ספריית חב"ד ליובאוויטש

שכ

שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כו'. קשה מ"ט קתני שנו חכמים בלשון המשנה, דאם הוא משנה ה"ל להתחיל כמו כל המשניות. עוד קשה מה שייך כאן ברוך שבחר בהם ובמשנתם, דזה ה"ל למיתני או בתחלת כל המשניות, ריש מס' ברכות, או בסוף כל המשניות. עוד קשה מה שייך לכאן ר' מאיר אומר כו'. עוד קשה דקאמר זוכה לדברים הרבה, ולא מפרש מה הם הדברים הרבה. וקאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו, הוא כפל לשון, כל העולם וכולו, וקשה דהל"ל כל העולם לחוד, או העולם כולו. וכן תמהו המדקדקים בנוסח תפלת ר"ה, גם כל העולם כולו חל מפניך כו'.

י"ל דלכאורה יקשה לכל הלומדי תורה הלומדים הגמרא והמשנה הקדושה ורואים דעות שונות במשנה, תנא זה מתיר וזה אוסר, זה מכשיר וזה פוסל, ויקשה הא התורה הקדושה ניתנה למשה רבינו ע"ה מסיני מפי הגבורה, א"כ כמו שהקב"ה ב"ה וב"ש הוא אחד יחיד ומיוחד כן הוה ליה להיות בתורה דיעה אחת, ומאין ולאין הם כל אותן הדיעות בגמרא ובמשניות, וח"ו תיפוק מיניה חורבה שיעלה על לב אדם לומר דהתורה נשתכחה מישראל ע"כ כל תנא אמר לפי סברתו שלמד מן הי"ג מדות שהתורה נדרשת, וח"ו יבואו לומר שאין התורה ברורה בידינו. אבל האמת אינו כן, כי באמת כמו שהמשנה שנויה אצלינו בצורתה בלשונה כן היא שנויה אצל הקב"ה במרום, באותו הלשון עם אותן התנאים הקדושים, כמאמר רז"ל במדרש כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה דורש במס' פרה ואומר ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכמים אומרים כו', אתמה מרע"ה כו' א"ל הקב"ה זהו ר"א בן הורקנוס שמכריע כל חכמי ישראל בכף מאזנים, אמר משה רבינו ע"ה יהי רצון שיצא מחלצי, אמר לו הקב"ה ודאי שיצא מחלצך, הה"ד ושם האחד אליעזר. כי זהו חלק תורתו מחלק נשמתו, כמרז"ל התורה קדמה לעולם כמ"ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, שהם אלפים שנה קודם שנברא העולם היתה התורה הקדושה שעשועים לפניו ית'. ומהו התורה, הם הם נשמותיהם של ישראל, כי ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, ויש ששים רבוא אדם לישראל, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, פי' כי תשא כשתרצה למנות א"ת, ר"ת אותיות תורה, רא"ש, ר"ת ששים רבוא אותיות, וכך הם בני ישראל לפקודיהם.

וזה שאמרו רז"ל נמלך הקב"ה בנשמותיהם של צדיקים כשברא העולם, כי המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו, וייצר ה' אלהים את האדם, פי' במדה כל היצירות נמלך ה' אלהים את האדם, עם הנשמות של צדיקים. ועל כן אנו אומרים בערבית אוהב עמו ישראל, ובשחרית הבוחר בעמו ישראל באהבה, ומהו האהבה, כי שמע ישראל ד' אלהינו, פי' ד' אלהינו ה' אחד, כשהיה יחיד בעולמו היה מיוחד אלקותו עלינו.

וענין זה פי' במג"ע משה קיבל תורה מסיני, משה ר"ת מחלוקת שמאי הלל. פירוש, שלא תאמר מחמת תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן מחמת זה רבתה מחלוקת, כ"א מחלוקת זה קיבל משה מסיני. כי הלל מימין משה, ע"כ הוא מצד החסד, ע"כ ב"ה תמיד לקולא. שמאי משמאל משה, ע"כ ב"ש הם תמיד לחומרא. ומה דחשיב במס' עדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, מפני שמדת החסד כלול ממדת הדין, וכן מדה"ד כלול מחסד. פי' כי הלל כולל כל הנשמות של ישראל מצד החסדים, ושמאי כולל כל הנשמות מצד מדת הגבורה, ומשה כולל כולם מצד מדת הרחמים. נעשה אדם בצלמנו, נעשה ר"ת נמלך עם שמאי הלל, והם הם בעצמם מצד אברהם יצחק יעקב, אברהם הוא מצד מדת החסד, יצחק מצד פחד יצחק, מדה"ד, יעקב כולל מצד מדת הרחמים, כמ"ש בזהר משה מלגאו יעקב מלבר.

וזהו שאומרים וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מכה"כ. דעכ"א ג"פ קדוש ה' צבאות, פי' בס' הקנה דא"ל המלאך דצבאות הוא ר"ת צירוף בן ארבעים ושתים תיבות, פי' ע"ד שפי' מהר"מ אלשיך ע"פ אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה ע"ש. וע"ד משל, כי כמו הרב הרוצה להסביר לתלמידו שכל גדול עמוק שהמציא בתלמודו, והנה עמקות השכל הוא ניצוץ אחד של אור המאיר בכל ההלכה, אך הרב א"א לו להסביר לתלמידו השכל העמוק הזה בתחלת העיון, אלא תחלה מעמידו בפשט ההלכה ודקדוקיה ופלפולי' בהרחבה ובדיבור רחב עד שנפתחים שערי העליון והאמת והצדק בלב התלמיד, אז יוכל להסביר לו גם שכל העמוק בדבורים מעטים עד שמבין ניצוץ השכל העמוק בדיבור א' לבד. כן הקב"ה ב"ה וב"ש, מפני שלא באפשר לשום נברא להשיג שכל של ניצוץ נקודה הראשונה, שהוא יוד של שם הוי' ב"ה, כמ"ש בזהר דהוא דחילו דכולא, ע"כ נעשה מילוי ומלוי מלואים, שעי"ז נבנו עולמות התחתונים ובהרחבה גדולה. וכן הוא באותיותיה של תורה הנארגים כולם על שם הוי' ב"ה, ששרשם י' של שם, שהוא הדביקות האמיתי, שע"י ההרחבה מושג אח"כ ניצוץ הקדוש הראשון. וז"ש קדוש ראשון נגד מדת חסד לאברהם, קדוש ב' נגד מדת הגבורה דיצחק, קדוש ג' נגד מדה"ר דת"ת ישראל, ה' הוי' פשוט, צבאות פי' מן ה' הפשוט ירד למילוי ומילוי המילוי שהם מ"ב אותיות שע"י יבנו כל העולמות. כי פשוט הוא ד' אותיות הוי', ומלא הם יוד אותיות המילוי, ומלא דמלא הם כ"ח אותיות, הם מ"ב אותיות. ארך היריעה, של נוטה שמים כיריעה, הם שמונה ועשרים באמה, ורוחב הם ד' באמה. וז"ש ע"י ה', וצבאות של צירוף בן ארבעים ושתים תיבות, הוא מכה"כ, ועל ידי עולמות הנגלים מושג גם הנסתר, כמו שכתוב ע"פ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ע"ש.

וטעם הדיעות השונות במשנה, כדפי' במג"ע בשם השערי אורה, דע"כ נק' התורה תורת אמת, וכן משפטי ה' אמת, וכן דיין הדן דין אמת, דפסק הרמב"ם בהל' סנהדרין דברוצח, או שאר חייבי מיתות, אף על גב דמטין על פי שנים לחוב, דדיני נפשות בכ"ג, י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי, י"א מזכין וי"ב מחייבין כו' מוסיפין דיינים עד ע"א, ולבסוף ל"ו מזכין ול"ה מחייבין זכאי, ל"ה מזכין ול"ו מחייבין, או אחד אומר איני יודע, דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין. ופסק הרמב"ם דאם לא ראו לו שום זכות מתחלה, וכל הסנהדרין אמרו חייב, הרי הוא זכאי, אע"ג דברובא לחובה לחוד הוי חייב כ"ש באמרו כולם חייב. ופי' ע"פ השערי אורה, דע"כ נק' משפט ה' משפט אמת, ולא משאר לשונות כגון משפט ישר או נכון, אלא להורות כמ"ש הנביא ראיתי ה' צבאות וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ומקשי בגמרא וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וקשה דבשלמא בבני אדם שדיעותם קצרות להבין ולידע האמת בתחלה ע"כ צריך מיימינים ומשמאילים, מזכין ומחייבין, כדי שיתקיים הדין ע"פ רוב דיעות, אבל להקב"ה ב"ה וב"ש, שהוא מגיד מראשית דבר אחריתו, וא"כ למה ליה מיימינים ומשמאילים, יאמר תיכף כך הוא הדין הנכון, אלא הקב"ה ב"ה וב"ש מראה לנו ברחמיו שאין דינו לבאי עולם בחק ובלי טעם, אלא נתברר הדין ע"י ויכוח של מיימינים ומשמאילים, ע"כ נק' משפטי ד' אמת, כי כל האלפא ביתא מן א' עד ת' הם צבאות ומרכבות קדושות עליונות, ולהורות כי כל הצבאות ומרכבות מן א' עד מ', שהוא אמצע האלפא ביתא, הוי מיימינים לזכות, וכל הצבאות ומרכבות מן מ' עד ת' היו משמאילים לחובה, ונגמר הדין ע"י מדה הממוצעת במדה"ר וע"י ויכוח, ע"כ נק' משפט אמת. ע"כ להורות לנו שתורתינו הקדושה היא אינה חוק בלי טעם, אלא הכל נתברר ע"י ויכוח, ע"כ הכתיב לנו התנא רבינו הקדוש בקבלה עד משרע"ה מפי הגבורה שמות התנאים והחכמים וחלוקי הדיעות בהמשנה, לומר וללמד לנו שהיא תורת אמת, וכל דין מדיני המשנה נתברר ע"י ויכוח. ע"כ פסק הרמב"ם דבאמרו כל הסנהדרין חייב הוא זכאי, כיון שלא נתברר הדין ע"י ויכוח אפשר שכולם טעו.

וז"ש שנו חכמים בלשון המשנה, פי' למדו ותנו ושנו חכמים ושמות התנאים בלשון המשנה, זה מתיר וזה אוסר, זה מטמא וזה מטהר, ואל יקשה לך הלא כמו שהקב"ה הוא אחד כן ה"ל להיות דיעה אחת במשנה, אלא ע"כ צ"ל ברוך שבחר בהם ובמשנתם, פי' הקב"ה בעצמו לומד המשנה כן עם שמות התנאים, שזהו חלק תורתם וזהו חלק נשמתם ושרשם שבמרכבה העליונה, וכמ"ש בשם הקדושים שם התנא הוא חיות התנא והדין שאומר הוא השכל שלו, והשם הוי' פי' באיזה ענין הוא מדבר, אם באהבה או ביראה או רחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או איזה ממשלה, יכוין שם הוי' מנוקד בניקוד ספירה ההיא, והוא מקשר החיות עם המוחין. וכשלומד בדחילו ורחימו הוא מקשר עצמו להתנא ולומד אצלו, פירוש, לשרשו ואורו שבמרכבה עליונה, כמ"ש בזוהר כי תנאים בהיפוך אתוון הם אתנים, כמ"ש והאתנים מוסדי ארץ. עכ"א ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, ומה שמצוה להזכיר שם התנא, כ"ש העוסק בתורה לשמה, דע"כ נק' תורה, דהיא מורה דרך לעבודת ד' דעמק הלכה.

והנה בענין פסק ההלכה, מה שאומרים הלכה כר' מאיר או הלכה כר' שמעון, וכן בגמרא ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה אלו אמרו הלכה כמותינו ואלו אמרו הלכה כמותינו יצאה ב"ק ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב"ה, א"כ נראה לכאורה דברי ב"ש הם לבטלה, ואיך אמר דאלו ואלו דברי אלהים חיים. ופירש מהרמ"א ז"ל, ואוסיף נופך, וגם להסביר ע"ד משל ומליצה, דלכאורה יקשה, דמי לנו גדול מר"א בן הורקנוס שבו מכריע כל חכמי ישראל, והקב"ה אמר הלכה משמו קודם בואו לעולם, ומרע"ה ביקש שיצא מחלציו, והרי אנחנו רואים דאין הלכה כר"א ברוב התלמוד, ובנדה אמרו הלכה כר"א בארבע ע"ש, או [בארבע] בסדר טהרות כו', וא"כ וכי ח"ו הי' תורתו של ר"א לבטלה כיון שאין הלכה כמותו. וכן יש להקשות על ב"ש דהוי מחדדי טפי כו', וכן בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל, דר"ע דריש בכל התורה רבוי ומיעוטי ור' ישמעאל דריש כללי ופרטי, והלכה כר"ע, ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט משום דהיא דרשה שגורה, כמ"ש התויו"ט בב"מ פ"ד משנה ט' ע"ש, ובשבועות פ"ג משנה ה', וא"כ וכי ח"ו דברי התנא שאין הלכה כמותו יהיו לבטלה.

אלא אפתחה במשל פי, ויהיה מובן כל זה בסייעתא דשמיא. דהנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, והנה אצל מלך בשר ודם יש לו עבדים השוכנים חוץ לחצר המלך, ויש עבדים שהם בחצר המלך, ויש לו שרים גדולים, וכל אחד מן השרים ממונה על איזה שירות לשרת את המלך עצמו, יש מנעילו, ויש מלבישו מלבוש מיוחד, ויש שנותן הכתר בראש המלך. והנה יש עוד מינוי אחר, דהיינו להדליק נרות בפלטין המלך. והנה טרקלין של מלך הוא מקום רחבת ידים, כמרז"ל טרקלין עשר על עשר, והנה רוב הנרות שמדליקין השרים בטרקלין לפני המלך גורם תענוג ושעשוע וחדוה למלך, וכמ"ש בש"ע א"ח סי' רס"ג סעי' ח' לענין נר שבת, ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א' י"א שכ"א מברך על מנורה שלו וכתב המג"א הטעם דכל מה דמתוסיף אורה יש שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות, א"כ גם השר הזוכה להדליק נרות בזויות טרקלין ג"כ גורם שעשוע ושמחה להמלך. אך הזוכה להדליק נרות נגד שער המלך, ובשער של מלך יש מחיצה של זכוכית לבנה ובהירה, א"כ מהאור הגדול הזה הזורח לחוץ נהנים אפי' כל עבדי המלך אשר בחצר המלך וגם חוץ לחצר, כ"ש שמגיע מזה תענוג ושעשוע וחדוה להמלך אשר עבדיו נהנים מגודל אורו. והנה אותן הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, מקל וחומר, פי' שלמדין חומרא להכא מהתם, או לקולא, וכגון ומה תמיד שאינו ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת, נמצא נותן מה שבמקרא של תמיד גם בפסח, הוא כמדליק נר שאינו דולק בנר דולק, כ"ש גזירה שוה, דיש גז"ש מופנה מצד אחד ויש מופנה משני צדדים, כמו דאמרינן גז"ש נאמר מועדו בתמיד ונאמר מועדו בפסח מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, נמצא אותו המקרא שיש בו מופנה הרי הוא בדרך משל כמו נר דולק, דע"כ נק' מופנה ע"ש אור העודף ויוצא בראשו, ולומד מזה את המקרא שאינו מופנה הואיל ושוה לו בגזירה שוה, הרי הוא מוסיף אור גדול וקדוש למעלה בשרשם שבמרכבה עליונה, כ"ש במופנה משני צדדים ע"י התקרבות ובטישות האורות זב"ז נולד למעלה אור גדול וקדוש. ע"כ לא גמיר אינש גז"ש אא"כ גמיר לה מרביה, כי רב ר"ת ר' ראשית חכמה ב' בינה, וכן נר ר"ת נ' שערי בינה ר' ראשית חכמה. וכן היקש, ארז"ל אין משיבין על ההיקש. וזה השכל י"ל באדה"ר, שארז"ל במוצאי שבת ניתן בו דיעה מעין דוגמא של מעלה ולקח ב' אבנים והקישן זב"ז ויצא מהן אור, פי' ע"ד רמז, דאותיות התורה נק' אבנים, ועשה היקש בלימוד התורה, כענין מקשה תיעשה המנורה, דא לדא נקשן, וגרם אור גדול וקדוש למעלה מהיכל מלך מלכו של עולם. וע"כ נק' ריבוי ומיעוט, וריבוי פי' בס' הקנה ריבוי האור הבהיר הנדלק והמתנוצץ לכל צד, וכל דבר שהיה בכלל הא"ס ויצא מן הכלל ללמד גבורתו ויכלתו כו', עמ"ש בפירוש הי"ג מדות.

והנה זהו הנמשל, דכל תנא או אמורא, אע"פ שאין הלכה כמותו, אעפ"כ ע"י לימוד תורתו בקדושה ובטהרה ע"י המדות שהתורה נדרשת בהן גורם אור גדול וקדוש ושעשוע וחדוה למלך הכבוד בהיכל עליון. אך התנא שזכה שתהיה הלכה כמותו, הרי הוא בנמשל כמו השר שזכה להדליק נרות ואורות גדולות נגד שער היכל המלך, ששם דרך חלוני השער הולך האור הגדול והקדוש ומתפשט בכל העולמות. וע"כ נקרא הלכה על שם הליכת האור, כדא' ה"ד שיקול הדעת, דהוא דבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיין דעלמא אזלא כחד מנייהו, סוגיין דעלמא היינו הליכת האור. וע"כ נא' בדוד וה' עמו, וארז"ל שהלכה כמותו בכל מקום, פירוש שהוא רמז למדת המלכות, והבן.

וז"ש ארז"ל ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה, אלו אמרו הלכה כמותינו, פי' סוגיין דעלמא הליכות האור, ואלו אמרו הלכה כמותינו, יצאה ב"ק ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים, פי' ב' הכתות ע"י עסקם בתורה כנ"ל, בק"ו ובגז"ש ובהיקש כו', גרמו אור גדול וקדוש למעלה, אבל והלכה כב"ה, פי' הליכת האור מעולם לעולם שעל ידו נוכל אנחנו לילך לדביקות ועבודת הבורא ית"ש הוא כב"ה. כ"ש בשאר תנאי דפליגי אהדדי, אע"ג דהלכה כחד מנייהו, כתב רבנו הקדוש במשנה במסכת עדיות פ"א משנה ה', ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין כו', ועיין בתיו"ט.

עי"ל ענין הלכה, דעכ"א הלכה כר"מ, דבכתבי האריז"ל הריעו לה' כל הארץ הוא ר"ת הלכה. וקשה, מנפ"מ אם הריעו לה' כל הארץ הוא ר"ת הלכה אם לאו, י"ל דקשה מ"ט אומרים לשון הלכה כר"מ או הלכה כר"ש, ולמה אין אומרים הנכון או הישר או הצדק כר"מ או כר"ש. אך ענין פירוש הלכה פירשו בגמרא בסוף נדה, תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות. נמצא הלכה הוא נגזר מן הליכה, פי' כי כל התורה ומצותיה והלכותיה הם עצות גדולות וקדושות איך לבוא לדביקות הש"י, נמצא כיון דהלכה הוא כהאי תנא, א"כ דבר קדוש הם הליכה לעבודת הבורא ית'. א"כ השונים ההלכות יש להם להיות גדולים וקדושי עליון, שהרי הם עוסקים בהליכת עולם לעבודת הבורא ית'. ומ"ט אנחנו רואים קצת השונים הלכות שאינם על מדריגה זו, אך התנאי הוא כמ"ש הפוסקים דאין התורה נקנית במי שלומד מתוך עדונין, אלא במי שממית עצמו עליה. וז"ש האריז"ל הריעו, ל' תרועם בשבט ברזל, פי' כשמשבר, לה', בשביל ה', כל הארץ, כל הארציות הגופניות, אז הוא ר"ת הלכה, פי' אז הוא הליכה לעבודת הש"י, ר"ל שלהליכה זו צריך לשבר כל הארציות והחומריות.

וז"ש שנו חכמים, שמות התנאים האוסרין ומתירין בלשון המשנה, כי ברוך שבחר בהם ובמשנתם, שזו חלק תורתם וחלק נשמתם, ועמהם נמלך הקב"ה כשברא העולם, כמ"ש במג"ע נעשה אדם בצלמנו, נעשה ר"ת נמלך עם שמאי הלל, שהם כלל כל הנשמות של ישראל. וז"ש ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, פי' ק"ו הדברים, ומה שמצוה להזכיר שם התנא, כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כ"ש העוסק בתורה לשמה, דע"כ נק' התורה תורה, לשון מורה דרך, פי' שמורה לנו הדרך איך נבוא לדביקות הש"י, זוכה לדברים הרבה.

וענין לימוד לשמה, כמ"ש בס' כתר שם טוב אהא דאיתא בגמרא פ' תלמידים היו לו להלל עד קטן שבכולם ריב"ז כו' לא הניח דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה. והעולה משם שהלימוד יהיה להיותו מרכבה לו ית' ע"י התורה, ופי' כי קב"ה ואורייתא כולא חד, נמצא האומר דבר תורה ומשים בהדיבור ההוא כל כוונתו, והרי הכוונה היא הנשמה, נמצא מקשר נשמתו בחיות אור פנימי של דבר תורה ההוא והרי הוא מרכבה להש"י, ורבן יוחנן בן זכאי עשה גם מהויות דאביי ורבא מעשה מרכבה. וז"ש העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, מיירי משכר עולם הבא, שעל זה נאמר עין לא ראתה כו', ע"כ סתים וקתני.

וע"ד שפירש הפרדס הקדוש אהא דארז"ל כשעלה משה למרום מצאו לר' עקיבא וכ"ד אלף תלמידים, והיה ר"ע דורש כתרי אותיות, א"ל משה להקב"ה רבש"ע הראתני תורתו הראני שכרו, הראהו שהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל ושוקלין בשרו במקולין, א"ל זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה. והקשה הפרדס הקדוש, חדא קשה דמשרע"ה בקש הראני שכרו ולמה הראהו סריקת בשרו, הלא זה אינו שכרו אלא עונש, ומשרע"ה אמר כן לו ית', רבש"ע זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה, הרי קשה גם על המחשבה, ומהו הלשון שתוק. ופי' דיש ג"ע עליון וג"ע תחתון, והנה יש צדיק שזכאי בדינו ליכנס לג"ע התחתון, וכשרוצים להעלותו למדריגה יותר עליונה מדקדקים עליו יותר ויותר. ע"כ הוא היאצ"ט, שבנו צריך לנדור נדבות להציל אביו מקטרוג, כי כל י"ב חדש הוא בסוד משפט רשעים כו'. והנה ר"ע שהיה צדיק גדול וקדוש, ששמו הי' הולך מסוף העולם ועד סופו, ונהרג על קדוש ה', רצה הקב"ה להעלותו תיכף בשעת מיתתו לג"ע העליון, שנק' עולם המחשבה, ומה שצדיק אחר אינו זוכה כ"א כמה שנים אחר מותו. והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא חטא קל, ע"כ הוצרך לאותן העונשים כדי שיתעלה תיכף כאשר יצאה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע כו'.

וז"ש דמשה רבינו ע"ה שאל הראיני שכרו, והרי שכרו של צדיק גדול כר"ע ודאי נאמר עליו עין לא ראתה כו', ולא יתכן להשיב למרע"ה א"א לך לראות שכרו, אשר ע"כ הראהו שסורקין בשרו, כדי שיבין משרע"ה האמת שע"כ הוצרך לעונשים האלה כדי שיזכה תיכף לג"ע העליון שנקרא עולם המחשבה. ולכאורה לא הבין משרע"ה, עכ"א זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק, כי לא הבנת האמת, כי ר"ע זה כך עלה במחשבה, רצוני להעלותו לעולם עליון ולג"ע עליון הנק' עולם המחשבה, ע"כ צריך לכל זה.

וז"ש כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, שהוא שכר עולם הבא. ע"כ לא פירש מה הם הדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, כדפירש מהר"מ אלשיך ז"ל ביעקב ששמש בבית עבר י"ד שנה ולא שכב ועסק בתורה לשמה, והראו לו שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ויפגע במקום, פי' מהו החשוב מכל עולם השפל, הר המוריה, ולא רצו להטריחו ללכת הוא להר המוריה אלא נעקר הר המוריה ובא לקראתו, להראות שכל העולם השפל כדאי הוא לו. והחשוב מכל עולם הגלגלים הוא השמש, כי בא השמש, שקרה לו חמה בעונתה כדי שילין שם, להראות שכל עולם הגלגלים כדאי הוא לו. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, להראות שכל עולם המלאכים כדאי הוא לו. ולז"א כל העולם כולו, שכולל כל העולמות. אלא והנה ה' נצב עליו, לשמרו, כדפי' בזוהר ע"פ הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, כברא דאבא ואמא רחמין ליה ומסגיאות חביבותא דיליה לא המנין ליה במשרין דלהון אלא אנהו גופייהו נטרין ליה. פי' ע"ד משל הנ"ל, דקשיא דהל"ל הן בקדושיו לא יאמן, בלא י', דיאמין הוא פועל יוצא. עוד קשה, דהל"ל ובמלאכים ישים תהלה. ע"כ פי' דהכי קאמר, הן בקדושיו, פי' בצדיקים, לא יאמין, לא יתן הקב"ה נאמנות לשום מלאך לשמרו, ולא מבעיא מלאכים אחרים, אלא אפי' במלאכיו של הצדיק, שנבראו ע"י מצותיו, שיש להם שפע ממנו ע"י, אפ"ה ישים בהם תהלה ולא יאמינם בשמירת הצדיק, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שמרו, כנזכר ביעקב והנה ה' נצב עליו לשמרו.

וע"פ הנ"ל, משני דיעות שיש במשניות, יש לומר על פסוק כל הנחלים הולכים אל הים, פירוש תלמיד חכם נק' נחל, שהוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. וה"פ ע"ד רמז, פירוש חכם זה האומר מותר או כשר מביא ראיה מן התורה, כעין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים כו' חוץ מן החטאת שנאמר כחטאת כאשם ע"ש, והאומר פסול מביא ג"כ ראיה מן התורה. וזה מורה והים איננו מלא, פי' אינו ח"ו במילואו וטובו, כי אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, שכל אחד מביא לעצמו ראיה מן התורה ומעמיד דבריו. וכי ח"ו כל הדברים יגיעים, פירוש כמו שנאמר בדברים בטלים הוגעתם ה' בדבריכם, וכי ח"ו גם דברי תורה כן, ואמר שלמה ח"ו לא יוכל איש לדבר דבר כזה, אלא כי לא תשבע עין לראות את האורות עליונים שיש בעולם עליון ע"י ב' הדיעות כו', ולא תמלא אזן משמוע השירה שע"י שני הדיעות, כי בתורה ב' הדיעות יש להם שורש עליון במדות חג"ת, וע"י הויכוח וההכרעה מתברר האמת, מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, שהוא מחלוקת שמאי הלל, שניהם נתקבלו מסיני, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

שנו חכמים כו' – אבות פ"ו מ"א. הי"ג מדות כו' – ריש ספרא. כשעלה משה למרום כו' – במ"ר יט, א. תנחומא חקת ח. ר"א בן הורקנוס שמכריע כו' – אבות פ"ב מ"ט. ושם האחד אליעזר – יתרו יח, ד. התורה קדמה לעולם – בר"ר ח, ב. ואהיה אצלו גו' – משלי ח, ל. ישראל ר"ת כו' – מגלה עמוקות אופן קפו. כי תשא גו' – תשא ל, יב. נמלך הקב"ה בנשמותיהם כו' – בר"ר ח, ז. המה היוצרים כו' – ע"פ דה"א ד, כג. וייצר ה' גו' – בראשית ב, ז. שמע ישראל גו' – ואתחנן ו, ד. פי' במג"ע כו' משה ר"ת כו' – אופן עד. משה קבל כו' – אבות פ"א מ"א. תלמידי שמאי והלל כו' – סוטה מז, סע"ב. הלל מימין כו' שמאי משמאל כו' – זח"ג רמה, א. שער הגלגולים הקדמה לד. ספר הגלגולים פמ"ו. במס' עדיות – פ"ד. ומשה כולל כולם כו' – זח"ב קיד, סע"ב. שם קיט, ב. נעשה אדם גו' – בראשית א, כו. נעשה ר"ת כו' – מג"ע אופן עד. אברהם יצחק יעקב כו' – זח"א צו, א. זח"ב קעו, סע"א. משה מלגאו כו' – תקו"ז תי"ג כט, א. שם תס"ט קא, ב. וקרא זה גו' – ישעי' ו, ג. פי' בס' הקנה כו' – ראה ס' הפליאה, ד"ה ועתה צרף שם אלקים, שם ד"ה אמר לו אדונינו וד"ה המליך אות ת'. שפי' מהר"מ אלשיך כו' – תורת משה תרומה כו, ב. דהוא דחילו דכולא – ר' זח"ג ר"מ קכב, סע"ב. זו"ח רות פד, ב. שם תיק' קא, סע"ב. בן פורת יוסף גו' – ויחי מט, כב. השערי אורה – שער ה'. תורת אמת – מלאכי ב, ו. משפטי ה' אמת – תהלים יט, י. דיין הדן דין אמת – שבת י, א. בהל' סנהדרין – פ"ט ה"א-ב. ראיתי ה' גו' – דה"ב יח, יח. וכי יש ימין ושמאל כו' – תנחומא שמות יח ומשפטים טו. זו"ח בראשית יד, ג. ור' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א. וכמ"ש בשם הקדושים – מדל"י סי' יג (טז) ושם מד (מז). אוה"א טז, א כשאומר אביי כו'. תנאים בהיפוך כו' – זח"ב קי, ב. תקו"ז תכ"א מו, ריש ע"ב. והאתנים גו' – מיכה ו, ב. נק' תורה . . מורה דרך כו' – זח"ג נג, ב. ג' שנים נחלקו כו' – עירובין יג, ב. ופירש מהר"מ אלשיך – תורת משה שפטים יז, ח-י. דאין הלכה כר"א כו' – דשמותי הוא, שבת קל, ב. ובנדה אמרו כו' – נדה ז, ב. ב"ש דהוי מחדדי טפי – יבמות יד, א. דר"ע דריש כו' ור"י דריש כו' – סוטה טז, סע"א ואילך. שבועות כו, א. והלכה כר"ע – עירובין מו, ב. מלכותא דארעא כו' – ברכות נח, א. טרקלין עשר כו' – ב"ב צח, ב. וכ' המג"א – שו"ע שם אות טו. הי"ג מדות כו' – ריש ספרא. ומה תמיד כו' – פסחים סו, סע"א. דאמרינן גז"ש כו' – פסחים שם. לא גמיר כו' – פסחים שם. אין משיבין על ההיקש – ב"ק סג, ב. במוצאי שבת ניתן כו' – פסחים נד, א. דאותיות התורה נק' אבנים – ס"י פ"ד מי"ב. תקו"ז ת"ע קלב, סע"א. מקשה תיעשה המנורה – תרומה כה, לא. דא לדא נקשן – דניאל ה, ו. הלכה על שם כו' – ערוך ע' הלך. ה"ד שיקול הדעת – סנהדרין ו, א. וה' עמו – ש"א טז, יח. שהלכה כמותו כו' – סנהדרין צג, ב. ג' שנים נחלקו כו' – עירובין יג, ב. דבכתבי האריז"ל כו' – לקו"ת ושער הפסוקים תהלים ק. הריעו לה' גו' – תהלים ק, א. תנא דבי אליהו כו' – נדה עג, סע"א. הליכות עולם לו – חבקוק ג, ו. דאין התורה נקנית כו' – רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ב. טושו"ע יו"ד רמו, כא. במי שממית כו' – ברכות סג, ב. תרועם בשבט ברזל – תהלים ב, ט. כמ"ש במג"ע – אופן עד. כל האומר דבר כו' – אבות פ"ו מ"ו. כמ"ש בס' כש"ט – לעיל סי' קעד. פ' תלמידים כו' – סוכה כח, א. קוב"ה ואורייתא כולא חד – זח"א כד, א. זח"ב ס, סע"א. שם צ, ב. הכונה היא הנשמה – ע"ח ש"מ דרוש ב. לקו"ת להאריז"ל פ' עקב. עוה"ב שעל זה כו' – ברכות לד, ב. עין לא ראתה גו' – ישעי' סד, ג. שפירש הפרדס הקדוש – פרדס רמונים של"ה פ"ה. כשעלה משה למרום כו' – מנחות כט, ב. כל י"ב חדש הוא בסוד כו' – מדרש משלי לא, כא. ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ג. זח"א רלח, ב. ששמו הי' הולך כו' – יבמות טז, א. ונהרג על קדוש ה' – ברכות סא, א. אין צדיק גו' – קהלת ז, כ. יצאה ב"ק ואמרה כו' – ברכות סא, ב. כדפירש מהר"מ אלשיך – תורת משה ר"פ ויצא. ביעקב ששמש כו' – בר"ר סח, יא. ויפגע במקום כי בא השמש – ויצא כח, יא. נעקר הר המורי' כו' – רש"י ויצא כח, יז. שקרה לו כו' – בר"ר סח, י. והנה מלאכי אלקים גו' – ויצא כח, יב. והנה ה' נצב גו' – ויצא כח, יג. לשמרו – חולין צא, ב, ורש"י שם ד"ה נצב. כדפי' בזוהר . . כברא כו' – זח"ב קיט, סע"א. הן בקדושיו גו' – איוב טו, טו. [הן בעבדיו גו'] ובמלאכיו ישים תהלה – איוב ד, יח. כל הנחלים גו' והים גו' אל מקום גו' – קהלת א, ז. ת"ח נקרא נחל – תקו"ז תי"א קמח, א. שהוא כמעין המתגבר כו' – ע"פ אבות פ"ו מ"א. כל הזבחים כו' חוץ מן החטאת כו' – זבחים ב, א. שם י, א-ב. כחטאת כאשם – צו ז, ז. כל הדברים יגיעים לא יוכל גו' לא תשבע גו' ולא תמלא גו' – קהלת א, ח. שנאמר בדברים בטלים – שמ"ר יג, א. הוגעתם ה' גו' – מלאכי ב, יז. מה שהיה גו' ומה שנעשה גו' – קהלת א, ט. ר"ת משה – זח"ב קכ, א. תקו"ז תי"ח לו, ריש ע"ב.

-----  הערות וציונים  -----

אחד יחיד ומיוחד – ראה ביאור בטוי זה בתו"א לאדה"ז פ' מקץ לב, רע"ג.

כשעלה משה למרום כו' – להעיר ממדל"י סי' צט (קח).

ישראל ר"ת כו' – ראה ג"כ במג"ע אופן רמח. וראה זו"ח שה"ש עד, ד ושם רות פח, ג. ועיין לקו"ת לאדה"ז, בהר מג, ד. מדבר קדמות להחיד"א מערכת יו"ד אות ו. ועיין מה שהאריך בזה בנצוצי זוהר לזו"ח עד, ד (במילואים שם ע' קכו, סע"ב ואילך).

ומה דחשיב במס' עדיות כו' – ראה תניא, אגה"ק סי' יג.

כמו הרב הרוצה להסביר כו' – להעיר מתניא, אגה"ק סי' טו בביאור בחי' נה"י.

וז"ש קדוש ראשון כו' – ראה פע"ח שער חזרת העמידה פ"ג. סידור האריז"ל בכונות הקדושה.

וזהו חלק נשמתם כו' – להעיר מזח"ג כז, ב (ר"מ) דמסטרא דמדות דקב"ה אתיתו כו'.

מקום פירוש שהוא רמז למדת המלכות – ראה זח"ג רכה, סע"ב. קהלת יעקב, ערך מקום.

דבכתבי האריז"ל הריעו כו' – רג"כ פע"ח שער הזמירות פ"ד, ולקמן בהוספות סי' ע. ועיין סידור עם דא"ח לאדה"ז במזמור זה (מג, סע"ב ואילך). ס' פירוש המילות לאדה"א מהד"ב פ' קמב ואילך.

הלכה הוא נגזר מן הליכה – כנ"ל מס' הערוך ערך הלך.

כל התורה כו' עצות גדולות כו' – ראה לעיל בהערות לסי' שיט ד"ה שילמוד השומע מהם עצה וש"נ.

וז"ש האריז"ל הריעו ל' תרועם כו' – אין זה בכתבי האריז"ל הנ"ל (לקו"ת, שה"פ ופע"ח) אלא פירוש הבעש"ט המובא לעיל סי' קעב עיי"ש. ועיי"ע מזה בסידור עם דא"ח לאדה"ז דף מד, סע"ד ואילך. ולהעיר מלקמן הוספות סי' סח-סט.

הכוונה היא הנשמה – ראה פרדס רמונים של"א פ"ה ופ"ט.

וכשרוצים להעלותו למדריגה יותר עליונה כו' – ראה שער הכונות, סדר הקדיש, ד"ה אמנם קדיש בתראי.

ע"כ הוא היאצ"ט כו' – ראה בס' חיים וברכה למשמרת שלום (להל' שמחות), ערך יא"צ אות ט ואות טו.

לג"ע העליון שנק' עולם המחשבה – ראה זח"ג רמז, רע"א. וראה זח"א כו, א. תקו"ז תנ"ג פז, ב ושם תנ"ה פח, א.

כך עלה במחשבה רצוני להעלותו כו' – להעיר משער מאמרי רז"ל, סוף מס' שבת (יב, א): שתוק כך עלה במחשבה, ירצה שתוק כי ע"י מיתה כזו עלה במחשבה ובמקום העינים. וע"ע ע"ה ש"נ פ"ה. שער המצות, בסוף ההקדמה. ולהעיר מס' הבהיר סי' טז. וראה או"ת פ' תצא סוף סי' קה.

כדפי' בזוהר ע"פ כו' – להעיר שבזוהר שם לא הוזכרו פסוקים אלו.