ספריית חב"ד ליובאוויטש

תא-ב

<פי' כי> ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה [ית"ש], וזהו חיות של הכל, ואח"כ כשנברא הכל בפועל ע"י [התעבות ו]השתלשלות, אעפ"כ אותו הרחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו [ואינו מתגלה כלל, רק ענין] החיות שבברואים הוא חיות קטן מאד שנתצמצם [ונשתלשל] לשיוכל להתלבש בגופניות, [ואותו האור הנעלם לא היה יכול להתגלות ולהאיר על הברואים מפני שעדיין היה עסוק הש"י בבריאה וצמצום לשיתגשמו הדברים]. ואחר שנגמר הכל ביום ו', [אם] אילו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא היה יכול להתקיים [מחמת שמעט החיות הוא מה שבו, כי חיות שבגשמי הוא מצומצם]. לזאת אחר גמר כל מעשה בראשית הבהיק הש"י בהירות מבריאה הנעלמה, דהיינו ממה שנתהוו הברואים במחשבתו הויה רוחניות מאד, [והיא ממש עצם אלהות], והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו בכל מעשה בראשית, והעיקר בהאדם שהוא מובחר בברואי הש"י, הבהיק אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת הש"י ב"ה. וזהו ענין מה היה העולם חסר מנוחה, ר"ל הש"י נקרא מנוחה <כו'> [שאין שייך בו תנועה ממקום למקום כמו בברואים], <בא שבת בא מנוחה>.

<היינו>פז [לזה הבהיק] בהירות הוייתם <של הברואים> הנעלם שהוא מעצמותו יתברך, [ע"י השתלשלות מעט] ואז נתמלאו חשק ורצון אליו, כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו, ואח"כ כשרואה את אביו מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו ורץ אליו מחמת שהוא נתח מנתחיו. כן, כביכול, כשהש"י מבהיק זיו הדרו אל הברואים, אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה, וזה רצונו שמקוה מהם, וזה סיבת קיומם [. . .] וזה ענין השבת, שהוא השבה אל השורש, ר"ל השורש מאיר על הענפים, והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו, והוא אחדות עם הש"י.

[ועל ידי זה תבין מאמר הזוהר] <וז"ש בזהר> רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד [וכו'] דהא כורסיא יקירא ברזא דאחד וכו' . . . <פירוש> כי הברואים נקראים בכללות כסא להש"י, כמש"ה השמים כסאי וגו', והברואים הם רבים מצד חיצוניותם, אבל מצד פנימיותם הם אחד, ואימתי הם אחד כשהם דבוקים וחשקם למחשבה אחת לדביקות הש"י, נמצא כל מגמת חפצם רצון אחד וחשק אחד ולהדבק באחד, והדבקות הזה היא המאחדת ומקשרת הש"י עם הברואים לשיתקיימו ע"י הש"י שהוא אחד. וזה ההתקשרות נק' ברית, לזה נק' השבת ברית עולם, שאז הוא זווגא דקוב"ה ושכינתיה. [וכבר ידעת ענין קוב"ה ושכינתיה], ר"ל הקב"ה נק' אלהות הנעלם מהברואים, ושכינתיה הוא אלהות השוכן בתחתונים והתקשרות שניהם הוא ביום השבת . . .

וכבר ידעת [ושמעת] שתמיד כמו שהיה פעם א' מתעורר באותו הזמן תמיד, ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן, כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל יום נברא יום א', ונברא ברואים בכל יום מדצח"מ עד בא יום השבת, ומתעורר המקום ליתן חיות להם כמו שהיה בעת הבריאה [וענין זה הוא עיקר גדול . . .פח].


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

ענין רוחניות . . בברואים]: לקו"י – יד"א כח, ד (סוף פמ"ה) [לזה הבהיק] . . ביום השבת . . : שם כט, א (שם סוף פמ"ו ורפמ"ז) וכבר ידעת . . עיקר גדול . .]: שם כט, ב (שם פמ"ח, קרוב לתחילתו)

מה הי' העולם חסר כו' – רש"י לבראשית ב, ב, ובמגילה ט, א ד"ה ויכל (ושם בשם המדרש). מאמר הזוהר כו' – זח"ב קלה, א. השמים כסאי גו' – ישעי' סו, א. ברית עולם – כי תשא לא, טז. שאז הוא זווגא כו' – תקו"ז ת"ו כא, א. זח"ב פט, סע"א. בטובו מחדש כו' – ברכת יוצר.

-----  שולי הגליון  -----

פז) במקורו יש כאן המשך דברים, ואח"ז כתב:

ולמה נקרא שבת לשון השבה, ששבו הברואים לשרשם, ור"ל ענין זה הוא כי אין קיום לשום נברא בעולם זולת ברצון הש"י, כי אין לשום נברא מציאות בעולם, כי הם נבראו אחר ההעדר, דהיינו שקדם להם ההעדר, ומי שההעדר קדם לו א"א להתקיים אם לא ברצון הש"י שהוא קיים לעד, שהוא קדמון לכל והוא נצחי ולא סר ולא יסור. וענין הברואים היה ברצונו שרצה שיהיו, ובלתי רצונו היו כלים ואין להם מציאות כלל כמו שלא היו קודם שעלה ברצונו. ורצונו בברואים הוא התענוג מהם כשיתדבקו לשרשם על ידי תשוקתם, ועי"ז יהיו קיימים מפני שיתדבקו בו, והוא נצחי וקיים, ועוד שימלאו רצונו שרצה בהם, ויהיה רצונו במקומו, ויהיה הבריאה, כי אין להם מציאות בלעדו מקיום רצונו בהם.

ולענין הרצון הזה שיתדבקו בשרשם הוא א"א, כי הלא ע"י הבריאה נתרחקו מהשורש כנ"ל מחמת (התאות) [התהוות] הגופניות של בני אדם, ונתפרדו עי"ז מהשורש שהוא רוחניות משורש אחדות א'. לזאת, אחר הבריאה שרצה הש"י שיתקיימו ולא יכלו מחמת התרחקם ממנו, לזה הבהיק בהירות (כבפנים).

פח) בהמשך: כלל העולה שיום השבת הוא (הובא לעיל סי' תאא ולקמן סי' תב).

-----  הערות וציונים  -----

בהאדם שהוא מובחר כו' – ראה סנהדרין לז, סע"א. קהלת רבה לקהלת ז, יג. אמו"ד לרס"ג בהקדמה שלהי פ"ה, ושם מ"ד.

הש"י נקרא מנוחה כו' – ראה לעיל סי' ת-ב, הקטע ממדל"י סי' קכו.

הקב"ה נקרא כו' ושכינתיה הוא כו' – ראה לקו"ת לאדה"ז, דרושים לר"ה נה, ג קוב"ה נק' מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין ולית מחשבה תפיסא ביה וביטול ההשגה, ושכינתיה הוא שכינת עוזו ומלכותו המתלבשת בבחינת עלמין להחיותם כו'. וראה מזה בתניא פמ"א ושם פמ"ו.

שתמיד כמו שהיה פעם א' כו' – נשנה שם ביד"א רפנ"ג בשם האריז"ל. ראה שו"ת הר"י אירגאס בסו"ס שומר אמונים רס"י ה'. לב דוד להחיד"א פכ"ט ע"פ דברי הרמ"ז בס' תקון שובבי"ם. וכן בס' חומת אנך, תהלים קיא, ד וקלח, ח. ס' יוסף תהילות קיא, ד. ועיין בספר המאמרים ה'תש"ד לאדמו"ר מהוריי"צ, ע' 13, מקור לזה מהמשנה דגיטין לא, א, עיי"ש. ולהעיר עוד מתוס' סוטה יד, א ד"ה מפני.

כי בטובו מחדש כו' – ראה לקמן בהוספות סי' עז.