ספריית חב"ד ליובאוויטש

פרק ל

שנת תרצ"ב

התפתחות שיעורי דא"ח לתלמידים - כובע אמריקני

בתחלת שנת תרצ"ב התחילו לבוא התמימים אברהם מ"מ בארנעצקי, יצחק קאלאדני וצבי שעכטער לשיעורי דא"ח שהייתי נותן לתלמידים.

תלמידי אחי תמימים (מימין לשמאל):

ד. בוימגרטן; א.ד. העכט; י. עבערט; י. גרינברג; י. ד. גרונר; א. ל. עבערט; ד. ליווי

הם השתתפו איזה פעמים בלימודים, אבל אח"כ באו ואמרו שכבד לפניהם הלימוד, ובאו רק לשוחח בביתי; כי מיום בואי בקישור עם התלמידים הי' אצלינו קשר ידידותי, לא רק כמגיד שיעור, והסברתי להם שאם אינם רואים תועלת בהשתתפותם בקביעות שיעור לימוד התניא, הנה ביתי פתוח לפניהם, ויכולים לבוא בכל עת שירצו, ובפרט בליל ש"ק, לשבת במסיבת מרעים. שבועות אחדים אחרי ביקורם בביתי במסיבת מרעים חזרו לבוא ללימוד התניא.

התל' יצחק מאטעשין

במשך הזמן התחילו לבוא גם התלמידים מרדכי אלטיין, יצחק מאטעשין, מרדכי פישער, זרח גורדון.

תלמידי אחי תמימים (מימין לשמאל):

מ. גרינברג; מ. אלטיין; נ. גורדון;

א. ד. העכט; ד. בוימגרטן; י. קאלאדני

מכתב התלמיד יצחק מאטעשין אל המחבר - כאשר נשלח על ידו ללמוד שחיטה בבאלטימור, ולימוד דא"ח עם הרא"א אקסלרוד

בשנת תרצ"ב בא התמים ר' יוחנן גורדון שו"ב מדאקשיץ וב"ב, והתחילו לבוא גם הבנים ניסן נ"י ושלום דובער נ"י (ישראל נ"י הי' ילד קטן).

[באו לארה"ב בכובעים פשוטים (קאסקעט), ובבואם קנה ר' יוחנן עבור ילדין העטס (שליאפע).

ר' יוחנן גורדון

כאשר באו לביתי בחוהמ"פ, התבייש בזה הבן שלום דובער והסתתר מלהכנס. יצאתי לפרוזדור להקל על כניסתו, והסברתי לו שענין מלבושי כבוד משתנים לפי המקום והזמן, והעיקר עד כמה זה פועל על הלובשם להיות נתפס בזה.

סיפרתי לו מה ששמעתי בזה מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ בחורף תרע"ה אודות מלבושי כבוד, כמסופר לעיל, ומה ששמעתי בזה מכ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ, כשבא לארה"ב, אז מען איז ניט נתפס געווארען אין די לבושים, ואדרבא, בלא זה זהו בליטה יתירה ויוצא מן הכלל, כמסופר לעיל.

אח"כ סיפרתי לו מה שסיפר לי ר' שמואל היין ע"ה, מה שאמר בזה ר' טובי' ע"ה בעלקין (שמה), ואמרתי לו אשר דאס אלץ איז א געשמאקע חסיד'ישע הסברה, מה שאברך חסידי הסביר בנאום חסידי החסרון שיש בלבישת כובע כזה; אבל כעת שהולכים הכל ב"העט", הנה מי שילבש כובע הנהוג מקדם ברוסיא, יהי' זה בליטה יתירה, מה שאין זה מדרכי והנהגת חסידי חב"ד.

הסברתי לו בארוכה איך שבזמן לימודי בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש בשנים תרס"ח-עה (אח"כ הייתי בראמען, טשערניגוב, חרסון וקרעמענטשוג), כאשר בחור אחד לבש נעלים קצרים (לא ארוכים הנקראים שטיוול), ובפרט אם היו עם שנירלאך (לא בריזינע, גומי) הי' נחשב זה להתנאות במלבושי כבוד, משא"כ עתה שהכל הולכים ב"העט" (שמו).

ומובן שאח"ז הורגל הנ"ל בלבישת כובע (שליאפע)].


(שמה)) סיפר לי ר' שמואל הן ע"ה (שכבר הזכרתיו כמה פעמים), שבהיותו אברך דר בעיר וויעטקע, וגם ר' טובי' ע"ה בעלקין דר שם. ר' טובי' הי' מלמד והי' א געשמאקער חסיד'ישער איד ור' שמואל הי' בעל עסק, וגם הוא הי' א געשמאקער חסיד'ישער איד, והתנו ביניהם שלא יקחו לחיים זה בלא זה.

פעם אחת בישבם בסעודת פורים, כטוב לבם ביין, התחיל ר' טובי' לסבב את הכובע (שליאפע) שנשא ר' שמואל על ראשו. אמר לו ר' שמואל: מה אתה חפץ מהכובע שלי.

אמר לו ר' טובי': אני אספר לך, בתחלה נשאו היהודים כובעים עגולים לראשם, בלא קאזיראק, והיו יכולים בכל עת לישא עיניהם למרום ולראות מי ברא אלה כו'. אח"כ כאשר המלכות הרשעה דרוסיא גזרה שילבשו כובעים עם קאזיראק (כמו שלובשים פה השוטרים, רק שהיו של סחורה, והכלי קודש לבשו של משי), זהו להסתיר על השאו מרום עיניכם. ואעפי"כ כשהי' טרוד והכובע האט זיך פארדרייט אן א זייט, אז הי' הקאזיראק מהצד והיו יכולים לישא העינים למרום ולראות מי ברא כו', והתחכם השטן והמציא לבוש הנקרא שליאפע בלשון רוסיא, למען אשר לכל מקום שתסבב אותו יסתיר על השאו מרום עיניכם כו'.

[סיפר זה מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 45, תשרי תשל"א, עמ' יא)].

[ידוע הסיפור אודות הרה"ג הרה"ח הרה"צ ר' הלל נ"ע מפאריטש, אשר שמעתי סיפור זה בליובאוויטש מאת הרה"ח ר' שמואל גרונם ז"ל אסתרמן, ואח"כ בבואי לארה"ב שמעתי זאת מהנגר ר' שלמה גלידער מפאריטש, שסיפר לי בפרטיות, והזכיר לי את שמו של האיש. ומעשה שהי' כך הי':

[את הבא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים", גליון 58, חורף תשל"ד, בחלק האנגלי עמ' 13].

כשגזרה המלכות של ניקאליי שישאו כובעים תפשו את ר' הלל נ"ע לבית האסורים על התנגדותו לקיים את ציווי המלכות (פה נפל אצלי ספק אם זוהי הגזירה ג"כ על הפיאות, או שחפצו לחתוך לו את הפיאות על אשר לא חפץ לשנות את כובעו העגול שנשא).

כשנודע הדבר בעיר התחילו לחפש השתדלות, נודע להם שהחייט תופר את הבגדים של הפקיד הראשי של העיר ויש לו היכרות בביתו. החייט לקח בקבוק יי"ש והלך לביתו ופעל ע"י אשת הפקיד שיוציאו את הרב לחפשי, והלך החייט לבית הסוהר עם שומר לתת לר' הלל רשות לצאת לחפשי.

כשבישר החייט לר' הלל שהוא חפשי אמר לו ר' הלל: במה אתה חפץ להתברך עבור טובתך שהיטבת עמדי. אמר לו החייט: איך וויל ליגן לעבן אייך (היינו שלאחר ימי חייו יקברוהו אצלו), והבטיח לו ר' הלל.

ר' הלל הי' נוסע בכל שנה על איזה חדשים למושבות (קאלאניעס) של עובדי האדמה

(אשר אדמו"ר האמצעי השתדל אצל ממשלת רוסיא לתת קרקעות ליהודים לעבוד את עבודת האדמה, למען הוכיח לשונאי ישראל שמעלילים שקרים על ישראל באמרם שאינם רוצים להתפרנס ממעשי ידיהם רק מעניני מסחר להונות את האכרים האינם יהודים. ואדמו"ר האמצעי עשה התעוררות בין היהודים שיתיישבו בפלכי חרסון ויקטרינוסלב, ששם האדמה טובה ושם נתנו ליהודים הקרקע, והבטיח לשלוח להם בכל שנה משפיע על איזה זמן לחזק את לבם ולעודדם לתורה ועבודת השי"ת. ושלח אליהם את הרב ר' הלל נ"ע).

[השווה "ראשי פרקים מתולדות הרב המחבר ז"ל" שבתחלת פלח הרמון שמות. הסכמת מוהרא"ד לאוואוט לפלח הרמון בראשית].

ובהיותו שם לביקור בשנת תרכ"ד, נפטר בי"א מנ"א ומנ"כ בעיר חרסון.

מסבב כל הסיבות עשה, שפעם אחת בליל חורף נפטר איש אחד שהי' משרת אצל שמש ביהכנ"ס אחד בחרסון, והי' דר אצל בתו. והיות שמלפנים אין דער אלטער היים לא הלינו מת ח"ו, קראו מיד לח"ק ותיכף שלחו שני שמשים לחפור קבר. והיות שהי' ליל חורף קר ומלא שלג, מצאו האנשים מהח"ק מקום אחד שלא הי' מכוסה בשלג וחפרו שם את הקבר ובלילה ההוא קברו את האיש הנפטר.

אחרי עבור החורף ונמס השלג מצאו קבר חדש אצל הרה"צ ר' הלל נ"ע. נתבהלו מאד מהמאורע, והתחילו לחקור ולדרוש להוודע מיהו האיש הקבור שם, ונודע הדבר שזהו האיש הזקן שהי' דר אצל בתו.

הלכו לביתה להוודע מאין ומי הוא אביה, וסיפרה להם שאביה הי' חייט בעיר פאריטש פלך מינסק, ולעת זקנותו כשנשאר יחידי (כי מתה עליו אשתו) נסע לגור עם בתו, אשר מסבב הסבות ומד' מצעדי גבר כוננו, התיישבה בעיר חרסון.

שלחו להרב דעיר פאריטש להוודע משפט האיש ומעשהו, אם צריך לפנותו מקבר זה, ואחרי חקירה ודרישה השיב להם הרב סיפור הדברים מהבטחת הר"ר הלל נ"ע להאיש הזה, שיונח אצלו לאחר ימי חייו]

(שמו)) כדאי לרשום כאן שכן הי' בשנת תש"ו, כאשר שלחני כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ לפגוש ולקבל את פני אנ"ש שיצאו מרוסיא אחרי מלחמת העולם השניה (אשר אכתוב אי"ה אודות זה בפרטיות, וכאן אכתוב מה שנוגע לענין הנ"ל):

הרה"ח המשפיע מוהר"ר ניסן נ"י נמנוב, שהשפעתו ברוסיא היתה ביתרון על כל אנ"ש, הזהיר את כל אנ"ש באזהרה חמורה, שלא ללבוש כובע (העט) חלילה.

כאשר נפגשתי אתם בבואם לטשכוסלובקיה בעיר פראג, הסברתי להם כנ"ל; אך הם לא יכלו לפעול אצלם תיכף לשנות הילוכם בזה הפרט, וכעבור איזה ימים הבין התמים ר' יודא חיטריק שיהיו מוכרחים ללכת בכובעים (העט) מחמת גודל הבליטות, אשר אין שום איש שהולך בכובע הרוסי. ומובן שגם המשפיע הר"נ נמנוב נ"י הבין זה, ובמשך זמן לא ארוך לבש גם הוא כובע (העט).

(שמה)) סיפר לי ר' שמואל הן ע"ה (שכבר הזכרתיו כמה פעמים), שבהיותו אברך דר בעיר וויעטקע, וגם ר' טובי' ע"ה בעלקין דר שם. ר' טובי' הי' מלמד והי' א געשמאקער חסיד'ישער איד ור' שמואל הי' בעל עסק, וגם הוא הי' א געשמאקער חסיד'ישער איד, והתנו ביניהם שלא יקחו לחיים זה בלא זה.

פעם אחת בישבם בסעודת פורים, כטוב לבם ביין, התחיל ר' טובי' לסבב את הכובע (שליאפע) שנשא ר' שמואל על ראשו. אמר לו ר' שמואל: מה אתה חפץ מהכובע שלי.

אמר לו ר' טובי': אני אספר לך, בתחלה נשאו היהודים כובעים עגולים לראשם, בלא קאזיראק, והיו יכולים בכל עת לישא עיניהם למרום ולראות מי ברא אלה כו'. אח"כ כאשר המלכות הרשעה דרוסיא גזרה שילבשו כובעים עם קאזיראק (כמו שלובשים פה השוטרים, רק שהיו של סחורה, והכלי קודש לבשו של משי), זהו להסתיר על השאו מרום עיניכם. ואעפי"כ כשהי' טרוד והכובע האט זיך פארדרייט אן א זייט, אז הי' הקאזיראק מהצד והיו יכולים לישא העינים למרום ולראות מי ברא כו', והתחכם השטן והמציא לבוש הנקרא שליאפע בלשון רוסיא, למען אשר לכל מקום שתסבב אותו יסתיר על השאו מרום עיניכם כו'.

[סיפר זה מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 45, תשרי תשל"א, עמ' יא)].

[ידוע הסיפור אודות הרה"ג הרה"ח הרה"צ ר' הלל נ"ע מפאריטש, אשר שמעתי סיפור זה בליובאוויטש מאת הרה"ח ר' שמואל גרונם ז"ל אסתרמן, ואח"כ בבואי לארה"ב שמעתי זאת מהנגר ר' שלמה גלידער מפאריטש, שסיפר לי בפרטיות, והזכיר לי את שמו של האיש. ומעשה שהי' כך הי':

[את הבא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים", גליון 58, חורף תשל"ד, בחלק האנגלי עמ' 13].

כשגזרה המלכות של ניקאליי שישאו כובעים תפשו את ר' הלל נ"ע לבית האסורים על התנגדותו לקיים את ציווי המלכות (פה נפל אצלי ספק אם זוהי הגזירה ג"כ על הפיאות, או שחפצו לחתוך לו את הפיאות על אשר לא חפץ לשנות את כובעו העגול שנשא).

כשנודע הדבר בעיר התחילו לחפש השתדלות, נודע להם שהחייט תופר את הבגדים של הפקיד הראשי של העיר ויש לו היכרות בביתו. החייט לקח בקבוק יי"ש והלך לביתו ופעל ע"י אשת הפקיד שיוציאו את הרב לחפשי, והלך החייט לבית הסוהר עם שומר לתת לר' הלל רשות לצאת לחפשי.

כשבישר החייט לר' הלל שהוא חפשי אמר לו ר' הלל: במה אתה חפץ להתברך עבור טובתך שהיטבת עמדי. אמר לו החייט: איך וויל ליגן לעבן אייך (היינו שלאחר ימי חייו יקברוהו אצלו), והבטיח לו ר' הלל.

ר' הלל הי' נוסע בכל שנה על איזה חדשים למושבות (קאלאניעס) של עובדי האדמה

(אשר אדמו"ר האמצעי השתדל אצל ממשלת רוסיא לתת קרקעות ליהודים לעבוד את עבודת האדמה, למען הוכיח לשונאי ישראל שמעלילים שקרים על ישראל באמרם שאינם רוצים להתפרנס ממעשי ידיהם רק מעניני מסחר להונות את האכרים האינם יהודים. ואדמו"ר האמצעי עשה התעוררות בין היהודים שיתיישבו בפלכי חרסון ויקטרינוסלב, ששם האדמה טובה ושם נתנו ליהודים הקרקע, והבטיח לשלוח להם בכל שנה משפיע על איזה זמן לחזק את לבם ולעודדם לתורה ועבודת השי"ת. ושלח אליהם את הרב ר' הלל נ"ע).

[השווה "ראשי פרקים מתולדות הרב המחבר ז"ל" שבתחלת פלח הרמון שמות. הסכמת מוהרא"ד לאוואוט לפלח הרמון בראשית].

ובהיותו שם לביקור בשנת תרכ"ד, נפטר בי"א מנ"א ומנ"כ בעיר חרסון.

מסבב כל הסיבות עשה, שפעם אחת בליל חורף נפטר איש אחד שהי' משרת אצל שמש ביהכנ"ס אחד בחרסון, והי' דר אצל בתו. והיות שמלפנים אין דער אלטער היים לא הלינו מת ח"ו, קראו מיד לח"ק ותיכף שלחו שני שמשים לחפור קבר. והיות שהי' ליל חורף קר ומלא שלג, מצאו האנשים מהח"ק מקום אחד שלא הי' מכוסה בשלג וחפרו שם את הקבר ובלילה ההוא קברו את האיש הנפטר.

אחרי עבור החורף ונמס השלג מצאו קבר חדש אצל הרה"צ ר' הלל נ"ע. נתבהלו מאד מהמאורע, והתחילו לחקור ולדרוש להוודע מיהו האיש הקבור שם, ונודע הדבר שזהו האיש הזקן שהי' דר אצל בתו.

הלכו לביתה להוודע מאין ומי הוא אביה, וסיפרה להם שאביה הי' חייט בעיר פאריטש פלך מינסק, ולעת זקנותו כשנשאר יחידי (כי מתה עליו אשתו) נסע לגור עם בתו, אשר מסבב הסבות ומד' מצעדי גבר כוננו, התיישבה בעיר חרסון.

שלחו להרב דעיר פאריטש להוודע משפט האיש ומעשהו, אם צריך לפנותו מקבר זה, ואחרי חקירה ודרישה השיב להם הרב סיפור הדברים מהבטחת הר"ר הלל נ"ע להאיש הזה, שיונח אצלו לאחר ימי חייו]

(שמו)) כדאי לרשום כאן שכן הי' בשנת תש"ו, כאשר שלחני כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ לפגוש ולקבל את פני אנ"ש שיצאו מרוסיא אחרי מלחמת העולם השניה (אשר אכתוב אי"ה אודות זה בפרטיות, וכאן אכתוב מה שנוגע לענין הנ"ל):

הרה"ח המשפיע מוהר"ר ניסן נ"י נמנוב, שהשפעתו ברוסיא היתה ביתרון על כל אנ"ש, הזהיר את כל אנ"ש באזהרה חמורה, שלא ללבוש כובע (העט) חלילה.

כאשר נפגשתי אתם בבואם לטשכוסלובקיה בעיר פראג, הסברתי להם כנ"ל; אך הם לא יכלו לפעול אצלם תיכף לשנות הילוכם בזה הפרט, וכעבור איזה ימים הבין התמים ר' יודא חיטריק שיהיו מוכרחים ללכת בכובעים (העט) מחמת גודל הבליטות, אשר אין שום איש שהולך בכובע הרוסי. ומובן שגם המשפיע הר"נ נמנוב נ"י הבין זה, ובמשך זמן לא ארוך לבש גם הוא כובע (העט).