ספריית חב"ד ליובאוויטש

פרק יג

שנת תרע"ח

ר"ה ברוסטוב - המגפה רח"ל - התוועדות שמע"צ ושמח"ת - המהפכה השניה - שילוח תלמידי השיעורים מליובאוויטש לאריאל - מגבית חירום לישיבה בליובאוויטש - הנסיעה למוסקבא - נסיעת הבחורים מליובאוויטש - הנסיעה לרוסטוב - החזרה לליובאוויטש - ההעתקה מליובאוויטש לקרעמענטשוג

על ר"ה תרע"ח נסענו, כל הבחורים מהאולם הגדול, לרוסטוב. התאכסנתי אז אצל האכסניא הקודמת, אצל ר' מרדכי גערצולין (קי) המוסר'ניק הנ"ל, אבל כעת היתה דירתו ברחוב סטארא פאטשטאווע 122.

בר"ה שנה ההיא היתה מהלכת מחלת שפאנקע (קיא), זה הי' כמו הצטננות, אבל עמה הי' בא מה שהיו קוראים ארויף און אראפ (הקאה ושלשול). א"א לתאר בדברים את גודל היסורים שסבלו מזה. אותי חטפה המחלה בליל ראשון דר"ה. ארבעים אנשים לערך לא יכלו להיות בעת הקריאה ותק"ש של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ ושכבו למטה במדור התחתון.

בין כסא לעשור פגעה המחלה ב[ר' זאב וואלף ברונשטיין] אביהם של האחים ברונשטיין מטשערקאס (חיים עזרא, [נתן, מרדכי] והערשקא. ואח"כ נתקבל לגיסם, שלקח את אחותם, הת' שלמה חיים קסלמן, כעת משפיע בתו"ת באה"ק בלוד) ושחל"ח (קיב).

האחים ר' חיים עזרא ור' מרדכי ברונשטיין

אנו הבחורים שנשארנו ברוסטוב על חה"ס, אחדים מאתנו ואחדים מהאורחים עסקנו בכל הענינים כמו ח"ק וכו'.

על חג הסכות היו אצל אדמו"ר נבג"מ כמה אתרוגים מקלבריא (קיג), ונתן אחד עבור אנ"ש לברך עליו.

באמצע חוה"מ סכות בא פסח וואלף מזיטאמיר (קיד), באמצע היום, ועדיין לא בירך על אתרוג. ר' מ"מ משרת הוציא לו אתרוג לברך עליו, ובטעות הביא את האתרוג של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ. אח"כ היתה שקו"ט אם יצא, או שצריך לברך שנית.

בשמע"צ ושמח"ת היתה התוועדות יוצאת מן הכלל. כללות הנושא של כל ההתוועדות של ליל שמח"ת קודם ההקפות ושל אחר ההקפות ושל יום שמח"ת הי' בנושא הכרחיות ענין העבודה (בליובאוויטש הלא זהו המכוון), בדבר ענין אריכות התפלה.

השיחות בד"כ ישנם בקופיר ובדפוס של תורת שלום (קטו). אביא כאן רק איזה פרטים ומאורעות מענינים שנרשמו בזכרוני.

בלילה בהתוועדות שלפני ההקפות ישבו אצל השלחן נכבדי אנ"ש. בזמן ההוא נמצאו ברוסטוב הרבה מפליטי המלחמה מפולין (עד אשר, כמדומני שזה היה בתחלת שנות פ"א ואילך, התחילה החזרה לביתם ברשיון הממשלה. סיפרו אז בשם הבעל חפץ חיים ומשנה ברורה שאמר שמותר לנסוע מרוסיא אפי' ביוהכ"פ שחל להיות בשבת), והיו ביניהם אנשים בעלי צורה וחסידי חג"ת (כלשון אדמו"ר הריי"צ נבג"מ), גור ואלכנסר ועוד. הם היו באים לכ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ לזמני התוועדות ועל יחידות, ומהם שנשארו מקושרים (קטז).

בין המסובים אל השלחן הי' רב נכבד מעיר ט. פולין, איש זקן עם שערות לבנים. כנגדו ישב הגביר החסיד ר' צבי ז"ל גורארי' הי"ד. הרצ"ה הושיט לו כוס יי"ש להרב הנ"ל, וכשרצה לקחת לקחו הרצ"ה בחזרה. ושוב פעם עשה כן. מובן שהרצ"ה לא היתה כוונתו צו רייצן זיך, כ"א געבן אים א חסידישען ריב?.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ הבחין בזה ואמר לו: קוועטש א שטיין. כלומר, הוא איננו כלי לביטושים כאלו ולא יפעול עליו עי"ז את הנרצה בזה.

ר' אנשיל מקאפוטקעוויץ (קיז) (פלך מינסק) בא אז אל כ"ק אדמו"ר נבג"מ לרוסטוב, ואחרי ההקפות הוא הלך לביתו (בליובאוויטש אחרי ההקפות, שהיו בד"כ בשעה מאוחרת בלילה, היו נכנסים לסעודה לבית אדמו"ר רק יחידי סגולה).

כשבא ר' אנשיל בבוקר ומצא שאדמו"ר יושב בהתוועדות, שאל אותו אדמו"ר נבג"מ: ר' אנשיל, איר האט שוין געזאגט ברכות? זאגט לחיים! ונתן לו כוס משקה ואמר לחיים.

הרבנית מרת שטרנא שרה הצטערה מזה שאדמו"ר יושב זמן רב כ"כ בהתוועדות, אחרי העבודה של כל הלילה בהתווועדות והקפות. וביקשה אצל ר' לייב זלמנזאהן (הי' נקרא לייב פערלא דבורה'ס, אחד מקרובי המשפחה שהי' דר בליובאוויטש, ועל חג הסכות הנ"ל הי' ברוסטוב) שיפתח את הלאדן (תריסים) ויכנס אור השמש.

כשפתח את הלאדן האירה השמש בתוקף, ואמר אדמו"ר: מה זה? מספרים שיש שמש בעולם? אנו יודעים שהקב"ה ברא שמש בעולם!

אחרי השעה התשיעית בוקר ברכו ברהמ"ז.

בעת ברכת המזון הי' הר"ש קוראטין מבושם ביותר וישב אצל השלחן. כ"ק אדמו"ר נבג"מ אמר שייראו שיברך ברהמ"ז, ונשאר אדמו"ר נבג"מ לחכות עד שיברך.

התחילו לומר לרש"ק שיברך והתחיל לומר שיר המעלות, ואמר פסוק ראשון ונשתתק. אמרו לו שוב שיברך והתחיל עוד פעם כנ"ל, וכן עשה כמה פעמים. אח"כ התחיל לומר רבותי מיר וועלן בענטשען ג"כ כנ"ל, ואמרו לו שיתחיל מברוך אתה, והוא אמר כל הנוסח: ברשות אדונינו מורינו כו'. וכ"ק אדמו"ר ישב אצל השלחן עד אשר גמר את ברכת הזן את הכל.

כעבור שלושת רבעי שעה, אחר שקמו מהשולחן, הלכו להתפלל שחרית.

לערך בשעה 3 וחצי אחר הצהרים כבר ישבו להתוועדות סעודת יום שמח"ת.

מה שנשאר בזכרוני מהתוועדות היום, אמר אדמו"ר נבג"מ: ששאלת מה שאמר אדמו"ר הזקן שאם ישאלו: ליוביש טי בא-גא? (האוהב אתה את השם) וועט ער זאגן: ליובלי ליובלי! (אני אוהב אני אוהב).

השאלה היתה של הרז"ה ע"ה האוולין (קיח).

ההתוועדות נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, לערך קרוב לחצות רקדו בבית סביבות כל החדרים.

* * *

ביחידות שהייתי אצל אדמו"ר נבג"מ בשנת תרע"ח (קיט), והייתי אז מהמאריכים בתפלה, אמר לי ללמוד על הוראה. ואמר בזה"ל: דער טאג איז גרויס, מען קאן ביידע זאכן טאן.

* * *

בתחלת שנת תרע"ח נעשית המהפכה האדומה ברוסיא. התחילו אז הפרעות ודוחק בכל הדברים וגם במזון.

התחילה אז המלחמה האזרחית ברוסיא, הרוסים האדומים הפסיקו ללחום ומלכות אשכנז הלכה וכבשה בכל מרחבי רוסיא, ביחוד במקום מושב היהודים (קכ).

כ"ז גרם לקושי המצב בישיבה, היוקר ומיעוט ההכנסה ודוחק בהשגת מיני מזון והתקרבות האשכנזים למחוז ארשא. התחילו אז לצמצם בהוצאות. הפסיקו לתת בשר לתלמידים בימי החול וכו'.

אז התחילו לחשוב על העתקת הישיבה מליובאוויטש.

ר' יהודה אידל באנק מגערמאנאוויץ

בתחילה שלחו את תלמידי השיעורים לאריאל; שם דר השו"ב התמים ר"י פאנטילעיאוו (קכא) וגם מר שמולעוויץ, שהי' איש אמיד והתקשר אל כ"ק אדמו"ר נבג"מ. יחד עם תלמידי השיעורים שלחו מליובאוויטש שלושה בחורים: שמואל חיים שעכטמאן מזלאבין ואבא מבאלהאקאוו, והשלישי כמדומני הר"ר ישראל זובער (שנהרג בבוסטון ע"י רוצחים) הי"ד.

המצב הלך וגרע, והאשכנזים התקרבו יותר לליובאוויטש. נסע אז התמים ר' אידל באנק מגערמאנאוויץ לרוסטוב, לשאול מאת אדמו"ר נבג"מ מה לעשות עם תלמידי האולם.

המצב הכלכלי בישיבה הכריח לנסוע לעיירות הגדולות (קכב), מקום מושב אנ"ש בעלי יכולת, להתרימם להחזקת הישיבה.

הר"ר שילם קוראטין נסע לפטרבורג, ר' אליעזר קאפלאן נסע לוויטעבסק ונעויל, אותי שלחו למוסקבא, ונסע אתי גם התמים ר' ליב קרסיק.

יצאנו באור ליום השני י"ג אדר, קראנו את המגילה בלילה ועלינו לרכבת (קכג).

עלינו הי' לקחת בבוקר את הרכבת של מסלת הברזל בתחנה שבעיר קראסניע ולהגיע באמצע הלילה למוסקבא. אמנם הרכבת באה לעת ערב, בערך זמן המנחה.

מסיבת הקירוב לשדה המלחמה רבו הנוסעים, אנשי חיל ואנשים הבורחים משדה המלחמה, ובפרט שהרכבת באה באיחור, לכן היתה מהומה ודוחק גדול. סוכ"ס נכנסנו לרכבת ועמדנו צפופים ואיבדנו זה את זה.

באמצע הדרך, לערך בשעה העשירית בוקר, מצאנו איש את רעהו, ואחרי חיפושים רבים מצאנו גם את החפצים שלנו (קכד).

היינו צריכים לבוא למוסקבא בשעה 11 בוקר, וחשבנו להתפלל ולקרוא המגילה במוסקבא; אך גם בדרך התעכבה הרכבת, ובראותינו שכבר קרוב לשעה השלישית אחר הצהרים ועדיין לא הגענו לסמיכות עיר מוסקבא, שכרנו מאת הקאנדוקטער את החדר שלו למשך שעה (במחיר שבעה רו"כ), התפללנו בו וקראנו את המגילה.

בתחלת הערב באנו לעיר מאזאייסק. כשירדנו על התחנה לשתות מים, ניגש אלינו ראש התחנה (נאטשאלניק סטאנציע) וביקש מאתנו פרוסת לחם ונתננו לו. ובבואינו למוסקבא על התחנה חטפו מאתנו פרוסות לחם. כ"כ גדל שם הרעב.

סרנו לבית ידידינו ר' ברוך שלום ע"ה כהן. הוא לא הי' בביתו, ובמשך איזה זמן בא וכיבד אותנו בסעודת פורים, פת מן תפוחי אדמה עם מעט קמח שעורים וקמח דגן.

סיפרנו לו את מטרת בואינו, ותיכף למחרת בבוקר הלך עמנו ללשכת הגביר ר' זאלקא פערסיץ ע"ה, והתחיל לצלצל על הטלפון, ובמשך היום נאסף שמונה עשר אלף רו"כ.

תפרנו בבגדינו, כל אחד תשעה אלפים, וחזרנו לליובאוויטש.

גם הר"ש קוראטין בא מפעטערבורג, והר"א קאפלאן בא מוויטעבסק ונעויל והביאו סכומים מסוימים, ועול החובות נוטל כמעט.

אמנם הפחד של האשכנזי הולך וגדול, כי הולך וכובש ומתקרב לליובאוויטש. ובכן פנו אלי הר"ש קוראטין והר"א קאפלאן בבקשה שאסע לכ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, לשאול חוות דעתו הקדושה מה לעשות עם הישיבה, אם האשכנזי יכבוש את ליובאוויטש (קכה).

הם ביקשו גם לשאול אודות עצמם, שהם בעלי משפחה, ויראים פן תופסק הדרך, ולא יוכלו לבוא בקישור עם משפחותיהם. והר"ר יעקב ברוך קאראסיק ביקש לתאר את מצבו לפני אדמו"ר, שהוא מטופל במשפחה ויש לו בפה פרה, ואיך יוכל להתפרנס אם תיסע הישיבה מליובאוויטש. גם הרש"ג ביקש לתאר מצבו לפני כ"ק אדמו"ר נבג"מ.

גם היו צריכים להוביל אל כ"ק אדמו"ר נבג"מ את הקמח שמורה שטחנו עבורו בליובאוויטש ברחים של יד, ושלחו אותו על ידי.

ביום ד' (קכו) בבוקר חזרתי ממוסקבא, ומיד באור ליום ה' נסעתי לרודניא, והייתי צריך לבוא לאריאל ביום ה' לעת ערב; אמנם הדרכים היו מלאים אנשי חיל הנסוגים אחור משדה המערכה, כי האשכנזי הולך וכובש, וגם הרכבות לא הלכו בזמנם מטעם הנ"ל, ומטעם הפרעות ושינוי הממשלה ושלטון האדומים, ולכן באתי לאריאל ביום ו' בצהרים.

סרתי לבית ידידינו התמים השו"ב ר' יעקב ע"ה פאנטיליוב, שם היו השיעורים, היינו תלמידי השיעורים. ביהמד"ר שלמדו בו הי' גדול ורחב ידים והחזיקו את התלמידים בכל הצריך להם, אבל רוח העיר פעל על התלמידים. בית עקד הספרים העירוני (ביבליותעק) הי' סמוך לביהמד"ר והתלמידים לקחו משם ספרי קריאה, והורגש ההכרח להוציאם משם.

במוצש"ק יצאתי מאת ידידינו ר' יעקב ע"ה. לנסוע דרך קורסק חארקאוו לרוסטוב כבר לא הי' אפשר, כי האשכנזי הפסיק את הדרך בכיבוש עיירות באמצע.

הוכרחתי א"כ לנסוע דרך קאזלאוו, סאראטאוו, טאמבאוו, צאריצין, נאווא טשערקאס, ליחיא. התיישבתי ברכבת בליל מוצש"ק ובאתי לראסטאוו באור ליום ה'.

בכל הדרך הי' אצלי רק חלה אחת של מזונות, שנשאר אצלי ממה שנתנו לי בליובאוויטש צדה לדרך, ומן יום א' ערב עד יום ד' ערב, שלשה מעל"ע, באו לפי רק שנים או שלושה תפוחים ואיזה חתיכות צוקער.

כשהגעתי לרוסטוב נכנסתי לבית ר' אברהם ליאדיער על האכסניא, ותיכף כאשר עברתי את מפתן הבית אמרו לי: הלא באת לכ"ק אדמו"ר, צא מפה, כי פה יש חולים בחולי הטיפוס, ולא תוכל להכנס אח"כ לבית כ"ק אדמו"ר. יצאתי משם ונסעתי ישר לבית אדמו"ר.

תיכף הודיעו לכ"ק אדמו"ר נבג"מ שבאתי. האדמו"ר יצא ושאל אצלי: כמה שמורה הבאת? אמרתי שאין ידוע לי (כי אני באתי לליובאוויטש ביום ד' בוקר ובלילה הי' עלי לנסוע), רק התלמידים הכינו הכל. הוא ניסה להגביה את החבילה ולא יכל, ואמר לי, שכנראה יש כאן יותר מעשרים ליט. אח"כ שאל אצלי: מהו מחיר הלחם בליובאוויטש, ואמרתי שיותר מששים רו"כ א פוד. ושאל מהו המצב, וספרתי לו מהנסיעות למוסקבא פעטערבורג וויטעבסק ונעויל ומההוצאות. ושאל אם יש מה לאכול, ואמרתי שת"ל אין סובלים רעב. ואמר שאי"ה מחר אבוא.

הלכתי לאכסניא של ר' מרדכי ומרת חנה גערצולין, ספרתי להם שזה שלושה ימים שלא אכלתי; אבל גם בביתם לא הי' לחם. שתיתי כוס חמין והלכתי לישון.

למחרת בבוקר הלכתי להתפלל, והנה מחפשים אותי, כ"ק אדמו"ר הריי"צ בן אדמו"ר אמר שתיכף אבוא.

באתי ואמר לי שכ"ק אדמו"ר נבג"מ מסר, שתלמידי הזאל ישארו בליובאוויטש, ואני אסע לקרעמענטשוג לסדר שם את תלמידי השיעורים, שבימות החול יאכלו בישיבה ועל ש"ק יוכלו לאכול אצל בעלי-בתים, ושאנ"ש בקרעמענטשוג יתנו עשרת אלפים רו"כ עבור תו"ת.

אמרתי אל כ"ק אדמו"ר הריי"צ אולי יכול אני להשאר פה עד אחר ש"ק, וגם לא אכלתי מאומה זה איזה ימים. והשיב: חפץ אתה לשמוע דא"ח? אשאל את פי אאמו"ר (קכז).

יצא ואמר לי שכ"ק אדמו"ר נותן לי רשות להשאר על ש"ק. ובדבר סעודה אמר שכבר סידר שיתנו לי לאכול, ור' אברהם ליאדיער, שהי' אז גבאי ומשרת בבית נתן לי סעודה.

בשבת (פר' החודש) אמר כ"ק אדמו"ר נבג"מ המאמר החודש הזה (קכח).

במוצש"ק נכנסתי להיכל קדשו של אדמו"ר נבג"מ, ושהיתי ארבעים מינוטין (לפי הסדר של יחידות אז הי' זה זמן רב).

כ"ק אדמו"ר נבג"מ דיבר אודות ההעתקה מליובאוויטש, והביע חו"ד הקדושה: א) אמר שהוא חושב שהאשכנזי לא יקח את העיר ליובאוויטש. ב) גם אם יקח את העיר הוא חושב שלא ישלטו שם בחוזק כמו שהיא מדינתם, ויוכלו ללמוד עכ"פ קבוצות של חמשה חמשה או יותר בבתים. ג) אם גם זה לא יעלה, אז הוא חושב שהגבול לא יהי' גבול חזק, ויוכלו לעבור דרך הגבול ולצאת מתחת ממשלתם. אמנם להעתיק מליובאוויטש, "דער אור וועט זיך דאך פעלן", ודיבר עוד איזה דברים בזה. ואמר ששלחו טלגרם לליובאוויטש שתלמידי האולם הגדול לא יסעו מליובאוויטש (קכט).

אחרי גמר היחידות עמד כ"ק אדמו"ר ממקומו (ואף שזה הי' מצד שלא הי' אז זמן יחידות, ולא הי' צריך עוד מישהו להכנס, אבל) ליווה אותי עד הדלת וברך אותי (קל).

למחר בוקר עוד הספקתי להכנס לבית אדמו"ר לשמוע חזרה מהמאמר. כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ גער בי: עד מתי אתה מתעכב פה? ונסעתי תיכף לתחנה, אף שהי' עוד יותר משתי שעות עד זמן נסיעת הרכבת.

בהגיעי לתחנה (קלא) נדהמתי בראותי שורות של מחכים לקניית כרטיס, ויש מהם שעומדים מתחלת הלילה. אודות השגת כרטיס ליום א' כבר התייאשתי, ובקושי רב השגתי כרטיס על יום ב' למחרתו.

נלוה אלי ר' שמעון לעוין, מגדולי המשכילים בדא"ח בעיר קרעמענטשוג, ונסענו יחד.

אמנם שדה המערכה התקרב גם לרוסטוב. נסענו שתי שעות והוכרחנו לצאת ולחכות על רכבת אחרת, וכה נסענו בהפסקות. דרך חרקוב לא יכלנו לנסוע, ונסענו דרך קאנסטאנטינאווקע לפאלטאווע.

באנו לעיר פאלטאווע ביום ג' בוקר. שאלנו אודות רכבת לקרעמענטשוג, ראינו שעוד הרבה יהודים וא"י מחכים, ואמרו שאין ידוע מתי תבוא, ואין ידוע אם תהי' רכבת ומתי תהי'.

חפצנו לילך לעיר, אבל יראנו פן בינתיים תבוא רכבת.

לא נתנו שום תקוה על ביאת רכבת, והתחלנו לחשוב אודות לנסוע בעגלות (אוטובוסים ורכבות קיטור (מכוניות) לא היו אז ברוסיא בריבוי), אבל התחילו לספר שמחנות רוצחים נמצאים בדרכים ושודדים והורגים יהודים, ונהרגו כמה קבוצות בנסיעתם מעיר לעיר. נשארנו מחכים.

לעת ערב באת רכבת משא, ואמרו שנוסעת לקרעמענטשוג. נכנסנו בה ובאנו ביום ד' בוקר לקרעמענטשוג.

בבואי לקרעמענטשוג נודע לי שקבוצות התלמידים כבר עזבו את ליובאוויטש, וזה הי' על סמך טלגרם קודם שהתקבל מכ"ק אדמו"ר נבג"מ מרוסטוב, עפ"י הידיעות שהביא לאדמו"ר התמים אידל באנק מגערמאנאוויטש (קלב).

בשבוע הבא, באור ליום ועש"ק באו אנשים מפאלטאווע וסיפרו שעל התחנה הרגו שנים עשר תלמידים מליובאוויטש, בדרכם לקרעמענטשוג.

נדהמנו ורעדה אחזתנו. התחלנו לחקור אחרי הידיעות ודיברנו עם האנשים הבאים וספרו לנו שביום ה' נסעו התלמידים עמהם ועכבו אותם בתור מרגלים.

בין התלמידים הי' בחור אחד, שמו זלמן בירנבוים מפולין, לבוש כובע קטנה פולנית, והי' רץ מהרכבת על התחנה להשיג מה לשתות או לאכול. הלבוש הפולני וההילוך בזריזות כפולני העלה חשד.

תפשו את כל התלמידים כמרגלים, הובילו אותם בלילה רחוק מן התחנה בקרון (וואגאן) אחד, ואח"כ שמעו קול יריות בלילה.

בבוקר כשנתבררו הידיעות פרץ נחל של דמעות מעיני. התחלנו להשתדל מיד, יחד עם התמים ר' יחזקאל פייגין הי"ד (שהי' אז בחור מלמד אצל ר' נתן ע"ה גורארי' ורמ"מ ע"ה גורארי'), להוודע אם הם עדיין חיים.

הגביר החסיד ר' צבי גורארי' היתה לו הכירות רבה עם כל שרי המלחמה (אף שכבר התחילה ממשלת האדומים ולקחו ממנו את הבית חרושת). צלצלו בטלפון לשר המלחמה של פאלאטאווא, ואמרו שעודם בחיים, ובקשו ממנו שלא יהרגום ויחכו עד שיבוא מישהו מקרעמענטשוג ויעיד על ישרותם, שאינם מרגלים.

ר' צבי הירש גורארי'

רכבות אזרחיים כבר לא הלכו אז מקרעמענטשוג לפאלטאווא, ופעל ר' צבי גורארי' הנ"ל ונתנו רשות שיסע אחד מאתנו עם רכבת צבאית עם אנשי חיל, וביום ו' עש"ק לעת ערב נסע התמים ר' מרדכי אהרן פרידמאן לפאלטאווא עם רכבת צבאית.

הוא סיפר לנו אח"כ שעמד בפנה בפרוזדור וראה איך שעל הרצפה מתגוללים כלי זיין שונים, ואנ"ח שיכורים משוחחים ברכבות.

בש"ק בוקר בא לפאלטאווא, והלך תיכף לממשלה של הצבא, ואמרו שצריכים להביא מכתב חתום מהרבנים של העיר שהם ערבים בעדם שיבואו למשפט. חתמו הרב ר' דובער גרינפרעס ז"ל (בנו של ר' יחזקאל גרינפרעס מראמען) וכמדומני שהחותם השני הי' הרב ר' אלי' עקיבא ראבינאוויץ (בעל הפלס), ושחררו אותם (קלג).

בין האסורים היו התמים ר' אברהם אלי' אקסלרוד ז"ל (שהי' אח"כ רב בבאלטימור ונפטר בשנת תשי"ב) והתמים ר' יהושע אייזיק ברוך (ר"מ בחדרי יבנה בקאוונא ומשפיע), התמים ר' שניאור זלמן וויינשטיין מבריסק (שהי' אח"כ סופר סת"ם בווארשא פולין). אלה אני זוכר.

אני לא יכלתי לנסוע לליובאוויטש, כי הדרכים נפסקו ולא הלכו במסלות הברזל רכבות עם אנשים אזרחים, רק של אנשי חיל. וממש קודם חג הפסח נכנסו האשכנזים.

נשארתי על חה"פ בקרעמענטשוג והתאכסנתי אצל ר' נתן גורארי' ז"ל. ביתו היתה פתוחה לכל.

בינתיים נאסף הסך של עשרת אלפים דולרים עבור תו"ת, כהוראת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ.

גם המשולח ר' יחיאל ז"ל האלפרין הי' שם, ור' אלחנן דוב מרוזוב (אד"ם). בי"ג ניסן (?) היתה התוועדות בביהכ"נ של הגורארי' ור' אד"מ הי' ראש המדברים. באחרון של פסח היתה התוועדות אצל ר' צבי גורארי', און מען האט פארבראכט עד שעה מאוחרת בלילה.

במשך זמן שבתי שם עשו את ההכנות עבור תלמידי השיעורים. בנות הגביר ר' נתן גורארי', מרת פערלא ומרת לאה תחי' (כעת אשת התמים ר' אליעזר קרסיק בארה"ק) הן בעצמן לבנו (סיידו) את הכתלים ורחצו את הרצפות והתעסקו בכל לבן להכין הכל עבור התלמידים.

לערך בר"ח אייר נסעתי מקרעמענטשוג לליובאוויטש. נתנו לי העשרת אלפים רו"כ והנחתי אותם תחת הפוזמקאות בנעלי, ונסעתי בכל הדרך במנוחה בלי פחד.

כל הדרך הי' כבר נקי מהאדומים, אך לא נסתדר עדיין ממשלה מקומית, כי האשכנזי לא חפץ לכבוש את הגליל, רק העמיד מהפלכים עצמם ממשלה תחת ממשלתו.

בשעה מאוחרת בלילה באנו לארשא, תחנה טאווארנא (רכבות משא), מקום גבול האשכנזים, ומשם עברו לתחנה פאסאזשירסקע (רכבת נוסעים), מקום גבול הרוסים, וביניהם הי' לערך מהלך ג' מיל.

יצאנו מהרכבת ואמרו לנו האנשי חיל העומדים על הגבול, שעפ"י תנאי השלום בין הרוסים והאשכנזים יוליכו הם אותנו עד סוף גבול האשכנזים ומשם נלך בעצמינו עד אשר נבוא לגבול הרוסים. הלכו אתנו כערך מיל מן התחנה ואמרו לנו שהלאה אין להם רשות ללכת אתנו, והלכנו לבד.

נו! באישון לילה בחושך ובין הנוסעים היתה יהודית אחת זקנה והתחילה לבכות שאין בכוחה לשאת את חפצי' ולהחזיק הילוכה ביחד עם כל המהלכים והוכרחתי לעזור לה ונשארנו בקצה התהלוכה ובפחדים עברנו עד לעבר השני לצד הרוסים.

נכנסתי לתחנה (וואקזאל) של ארשא שתחת הרוסים, ואין שם שום מקום לשבת לנוח. על הרצפות בכל החדרים שוכבים ויושבים אנ"ח ואנשים ונשים וטף. בסוף הלילה הקור עדיין נכנס בכל הגוף. האשפה מלאה בכל התחנה, לא טאטאו.

בערך בשעה הרביעית באה רכבת טאווארנע ונכנסתי בה, קניתי כרטיס ובאתי לקראסנא בבוקר.

שלמה הפסח פגשני און האט זיך מיט מיר ארומגעכאפט כמו עם רע וחבר שלא התראה אתו שנים רבות, ולקח אותי לליובאוויטש.

באתי לליובאוויטש ומצאתי שנים עשר בחורים שלא נסעו עדיין (קלד), הרש"ג וזוג' ובתו, הר"ש קוראטין וב"ב, ר' אליעזר קאפלאן וב"ב (ר' יעקב ברוך נסע לקרעמענטשוג), ושהינו בליובאוויטש עד קרוב לחודש אלול (קלה).

סיפרו לי כי בתחלה נתקבלה טלגרם (אחר נסיעת התמים אידל באנק) שהתלמידים יסעו מליובאוויטש. אחרי בואי לרוסטוב נתקבלה טלגרם שלא יסעו; אך כבר נתאחר הזמן, כי בינתיים נסעו כל התלמידים ולא נשארו רק אלה הנ"ל.

את החפצים שלי לקחו התלמידים בנסעם עד התחנה עם העגלה, אך לקחתם ברכבת לא הי' מי שיקחם ושלחום בבאגאזש, ונאבדו בדרך בעת שערורי' כזו כמובן.

התחלנו לטכס עצה איך לנסוע לקרעמענטשוג, כי שם נתאספו התלמידים במשך הקיץ.

שמועה הגיעה למחנינו שסמוך לבריאנסק עוברים מגבול הרוסים לגבול אוקראינא בשררות האטאמאן תחת ממשלת האשכנזים. נסעתי לשם ונודעתי שיש ממש בדבריהם, אך לא ידעתי בפרטיות. בכל אופן סדרנו והחלטנו לנסוע דרך זה.

טרם נסיעתינו, ז.א. אחרי אשר התכוננו לנסוע לגמרי מליובאוויטש, סדר ר' אליעזר קאפלאן שיסדרו את החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר.

הרבה חפצים הבאנו אל האולם של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, לשם אספנו החפצים כמעט מכל החדרים של כ"ק אדמו"ר ובנו נבג"מ, כלי זכוכית וקערות וכלי אכילה, חפרנו במרתף בעומק והצנענו אותם שם (קלו).

במרתף הי' ג"כ הרבה יין של כ"ק הרה"ח ר' אברהם חותן כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ, שהי' שולח בחביות ובקבוקים. לקחנו בקבוקים אחדים להתוועדות אצל הרש"ג, בש"ק מברכים אלול, טרם עזבינו את ליובאוויטש.

אין מלים בפי לתאר את הרגש בעת ההתוועדות וכל משך הזמן; אף שהתנחמנו שזהו דבר החולף, ועוד יעבור זעם ונשוב לליובאוויטש, כי לא הי' שייך אפילו בדמיון לצייר אחרת. בפרט שר' אליעזר קפלן נשאר בינתיים בליובאוויטש, אבל כל אלה לא הסירו את הרגש אז מען זעגענט זיך מיט ליובאוויטש.

גם בשבתינו בליובאוויטש במשך הקיץ הורגשה גלמודיות, בשעה שמקרעמענטשוג ורוסטוב התקבלו ידיעות מעודדות.

נסענו מליובאוויטש, כמדומני ביום ג', ואולי ביום ד', לעת ערב. לקחנו את הרכבת ההולכת לעיר בריאנסק. אמנם לא הרשו להכניס בקרון את כל החפצים, והוכרחנו אני והת' ליב קרסיק ע"ה להשאר בתחנת רודניא, לעשות מהם חבילות קטנות ולמוסרם לבאגאזש, ונסענו באמצע הלילה.

באנו לבריאנסק לערך בשעה 10-11 בוקר, וכל המחנה שלנו מחכה לביאתינו. על התחנה נודענו שבקרוב ניסע הלאה בדרך פאלעסי'. מכרו לנו כרטיסים עד תחנת קלינצי פלך טשערניגוב. משם נסענו ברכבת מיוחדת חצי תחנה (נק' בלשון רסיא פאול סטאנאק) ויצאו כל הנוסעים מן הרכבת.

ביצאינו עמדו שם עגלות פשוטים של נכרי הכפרים, כמו ביום שוק גדול, ובמשך חצי שעה התרוקן המקום.

אנחנו לא ידענו ממהלך הדבר, אך בראותינו איך שהבאים עמנו ברכבת מזדרזים וחוטפים עגלה ונוסעים, והככר מתרוקן מרגע לרגע, נוכחנו המצב, ותיכף התחלנו גם אנחנו לשכור עגלות ולנסוע.

תחלה סדרנו את הרש"ג וב"ב, ב"ב של הרי"ב קרסיק וב"ב של ר' שילם קוראטין, ואת החפצים שלנו (כשמונים פוד, כל פוד ארבעים ליט). חפצנו לקמץ בהוצאות ואמרנו שאנו נלך רגלי עם העגלונים, להבדיל.

טרם עזבנו את קלינצי נודע שצריכים שמירה, ושכרנו מאת הצבא שלושה אנשי חיל שילוו אותנו בדרך, היינו כל מחנה הנוסעים.

לא הי' בערך שנוכל ללכת רגלי את כל הדרך. ראשית הושבנו את הר"ש קוראטין בעגלה, אח"כ את הבחורים החלשים ארי' שלום ע"ה ווארשאווסקי, ולאט לאט התיישבנו כולנו בעגלות, והעגלונים הורידו לנו מהמחיר.

לערך בשעה 10 בלילה באנו לכפר אחד ואמרו לנו האנ"ח שעד פה יכולים הם ללכת ומכאן עד גבול האשכנזים זהו הנק' נייטראלנא זאן (שטח הפקר) ואין להם רשות ללכת. אמנם ביקשו שניתן להם שלש מאות רו"כ (בנוסף לב' אלפים ששלמנו לצבא בעד שילוח האנ"ח האלה) וימשיכו אתנו. מובן שנתנו להם, שהרי זה הי' בכפר של אינם יהודים במקום הפקר בלילה.

אך יצאנו מאת הכפר ובאנו לשדה, אמרו לנו העגלונים שפה ננוח איזה שעות, וכל בקשותינו לא הועילו. למרות הפחדים שהי' לנו, להשאר באמצע הלילה בשדה במקום הפקר שאין לו שום מושל, לא יכולנו לפעול מאומה.

בשעה השני' אחר חצות הלילה שמענו אורחת אנשים באים בעגלות, ויפול לבנו; אך בהתקרבם ראינו שרובם הם אנשים יהודים, אשר זהו מסחרם התמידי וזוהי דרך סלולה, אשר נוסעים מעבר לגבול האשכנזים וקונים קמח חטים לבן וצוקער והדומה, מהדברים שברוסיא לא נמצא תחת ממשלת האדומים, ומרויחים מזה.

אחרי עברם אמרו העגלונים שלנו שנוסעים גם אנו. כשבאנו קרוב לאור היום לגבול האשכנזים, כמדומני שזה הי' סמוך לתחנה זלינקא, פגשו בנו שומרי הגבול האשכנזים ואמרו בלשונם: אלעס צוריק אלעס נאך ראפציק (הכל בחזרה הכל לראפציק).

ראפציק היא תחנה שדרך שם עוברים את הגבול באופן אפיציאלי, וצריכים לשהות שם איזה ימים בקאראנטין.

יצאה אשה אחת מהמחנה שלנו ובאה בחזרה ואמרה שמבקשים שלשה רו"כ בעד כל אחד מהעוברים. נתנו להם, והלכו השומרים לביתם ואנחנו עברנו את הגבול.

האכרים נסעו במהירות, ולא יכולנו להשיג איש את רעהו, וכה רצנו את השלושה - ארבעה מלין, עד אשר באנו עד התחנה.

האכרים ביקשו עוד איזה סך, יותר מכפי שהתנינו עמהם בתחלה. הר"ש קוראטין התחיל להתווכח עמהם, וסיפרו לשוטר של התחנה, שהצדיק אותם, ועוד כיבד את הר"ש קוראטין בהכאה ברצועה (נאגאייקע).

משם נסענו להומיל ושהינו בהומיל עד אחר ש"ק, וביום א' נסענו לקרעמענטשוג.


(קי)) למחרת ר"ה ראינו את זוגתו בוכה (זה הי' זמן קצר אחר חתונתו, והיא היתה מעוברת אז עם בנה נתן אלי', משגיח בתורה ודעת כעת). שאלנוה מה היא סיבת הבכי' וענתה שבעלה נסע עם קבוצת תלמידים מישיבת נאוואראדאק ללמוד להיות פרוש. למחרת ראינוהו שבא חזרה, ונודע לנו שנסע בדרכו ביחד עם אנ"ש שנסעו מר"ה חזרה לביתם, ובהודע להם תוכן נסיעתו, דיברו עמו אודות זה, ופעלו עליו לחזור לביתו.

(קיא)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 36, קיץ תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 17), וכותב שם שנקראה "שפאנישע" כי המחלה באה משפניה (ספרד).

(קיב)) הוא הי' נוסע לליובאוויטש, והי' דומה לאביו של אהרן חיים מינדל מקאלישק (היו קוראים אותו דער קאלישקער מלמד).

מעולם לא שמעו הגה מפיהם כמעט. כשהיו מדברים הי' כבד לשמוע אותם כי דיברו בלחש. היו מאריכים בתפלה הרבה. זייער פארזיכדיקע מענטשן. מראיהם הי' ג"כ דומה זל"ז. גאנץ הויכע. זקנם ושערות ראשם העל גרוי (לא לבן ולא געל ולא מראה זהב, כ"א דומה לזקנו של יוסף יצחק גארדאן, אביסל העלער).

(קיג)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 57, תשרי תשל"ד, בחלק האנגלי עמ' 9).

(קיד)) שלשה בחורים מזיטאמיר באו ביחד ללמוד בתו"ת, כמדומני בשנת תרס"ט או עת"ר: שלמה חיים קסלמן, יהושע אייזיק ברוך ופסח זאב.

את שלמה חיים הזכרתי קודם. יהושע אייזיק נתקבל לחתן אצל הר"מ ר' צבי גאטליב מקאוונא (הזכרתיו קודם כמה פעמים). הוא הי' תמים במלוא מובן המלה. בהיותו במדינת ליטא התחשבו עמו בכל הישיבות שלהם. הוא הי' בא לפרקים לבקר בישיבות להתוועדות (פארבריינגען), והי' מלמד דא"ח את התלמידים בישיבות הליטאיות. היתה לו בת אחד. נהרג ע"י הנאצים ימ"ש הי"ד. פסח זאב הי' בעל עסק. כשבא לרוסטוב הי' זקנו מתוקן קצת.

(קטו)) מ"ש שם (עמ' 227): דאוונען דארף זיין אין זמן פון דאוונען ... אבער אז יעמאלט וועסטו ניט דאוונען און נאכ'ן דאוונען וועסטו דאוונען טויג דאס ניט.

בנדפס רשום זה כמו דוגמה לענין מה שאמר להת' י.ג. ז"ל אודות בכייתו, אבל כפי הרשום בזכרוני, הנה בכייתו היתה זמן רב אחר השיחה של ענין התפלה.

וכוונת הדברים היתה אשר בתקופה ההיא היו בחורים שהאריכו בתפלתם, אבל התפללו בצבור ואחר התפלה היו מתבודדים במקום מוצנע ומתבוננים באיזה ענין. פרטי אופן עבודתם אין ידוע לי, אך בתו"ת האט מען דאס שטארק ניט גורס געווען וגם דיברו עד"ז בהתוועדות.

בד"כ החל זה אצל חברי הת' [חיים יונה לוצקי] שהאריך הרבה בתפלה ולמד דא"ח הרבה גם בהיותו בשצעדרין, והיו תלמידים שבחרו להמשיך ישיבתם בעיר שצעדרין יותר מהזמן הקצוב (הזמן הקצוב ללמוד בשצעדרין הי' שנה ומחצה, והם שהו שם יותר), וכמדומני שהיו בחורים שנסעו חזרה מהאולם הגדול בליובאוויטש לשצעדרין לצורך זה.

[ראה בזה גם רשימות דברים (חיטריק) ח"ב עמ' רמח].

כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ אמר פעם להר"ר שאול דוב נ"י זיסלין, שהי' משפיע בתו"ת בשצעדרין בתקופה הנ"ל: דיינע תלמידים קומען צו מיר מיט ר' בנימין קלעצקער (אחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן נבג"מ) יחידות.

בין התלמידים משצעדרין שהיו מאריכים בתפלתם בשצעדרין הי' הת' צ.ג. הי"ד, אבל הוא הי' בעל כשרונות פחות מממוצעים והגם שהתפלל בבכיות (הארציק) אבל לפה"נ הרוח של גענארטקייט שלט גם עליו.

הת' י.ג. אמר אז: הלואי יהי' לי הרהור תשובה ביוהכ"פ לנעילה כדרגא שחי"ל עומד בשעה כו' ועוד שטויות כאלה. ומזה נסתעפה ההנהגה הנזכרת.

אצל אדמו"ר הרש"ב לא נתקבלה ההנהגה הזו, כמובן.

השואל שהרבה לשאול הי' הר"ר שילם ז"ל קוראטין, שהי' משגיח על דא"ח בתו"ת ולקח יי"ש הרבה אז, וע"ז נמשכה הערת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ.

* * *

מ"ש שם (ס"ה ואילך) אודות השכלה בלי עבודה, שמעתי מפי קדשו שאמר בשעה 8 בבוקר: השכלה אן עבודה איז נוח לו שלא נברא.

(קטז)) ידידי הרה"ג התמים מה"ר משה דובער יחי' ריבקין סיפר לי

[הוא הי' חתנו של ר' יעקב ז"ל העבער מקאליש, שבא לליובאוויטש בתחלת המלחמה (אחרי שנכבשה עירו ע"י האשכנזים בחר להתיישב בעיר שיש שם אדמו"ר), וכאשר נסע אדמו"ר נבג"מ לרוסטוב נסע והתיישב גם הוא שם.

אחרי שנעשה ר' משה דובער ריבקין חתן אזרח פולין, וע"י השתדלות גדולה ונסים, קיבל רשיון לנסוע מרוסיא לפולין, והתיישב בלאדז, ששם גר חותנו הנ"ל].

אשר הוא פגש בלאדז את אחד מנכבדי חסידי אלכנסדר, ואמר לו הנ"ל: מה אומר לכם, כעת אשר ראיתי והייתי אצל אדמו"ר הרש"ב נבג"מ אינני יכול לנסוע לשום רבי.

(קיז)) הוא הי' א בעל הבית'ישער געשמאקער חסיד'ישער איד.

בעת שהתחילו לשלוט הבאלשעוויקן לחמו נגדם באנדעס שונות (מהם שנתמכו ע"י המלוכות הגדולות), ונעשו אז פרעות בערי ישראל. בפרעות האלו נהרג ר' אנשיל בקאפוטקעוויץ ע"י הזעלאנאווצער באנדעס.

[אז נהרג גם הרה"ג הרה"ח ר' מנחם מענדל חן ע"י הבאנדעס של דעניקין בעיר ניעזין, ואז נהרג הרה"ג הרה"ח ר' מנחם מענדל בנו של הרה"צ רבי שמרי' נח (מהרש"נ) מבאברויסק, ע"י המאחנאווצעס בעיר יעקאטרינאסלאוו].

סיפרו לי אנשים שניצולו ע"י ניסים שונים, אשר בעת הפרעות הוא התחבא בגג של ביתו (הבתים ברוסיא היו בנויים בגג משופע, ותחת השיפוע היו תקרות ומעזיבות שהיו יכולים להניח שם חפצים ולהשתמש שם, ושם התחבא ר' אנשיל), וכשמצאוהו והרגוהו שמעו את ה"שמע ישראל" שלו בכל העיר.

(קיח)) מ"ש בתורת שלום שם (עמ' 233), שאמר כ"ק אדמו"ר נבג"מ, שבזעיר אנפין יש עבודה אמיתית גם בתו"ת; את זה אמר אודות אהוי"ר.

(קיט)) נרשם שלא במקומו, ואולי הי' זה ביחידות שבתחלת ניסן דלקמן.

(קכ)) אגב, גם במלחמת העולם השניה, עיקר המלחמה והפרעות ברוסיא היו במקום מושב היהודים.

(קכא)) גיסו של ר' נחום ווילנסקי שו"ב בפאטשעפ, אבי התמימים ר' מאיר גרשון ז"ל ור' גדלי' ז"ל הי"ד.

ר' מאיר גרשון הי' גר בתחלה בראגאטשוב. לקחו אותו לעבודת הצבא קודם המלחמה, ולסבת רשעת הממשלה הכריחוהו לגלח את זקנו. הוא לא הרשה ושמונה אנשי חיל אסרוהו והחזיקו את ידיו ורגליו וכל גופו והסירו את זקנו בעל כרחו. הוא לא רצה לאכול מאכלות האסורות וסבל יסורים גדולים, וברח מהצבא והתיישב כמדומני בעיר קרעמענטשוג.

ה"ר גדלי' הי' רב בדאלהינוב, והי' חותנו של התמים ר' שמעון בלינער ז"ל הי"ד.

מכתבו של ר' גדלי' ווילנסקי אל המחבר

(קכב)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 36, קיץ תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 18; וראה גם בגליון 62 עמ' 17). וראה גם אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב אגרת תקג.

(קכג)) ב"די אידישע היים" שם מבאר הטעם, כי ידעו שיהיו בליל פורים בדרך, וספק אם יוכלו לקרוא את המגלה בדרך, לכן קראו בליל תענית אסתר.

(קכד)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף לספר, שפגשו אז ברכבת עוד בחור צעיר, שנסע אתם מליובאוויטש לביתו במוסקבא, וביחד שברו את הצום של תענית אסתר, בשעה 11 בבוקר, ע"י טעימת לחם, דג מלוח ומים.

(קכה)) בהבא לקמן ראה תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרקים נב-ה.

(קכו)) כנראה יש כאן טעות, שהרי מסופר לעיל שבפורים נסעו למוסקבא וקראו המגילה ברכבת, במוצאי פורים (אור ליום ד') הגיעו למוסקבא, ביום ד' שושן פורים נאספו המעות במוסקבא, ובשושן פורים בערב (אור ליום ה') יצאו ממוסקבא חזרה לליובאוויטש. יוצא א"כ, שביום ה' הגיע לליובאוויטש, וכנראה לא יצא לרוסטוב בליל ששי. וראה גם הערות קכח-ט דלקמן.

(קכז)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף, שאמר שבתו חנה תסדר שיקבל מיד משהו לאכול.

(קכח)) כנראה יש כאן טעות, כי על המאמר ד"ה החודש הזה תרע"ח רשום בכתי"ק אדמו"ר מוהרש"ב נבג"מ: "לא נאמר, מפני הכאב בהצד הימני שנתעורר - ל"ע - בליל ש"ק".

וראה לעיל הערה קכו והערה הבאה שכנראה הי' ברוסטוב בשבת הבאה, ש"פ ויקרא, ואז הי' המאמר ד"ה ויקרא.

(קכט)) המברק נזכר באג"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב אגרת תקה: "בטע"ג האחרונה יום ה' ר"ח ניסן כתבתי להם שיהיו בליובא' עד אחר חה"פ הבע"ל, ואז נראה אי"ה".

וא"כ נראה שיש כאן טעות, והיחידות התקיימה ביום א' ד' ניסן. וראה גם הערות קכו, קכח דלעיל.

(קל)) ב"די אידישע היים" שם מפרט שהברכה היתה "דער אויבערשטער זאל דיר היטן פון אלץ".

(קלא)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 37, תשרי תשכ"ט, בחלק האנגלי עמ' 3), ומוסיף שם, שבינתיים שמעו מטוס טס מעל ראשם, ואמרו להם שזהו מטוס גרמני. אבל לא ידעו עדיין את החורבן שמטוס יכול לעשות, ולא פיחדו במיוחד.

(קלב)) שנסע מליובאוויטש לרוסטוב בתחלת אדר, כמסופר לעיל.

(קלג)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף, שהי' בזה נס גדול, כי באותו מוצש"ק נכבשה פאלטאווא ע"י הגרמנים והבולשוויקים נסוגו, ומי יודע מה היו עושים לבחורים בעת נסיגתם.

(קלד)) ב"די אידישע היים" שם מזכיר גם את ר' שאול גורדצקי (שכמדומה מעולם לא התחתן) וארי' שלום ווארשאווסקי מראמען (שהי' אח"כ לרב בעיר באיעוו).

(קלה)) בארכיון המחבר יש מכתב שכתב לו ר' לעמיל מארדער ביום ג' יתרו תרצ"ט:

בטח זוכרים אותי בעת שלמדנו ביחד בחברותא המשך של ר"ה תרס"ד בליבאוויטש בקיץ תרע"ח מתקופה האחרונה שנשארנו. והיום נתגלגלתי בגלגול להיות רב בעיר קטנה בוואלין שמה קאלקי מחוז לויצקא.

מכתבו של ר' לעמל מארדער אל המחבר

[ובז' תמוז תרח"ץ כותב אודותיו הר"י פייגין, הי"ד:

בטח הנך זוכר אותו, הוא הי' חתן ר' יהושע אלי' וואלאסאוו. למד בליובאוויטש משנת תרע"א, וכעת הוא רב בקאלקי. הוא תמים באמת].

(קלו)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף, שבין השאר מצאו שם חבילה של תמונות מהמשפחה, מלפני כ-50 שנה.

(קי)) למחרת ר"ה ראינו את זוגתו בוכה (זה הי' זמן קצר אחר חתונתו, והיא היתה מעוברת אז עם בנה נתן אלי', משגיח בתורה ודעת כעת). שאלנוה מה היא סיבת הבכי' וענתה שבעלה נסע עם קבוצת תלמידים מישיבת נאוואראדאק ללמוד להיות פרוש. למחרת ראינוהו שבא חזרה, ונודע לנו שנסע בדרכו ביחד עם אנ"ש שנסעו מר"ה חזרה לביתם, ובהודע להם תוכן נסיעתו, דיברו עמו אודות זה, ופעלו עליו לחזור לביתו.

(קיא)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 36, קיץ תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 17), וכותב שם שנקראה "שפאנישע" כי המחלה באה משפניה (ספרד).

(קיב)) הוא הי' נוסע לליובאוויטש, והי' דומה לאביו של אהרן חיים מינדל מקאלישק (היו קוראים אותו דער קאלישקער מלמד).

מעולם לא שמעו הגה מפיהם כמעט. כשהיו מדברים הי' כבד לשמוע אותם כי דיברו בלחש. היו מאריכים בתפלה הרבה. זייער פארזיכדיקע מענטשן. מראיהם הי' ג"כ דומה זל"ז. גאנץ הויכע. זקנם ושערות ראשם העל גרוי (לא לבן ולא געל ולא מראה זהב, כ"א דומה לזקנו של יוסף יצחק גארדאן, אביסל העלער).

(קיג)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 57, תשרי תשל"ד, בחלק האנגלי עמ' 9).

(קיד)) שלשה בחורים מזיטאמיר באו ביחד ללמוד בתו"ת, כמדומני בשנת תרס"ט או עת"ר: שלמה חיים קסלמן, יהושע אייזיק ברוך ופסח זאב.

את שלמה חיים הזכרתי קודם. יהושע אייזיק נתקבל לחתן אצל הר"מ ר' צבי גאטליב מקאוונא (הזכרתיו קודם כמה פעמים). הוא הי' תמים במלוא מובן המלה. בהיותו במדינת ליטא התחשבו עמו בכל הישיבות שלהם. הוא הי' בא לפרקים לבקר בישיבות להתוועדות (פארבריינגען), והי' מלמד דא"ח את התלמידים בישיבות הליטאיות. היתה לו בת אחד. נהרג ע"י הנאצים ימ"ש הי"ד. פסח זאב הי' בעל עסק. כשבא לרוסטוב הי' זקנו מתוקן קצת.

(קטו)) מ"ש שם (עמ' 227): דאוונען דארף זיין אין זמן פון דאוונען ... אבער אז יעמאלט וועסטו ניט דאוונען און נאכ'ן דאוונען וועסטו דאוונען טויג דאס ניט.

בנדפס רשום זה כמו דוגמה לענין מה שאמר להת' י.ג. ז"ל אודות בכייתו, אבל כפי הרשום בזכרוני, הנה בכייתו היתה זמן רב אחר השיחה של ענין התפלה.

וכוונת הדברים היתה אשר בתקופה ההיא היו בחורים שהאריכו בתפלתם, אבל התפללו בצבור ואחר התפלה היו מתבודדים במקום מוצנע ומתבוננים באיזה ענין. פרטי אופן עבודתם אין ידוע לי, אך בתו"ת האט מען דאס שטארק ניט גורס געווען וגם דיברו עד"ז בהתוועדות.

בד"כ החל זה אצל חברי הת' [חיים יונה לוצקי] שהאריך הרבה בתפלה ולמד דא"ח הרבה גם בהיותו בשצעדרין, והיו תלמידים שבחרו להמשיך ישיבתם בעיר שצעדרין יותר מהזמן הקצוב (הזמן הקצוב ללמוד בשצעדרין הי' שנה ומחצה, והם שהו שם יותר), וכמדומני שהיו בחורים שנסעו חזרה מהאולם הגדול בליובאוויטש לשצעדרין לצורך זה.

[ראה בזה גם רשימות דברים (חיטריק) ח"ב עמ' רמח].

כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ אמר פעם להר"ר שאול דוב נ"י זיסלין, שהי' משפיע בתו"ת בשצעדרין בתקופה הנ"ל: דיינע תלמידים קומען צו מיר מיט ר' בנימין קלעצקער (אחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן נבג"מ) יחידות.

בין התלמידים משצעדרין שהיו מאריכים בתפלתם בשצעדרין הי' הת' צ.ג. הי"ד, אבל הוא הי' בעל כשרונות פחות מממוצעים והגם שהתפלל בבכיות (הארציק) אבל לפה"נ הרוח של גענארטקייט שלט גם עליו.

הת' י.ג. אמר אז: הלואי יהי' לי הרהור תשובה ביוהכ"פ לנעילה כדרגא שחי"ל עומד בשעה כו' ועוד שטויות כאלה. ומזה נסתעפה ההנהגה הנזכרת.

אצל אדמו"ר הרש"ב לא נתקבלה ההנהגה הזו, כמובן.

השואל שהרבה לשאול הי' הר"ר שילם ז"ל קוראטין, שהי' משגיח על דא"ח בתו"ת ולקח יי"ש הרבה אז, וע"ז נמשכה הערת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ.

* * *

מ"ש שם (ס"ה ואילך) אודות השכלה בלי עבודה, שמעתי מפי קדשו שאמר בשעה 8 בבוקר: השכלה אן עבודה איז נוח לו שלא נברא.

(קטז)) ידידי הרה"ג התמים מה"ר משה דובער יחי' ריבקין סיפר לי

[הוא הי' חתנו של ר' יעקב ז"ל העבער מקאליש, שבא לליובאוויטש בתחלת המלחמה (אחרי שנכבשה עירו ע"י האשכנזים בחר להתיישב בעיר שיש שם אדמו"ר), וכאשר נסע אדמו"ר נבג"מ לרוסטוב נסע והתיישב גם הוא שם.

אחרי שנעשה ר' משה דובער ריבקין חתן אזרח פולין, וע"י השתדלות גדולה ונסים, קיבל רשיון לנסוע מרוסיא לפולין, והתיישב בלאדז, ששם גר חותנו הנ"ל].

אשר הוא פגש בלאדז את אחד מנכבדי חסידי אלכנסדר, ואמר לו הנ"ל: מה אומר לכם, כעת אשר ראיתי והייתי אצל אדמו"ר הרש"ב נבג"מ אינני יכול לנסוע לשום רבי.

(קיז)) הוא הי' א בעל הבית'ישער געשמאקער חסיד'ישער איד.

בעת שהתחילו לשלוט הבאלשעוויקן לחמו נגדם באנדעס שונות (מהם שנתמכו ע"י המלוכות הגדולות), ונעשו אז פרעות בערי ישראל. בפרעות האלו נהרג ר' אנשיל בקאפוטקעוויץ ע"י הזעלאנאווצער באנדעס.

[אז נהרג גם הרה"ג הרה"ח ר' מנחם מענדל חן ע"י הבאנדעס של דעניקין בעיר ניעזין, ואז נהרג הרה"ג הרה"ח ר' מנחם מענדל בנו של הרה"צ רבי שמרי' נח (מהרש"נ) מבאברויסק, ע"י המאחנאווצעס בעיר יעקאטרינאסלאוו].

סיפרו לי אנשים שניצולו ע"י ניסים שונים, אשר בעת הפרעות הוא התחבא בגג של ביתו (הבתים ברוסיא היו בנויים בגג משופע, ותחת השיפוע היו תקרות ומעזיבות שהיו יכולים להניח שם חפצים ולהשתמש שם, ושם התחבא ר' אנשיל), וכשמצאוהו והרגוהו שמעו את ה"שמע ישראל" שלו בכל העיר.

(קיח)) מ"ש בתורת שלום שם (עמ' 233), שאמר כ"ק אדמו"ר נבג"מ, שבזעיר אנפין יש עבודה אמיתית גם בתו"ת; את זה אמר אודות אהוי"ר.

(קיט)) נרשם שלא במקומו, ואולי הי' זה ביחידות שבתחלת ניסן דלקמן.

(קכ)) אגב, גם במלחמת העולם השניה, עיקר המלחמה והפרעות ברוסיא היו במקום מושב היהודים.

(קכא)) גיסו של ר' נחום ווילנסקי שו"ב בפאטשעפ, אבי התמימים ר' מאיר גרשון ז"ל ור' גדלי' ז"ל הי"ד.

ר' מאיר גרשון הי' גר בתחלה בראגאטשוב. לקחו אותו לעבודת הצבא קודם המלחמה, ולסבת רשעת הממשלה הכריחוהו לגלח את זקנו. הוא לא הרשה ושמונה אנשי חיל אסרוהו והחזיקו את ידיו ורגליו וכל גופו והסירו את זקנו בעל כרחו. הוא לא רצה לאכול מאכלות האסורות וסבל יסורים גדולים, וברח מהצבא והתיישב כמדומני בעיר קרעמענטשוג.

ה"ר גדלי' הי' רב בדאלהינוב, והי' חותנו של התמים ר' שמעון בלינער ז"ל הי"ד.

מכתבו של ר' גדלי' ווילנסקי אל המחבר

(קכב)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 36, קיץ תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 18; וראה גם בגליון 62 עמ' 17). וראה גם אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב אגרת תקג.

(קכג)) ב"די אידישע היים" שם מבאר הטעם, כי ידעו שיהיו בליל פורים בדרך, וספק אם יוכלו לקרוא את המגלה בדרך, לכן קראו בליל תענית אסתר.

(קכד)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף לספר, שפגשו אז ברכבת עוד בחור צעיר, שנסע אתם מליובאוויטש לביתו במוסקבא, וביחד שברו את הצום של תענית אסתר, בשעה 11 בבוקר, ע"י טעימת לחם, דג מלוח ומים.

(קכה)) בהבא לקמן ראה תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרקים נב-ה.

(קכו)) כנראה יש כאן טעות, שהרי מסופר לעיל שבפורים נסעו למוסקבא וקראו המגילה ברכבת, במוצאי פורים (אור ליום ד') הגיעו למוסקבא, ביום ד' שושן פורים נאספו המעות במוסקבא, ובשושן פורים בערב (אור ליום ה') יצאו ממוסקבא חזרה לליובאוויטש. יוצא א"כ, שביום ה' הגיע לליובאוויטש, וכנראה לא יצא לרוסטוב בליל ששי. וראה גם הערות קכח-ט דלקמן.

(קכז)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף, שאמר שבתו חנה תסדר שיקבל מיד משהו לאכול.

(קכח)) כנראה יש כאן טעות, כי על המאמר ד"ה החודש הזה תרע"ח רשום בכתי"ק אדמו"ר מוהרש"ב נבג"מ: "לא נאמר, מפני הכאב בהצד הימני שנתעורר - ל"ע - בליל ש"ק".

וראה לעיל הערה קכו והערה הבאה שכנראה הי' ברוסטוב בשבת הבאה, ש"פ ויקרא, ואז הי' המאמר ד"ה ויקרא.

(קכט)) המברק נזכר באג"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב אגרת תקה: "בטע"ג האחרונה יום ה' ר"ח ניסן כתבתי להם שיהיו בליובא' עד אחר חה"פ הבע"ל, ואז נראה אי"ה".

וא"כ נראה שיש כאן טעות, והיחידות התקיימה ביום א' ד' ניסן. וראה גם הערות קכו, קכח דלעיל.

(קל)) ב"די אידישע היים" שם מפרט שהברכה היתה "דער אויבערשטער זאל דיר היטן פון אלץ".

(קלא)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 37, תשרי תשכ"ט, בחלק האנגלי עמ' 3), ומוסיף שם, שבינתיים שמעו מטוס טס מעל ראשם, ואמרו להם שזהו מטוס גרמני. אבל לא ידעו עדיין את החורבן שמטוס יכול לעשות, ולא פיחדו במיוחד.

(קלב)) שנסע מליובאוויטש לרוסטוב בתחלת אדר, כמסופר לעיל.

(קלג)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף, שהי' בזה נס גדול, כי באותו מוצש"ק נכבשה פאלטאווא ע"י הגרמנים והבולשוויקים נסוגו, ומי יודע מה היו עושים לבחורים בעת נסיגתם.

(קלד)) ב"די אידישע היים" שם מזכיר גם את ר' שאול גורדצקי (שכמדומה מעולם לא התחתן) וארי' שלום ווארשאווסקי מראמען (שהי' אח"כ לרב בעיר באיעוו).

(קלה)) בארכיון המחבר יש מכתב שכתב לו ר' לעמיל מארדער ביום ג' יתרו תרצ"ט:

בטח זוכרים אותי בעת שלמדנו ביחד בחברותא המשך של ר"ה תרס"ד בליבאוויטש בקיץ תרע"ח מתקופה האחרונה שנשארנו. והיום נתגלגלתי בגלגול להיות רב בעיר קטנה בוואלין שמה קאלקי מחוז לויצקא.

מכתבו של ר' לעמל מארדער אל המחבר

[ובז' תמוז תרח"ץ כותב אודותיו הר"י פייגין, הי"ד:

בטח הנך זוכר אותו, הוא הי' חתן ר' יהושע אלי' וואלאסאוו. למד בליובאוויטש משנת תרע"א, וכעת הוא רב בקאלקי. הוא תמים באמת].

(קלו)) ב"די אידישע היים" שם מוסיף, שבין השאר מצאו שם חבילה של תמונות מהמשפחה, מלפני כ-50 שנה.