאות כרטיסים ל"אילינקה" הלוך וחזור לא היה לי. גם לא היה שם יותר מקום.

היו בחורים שהיו להם קרובים מאנ"ש, וגם היו הבנים של אנ"ש הגרים במוסקבה והמחוז, וגם היו וואלגער-בחורים, כמה קבועים, וכמה שבאו לתקופות קצרות. אני הייתי בין הקבועים ולא היו לי קרובים. נתנו לנו ג' רובל ליום (ולא בכל יום), וזה היה בשביל לעמוד בתור ולהשיג לחם. ופעמים נתנו בהחנות שום, ופעם היו גם סוכריות, באופן שהרוב היה קמח, ומעורב קצת סוכר, וזה כבר היתה "הזדמנות" - "מציאה".

אני ועוד בחורים התחלנו לחשוב להשתדל אודות היתר יציאה מרוסיה.

ביעגערובסק האריכו לי הפספורט רק על ג' חדשים, ובנייר כזה לא היו יכולים להגיש הבקשה. כמדומני שכבר נגמרו הג' חדשים, והוצרכתי עוד פעם בעוד חדש להאריך או לקחת חדש.

רציתי מאד לכתוב מכתב להרבי, אבל איך ומה לכתוב? ובלי שאלה, ואפילו עם שאלה, מי מהבחורים מקבל מכתב מהרבי, ובלי קבלת מענה מה זה יתן ועם מי להתיייעץ?

לא יכלתי לטכס עצה מה עלי לעשות, ולא היה לי עם מי לדבר, כי כל אחד שבור ורצוץ מהפעקלאך שלו, ואף אחד לא ביקש ממני לבוא למוסקבה. הכפור היה אז כארבעים מעלות ב"מאלאחאווקה", והיה רעב ומצוקה.

כשממלאים את הבקשה להיתר יציאה צריכים לכתוב לאן רוצים לנסוע, ובעד הגשת הבקשה היו צריכים לשלם כשלש מאות רובלים. היתה אצלי שאלה, לאן להשתדל. היו בזה בכללות שתי אפשרויות: יש שהגישו בקשה להיכנס לארץ ישראל ויש שהשתדלו לצאת לריגה.

בהיותי ב"פערעיאסלאוו" בשנת תרצ"א, אחרי שברחנו מוויטעבסק, התידדתי עם הרה"ג איש האשכולות בעל מדות תרומיות הרב דמתא ר' יהושע זעליג דיסקין ובמשך הזמן התכתבתי אתו, והוא כתב אודותי מכתב להרב הראשי לא"י הרב קוק, ובסוף קיבלתי מכתב שעושים לי ניירות.

אמרו לי אשר לקבל היתר יציאה לא"י יותר קל מאשר לקבל היתר יציאה לריגא (כי על היציאה לא"י משתלם יותר לממשלת רוסיה, מכיון שצריכים לנסוע עם ספינה סובייטית ומשלמים בעד הכרטיס דולארים, משא"כ לריגה קונים הכרטיסים בדמי רוסיה).

אבל שוב איני יודע - מאין לקחת את הכסף? מ"מ שמחתי מעצם העובדה שלפחות עכשיו כבר היה לי שאלה שאני יכול לשאול אצל הרבי: לאן להגיש את הבקשה? אבל עדיין קשה היה לי להתיישב ולשאול.


LXXIV) וויעטקא תרע"ה - ארה"ק תשי"ז. למד בתו"ת בנעויל, ראמען, קרעמענטשוג, טשערניגאוו, כותאיס, קולאש, האמיל ומאלאחאווקא. בשנת תש"ו יצא מרוסיה ועלה לארה"ק.