ספריית חב"ד ליובאוויטש

פרק יז

שנת תרפ"ב

מחלקת תו"ת בהומיל - ישיבת נאווארדאק בהומיל - חיזוק הרדיפות על הדת - המחלה - נסיעה לליובאוויטש להתראות עם אדמו"ר הריי"צ נבג"מ - היחידות - המשך קיום הישיבה

בשמח"ת תרפ"ב, בשבתינו בהתוועדות בביתו של ידידינו ר' שמואל ביאלע דער זייגער מאכער, דיברנו אודות שכבד כעת המצב של שילוח תלמידים לליובאוויטש, ובמקום שנמצאת ידענו שנעים ונדים ממקום למקום, לכן התעוררנו לעשות מחלקת תומכי תמימים בעיר הומיל.

שלחתי מכתב אל כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ בשם אנ"ש, שבקשתינו לתת לנו רשות לפתוח ישיבה בהומיל ושישלח לנו ר"מ. בקשנו שישלח לנו את ר' ישראל הלוי לוין מנעויל.

כ"ק אדמו"ר השיב לנו וזה לשונו הקדוש:

בשמחה קראתי את מכתב תלמידינו התמימים היקרים יחיו ע"ד הישיבה אשר יסדו במחנם, ובאוות נפש הנני מעטרה בשם "מערכת תומכי-תמימים דליובאוויטש אשר בהאמי'".

אמנם לא השיב אודות שילחו הר"י לוין לר"מ, ואמר שישלח את מישהו.

בינתיים בא אלינו ר' יחזקאל פייגין ז"ל, כי הוא התחתן אם אחות גיסי ר' אהרן אליעזר ע"ה צייטלין.

בתחלה הי' דר בקרעמענטשוג [והי' מלמד אצל משפחת גורארי'], אך כשהתחיל הרעב לדחוק אותו (ועסק הפאפיראסן [של משפחת גורארי'] חדל) בא לבית חותנתו בהומיל.

התדברנו עמו והסכים לקבל משרת ר"מ בישיבה, וגם כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ הסכים עליו.

בחנוכה תרפ"ב פתחנו את הישיבה. התלמיד הראשון הי' הלל שקליאר, בנו של ר' אברהם יעקב ע"ה שקליאר מזלאבין. בשלושה השבועות הראשונות הי' הוא התלמיד היחידי.

מחירי השכירות התנה הר"י פייגין ז"ל שיהי' בקמח, היינו שנשלח בכל שבוע במחיר של שלשה פוד קמח, כפי השער של אותו שבוע.

עשינו ועד מאנ"ש לשלם לו את השכירות, אבל לבסוף נפל העול עלי ועל התמים ר' חנן שאגאלאוו ביחוד. בכל יום ד' וה' היינו יוצאים ברחוב ובשוק בחנויות לאסוף המעות.

מכתבו של ר' אלחנן שגלוב אל המחבר

בטבע הנני ביישן, וכבד הי' עלי הדבר מאד ללכת לבקש נדבות, והייתי מתחבא אחורי כתפו של שותפי הנ"ל, עד שהרגיש בדבר ואמר מדוע אתה מתחבא אחורי כתפי, וכשהיינו מגיעים לאיזה חנות הי' עומד אחורי כתפי. אבל ההכרח אלץ אותנו ללכת, כי ידעתי שעלי לשלם את השכירות לר"י פייגין, כי הוא קיבל את ערבותי.

היו מאורעות אשר סבלתי מאד מזה שלא הכרתי את האנשים בעיר, כי הייתי רק שתי שנים בעיר. זכורני פעם נכנסתי לחנות אחת ועלי הי' לבקש, והתחילו לדחות בטענה: ישיבה? אי' היא הישיבה? השבתי: הלא היא פה בביהכנ"ס באבושקין, יכולות אתן לשלוח בו את בניכן. ראיתי דאזיל סומקא ואתי חיוורא. כשיצאנו אמר לי שותפי הנ"ל שאלו הן בתולות זקנות.

גם הי' כבד לנו להשיג ביהכנ"ס שיסכים שילמדו בו, כי אמרו שמפחדים שהתלמידים ישברו את החלונות ואת הספסלים, עד אשר פעלנו אצל הביהכנ"ס שנקרא באבושקין'ס שול.

לאט לאט התחילו להווסף תלמידים בישיבה, עד אשר בתחלת אדר הוצרכנו לקבל מסייע לר"מ, וקיבלנו את הרב ר' יוסף ברוך (קנב).

גם התלמיד מאיר שור מפאדאבראנקא בא להומיל, און האט זיך געוואלגערט בביתי, ועשיתיו לסגן משגיח.

המקום הי' דחוק וחפצנו להחליף את ביהכנ"ס, וכבר הסכימו לתת לנו מקום בכמה בתי כנסת; אבל אנשי ביהכנ"ס דבאבושקין טענו שהם מוחזקים, כי הם נתנו לנו מקום בעת ששאר בתי הכנסת לא חפצו לתת. נשארו א"כ בביכנ"ס זו, והם נתנו לנו רשות להעמיד שולחנות ארוכים בכל ביהכנ"ס.

קודם הפורים תרפ"ב אירע התנגשות עם ישיבת נאוואראדאק. תלמידי נאוואראדאק היו נפוצים בכמה עיירות ברוסיא, והיו מייסדים ישיבות קטנות, ויסדו ישיבה גם בהומיל. הם היו מקרבים ליהדות תלמידים מהשוק.

המצב עדיין לא הי' מאויים כ"כ, כי זה הי' בתחלת ממשלת האדומים, אבל כבר הורגשה ההפקרות, והם הצילו כמה נפשות.

אמנם לא הי' להם סדר בלימוד, ועיקר הדגשתם הי' על מוסר, וגם זה הי' בדרך מוזר: בירזע, רעדול, פעולות, היינו שכל תלמיד הי' צריך לרשום את סכום פעולותיו הטובות ומה הן.

לדוגמה אם היו אוכלים אצל השלחן ולא הספיקה כף אחת ונתן הא' את הכף לחבירו והוא חכה עד אשר ימצא כף אחרת, זוהי פעולה.

או פעולת ענוה, להכנס לחנות של בגדים ולבקש למכור מסמרים. או לבקש לתת את הסחורה היותר יקרה, עד שהיו מראים לו סחורה בסך ששה רו"כ בעד מעטער, ובקש שיתנו לו בעד חמש קאפקעס. וכששחקו ממנו או גרשוהו מן החנות זהו פעולת ענוה, והדומה.

ואילו אצלנו בישיבה הי' סדר מסודר ללמוד, ונהרו אלינו תלמידים, וגם התלמידים מישיבתם באו אלינו.

פעם באו שני תלמידים קשישים מישיבת נאוואראדאק לישיבתינו, אחד הי' התלמיד מאיר מבריסק והשני אינני זוכרו.

הם באו לישיבה ואמרו להר"י פייגין ע"ה שלא יניחוהו לאמר השיעור עד שיחזיר את התלמידים שלהם אליהם.

הרי"פ שלח לקרוא אותי (זה הי' בשעה אחד עשר בוקר לערך). באתי וחזרו ושנו לפני את דבריהם.

אני הייתי מכירם ויחס של ידידות שררה בינינו, ואמרתי להם הכי שלחנו לקרוא את התלמידים מישיבתכם, הרי הם באו אלינו ובקשו להתקבל בישיבתינו, אין אנו דורשים יחוס תולדותיו של תלמיד הבא ודופק על פתחי ישיבותינו.

והם באחת, שלא יתנו ללמוד עד שיחזירו להם את התלמידים, או עד שיזרקו אותם עצמם מהישיבה.

זה נתן לי מקום לחשוב שזה אצלם מגדר "פעולה" או "מס"נ" עבור הפצת שיטתם, או כדי לקבל בזיונות.

אמרתי להם אם חפצים אתם שאוציא אתכם מהישיבה אעשה זאת, אבל הלא אתם בעצמכם עליכם לחשוש ע"ד ביטול תורה שאינכם מניחים לאמר השיעור.

כאשר דברי לא הועילו, לקחתי את מאיר בזרועו (הוא לא עמד לנגדי) והרי"פ סייע בשני, ויצאו מהישיבה.

אח"כ הלכתי ברחוב לרגלי עסקי ונכנסתי לבית אחד מאנ"ש ר' שמואל ביאלע זייגער מאכער (שבביתו היתה מסבת מרעים בשמח"ת שבה התעוררנו לייסד את הישיבה) לספר לו מהמאורע.

באותה שעה הי' בהומיל הר"מ של ישיבת נאוואראדאק, הרב ר' אברהם יפין (הנמצא כעת בפה בברוקלין).

כשראוני אמר ר' שמואל ביאלע, הנה בודאי תספר המאורע כמו שהי'. ספרתי הכל כנ"ל, ואמר לי ר' אברהם יפין: אבל הרמת יד!? אמרתי לו שלא הרימותי ידי עליהם.

כשהתחיל דינגען זיך בזה אמרתי לו בלשון וכו', וזה הוא לא הי' יכול לקבל כלל כמובן.

המאורע הי' סמוך לפורים, ואעפי"כ אפינו מצה ביחד.

אחרי חג הפסח התחילו להתחזק הרדיפות על הדת והתחילו הגזירות על ישיבות וחדרים; אך עדיין לא הורגלנו ולא הבינו דרכיהם.

הם קראו לאסיפה פומבית לדון אודות הדת, ויצא הרב רפאל מרדכי בארשאנסקי נגדם, והוא הי' מטיף גדול, ומובן שלא מצאו ידיהם נגדו. אח"כ העלילו עליו והושיבוהו למשפט.

בין השופטים הי' איש אחד, כמדומה שמו הי' שלום, שהי' משרת אצל הרב, ובמהפכת האדומים נספח אליהם, ואף שלא הסיר את זקנו האדום מ"מ הי' בעוכרי הדת. הם הושיבו את הרב בארשאנסקי במאסר, ואח"כ ע"י השתדלות רבה עלה להצילו מבית האסורים, ונסע לאמריקה.

אחרי חג הפסח חליתי במחלת פלעק טיפוס אשר היתה אז מחלה מהלכת עפידעמיע ולקחוני לבית החולים. זוגתי תחי' ממש הצילה את חיי במסירות נפשה. היא היתה באה ממש בכל יום לבית החולים ומביאה לי מיני מזון (כי בבית החולים לא הי' אפילו במה להשיב את הנפש ולא רפואות) וגם קרח להסיר החום לא הי', וסמוך למטתי גועו אנשים.

אח"כ בבואי לביתי כשעברה המחלה, עמדה כל היום והכינה לי מיני מעדנים להשיב את נפשי.

כששבתי לאיתני, למרות מצבינו הדל, ראיתי את המצב בישיבה והתייעצנו מה לעשות (קנג). הוחלט אצלנו לשלוח את הר"י פייגין למוסקבא (כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ הי' אז במוסקבא לרגלי עניני הכלל (קנד)) לשאול עצת קדשו מה לעשות.

כ"ק אדמו"ר נבג"מ עכב אותו, ושלח אותו לפולטבא, לנהל את ישיבת תו"ת המרכזית שהיתה אז בפולטבא, ולא הי' אז מי שינהל אותה.

נשארנו בידים רפויות. התמים ר' ברוך דוכמאן הי' בקיץ מסייע להרי"פ, ואמר שהוא מקבל על עצמו להמשיך את הנהלת הישיבה.

ר' ברוך דוכמן

בינתיים נתפשטה השמועה אשר כ"ק אדמו"ר נבג"מ יהי' בער"ח אלול על אהלי האדמו"ר בליובאוויטש (קנה).

בשנה הזאת כבר הוסרו ההגדרות והותרה הנסיעה לכל מקום בלי דרישת רשיון.

תיכף באתי בכתובים עם אנ"ש שדרו אז בליובאוויטש, התמים ר' יוסף וויגאן (נכדו של ר' זלמן משצערבינא (קנו)) והתמים ר' משה חיים בלינער (נכדו של ר' מיכאל בלינער), ובקשתי מהם שכשיתאמת הדבר יודיעוני ע"י טלגרם.

ביום כ"ח מנ"א שעה 11 בוקר קבלתי טלגרם מהם אשר כ"ק אדמו"ר יבוא על ער"ח אלול לליובאוויטש, ובשעה הרביעית אחרי הצהרים יצאנו במסלת הברזל מהומיל לליובאוויטש (לפנ"ז לא היתה רכבת), אני, הת' ר' שמואל פויזנער (קנז) (בנו יחידו של ר' מרדכי פויזנער, ואביו של המדפיס ר' שלום דובער פעווזנער [ע"ה] שי', שותפו של ר' מרדכי שוסטערמאן), ר' זלמן חסדן שו"ב, ר' דובער באבראוו מלמד ור' אברהם קצנלסון (אביו של שלמה'קע אוואראוויצער). באנו לקראסניא בער"ח אלול בשעה התשיעית בוקר.

ר' שמואל פויזנער

כשיצאנו מן הרכבת והנה כ"ק אדמו"ר נבג"מ עומד נשען על כותל הבית נתיבות כנגדנו. נגשנו קרוב וכ"ק אדמו"ר נבג"מ נתן שלום לר' זלמן שו"ב, לר' אברהם קצנלסון ולר' דובער באבראוו, ושאל אותנו מה שלומך? מה שלומך? ואמר קחו כרטיסים וסעו.

פניתי להתמימים יוסף וויגאן ומשה חיים בלינער, ואמרו שכ"ק אדמו"ר נבג"מ בא אתמול לליובאוויטש ואמר דא"ח בבית החומה (מויער), כי שם הי' ביהכנ"ס העירוני (יתר הביהכנ"ס נשרפו), והיום בבוקר התפלל והי' על האוהל, ובא אל התחנה, ונוסע הוא ברכבת זאת למוסקבא, ואתו עמו הגביר ר' שמואל אבא דוליצקי.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע

העגלון שלמה (בנו של פסח העגלון המפורסם, חתנו של ר' שמואל בלינער, גיסו של משה חיים בלינער) שאל מאת כ"ק אדמו"ר: ווען וועט דער רבי קומען נאך א מאל? והשיב כ"ק אדמו"ר: הלא יודע אתה המאמר הארב נאר איבערגעריסן די פונטע, שהיא מליצה השגורה אצל העגלונים, שהיו מוציאים את הסוסים בלילה או ביום לרעות בשדה, ולשמירה שלא ינוסו היו כופתים את רגליו בחבל או בשלשלת של ברזל, שלא יוכל ללכת בנקל, ומכל שכן לרוץ, והי' רגיל הפתגם, שאך כשינתקו את החבל אז יכול הוא ללכת חפשי. וזאת השיב כ"ק אדמו"ר, שאך בא בפעם הראשון מאת שעזבו את ליובאוויטש, ומעת שקיבל את הנשיאות ונתחדש הקישור עם ליובאוויטש.

אח"כ נגש יצחק (אחיו של פסח דוב), הנקרא איצ'ע פייסאצאנאק (קנח), ואמר: רבי איר קאנט מיר? ואמר כ"ק אדמו"ר: יע יצחק. ואמר הנ"ל: פסח בערע'ס ברודער. ואמר כ"ק אדמו"ר: איך ווייס.

מי שהי' יודע היחס של מיעוט דרך ארץ עבור בית חיינו בכלל (קנט), ובפרט מהמשפחה הנ"ל, ידע להעריך את גודל הביטול של הנ"ל בשאלתו, ואופן עמידתו בביטול כחסיד מלידה.

נגשנו לקנות כרטיסים ואין מוכרים לנו. בקושי השיגו כרטיסים עבור כ"ק אדמו"ר נבג"מ ור' שמואל אבא, ואנחנו הלכנו אחר אדמו"ר, וכשהתחילו להכנס, הנה השלושה שנתן להם כ"ק אדמו"ר שלום לא הניחום להכנס. כל הוואגאן הי' פנוי, רק מרשעתם לא חפצו למכור כרטיסים.

כשהתחילה הרכבת לנסוע נכנסו תיכף הקאנדוקטאר לבקש הכרטיסים, ושלמנו פי עשרה - מהתחנה ארשא, שהיא התחנה המרכזית.

כל הוואגאן הי' פנוי כנ"ל, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ ישב במקומו ור' שמואל אבא דוליצקי ישב כנגדו. בכל ספסל הי' מקום לשלושה אנשים.

עמדנו ולא ידענו מה לעשות. פנה אלינו אדמו"ר ואמר, לקבל על יחידות, יתקרב ר' שמואל פויזנער, ער איז דאך עלטער.

אדמו"ר קם ממקומו והתיישבת במחלקה שני' שבאותו וואגאן שבה הי' כסא למושב איש אחד, ור' שמואל הי"ד ניגש [אדמו"ר אמר לו שיסע למוסקבא].

כעבור כמה רגעים אמר התמים ר' שמואל שאתקרב אני.

נגשתי ודברתי אודות הישיבה, מה שלקחו את הרי"ף, להיות מנהל הישיבה בפולטבא, ואפשר שישלחו איש אחר על מקומו. שאל כ"ק: את מי אפשר למנות מבין אלו שנמצאים על אתר? אמרתי שהת' ר' ברוך דוכמאן חפץ במשרה זו, ואמר כ"ק שיקבלו אותו.

אח"כ שאלתיו אודות פרנסתי, ואמר שלא אחזיק חנות רק כמו סרסרות והדומה.

מכתב הרמ"ש חן אל גיסו המחבר

אודות גיסתי מרת עלקא (קס) שנסעה עמדי, ע"ד ההצעה עם הרמ"ש חן ע"ה, אמר: מה שאומרים שהוא א קארגער, דאס איז נאר פאר זיך, ומה שהוא עלטער, נו! דאס איז דאך פארט מאיר שמחה.

כשחזרתי להומיל, ר' ברוך דוכמאן ניהל את הישיבה והמשכנו להחזיק אותה.

ואודות פרנסתי, לקחתי לי שותף את משה נתן גארעליק (גיסו של חנן שאגאלאוו הנ"ל) וסחרנו בשוק.

ר' משה נתן גרליק

השותף הנ"ל מצד מהותו האט זיך אינגאנצען אריינגעפאסט צו אזא ענין און צו אזא עסק, אמנם מובן שאני לא מצד טבעי ולא מצד חינוכי יכולתי להתכווץ למצב כזה. כבד הדבר לתאר את ההרגשים, כשעוברים ממצב למצב, מן כתלי הישיבה תומכי תמימים לעמוד בשוק כשולחני ואיזה מיני גאלאנטעריי מונח, ועוד שזה הי' עם שותף.


(קנב)) ר' יוסף ברוך הי' מתלמידי הרב בעל גולת עליות, בישיבה שלו בוויעטקא, והי' למדן.

הוא הי' אביו של ר' יעקב ברוך. גם בנו הנ"ל הי' בן תורה ויר"ש ומנכבדי העיר. כשהי' ה"נעפ" (נוטריקון של נאוואיא עקאנאמעצ'יסקאיא פאליטיקא, מדיניות כלכלית חדשה לתת אפשרות למסחר קטן, שעליו היו לוקחים מסים מההכנסה) הי' הוא מהמעריכים את סכומי ההערכה. אח"כ נסע לארה"ק.

(קנג)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 40, סיון תשכ"ט, בחלק האנגלי עמ' 8).

(קנד)) ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ח"א אגרת שמ (עמ' תריז). חי"א אגרת ג'תשסג, ובנסמן בהערות שם.

(קנה)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 28, קיץ תשכ"ו, בחלק האנגלי עמ' 2).

(קנו)) החסיד המפורסם שהיו לוקחים משדותיו חטים למצה שמורה.

אינני יכול לעבור מבלי להזכיר איזה מלין אודות המשפחה המצויינה הלזו:

ר' מיכל בנו של ר' זלמן הנ"ל הי' נחבא אל הכלים, ישובניק, ישב במושב שצערבינא, א שטילער איד. לא שמעתי שיהי' בעל צורה בהשכלה או בנגלה, אבל יראת השם היתה על פניו. בנו יוסף הי' תמים בעל מדות מצויינות. בנו הת' ר' שמאי וויגאן הי' תמים מצוין ועובד.

ר' זאב קאזיניץ יחי' שו"ב בוכה בדמעות בזכרו את הקריאת שמע שעל המטה של שמאי, שהי' קורא עד עלות השחר בלב נשבר ובדמעות שליש, אז ער האט די הערער צובראכן די הערצער.

הי' שו"ב ברוסטוב. כמדומני שנשא אחת מבנותיו של אברהם פראדקין מלאדי (הבעל אכסניא בליובאוויטש ומשרת בבית רבינו ברוסטוב).

האברך מיכל רסקין הוא נקרא על שמו של ר' מיכל הנ"ל, כי אמו היא נכדתו, כי אביה ר' שלמה רסקין בנו הקשיש (או הבכור) של ר' בן ציון מגזאטצק הי' חתנו של ר' מיכל הנ"ל.

(קנז)) ומוסיף המחבר ב"די אידישע היים" שם, בתור מאמר המוסגר, כמה מלים אודות ר' שמואל פויזנער:

אחרי נישואיו הייתי יושן בישיבה בחדר אחד עם חברו ר' יוסף חן (שהי' אח"כ שו"ב בחרקוב, ואח"כ בנתניה ארה"ק). פעם הראה לי גלויה שקיבל מחברו ר' שמואל, בה כותב:

כעת מבין אני את דברי המשפיע ר' שמואל גרונם, שהי' אומר שימי התלמיד בישיבה הם בדוגמת זמן התפלה, כמו שהתפלה משפיע על הנהגת האדם במשך כל היום כך ימי הלימוד בישיבה משפיעים על כל החיים.

ועוד אמר משל, שכדי שיהי' בבית חום של 70 מעלות צריך להיות בתנור 2000 מעלות חום. וכך הוא גם במגהץ, שמחממים אותו באש, ואח"כ כשמכניסים אותו למים הוא מתקרר קצת, אבל מחמם את המים עד שמעלה אדים. וכך היא גם השפעת ימי התלמיד בישיבה על התקופה שלאחריה.

כך כותב בחור תמים לחברו!

(קנח)) כפי ההרגל אז לקרוא בעיירות הקטנות את שם הכינוי על שם תולדותיו הוריו וכדומה. השם פייסאצאנאק הי' על שם ר' פסח דוב הנ"ל. הוא הי' איש אמיד ותקיף בדעתו, גבאי בביהכנ"ס שהי' נק' בנימין'ס שטיבל, ממנהיגי העיר, הי' גבאי ח"ק משך זמן, ועל שמו נקרא אחיו ומשפחתו פייסאצאנאק.

(קנט)) בתור מאמר המוסגר, הריני רושם סיפור מה ששמעתי מאת הרה"ח ר' זלמן האוולין ע"ה, מה ששמע מהרה"ג הרה"ח המפורסם ר' דוב זאב קאזעווניקאוו רב דעיר יעקאטרינאסלאוו.

וכפי מה שסיפר לי הרז"ה ע"ה הי' זה בבית אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, שישבו על התיבה שעמדה בפרוזדור הקטן שבין בית התבשיל (קיך) לבית האוכל (סטאלאווא) של בית אדמו"ר הרש"ב נ"ע, ממזרח למערב (כי בכותל הצפוני בסמוך לתחלת החדר היתה הדלת לחדר שהיו מחכים להכנס ליחידות).

הרד"ז ז"ל חיכה אולי יוכל לראות את אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, שישב אז בסעודת הצהרים הנק' (ווארמעס).

וזהו תוכן הסיפור: הרה"צ האדמו"ר הרש"ז מקאפוסט, מחבר ה"מגן אבות", הי' אז אברך, חתן הגביר מטשאשניק, ובאו להיות אצל אביו זקנו אדמו"ר ה"צמח צדק".

דרכו של הצ"צ אז לעת זקנתו, שהי' כותב קודם ש"ק את המאמר שהי' אומר בש"ק, והמאמר הי' מונח בחדר משכבו.

הצ"צ הי' הולך בכל עש"ק למרחץ והי' מניח את המאמר תחת מראשותיו.

בעל המגן אבות ידע מזה והי' הולך אז ולוקח את המאמר ולומד אותו, וקודם שהצ"צ הי' חוזר מן המרחץ הי' מניחו חזרה על מקומו.

במשך הזמן לא הי' נזהר להניחו על מקומו בדיוק, עד שהצ"צ הרגיש שמי שהוא לוקח המאמר.

להצ"צ בדירתו הי' שני חדרים, בחדר הראשון (אין די פאדערשטע צימער) ישבה הרבנית הצדקנית ז"ל והיתה אורגת פוזמקאות או אומרת תהלים. פעם טרם לכתו להמרחץ אמר לה הצ"צ שתשב בחדר השינה שלו, וכן עשתה.

בעל ה"מגן אבות" כאשר ראה שא"ז הצ"צ הלך למרחץ הלך כדרכו לקחת את המאמר, ובפתחו את הדלת, והנה הסבתא יושבת בחדר. היא שאלה אותו מה אתה חפץ, ולא הי' ביכלתו לפוטרה בתירוץ של מה בכך, והתחיל לספר לה מאורע אמיתי, מה שאירע לזוגתו ביום עש"ק הנ"ל בבוקר.

זוגתו הלכה לקנות דגים עבור ש"ק ובחרה איזה דג, והוציא הדייג ר' נפתלי מידה ואמר "איך האב בילכערע בעל הבית'טעס וועמען צו געבן דעם פיש. ונתביישה מאד ובאה לביתה ובכתה.

והתחילה הרבנית הסבתא להתאונן לפניו ע"ד מה שסובלים מהבע"ב של העיר שאינם נוהגים כבוד הראוי לבית הרב.

הוא ירא מאוד פן יבוא הסבא הצ"צ וימצא אותו בחדר ויבין הכל, אבל לא הי' חפץ ולא הי' שייך להעיז ולהפסיק את הסבתא מהסיפורים, וכך הי', שהצ"צ בא מהמרחץ והסבתא היתה ממשכת עדיין בסיפורים איך שסובלים מהבע"ב.

כשראתה את הצ"צ אמרה לנכד: דערצייל דעם זיידן מהמאורע. ניגש לצ"צ והתחיל לספר, ותיכף אמר לו הצ"צ: לשון הרע, לשון הרע! ולקחו בידו ואמר לו:

קום איך וועל דיר זאגן וואס לה"ר איז. הבעש"ט אמר מהו פי' הפסוק מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, מה זה המשך הענינים שמבקש להשי"ת שיצילו מהפשעים נותן הוא הטעם חרפת נבל אל תשימני, שהנבל אל יחרפהו.

אך הנה איתא בפרקי אבות, והגבאין מחזירין תדיר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. וצ"ל אם אפי' שלא מדעתו נפרעין למה זה שאומר תחלה מדעתו. אלא הכוונה שזהו מדעתו וגם שלו מדעתו, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שטרם שדנים את האדם אם הוא חייב, שואלים אותו אם הוא מסכים שהוא אשם, לחתום על ההאשמה. והנה מי הוא זה שיודה ויחתום שהוא עשה עול ואשם, ולכן הקב"ה מזמין לו שהוא מדבר על מי שהוא שעשה דבר אשר באמת הוא בעצמו עשה ג"כ דבר בדומה לזה (ואפשר בדקות) והוא מדבר על האיש ההוא, איך שעשה דבר לא טוב כזה, וזהו מדעתו ושלא מדעתו, מדעתו זהו שהוא פוסק שזהו דבר לא טוב, אך זהו שלא מדעתו, שהוא חושב שהוא פוסק על הזולת ובאמת הוא פוסק זה על עצמו.

[ראה לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1207, ובנסמן בהערה 27 שם]

והנה מי שהוא זוכה הוא פוסק זה על ידי משל וע"י נביא, כמו שאירע בדוד המלך מה ששאל אותו נתן הנביא ע"ד הכבשה והפסק הי' על עצמו. ומי שאינו זוכה, מזמינים לו שהוא מדבר על מי שהוא, ובזה הוא פוסק על עצמו.

וזהו הבקשה מה שדהע"ה מבקש מכל פשעי הצילני ע"י שחרפת נבל אל תשימני, שאחרף את הנבל כי אז עלי אפסוק, אבל כשלא אחרף את הנבל ממילא אנצל מכל פשעי.

המגיד אמר, מה זה שאנו אומרים לה"ר תלתא קטיל, בשלמא המספר מובן, והשומע ג"כ יכולים להבין, אבל מדוע יענש זה שמדברים עליו. אך הנה טרם שדיבר עליו הלה"ר הי' הטוב מעורב עם הרע ולא הי' ניכר, אך ע"י דיבוריו נתברר הרע ונעשה הרע ניכר, ע"ד כמו מאכל, שבעוד שהמאכל בשלימות הרי הוא עולה על שולחן מלכים, אך אחרי שבהאצטומכא נתברר הרע מן הטוב נעשה הרע פסולת הנדחת לחוץ. וזה מה שהמדבר לה"ר עושה למי שמדבר עליו, שמברר את הרע מהטוב ונעשה הרע ניכר, והנשמה נעשית לו שונא בזה ובבא.

וממשיך הצ"צ לאמר לנכדו: א כלל וועל איך דיר זאגן, אויף א פרט טאר מען ניט ריידין. א כלל וואס ער איז איז ער א כלל, עד"מ שבט (א ריטל), כשהוא יחיד נאמר אם לשבט והוא לאלקאה, וכאשר אוגדים כמה ריטלאך צוזאמען אז הוא נק' מכבדת, לשון כבוד ומנקה בו את הבית מכל לכלוך ופסולת.

(קס)) אלמנת התמים ר' צבי הירש אזימאוו מקלימאוויץ, שנישאה אח"כ בזוו"ש אל החסיד ר' מאיר שמחה חן.

(קנב)) ר' יוסף ברוך הי' מתלמידי הרב בעל גולת עליות, בישיבה שלו בוויעטקא, והי' למדן.

הוא הי' אביו של ר' יעקב ברוך. גם בנו הנ"ל הי' בן תורה ויר"ש ומנכבדי העיר. כשהי' ה"נעפ" (נוטריקון של נאוואיא עקאנאמעצ'יסקאיא פאליטיקא, מדיניות כלכלית חדשה לתת אפשרות למסחר קטן, שעליו היו לוקחים מסים מההכנסה) הי' הוא מהמעריכים את סכומי ההערכה. אח"כ נסע לארה"ק.

(קנג)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 40, סיון תשכ"ט, בחלק האנגלי עמ' 8).

(קנד)) ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ח"א אגרת שמ (עמ' תריז). חי"א אגרת ג'תשסג, ובנסמן בהערות שם.

(קנה)) את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 28, קיץ תשכ"ו, בחלק האנגלי עמ' 2).

(קנו)) החסיד המפורסם שהיו לוקחים משדותיו חטים למצה שמורה.

אינני יכול לעבור מבלי להזכיר איזה מלין אודות המשפחה המצויינה הלזו:

ר' מיכל בנו של ר' זלמן הנ"ל הי' נחבא אל הכלים, ישובניק, ישב במושב שצערבינא, א שטילער איד. לא שמעתי שיהי' בעל צורה בהשכלה או בנגלה, אבל יראת השם היתה על פניו. בנו יוסף הי' תמים בעל מדות מצויינות. בנו הת' ר' שמאי וויגאן הי' תמים מצוין ועובד.

ר' זאב קאזיניץ יחי' שו"ב בוכה בדמעות בזכרו את הקריאת שמע שעל המטה של שמאי, שהי' קורא עד עלות השחר בלב נשבר ובדמעות שליש, אז ער האט די הערער צובראכן די הערצער.

הי' שו"ב ברוסטוב. כמדומני שנשא אחת מבנותיו של אברהם פראדקין מלאדי (הבעל אכסניא בליובאוויטש ומשרת בבית רבינו ברוסטוב).

האברך מיכל רסקין הוא נקרא על שמו של ר' מיכל הנ"ל, כי אמו היא נכדתו, כי אביה ר' שלמה רסקין בנו הקשיש (או הבכור) של ר' בן ציון מגזאטצק הי' חתנו של ר' מיכל הנ"ל.

(קנז)) ומוסיף המחבר ב"די אידישע היים" שם, בתור מאמר המוסגר, כמה מלים אודות ר' שמואל פויזנער:

אחרי נישואיו הייתי יושן בישיבה בחדר אחד עם חברו ר' יוסף חן (שהי' אח"כ שו"ב בחרקוב, ואח"כ בנתניה ארה"ק). פעם הראה לי גלויה שקיבל מחברו ר' שמואל, בה כותב:

כעת מבין אני את דברי המשפיע ר' שמואל גרונם, שהי' אומר שימי התלמיד בישיבה הם בדוגמת זמן התפלה, כמו שהתפלה משפיע על הנהגת האדם במשך כל היום כך ימי הלימוד בישיבה משפיעים על כל החיים.

ועוד אמר משל, שכדי שיהי' בבית חום של 70 מעלות צריך להיות בתנור 2000 מעלות חום. וכך הוא גם במגהץ, שמחממים אותו באש, ואח"כ כשמכניסים אותו למים הוא מתקרר קצת, אבל מחמם את המים עד שמעלה אדים. וכך היא גם השפעת ימי התלמיד בישיבה על התקופה שלאחריה.

כך כותב בחור תמים לחברו!

(קנח)) כפי ההרגל אז לקרוא בעיירות הקטנות את שם הכינוי על שם תולדותיו הוריו וכדומה. השם פייסאצאנאק הי' על שם ר' פסח דוב הנ"ל. הוא הי' איש אמיד ותקיף בדעתו, גבאי בביהכנ"ס שהי' נק' בנימין'ס שטיבל, ממנהיגי העיר, הי' גבאי ח"ק משך זמן, ועל שמו נקרא אחיו ומשפחתו פייסאצאנאק.

(קנט)) בתור מאמר המוסגר, הריני רושם סיפור מה ששמעתי מאת הרה"ח ר' זלמן האוולין ע"ה, מה ששמע מהרה"ג הרה"ח המפורסם ר' דוב זאב קאזעווניקאוו רב דעיר יעקאטרינאסלאוו.

וכפי מה שסיפר לי הרז"ה ע"ה הי' זה בבית אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, שישבו על התיבה שעמדה בפרוזדור הקטן שבין בית התבשיל (קיך) לבית האוכל (סטאלאווא) של בית אדמו"ר הרש"ב נ"ע, ממזרח למערב (כי בכותל הצפוני בסמוך לתחלת החדר היתה הדלת לחדר שהיו מחכים להכנס ליחידות).

הרד"ז ז"ל חיכה אולי יוכל לראות את אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, שישב אז בסעודת הצהרים הנק' (ווארמעס).

וזהו תוכן הסיפור: הרה"צ האדמו"ר הרש"ז מקאפוסט, מחבר ה"מגן אבות", הי' אז אברך, חתן הגביר מטשאשניק, ובאו להיות אצל אביו זקנו אדמו"ר ה"צמח צדק".

דרכו של הצ"צ אז לעת זקנתו, שהי' כותב קודם ש"ק את המאמר שהי' אומר בש"ק, והמאמר הי' מונח בחדר משכבו.

הצ"צ הי' הולך בכל עש"ק למרחץ והי' מניח את המאמר תחת מראשותיו.

בעל המגן אבות ידע מזה והי' הולך אז ולוקח את המאמר ולומד אותו, וקודם שהצ"צ הי' חוזר מן המרחץ הי' מניחו חזרה על מקומו.

במשך הזמן לא הי' נזהר להניחו על מקומו בדיוק, עד שהצ"צ הרגיש שמי שהוא לוקח המאמר.

להצ"צ בדירתו הי' שני חדרים, בחדר הראשון (אין די פאדערשטע צימער) ישבה הרבנית הצדקנית ז"ל והיתה אורגת פוזמקאות או אומרת תהלים. פעם טרם לכתו להמרחץ אמר לה הצ"צ שתשב בחדר השינה שלו, וכן עשתה.

בעל ה"מגן אבות" כאשר ראה שא"ז הצ"צ הלך למרחץ הלך כדרכו לקחת את המאמר, ובפתחו את הדלת, והנה הסבתא יושבת בחדר. היא שאלה אותו מה אתה חפץ, ולא הי' ביכלתו לפוטרה בתירוץ של מה בכך, והתחיל לספר לה מאורע אמיתי, מה שאירע לזוגתו ביום עש"ק הנ"ל בבוקר.

זוגתו הלכה לקנות דגים עבור ש"ק ובחרה איזה דג, והוציא הדייג ר' נפתלי מידה ואמר "איך האב בילכערע בעל הבית'טעס וועמען צו געבן דעם פיש. ונתביישה מאד ובאה לביתה ובכתה.

והתחילה הרבנית הסבתא להתאונן לפניו ע"ד מה שסובלים מהבע"ב של העיר שאינם נוהגים כבוד הראוי לבית הרב.

הוא ירא מאוד פן יבוא הסבא הצ"צ וימצא אותו בחדר ויבין הכל, אבל לא הי' חפץ ולא הי' שייך להעיז ולהפסיק את הסבתא מהסיפורים, וכך הי', שהצ"צ בא מהמרחץ והסבתא היתה ממשכת עדיין בסיפורים איך שסובלים מהבע"ב.

כשראתה את הצ"צ אמרה לנכד: דערצייל דעם זיידן מהמאורע. ניגש לצ"צ והתחיל לספר, ותיכף אמר לו הצ"צ: לשון הרע, לשון הרע! ולקחו בידו ואמר לו:

קום איך וועל דיר זאגן וואס לה"ר איז. הבעש"ט אמר מהו פי' הפסוק מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, מה זה המשך הענינים שמבקש להשי"ת שיצילו מהפשעים נותן הוא הטעם חרפת נבל אל תשימני, שהנבל אל יחרפהו.

אך הנה איתא בפרקי אבות, והגבאין מחזירין תדיר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. וצ"ל אם אפי' שלא מדעתו נפרעין למה זה שאומר תחלה מדעתו. אלא הכוונה שזהו מדעתו וגם שלו מדעתו, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שטרם שדנים את האדם אם הוא חייב, שואלים אותו אם הוא מסכים שהוא אשם, לחתום על ההאשמה. והנה מי הוא זה שיודה ויחתום שהוא עשה עול ואשם, ולכן הקב"ה מזמין לו שהוא מדבר על מי שהוא שעשה דבר אשר באמת הוא בעצמו עשה ג"כ דבר בדומה לזה (ואפשר בדקות) והוא מדבר על האיש ההוא, איך שעשה דבר לא טוב כזה, וזהו מדעתו ושלא מדעתו, מדעתו זהו שהוא פוסק שזהו דבר לא טוב, אך זהו שלא מדעתו, שהוא חושב שהוא פוסק על הזולת ובאמת הוא פוסק זה על עצמו.

[ראה לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1207, ובנסמן בהערה 27 שם]

והנה מי שהוא זוכה הוא פוסק זה על ידי משל וע"י נביא, כמו שאירע בדוד המלך מה ששאל אותו נתן הנביא ע"ד הכבשה והפסק הי' על עצמו. ומי שאינו זוכה, מזמינים לו שהוא מדבר על מי שהוא, ובזה הוא פוסק על עצמו.

וזהו הבקשה מה שדהע"ה מבקש מכל פשעי הצילני ע"י שחרפת נבל אל תשימני, שאחרף את הנבל כי אז עלי אפסוק, אבל כשלא אחרף את הנבל ממילא אנצל מכל פשעי.

המגיד אמר, מה זה שאנו אומרים לה"ר תלתא קטיל, בשלמא המספר מובן, והשומע ג"כ יכולים להבין, אבל מדוע יענש זה שמדברים עליו. אך הנה טרם שדיבר עליו הלה"ר הי' הטוב מעורב עם הרע ולא הי' ניכר, אך ע"י דיבוריו נתברר הרע ונעשה הרע ניכר, ע"ד כמו מאכל, שבעוד שהמאכל בשלימות הרי הוא עולה על שולחן מלכים, אך אחרי שבהאצטומכא נתברר הרע מן הטוב נעשה הרע פסולת הנדחת לחוץ. וזה מה שהמדבר לה"ר עושה למי שמדבר עליו, שמברר את הרע מהטוב ונעשה הרע ניכר, והנשמה נעשית לו שונא בזה ובבא.

וממשיך הצ"צ לאמר לנכדו: א כלל וועל איך דיר זאגן, אויף א פרט טאר מען ניט ריידין. א כלל וואס ער איז איז ער א כלל, עד"מ שבט (א ריטל), כשהוא יחיד נאמר אם לשבט והוא לאלקאה, וכאשר אוגדים כמה ריטלאך צוזאמען אז הוא נק' מכבדת, לשון כבוד ומנקה בו את הבית מכל לכלוך ופסולת.

(קס)) אלמנת התמים ר' צבי הירש אזימאוו מקלימאוויץ, שנישאה אח"כ בזוו"ש אל החסיד ר' מאיר שמחה חן.