פרק לה. מגיעים לגבול פולין

בי"ח סיון (או אולי י"ט סיון) בבוקר אמרו לנו שהיום נגיע להגבול הישן בין רוסיה לפולין בבוקר. כשקמנו בבוקר השכם; התפללנו, ואכלו ארוחת הבוקר משהו, ואמרו לי שאוכל ג"כ לאכול, אמנם מרוב התרגשות לא יכלתי לאכול;

כל כך התרגשתי מהעובדה שמגיעים למקום גבול רוסיא אפילו הישן, אשר כל החיים ציפיתי כ"כ וקיויתי שאפשר אזכה להגיע למקום גבול רוסיא. בפרט אחרי שקיבלתי בשנת תרצ"ד מהרבי מענה על שאלתי והמענה היה "להגיש לריגה, והשי"ת יהיה בעזרו". וכששללו ב"אונא" (משרד נתינת האישורים להיתרי יציאה) את בקשתי; קיבלתי מענה מהרבי באותו קיץ: "יגיש עוד הפעם", וקיבלתי מ"אונא" עוד הפעם תשובה שלילית. שתים עשרה שנה קיויתי וציפיתי לאותו הרגע שאזכה לראות את הגבול (ולא התיאשתי), והנה עכשיו מגיע הזמן.

אף שזה היה כבר הגבול הישן, וכעת היה זה כבר מחוז רוסיה, אבל לדידי שברוסיה היתה סכנה בשבילי אפילו לצאת מהבית, היתה זו אצלי ענין נפלא, ופעלה עלי התרגשות גדולה. בפרט שרבים הפחידוני שיסעו לסיביר במקום לנסוע להגבול.

מחמת התרגשות זאת, אע"פ שהפצירו בי לאכול, אמרתי שכל זמן שלא נגיע לגבול הישן אני לא יכול לחשוב אודות אוכל.

בשעה 11 לפני הצהרים בערך נעצרה הרכבת. נפתחו המקלות הצבועות בפסים אדום ולבן - סימון הגבול הישן, והרכבת המשיכה להתקרב להגבול החדש. הודיתי בכל לבי להשי"ת (בתוך לבי פנימה, כי פחדתי עדיין להראות בגלוי גודל שמחתי כל עוד אנו נמצאים ברוסיה ובהרכבת הרוסית). אח"כ אכלתי.

התחלתי להתבונן בנפלאות ה', איך שהשי"ת עוזר לאדם קטן ושפל כמוני, ומה שאני זוכה לאחר שפלותי לראות במו עיני היציאה מהמיצר להמרחב. ונכנסו מחשבות בטחון בקרבי, שהשי"ת עוד יעזור, ואזכה לבוא למקום מבטחים יותר, ולזכות לכתוב מכתב לרבי, ועוד יותר לקבל ברכה מהרבי, ולזכות לבנות בנין עדי עד עם זוגתי, מבורך בבנים ובנות.

המחשבות הללו עפו במוחי, ואני מתרגש מאוד. הרכבת התחילה עוד הפעם לזוז לאט לאט, ופתאום נעצרה הרכבת על יד יער. פתאום שמענו שבשעת העצירה נעשתה שריפה באחד מהקרונות, ולא ידעו מה לעשות. מיכאל התחיל לצעוק שילכו להציל ולכבות השריפה. הוא קפץ ויצא מהקרון, ואחריו יצאו עוד, ולקחו מים וכיבו השריפה.

הרכבת זזה, והמשכנו לנסוע. נסענו בשטח אוקראינה המערבית הפולנית, שם היו בהיערות מחנות שודדים איומים בשם "בענדעראווציס" ימ"ש, שונאי ישראל.

בלילה נעצרה הרכבת על יד יער, לא ידענו הסיבה, אבל אמרו כי נהגי הקיטור של הרכבת משתפים פעולה עם הבענדעראווציס ימ"ש, ובשביל זה הם מעמידים הרכבת על יד יערות כדי לשדוד, והם שותפים, וכבר שדדו את העשאלון מס' 2 (כשהגענו ללודז' סיפר ר' ישראל קוק שהוא נסע עם העשאלון מס' 2 ושדדו אותם) וככה רצו לעשות בהעשאלון שלנו.

חלונות לא היו בהקרונות של העשאלון, כי זה רכבת משא ובהמות (כנ"ל). באו אנשים מבחוץ, ורצו לפתוח הדלתות מהקרון שלנו, וזה היתה באמצע הלילה (כנ"ל). מיכאל טייטלבוים סגר מבפנים הדלתות, והם התחילו לדחוף האצבעות בתוך ידי הדלתות והחריצים, ולנסות לפתוח בחזקה. מיכאל לקח בקבוקים ריקים והכה באצבעותיהם, ונפלה חרדה ופחד על כולנו, מיכאל צעק לכולם שיעזרו. ככה לחמו אתם מבעד הדלתות, ולא יכלו לפתוח הדלתות, ובינתיים התחיל להאיר הבוקר, והרכבת התחילה לזוז, וב"ה ות"ל שיצאנו מהסכנה הזו. התחלנו להתקרב אל הגבול העכשוי החדש שמשם באים כבר לפולין.

הרכבת עברה על יד לבוב, אבל לא נעצרה בלבוב רק עברה. לא ראינו את לבוב, רק אמרו לנו שעברנו את לבוב. הרכבת התקרבה עד הגבול, ונעצרה על יד שדות זרועות שבלים גבוהות לפני הקציר. זה היה בערך בכ' סיון.

אנשי הגבול באו ואמרו לנו שצריכים ללכת לתחנת הגבול להחליף הרובלים הרוסים שיש לנו על זלאטעס פולנים. לי ולמיכאל היו כמה אלפים רובלים. סיפרו לנו, שכאשר יעברו את הגבול משלמים בעד רובל רוסי שלש זלאטעס פולניות, ופה בהבאנק הממשלה הרוסית משלמת בעד רובל רוסי רק זלאטע א' פולנית, ולכן הרבה מהנוסעים לא הלכו להחליף. אמנם אני ומיכאל, כשראינו שהשי"ת עוזר לנו לדבר כזה שקוינו וחכינו לו כל חיינו, לא רצינו לסכן עצמנו בשביל כסף, אפילו על ספק, אפילו על חלק א' מאלף, ומה שוה אצלנו כסף כשמדובר בענין יציאה מהמיצר אל המרחב, והלכנו והחלפנו את כל הרובלים שלנו.

בעמדינו עם הרכבת על הגבול; רמזו כמה בחורים מפולין, ומהקרונות קפצו בחורות והלכו להשדות והתחבאו בתוך השבלים, כנראה שלא היה להם שום ניירות.

כשחזרנו מהתחנה, וגמרנו להחליף את הרובלים בזלאטוס, נכנסו כמה פקידים ממשמר הגבול, ואחד החזיק רשימה וקראו את השמות, וכל אחד שקראו את שמו ענה ע"ז: כן, ולא חפשו שום דבר, ולא הסתכלו אפילו על האנשים, רק לידם עמדו כמה מיהודי פולין ועזרו להם. כשיצאו הפקידים מכמה קרונות; רמזו הבחורים להבחורות בהשדות, והן נכנסו לאלו הקרונות ששם כבר בדקו וקראו את השמות.

זמן קצר אחרי שגמרו הפקידים לבדוק את כל הקרונות זזה הרכבת. ובתוך זמן קצר, נעצרה הרכבת בפשעמישל בפולין.

תיכף כשנעצרה הרכבת, נכנסו סוחרים פולנים וצעקו: למי יש רובלים, ושילמו שלש זלוטות בעד רובל. אז ידענו והרגשנו כי ב"ה ות"ל יצאנו מרוסיה. הקיווי החזק שבלבנו שכ"כ קיוינו וחיכינו וציפינו, הנה הרגעים האלה הגיעו ב"ה. הייתי בהתרגשות גדולה עד למאד, אבל כל זמן שעוד נמצאתי בהרכבת מרוסיה, פחדתי להראות בגלוי גודל שמחתי וההתרגשות שלי.

הרכבת התחילה ללכת במהירות גדולה, ועל התחנות נכנסו צעירים ושאלו: מי רוצה לרדת ולהתקשר עם מפלגה, כל אחד היה בא ושואל אם רוצים להתקשר עם המפלגה שלו. בכלל היו אומרים: להשומר הצעיר. אנו לא ידענו עדיין מה זה שומר הצעיר, או גורדוני. אבל ראינו שהם בכלל לא מעוניינים בדתיים.

היו כאלו שירדו מהרכבת והצטרפו אליהם, אחרים ירדו כדי לנסוע להעיירה שלהם, אבל דברו על כך שהם מעמידים את עצמם בסכנה (מפני הגויים הפולנים שהיו שונאי ישראל), ובאמת שמענו אח"כ שהיו מקרים לא טובים ר"ל.

לנו אמרו שצריכים לנסוע עם הרכבת, ולהגיע להתחנה האחרונה - וורוצלאו (לא רחוק מביטון, קאטאוויץ), ושם נראה מה לעשות.

נסענו עד שהגענו לקראקא. בתחנה עלו על הרכבת יהודים מקראקא שחזרו לשם תיכף אחר המלחמה. אחדים שאלו מהם דרישות שלום. הם היו מפוחדים מאד כשראו אותנו מגודלי זקנים, ואמרו לנו שצריכים להסיר הזקנים כי יש סכנה ללכת פה עם זקנים מפני הפולנים. אנו הסתכלנו עליהם, ולא יכולנו להבין מה הם סחים. אבל אח"כ אמרו לנו הנוסעים שאנו מעמידים אותם בסכנה ומוכרחים להסיר את הזקן (זה היה זמן קצר לפני המאורעות והפוגרום בקיעלץ ל"ע). אמרנו: שברוסיה היתה סכנה יותר גדולה כשהלכו עם זקן, ואף פעם לא עלתה אפילו על מחשבותינו דבר כזה, ואין מה לדבר אתנו אודות זה. אח"כ הפסיקו לדבר אתנו אודות זה.

למחרת ביום ה' כ"א לחדש סיון, באו הרכבת והעשאלונים, על יד וורוצלאוו. הרכבת נעצרה, ואמרו לנו שזו תחנה אחרונה. שם עמדו עוד רכבות ועשאלונים, עם הרבה יהודים פליטים. שם גרים גרמנים ופולנים. גרמני אחד ימ"ש ניגש אלינו ואמר: אלו באים מרוסיה, הנה עוד הרבה יהודים נשארו בחיים. נבהלנו לשמוע דברים כאלו, ואז התחלנו לחשוב שעוד רבה הדרך והתלאות לפנינו.

ירדנו מהרכבת עם החפצים, ועמדנו, ולא ידענו מה לעשות. באו יהודים ואמרו לנו שיכולים לשכור קרון אחד מרכבת מיוחדת ולנסוע ללאדז', רק צריכים לשלם הרבה כסף, ושם בלאדז' יש כבר קיבוץ מיהודים וגם מאנ"ש. תיכף הסכמנו, ובמשך הזמן נסדר הרכבת. שילמנו, ונכנסנו להרכבת, ונסענו ללאדז'.

כשהתקרבנו לפרברי לאדז', עמדו שקצים פולנים ימ"ש לא רחוק מפסי הרכבת, והסתכלו להחלונות של הרכבת. כשראו שהרכבת שלנו עוברת ומהחלונות ראו יהודים נוסעים (זה היה כבר רכבת נוסעים, והיו בו חלונות) הראו לנו עם מקלות על גרונם. אנו לא הבננו מה זאת, ואמרו לנו שהם מראים לנו שהם ישחטו ח"ו ור"ל השי"ת ישמרנו מזה. אז התחלנו להבין קצת מה זה פולנים, ומה עבר פה על עם ישראל, ומדוע כתב וצוה הרבי שבשום אופן לא להשאר בפולין ח"ו.