ספריית חב"ד ליובאוויטש

פרק כה. המאסרים

המועצה והמשטרה המרכזית של המושבה מאלאחאווקא היתה בליוברצ'ה, עיירה יותר קרובה למוסקבה. באחד הלילות באו בלילה מהבולשת אל הבית שהיה בית מלוננו, ביתו של ר' זלמן קורניצער, הקיצו אותנו  (ר' אברהם קיובמן ואני) מהשינה ובדקו אותנו. כיון שלא היינו רשומים בתוך המאה קילומטר ממוסקבה אסרו אותנו, והובילו את שנינו לבית הסוהר בליוברצ'ה. הניחו אותנו בחדר אחד עם גנבים שודדים ורוצחים והיה ממש סכנה לשבת יחד אתם.

לאברהם קיובמאן היה זקנקן אדום. למחרת בבוקר סובבוהו האסירים והתחילו לקטוף השערות של זקנו. היה רחמנות לראות צערו, והוא נשבר מאד מאד מזה.

אחרי כמה ימים לקחו אותנו לאיזה חדר, והחתימו אותנו, שאם ימצאו אותנו עוד הפעם במאסקווא, נחרץ המשפט שלנו לשילוח לשנתיים. הם שיחררו אותנו, אבל כבר לא יכולנו ללון יותר באותו הבית, או בכלל במאלאחאווקא.

החלפתי את הבית, והייתי בביתו של החסיד ר' זלמן ליברמן. אכלתי אצלו פסח, כי היה עני ושילמו לו.

אחרי פסח התחלתי עוד הפעם ללון בבית כנסת במאלאחאווקא, ביחד עם הבחור הת' שמשון חאריטאנאוו.

באחד הלילות, באמצע הלילה שמענו קולות ונקישה בהחלונות והרגשנו אורות מסנוורים על העינים שלנו (מפנסי "באטערי"), וראינו הרבה בלשים. כשראו אותנו שוכבים על הספסלים, פתחו את הדלת בכח, והתחילו לצעוק עלינו. כנראה חשבו שיש פה הרבה בחורים.

אח"כ לקחו אותנו להמועצה על יד תחנת הרכבת. שניים מהבלשים נשארו אתנו לחכות עד אור הבוקר, והשאר נסעו. השניים שכבו ונרדמו. כאשר ראיתי שמתחיל להאיר היום, תיכף חטפתי התפילין שלי והנחתי, וקראתי ק"ש והתפללתי.

אח"כ הם קמו והובילו אותנו לליוברצ'ה; ואני כבר נאסרתי זה הפעם השניה, וכבר חתמתי להם בפעם הראשונה שאם ימצאו אותי עוד הפעם, נחרץ המשפט שלי לשילוח לשנתיים (כנ"ל).

באמצע הזמן, בין מאסר אחד לשני, הלכתי פעם עם הרה"ח הרב יעקב מאסקאליק (זוראוויצער) במלאחובקה, וסיפרתי לו שהמצאי כאן הוא מסוכן, כי אני חתמתי, שאם יחטפו אותי נחרץ המשפט שלי לשנתיים בבית הסוהר; כי אז יצא בכלל חוק של קאלינין שאם ימצאו את מישהו בלי רישום אז מגיע שנתיים, ובפרט שאני חתמתי.

סיפר לי אז הרה"ח הרב יעקב מאסקאליק, כי פעם היה ליהודי אחד משפט חמור, ובא אל הצ"צ וסיפר לו. אמר לו הצ"צ: "כל דבר שברא הקב"ה זהו בשביל איזה צורך, בשביל מה ברא הקב"ה עכברים, סע לשלום". היהודי לא הבין שום דבר, מה הפירוש. כשבא הזמן של המשפט, והנה שלחו את המזכיר להביא ניירותיו של הנשפט, והוא הלך, ושהה זמן ולא בא. השופט והעורכי דין חיכו ותמהו: מדוע לא בא. אח"כ הוא בא והביא המגירה של ברזל, מהארון של ברזל ומתכת, ופליאה גדולה אצלו. והראה להם כי הנייר של המשפט הזה אכולות מעכברים. והם התפלאו, כי זה ארון מתכת וחתום היטב, ואיך יכול להגיע לשם עכבר. ולבסוף כיון שלא היו ניירות, שחררו אותו. וכך ג"כ אמר לי הרימ"ס: אל תדאג.

אני הייתי בחור גבוה, והושיבני השוטר עם הגדולים, דהיינו הורגי נפש וכדומה. כשבאים לשם, מוכרחים לספר להאסירים: בשביל מה יושבים במאסר. אם לא רוצים לספר להם, מקבלים מהם מכות וצרות. כשבאתי, שאלו אצלי האסירים בשביל מה הושיבו אותך במאסר, עניתי: בשביל שלא הייתי רשום. אמרו האסירים: א"כ צריכים לרשום אותך. הפירוש בזה, להרביץ ולהכות עד כו' [הם הביאו גוי שכור, והאסירים הרביצו לו עד מות. הוא שכב תחת הלאבראס, זאת אומרת תחת הרצפה ששכבנו עליה. הוא בכה והם התענגו].

אבל השי"ת רחום וחנון ומציל דל. אני שכבתי בשכנות עם הכי גבור שביניהם (הוא הרג שוטר, ודרסו במכונית). הוא אמר לי: תשיר איזה שיר. התחלתי לחשוב: איזה ניגון אני יכול לשיר שהמוחות הגוים האלו יבינו אותו וייטיב בעיניהם, ובפרט שאין לי בכלל חוש בנגינה. והנה עלה במוחי ובמחשבתי שאשיר הניגון "על אחת כמה וכמה", ושרתי, והוטב בעיניהם. אח"כ התחילו עוד הפעם לדבר: צריכים לרשום אותו. השכן שלי (שהיה הראש שלהם) אמר: "הוא כבר רשום" עם השיר שלו, ועזבו אותי.

למחרת, היו השוטרים צריכים מישהו מהאסירים ללכת למקום מסויים (לאיזה חנות) עם שוטר להביא לחם לחלק להאסירים. השוטרים פחדו לקחת אתם מהגזלנים ללכת ברחובות, ולקחו אותי אתם. הלכתי, והבאתי אתם הלחם. כשנכנסתי חזרה; ישבו כל המפקדה של המשטרה, וכשראו אותי התחילו לצחוק. המפקד הראשי שלהם שאל אצלי: בשביל מה אסרו אותך. עניתי: בשביל "מוליטוויניקי" [לפי "הרוסית שלי" היינו תפלה - תפילין]. והם שאלו אותי: מה זה. אמרתי להם: אם אתם רוצים, אראה לכם. כולם התחילו לצחוק. הראיתי להם את המקום שבו הניחו את התפילין שלי, ואמרתי להם: אם אתם רוצים - תנו לי התפילין, ואראה לכם איך שמתפללים. הם צחקו ונתנו לי התפילין. תיכף הנחתי התפילין וקראתי שמע, והם צחקו. אני לא אכלתי עד אז, כי חשבתי אודות התפילין.

אח"כ אמרתי להם: אם אתם רוצים - בהחדר השני נמצא הנער, תפתחו לו והוא ג"כ יראה לכם איך שמתפללים. הם פתחו בצחוק, ונתבלבלו לגמרי (שהיה אסור להם להפגיש אותנו), ורצו אל דלתו של שמשון חריטונוב, ופתחוהו. נגשתי אליו ואמרתי לו: שמשון! נצל את ההזדמנות, ולך תניח תפילין. הוא התבלבל ונפחד ואיבד את עשתונותיו ולא הבין מה שאני מדבר אליו. אמרתי לו: בא אתנו מהר ותניח תפילין. אז הבין, והלך אתנו ונתנו לו את התפילין שלו והניח.

אותו יום קראו אותנו לאיזה חדר לחקור אותנו. ואמר לי החוקר: מה תגידו עכשיו הלא כבר חתמת, והנה עוד הפעם תפסו אותך. אמרתי: לא חתמתי. החוקר התרגז ואמר לי: מה אתה אומר, תפשוט את הכובע ותיישר את המעיל ותגביה את הראש ותסתכל בעיני, הלא פה בחדר הזה היית עם הבחור הזה.

באמת קשה מאד להגיד דבר שקר לגמרי, ובפרט לטעון בחוזק בעצמו, כשמתחילים לענות בעינוים. אבל אם החוקר טועה באיזה דבר, זה הרבה יותר קל. כיון שבפעם הראשונה שחתמתי לא הייתי בחדר הזה, וגם אז הייתי עם קיובמאן ולא עם חריטונוב, התחלתי לצעוק: אף פעם לא הייתי בחדר זה. ופעם ראשונה שאני יודע הנער הזה. כנראה שנאבד הפתק שכתבתי, ולא הביאוהו.

באו שנים; א' מבוגר וא' צעיר ופשוט. והמבוגר הראה עלי להצעיר, מתחת כתפי ברמיזה, כנראה שיבקר עלי לאן אלך. והחוקר אמר לי: הנה עכשיו תחתום, ותזכור אם ימצאוך עוד הפעם! ועכשיו משחררים אותך.

כשנכנסתי בפנים, אמרו לי האסירים: אתה משתחרר! תדע שאתה צריך למסור לנו עתון חדש ומאכארקה, כי מנייר העתון עם המאכארקה יעשו סיגריות אחרי שיקראו את העתון. נכון אמנם שלא מאשרים למסור דברים כאלו, אבל תעטוף המאחארקה בתוך העתון כמו נייר עטיפה ותמסור.

אני יצאתי והלכתי עד שבאתי אל תחנת הרכבת, כי ברחוב לא מוכרים עתונים ומאחארקה. אני פחדתי מאד לשוב עוד הפעם לבית הסוהר, אבל העליתי במחשבתי כי הרי להאסירים האלו מגיע 10 - 15 שנות שילוח לסיביר עם עבודת פרך, והרבה מאנ"ש והתמימים כבר נאסרו ונשלחו לעבודת פרך, ובטח יפגשו, ולמענם צריכים לעשות שלא יהיה בלבם טינא על אנשים כמוני. ואדרבא, צריכים לקנות אהבתם קצת. קניתי עתון ומאכארקה והעטפתי, חזרתי למשטרה ובקשתי למסור להאסירים.

*                  *                  *

עוד לפני שאסרו אותי, שמעתי שהרבי כתב שישלחו לו תמונות, והיה לי צר מאד בשבתי בבית הסהר למה לא שלחתי תמונתי.

כשחזרתי מהמשטרה בפעם שניה, תיכף נסעתי נסעתי ליעגאראווסק, לאגריסקובה, כי א) פחדתי להמשיך להסתובב בלי להיות רשום וכתוב. ב) לנוח קצת מהבית סהר.

אחרי כמה ימים נסעתי למוסקבה. ביום שישי בבוקר נכנסתי לצלמניה וצילמתי את עצמי. בקשתי לעשות לי מהר, ובימים ההם לא עשו מהר ממש כמו עכשיו, ואמרו לי שזה יהיה מוכן בערב. בקשתי מהם שיגמרו את זה לפני השקיעה. הכנתי מעטפה עם כתובת ומכתב ובולים, וממש לפני השקיעה קבלתי התמונות, ונכנסתי לדואר ושלחתי.

במכתב המצורף (השמור עתה בארכיון) כתבתי:

ב"ה עש"ק לסדר אמור ז' אייר

כ"ק אד"ש

הנני שולח תמונתי לכ"ק, ואבקש לעורר ר"ר עבורי ישראל יהוד' בן לאה ביילה שהשי"ת יעזור לי שאתראה עם כ"ק אד"ש פנים בפנים.

ממני ישראל יהוד' בן אפרים שמואל ע"ה ליעווין

אדרסתי היא על שם ר' חיים ע[זרא] ברונשטיין.

על המכתב רשום שהתשובה למכתב הזה הושב בט"ז סיון. והנה מה שקבלתי מענה מהרבי, לפי זכרוני:

נהניתי לראות תמונתו, ויפרוש בשלום חביריו, והקרובים שיחי', והשי"ת יהי' בעזרו.

המכתב והברכה של הרבי, נתנו לי שמחה ועידוד.

הייתי קצת זמן במוסקבה. לבסוף היה יהודי אחד שהיה מקורב עם המשטרה בראמענסק, ששם המשרד לרשום בהמושבות עד אילינקה. היהודי הזה גר באילינקה, ואמר לי שאם אלמד עם בנו התחלה, אז ירשום אותי בביתו, והסכמתי.

היהודי שלח את אשתו לראמענסק, נתתי את הפספורט שלי, והיא השתדלה עד שרשמו אותי. הם אמרו לה, שהפספורט שלי הוא של נאשם ואיש שלוח מהמחנה, אבל אני כבר הייתי רשום וכשר במחוז מוסקבה.

*                  *                  *

בתחלת אלול תרצ"ה באו חוקרי נ.ק.וו.ד. למאלאחאווקהLXXXI, הם נכנסו לביתו של הרה"ח ר' זלמן קורניצער (ר' זלמן אלפערט) ושאלוהו: אתה זלמן קורניצער? והשיב: לא, אני זלמן אלפערט! מ"מ לקחוהו והביאוהו למועצה של מאלאחאווקא.

בישבו שם שמע שאחד קורא רשימה להשוטרים שילכו ויביאו את שמואל ליב פאריצער (הוא הרב רש"ל לוין), שלמה חיים פאלאצקער (קסלמן), אברהם מאיארער (דרייזין) ועוד. ר' זלמן קורניצער נבהל מזה שראה שהולכים לאסור את כל אנ"ש ממאלאחאווקא. הוא קפץ ממקומו והתחיל לצעוק: "מה אתם רוצים ממני, אני לא זלמן קורניצער, אני זלמן אלפערט, עזבוני" ונתנו לו לחזור לביתו.

אך הוא רץ מיד אל הבתים של אנ"ש ששמע שמותיהם, ואמר להם שיברחו, וכך הציל הרבה מאנ"ש.

ומעשה שהיה כך היה: החוקרים של נ.ק.וו.ד. עצרו שני נערים מאנ"ש וע"י התחכמויות שונות הוציאו מהם השמות של אנ"ש ממאלאחאווקא, אבל הנערים חשבו שאלו הם שמות משפחותיהם, ולכן נתנו השמות: פאלאצקער, מאיארער, פאריצער.

*                  *                  *

בזמן ההוא קם בגבורה אדירה ובמסנ"פ ממש הרה"ח ר' יונה כהן ולקח על עצמו להשתדל בשביל התלמידים ולעודד אותם.

מענדל מרוזוב סיפר, איך שבאותו הזמן ובאותם הימים ממש, פגש בו הרה"ח ר' יונה על תחנת הרכבת של מאלאחאווקא, ועודד אותו וחיזק אותו.

הרה"ח הרב יונה כהן לקח על עצמו להכנס במסנ"פ באותו זמן ולהשתדל אודות התלמידים והבנים קטנים של אנ"ש, וכתב לרבי, וקיבל תשובה "שיהי' חזק בזהLXXXII".

הזמן הזה בכתיבת מכתבים להרבי, ולמצוא כתובת בשביל קבלת התשובה, היו צריכים לזה כוחות מסנ"פ בפועל ממש.

*                  *                  *

באותו השנה קבלתי מכתב מביתי כי אמי מרת לאה בילה, בת ר' ישראל השו"ב מדאשוב, עמדה בתור שחילקו דברי מאכל, והעמידה היתה על איזה מדרכה, וגוי דחף אותה, ונפלה ונפצעה בראשה, ותפרה ראשה.

כתבתי לרבי, ולא קבלתי מענה. כתבתי לחבר כתתינו ר' אברה'מל קוואש (שגנב הגבול ולמד באטוואצק), ושאל להמזכיר הרח"ל, וענה לו כי היה מענה וזהו:

השי"ת ישלח רפואה שלימה לאמו שתחי' ויחזקה ויאמצה.

גם אמי מורתי כתבה באותה שנה מכתב להרבי (השמור עתה בארכיון):

יום שנכפל בו כי טוב פ' יתרו שנת תרצה

שלום וברכה בכ"י א"ס!

לישועה ולרפואה בגו"ר, לאה בת חוה.

זה כבר שלא כתבתי לקודש מפני יד עשו שד[ח]פה אותי ושברה את עצמותי, כאשר הודיעו ילדי לקודש, ות"ל שזכות יתומי עמדה לי ות"ל ששם נפשי בחיים, נגד זאת שעוד לא נרפאתי כלל, אבל אקוה להשי"ת שאזכה ב"ב לראות ישועות ונחמות באחב"י בכלל ובילדי בפרט.

בהיותי פה בארה"ק ת"ו אצל חברה של אמי מורתי, הראתה לי מכתב שהיא קבלה בשנת תרצ"ה מאמי מורתי, ובו כתוב "שהיא קבלה מכתב מהרבי ושלחה אותו להדוד, ושהדוד יקרא לפני החברה את המכתב". את המכתב בעצמו לא ראיתי, מה כתוב בו כי לא היה אצלה, אבל מה שאמי מורתי כותבת אודות המכתב הוא:

דאס שרייבט דער צדיק הדור וועלכער אפפערט זיין לעבן לטובת הכלל, אין וועלכער ער איז שלאף, פון וויינען און פאסטען אויף צרות הכלל, אזוי ווי ער שרייבט אז דאקטוירים האבען אים געשיקט זיך קארירען קיין מארינבאד.


LXXXI) על המאסרים במאסקווא בי"ב אלול ראה תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרק מה.

LXXXII) ראה אודותיו ב"כפר חב"ד" גליון 550 (ח' כסלו תשנ"ג) עמ' 14 ואילך.