פרק ל. הבריחה מחרקוב

כשהתחילה המלחמה (ב22- יוני 1941) רצינו אני ומיכאל שישתדלו להשיג ניירות ולעזוב את חרקוב ולברוח, אבל לא שמעו לנו, ואח"כ היה קשה.

באו הימים נוראים, אני ומיכאל והחסיד הזקן ר' אברהם קצנלסון החלטנו לחכות עד אחרי שבת בראשית, ולא לנסוע בעשאלון בכל חגי ושבתות חדש תשרי. דוקא בחדש תשרי התחילו לברוח, כולם כבר נסעו ונשארנו רק אנחנו, ועוד כאלו שמרוב התמרמרות על השלטון הקומוניסטי רצו להשאר אצל הדייטש.

הגרמנים הפציצו את חרקוב, אני ומיכאל היינו בבית אחד, ונשותינו ובני היו בבית אחר, ובלילה הזה היתה התפוצצות הכי גדולה. איפה שהיינו היה חומה מהרבה קומות, ונפצץ חצי הקומה ונעשה חושך. שמענו בלילה איך שמקבצים הרוגים. באמצע ההפצצות כתבנו פ"נ אל הרבי. כשנגמרו ההפצצות יצאנו והלכנו לראות אם משפחתינו עוד בחיים. קראנו להם בשמם, והנה ב"ה חיים.

אחרי שבת בראשית החלטנו - עפ"י דרישת זוגתי מרת איטא דבורה - לנסוע מחארקאוו. וגם הרה"ח הזקן ר' אברהם נסע אתנו.

הייתי עם ילד קטן. הוצרכתי לקחת המזוודות שלי, כרים וכסתות ואוכל, והמכונות שלי, והיו לי הרבה חבילות. תחנת הרכבת הראשית של חרקוב כבר נפצצה לגמרי, ולא עבדה, רק התחנה של קרונות משא. הבית שלי (היכן שהיו החפצים שלי) היה למעלה על ההר, ושל מיכאל היה מלמטה. הוא הביא החבילות ישר לרכבת, ואני הוצרכתי להוריד למטה, ולא יכלתי לבד. ירדתי ואמרתי למיכאל: אין לי ברירה, איני יכול לנסוע, אבל אתה תכנס אל הרכבת וסע; כי לא ידעו הזמן מתי היא תזוז, ויכול להיות שתיכף. מיכאל אמר לי: אם אתה תשאר, אני ג"כ אשאר. והיה לי צער כפול ומכופל, אני אהיה אשם בעד שתי משפחות.

פתאום בא נכרי עם נכרית גבוהים וחזקים, אמרתי להם: "אני אשלם לכם אם אתם רוצים לעזור להביא לי את החבילות", והם הסכימו. איך שהביאו כמה חבילות, אמרתי: יהיה מה שיהיה עם שאר החבילות, אני נוסע.

נכנסתי עם משפחתי להרכבת, ורצתי למטה להגיד למיכאל שיכנס לנסוע כי אני כבר נוסע, כי כאמור, לא ידעו מתי הרכבת מתחיל לנסוע, ופתאום היא יכולה לזוז. מיכאל נכנס, וגם ר' אברהם הזקן, ואנו ישבנו.

הגוים הביאו החבילות, אחד אחרי השני, וככה הביאו את כל החבילות. שלמתי להם שלושים רובל, והלכו. ככה נצלנו ממות בטוח.

האינז'ינער בא להפרד מאתנו, ולבי כואב עלי למה הוא רוצה להשאר עם משפחה גדולה.

אנחנו זזנו, ותיכף התחילו להפציץ. הרכבת נעמדה, וקצין צבא אמר לכולנו לרוץ לאיזה צד שהראה. התחלנו לצאת מהרכבת, עם הילד בן השנתיים ורבע. ר' אברהם לא היה יכול ללכת, ונשאר על מקום קרוב, ואנו ג"כ נשארנו. פתאום התחילו להפציץ על אותו המקום שכולם רצו לשם. כשנוכחנו בזה, הנה בפעם הבא לא רצנו, רק ישבנו בתוך הרכבת.

באנו לסרטוב, ושם ירדנו מהרכבת עם החבילות נכנסנו לדירה של נכריות, כי הזכרים כולם היו על המלחמה. והבית הזו היתה לא רחוק מהמקום שנעמדה בו הרכבת.

היינו רעבים, ואפרים שמואל היה רעב. הגויה נתנה לו סופגניה, ושאל לאמא אם מותר לו לאכול מגוי. היא שאלה אצלי, ונתכווץ לבי (על עצם העובדה שתינוק בן שנתיים - הבן שלי, אפרים שמואל - רעב, ושואל על מזונות, אם מותר לו לאכול) ולא יכולתי לענות (מסתמא אמרתי שיאכל).

הלכנו ברחוב על יד חנות לחם, ובקשנו מהקונים חתיכת לחם ונתנו לנו, והבאנו הביתה קצת לחם. שבתנו שבת בסרטוב אצל הנכבד הרה"ח ר' יעקב אייזיק קאראסיק (שהיה ג"כ מלא עם צרות), והוא אמר לנו: נסיעתכם זה הוא כבר לחוץ לארץ, כולם נוסעים לסאמארקאנד.

אח"כ התחלנו לנסוע עם רכבת אחרת, ועל שבת מברכים כסלו באנו ל"קזיל-אורדה" ושבתנו שם בשבת. שם היה ג"כ רעב, ובלילה היה קור נורא, וביום חום.