ספריית חב"ד ליובאוויטש

רפזס

יש באדם כמה כוחות, שלזה העולם צריך כח זה ולזה העולם כח זה, שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות, ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות, ואם לאו דוחין אותו לחוץ. ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו, ואם הוא חכם באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר בהש"י. שהמחשבה הוא אותיות שהם איברי השכינה, רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של האותיות רע בקליפות [כמו אדם שנותן מעדנים מעורבין מין בשאינו מינו, שכל אחד בפני עצמו הוא טוב, וכאשר נתערבו הוא מאוס ורע מאד, כך זה הוא ג"כ נעשה רע]. וכשהוא מבין באיזה ענין המחשבה, אם בתאוה הוא מעולם האהבה נפל, אם ביראה רעה הוא מעולם היראה, אם בגאוה הוא מעולם התפארת, וכן בשארי הדברים שכולם מז' ימי הבנין נפלו. וכשהוא מקשר אותם בהש"י באהבת הבורא וביראת הבורא הוא מחזיר אותם לשרשם, וכן בשאר מדות. כל מחשבה לפי המדה שנפלה הימנה הוא מקשר אותה לאותה המדה, והקליפות נופלים ונעשה הצירוף טוב. וזהו מתיר את החבלים והשקים נופלים, השקים דהיינו הקליפות נופלים, ויש להש"י ב"ה בזה <תענוג גדול, מלה"ד> [הנאה גדולה, כמשל] לבן מלך שנפל לשביה כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה <ומתענג> מאוד, יותר מזה הבן שיש אצלו תמיד.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י מז (נג)

ובודקין אותו כו' – ר' זח"ב רמה, ב. מתיר את החבלים כו' – שבת קנג, א.

-----  שולי הגליון  -----

ס) סי' רפז הוא המשך מסי' רפדב, עיי"ש בשוה"ג.

-----  הערות וציונים  -----

ראה לעיל סי' רכז ובהערות שם, ולקמן סי' שפז.