ספריית חב"ד ליובאוויטש

לט

<מהבעש"ט> [דשמעתי בשם מורי זלה"ה] ביאור ש"ס דברכות [דל"ג ע"ב] א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו, א"ל ר' פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה כו', א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא, אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. והקשה [זלה"ה] דאכתי הקושיא במקומה עומדת, מ"מ דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוין [וכו']. ועוד קשה למה נקט ר"ז דוקא האומר שמע שמע ב' פעמים [וכו'] ולא פסוק אחר בק"ש או כיוצא.

וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית', לית אתר פנוי מיניה, וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו ית', וכל מחשבה היא קומה שלימה. וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה, היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה, ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאותו ית'.

ובזה יובן האומר שמע שמע [וכו'], וקשה למה אמר ב' פעמים, וצ"ל כי מעיקרא לא איכוין דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מ"ז, אמנם אם ידע ששם ג"כ הוא מציאות הש"י לא הי' צריך לומר ב"פ שמע. וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא דנפחא, הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא [דנפחא] כדי לתקנו ולהעלותו, ולמה הוא חוזר פעם ב' לומר שמע כאלו ח"ו בפעם א' לא היה שם מציאות הש"י, ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים. ולכך אמר משתקין אותו, [ודפח"ח].

[ועל פי זה ביאר ש"ס דבכורות ד"ח ע"ב רצוצא דמית (ופירש רש"י אפרוח שמת בקליפתה) מהיכן נפיק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק. וש"ס זה צריך ביאור, ואמר ע"פ ש"ס דברכות פרק הרואה, הרואה בצים בחלום וכו' נשתברו נעשית בקשתו, הרי כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה. והענין שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלמה, אף מחשבה רעה וזרה כשבאה אל האדם היא באה כדי לתקנו ולהעלותו כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו אז כאילו דוחה והורג קומה שלמה]. אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה, ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה יתבונן האדם אם בשעה שבא המ"ז מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה, אז יראה לקרבה ולהעלותה, ואם לא יעלה [מיד] במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, אז רשות לדחות המחשבה ההיא כי הבא להורגך השכם כו'. [ובזה יובן רצוצא דמית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת תפילה שנקרא ביצה, דמית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אותה, היכי נפיק רוחיה כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה, ומשני מהיכא דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו כך נפיק, רשות לאדם לדחות המחשבה ולהוציא אותה וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק, ודפח"ח.

ופעם א' שאל השואל למורי זלה"ה אם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון: הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהא בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש ג"כ ניצוצות קדושות כנודע, וא"כ] אם אמר כמה תיבות <בק"ש ו>בתפלה בלא כוונה, לא יאמרם פעם שנית, רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי [בשם] מורי <הבעש"ט> זלה"ה [ודפח"ח].


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

בפ"י, תולדות נ, ב (רמג, א)

מלא כל גו' – ישעי' ו, ג. לית אתר כו' – תקו"ז תנ"ז צא, סע"ב. הרואה ביצים כו' – ברכות נז, א. הבא להורגך כו' – ברכות נח, א.

-----  הערות וציונים  -----

כל מחשבה היא קומה שלמה – ראה לקמן סי' רפג. לקו"י סי' צ. צוה"ר סי' צב.

וכאשר יעלה במחשבתו כו' לתקנה ולהעלותה – ראה לקמן סי' צט, קיא-ב, קיב, קסג, רג, רז-א, רז-ב, רכב, רכז, רכח, רמ-א, רנג, רפז, רצה, שסח, שפג, שצה-ב, תו-א, תט.

בחינת ביצה מראה בחינת תפלה – ראה ב"י לטואו"ח סי' תעג: כתב הכלבו (סי' נ) דאמרינן בירושלמי כו' וביצה כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא כו'. במאירי לפסחים קיד, ב הובא זה בשם מדרש, והובא בשו"ע הרב סי' תעג סוף סעיף כ. ובספר מהרי"ל, סדר ההגדה סעיף ו: וביצה דתרגומו ביעא, דבעא רחמנא עלן ופרקינן.

לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה כו' – הנה לבד מש"כ להלן יש להעיר שענין העלאת מ"ז אינו דבר השוה לכל נפש, והבעש"ט כבר הזהיר על זה שכבוד אלקים הסתר דבר (לקמן סי' קיא-ב ותט), ובתוי"י פ' עקב (קעב, א) כתב שהאריכות בזה הוא סכנה והמשכיל ידום. כ"ק אדה"ז כותב על זה מפורש: אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מ"ז בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע, וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המ"ז כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מ"ז שלהם כ"א משל אחרים, אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה (תניא רפכ"ח. והובאו דבריו בס' דרך פקודיך להרה"ק הרצ"א מדינוב, בהקדמה ז אות ו-ח ושם מל"ת לה חלק המחשבה אות ה, ומל"ת מא חלק המחשבה אות ד-ה).

וכן בס' יד"א פי"ז (לקו"י דף כב, ב) האריך בזה: וכלל זה יהיה בידך, שבודאי אתה בעצמך מבין זה רק מחמת שנתגלו כתבים אלו של הקדוש מו"ה דוב בער ז"ל הנ"ל לכמה אנשים, ומועטים הם שיכלו להדמות אליו ולעשות כמעשהו אפילו לנגוע בקצהו, והם רואים שם שכותב בכמה מקומות סגנון זה, דהיינו שמאהבה רעה שבאה לאדם יכול לאחוז באהבת הבורא בחשבו קו"ח אם רצוני נוטה לאהוב שטות זה שהוא פסולת שנפלה בשבירה קו"ח לשורשו לאהבת הבורא שממנו נלקח זאת האהבה, וכן ביראה רעה וכן בהתפארות הגרוע וכן בניצוח כו' . . שא"א ללמוד קו"ח זה אם לא יהיה מופשט מגשמיות, כי אם הוא דבוק בגשמיות ובתאוות (מכאן ואילך נעתק לקמן בכש"ט סי' רמ-א עיי"ש ובהערות לשם).

רג"כ לקמן סי' קפח. ועיין היטב בזח"א קיב, ב. ובאו"ת להרה"מ ד"ה הבנים יוצאים (סי' תפח. ואיתא ג"כ בלקו"י סי' קיג), שם הביא המשל אשר בזוהר שם. ועיי"ע תורת המגיד בלקו"א המיוחס להרה"ק הרמ"מ מוויטעבסק דף כה, סע"ב ואילך. ולהעיר עוד מלקמן סי' צ, סוף סי' רז, וצוה"ר סי' קמ (נעתק לקמן בשוה"ג לסי' רלו).

אם רשאי לחזור – כבר העיר ע"ז כ"ק אדמו"ר זי"ע "השאלה היא הרשאי במקום שאין חיוב (לעכב) בכוונה".