פרק מג. יחידויות והתוועדויות בחודש החגים

בליל ב' אור ליום ג' ד תשרי נכנסנו אנשי כפר חב"ד ת"ו למסור את האתרוג מכפר חב"ד ת"ו אל הרבי. בעת מסירת האתרוג הואיל הרבי לברך אותנו.

וזאת הברכה (שיחות קודש תשכ"ג עמ' 4):

אזוי ווי אתרוג האט א טעם און א ריח, אלע מעלות, און אזוי ווי דאס איז א חודש הכללי און א מצוה כללית פון א חג כללי, זאל דאס נמשך ווערן לכל ישראל, ולאנ"ש בתוכם, ולכפר חב"ד ביחוד, בתוככי כלל ישראל, יעדער איינעם ביחוד, ענינים פון טעם און ענינים פון ריח על כל השנה כולה.

א יישר כח פאר'ן איבערגעבן.

בליל יום ד' אור ליום ה', ו' לעשי"ת, לפני שלש בלילה, נכנסתי ליחידות אל הרבי. עשיתי שהחיינו. אלו היו הרגעים הכי גדולים ומופלאים בחיי, שכל החיים שלי חכיתי וציפיתי וקיויתי להשי"ת שסוף סוף יעזרני ויצליחני לאותם הרגעים הנפלאים.

כתבתי צעטיל ארוך, כמו שנהגו אז, וקבלתי תשובה על כל השאלות באריכות. היו דיבורים שלא הבנתי איזה פרט, ושאלתי איזה פרט. הרבי התחיל לחזור הדברים מלה במלה.

כל הזמן בשהותי אצל הרבי הייתי בהתרגשות גדולה, ולא ישנתי בכלל בלילות, וגם הדחיקות כל פעם, והזיעה, התחיל לגרד לי העור, וגם נעשה לי אבעבועות בהעור.

כתבתי פתק אל הרבי, וקבלתי מענה ללכת אל הרופא זעליגסאהן, והרופא נתן לי רפואה. אח"כ שלח אותי הרופא זעליגזאהן לרופא עור בנוא יארק.

כשנכנסתי על יחידות בפעם השניה אל הרבי; שאל אצלי הרבי: מה עם הבריאות? עניתי ששלחוני לרופא עור. ואמר הרבי: "א עבירה די צייט".

בח' תשרי יש לי יום השנה -יארצייט- לאמי מורתי הי"ד. בשנה זו היתה ח' בתשרי שבת שובה, והתפללתי לפני העמוד כל התפלות של שבת קודש, בבית מדרשו של הרבי. למוסף פחדתי לגשת, אך הגבאי החסיד ר' יוחנן גורדון דחף אותי אל העמוד להתפלל, וגם נתנו לי עליה לתורה "שביעי", ועמדתי במילא ליד הרבי באמירת המפטיר.

לפני שבת שובה נגש אלי א' מאנ"ש שעובד בהדפסה, ונתן לי המאמר של כ"ק אדמו"ר הצ"צ "וכל אדם" מודפס בעלון ערוך כמו שמכינים לדפוס. ואמר לי; שהרבי צוה לקחת את המאמר מהביכעל שהביאו עכשיו מרוסיה, ויש רק כמה עלונים כאלו בהכנה לדפוס, ולפי שהוא ידיד שלי הוא נותן רק לי; וכנראה שהרבי יגיד ממנו בש"ש. בש"ש אחרי שעה אחת וחצי היתה התוועדות, והיה מאמר "וכל אדם".

ערב יום כיפור היה תור לקבל לקח מהרבי, הרבי נתן לי לקח ואמר "שנה טובה ומתוקה", וגם נתן לי חתיכת לקח בשביל בתי תחי'.

אחרי מנחה, נעמד הרבי על הכסא שלו, ובקול רם אמר (שיחות קודש תשכ"ג עמ' 12):

דער אויבערשטער זאל געבן יעדערן און יעדערע בתוך כלל ישראל א חתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים, בבני חייא ומזונא רויחי.

אזוי ווי דער יאר האט זיך אנגעהויבן מיט שבת, וואס שבת איז דאך וקראת לשבת עונג, רופן און אראפרופן, און ממשיך זיין ביז אין א התלבשות פנימית, דעם עונג שלמעלה, אז ער זאל אראפקומען אין דעם עונג שלמטה, און דורך דעם אין אלע כוחות פנימיים, ביז אין די ג' לבושים, מחשבה דבור ומעשה. זאל דאס זיין אזוי סיי אין עבודת הוי', לימוד התורה און קיום המצוות, ובתוכיותם - זו עבודת התפלה, און אויך אין בכל דרכיך דעהו, און פון דעם אויך אין צרכים הגשמים כפשוטם. אז די אלע ענינים זאלן זיין אן מדידות והגבלות, אזוי ווי מצד התגלות כח התענוג שלמעלה. און דאס זאל זיין א הכנה, הקדמה וכלי צום גילוי פנימיות עתיק פנימיות חכמה, וואס וועט נתגלה ווערן דורך משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, ויוליכנו קוממיות לארצנו. אמן כן יהי רצון.

ממשפחת הת' ר' בערל יוניק שהתאכסנתי אצלם, אמרו לי בעיוהכ"פ, שהוא הולך לבקש לעקאח מהרבנית חנה אם הרבי, ושאלך ג"כ אתו. נכנסנו, והיא נתנה לנו לעקאח וברכה. שאלתיה אם היא זוכרת אותי, ואמרה: כן, בפאקינג הייתם ביחד עם מיכאל טייטלבוים.

בתפלת נעילה, בכה הרבי הרבה מאד. כשגמרו, ושרו המארש של נאפוליון, נעמד הרבי על כסאו ועשה חזק עם ידיו הקדושים שישירו וירקדו, והיתה שמחה גדולה.

ביום ב' דחג הסוכות עמדנו בתור על יד הסוכה של הרבי להכנס לברך על האתרוג של הרבי (יום א' של סכות היה שבת). נתנו לי להכנס מוקדם בתור. כשנכנסתי להסוכה עמד הרבי בפנה עם ספר בידו, וכל הזמן הסתכל עלי, והתרגשתי מאד. תיכף כשנכנסו להסוכה היו הד' מינים על השולחן אצל הדלת, היכן שנכנסים. בקשתי במחשבה מהשי"ת, שלא אתבלבל מרוב התרגשות, ושאקח את הלולב ביד ימין, ואת האתרוג כמו שצריך, ולברך כהלכה.

אחרי מנחה היתה התוועדות בסוכה הגדולה, ובלילה עוד הפעם חילק הרבי כוס של ברכה בסוכה.

בכל יום מחג הסוכות וחוה"מ התפללו עם הרבי במנין. בהושענות הלכו כולם אחרי הרבי, להקיף את הבימה, וזה היה יופי ותפארת לראות את הכל. כשהרבי חזר אל מקומו, חיכה עד שכולם יגמרו להקיף את הבימה, והסתכל על הקהל.

בחוה"מ סוכות היתה התוועדות גדולה, ובאו הרבה בחורי ישיבה מישיבות אחרות, כי הודיעו בעתון שיהיה התוועדות. הרבי אמר שיחה פלפול אודות הד' מינים.

קרוב לסוף ההתוועדות אמר ברכה מיוחדת לאורחים שבאו מכפר חב"ד (שיחות קודש תשכ"ג עמ' 46):

אזוי ווי דא איז דא עטליכע פון תושבי כפר חב"ד , וביניהם דער זכה בגורל, וואס ער איז דאך גיקומען א בא כוח פון די אלע וואס זייהאבין זיך משתתף גיווען בגורל, און אזוי אויכעט אט די אלע וואס זיינען גיקומען פון כפר חב"ד, אלץ באי כח פון כפר חב"ד, וואס זיי זיינען דאך אונזערע באי כח אין אה"ק ת"ו דא למטה מעשרה טפחים, זאלן זיי זאגן לחיים, ואחריהם כל הקהל כולו, און זאלן ממשיך זיין די שמחה פון אלע ענינים פון כפרחב"ד, און אלע ענינים פון אה"ק ת"ו ב"ב, ע"י משיח צדקנו, און אויך אין דעם ענין פון א"י, וואס מתפשטת בכל הארצות אז דאס זאל אראפקומען בפועל ובגילוי בכל הארצות כולן, וואס דעמאלט וועט דאך מקוים ווערן אויכעט בגלוי די בקשה תמלוך על כל העולם כולו בכבודיך, ביז אין אן אופן פון והנשא על כל הארץ ביקריך, און אין אן אופן פון התנשאות, וואס דאמאלט וועט זיין, וידע כל פעול, ויבין כל יצור און כל אשר נשמה באפו, אז ה' אלקי ישראל מלך, דורף דערוף וואס אידן האבן אים גימאכט פאר אלקי ישראל מלך איז מען דערנאך ממשיך ומלכותו בכל משלה. לחיים.

וואו איז די כפר חב"ד אידן? וואו איז דא נאך איבעריקע פון כפר חב"ד? לאזט פריער די כפר חב"ד אידן! לוין, פלס, ער וואוינט דאך אויך אין כפר חב"ד, לחיים ולברכה. ווער איז דא נאך פון כפר חב"ד? רופט זיך אפ! עס איז דא נאך פון כפר חב"ד? רופט זיך אפ! נו גוט, ספיקא לקולא. נאך פון כפר חב"ד? נוא איצטער זאגט כל העולם כולו! כל העולם כולו בכבודיך.

בג' דחוהמ"ס נסעתי לשמח בשמחת בית השואבה. ראיתי ששולחים לפראווידענס, ושם דר שמואל דוד גורקאוו - בן גיסי, ביקשתי שישלחוני לפראווידענס. באנו לבית הכנסת, ואח"כ בא ש"ב שמואל דוד שיחי'. התוועדנו עם הבעלי בתים, והוא היה המורה של העיר. באו גם ילדים שהיו תלמידיו, והוא היה המנחה. אחרי ההתוועדות, לקחו אותנו אל הבית שלו. לנתי אצלו, ובבקר נסענו חזרה לקראונהייטס, אבל שנים מבינינו שנסעו אתנו, שמדברים אנגלית, נשארו שם כדי להתוועד למחרתו עם ילדי בית הספר.

ביום ה' ד' דחוהמ"ס; התחיל לכאוב לי העין, וירדו דמעות. לא ידעתי אם זה הצטננות או איזה ענין אחר. הצטערתי מזה מאד. כי בלילה צריכים להגיד תיקון. והעיקר שאומרים עם הרבי ביחד. ועיקר החגים - שמיני עצרת ושמחת תורה, וההקפות של הרבי. והעין נוזלת דמעות ואני לא יכול לראות.

בקשתי מכמה אנשים שיסתכלו בהעין שלי, אפשר נכנס איזה דבר להעין, והסתכלו, ואמרו שלא רואים שום דבר. בערב בא הרבי להתפלל ערבית, והסתכלתי על הרבי, ופתאום הרבי הסתכל עלי בתוך הקהל (כי בא קהל גדול, ממדינות שונות ומערי השדה, לההתוועדויות והקפות), וההבטה של הרבי עלי עודד את רוחי.

אחרי תפלת ערבית נגשתי לר' מרדכי שוסטערמאן ובקשתי ממנו שיסתכל בהעין שלי, והסתכל, ואמר שכמדומה יש שם איזה דבר. ואמר שיכולים להכנס לבית מרקחת, והם עושים משהו, ואם יש איזה דבר הם מוציאים אותו, אבל כבר מאוחר וכבר הבתי מרקחת סגורים. ואמר: תנסה להכנס, על יד המקוה יש בית מרקחת, אפשר שהיא עוד פתוחה.

תיכף הלכתי, ותפשתי את הבעל בית מרקחת שמכין עצמו לסגור, הראיתי לו העין, וחזר ולקח צמר גפן וטבל באיזו מין, ונגב העין שלי, ותיכף הוציא, והראה לי על הצמר גפן איזה נקודה שחורה. ותיכף נעשה לי קל. חזרתי, ואמרתי תיקון ותהלים עם הקהל, עם הרבי. והרגשתי שרק הבטה אחד של הרבי הצילני.