ספריית חב"ד ליובאוויטש

קצד

התקיעה בשופר בחי' קול פשוט שהיא צעקה פשוטה מתוך ועומק לבבו על היותו נפרד מה' אחד כו', והוא בקרן בהמה ע"ש אדם ובהמה תושיע ה'391, ונת' משל ע"ז בשם הבעש"ט ז"ל, למלך שהי' לו בן יחיד מלומד היטב שהי' חביב אצלו כבבת עינו ממש ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בנ"א אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהי' מורגל והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בעניני' רבים שעלה לו זה להוצאה מרובה עד שמכר כל אשר לו, ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא נודע שם כלל, ובאמרו שהוא בן מלך פלוני מלבד שאינו מאמיני' לו לא נודע כלל שם אביו, וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו עלה בלבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח, והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם והי' אצלם לשחוק היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כ"כ והכו אותו על קדקדו ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טרי' עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו, וכשהכיר המלך קולו אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו', וכך יובן הנמשל למעלה שנש"י נק' בנים למקום, שהגם שבן ואח אין לו392 עכ"ז חבבן וקראן בנים כמ"ש393 בני בכורי ישראל, וכתיב394 בנים אתם לה' אלקיכם, והוריד הנשמה בגוף שזהו כמשל בן המלך שהלך בדרך רחוקה בכדי להתלמד היינו שע"י מצות ומעש"ט עי"ז מתעלים הנשמות בעילוי יותר נעלה מכמו שהי' מקודם, ואמנם ע"י אהבת הגוף ותאוות הממון ושארי תאוות האדם מתאווה להן, וע"י היותו משוקע כ"כ עי"ז נתרחק מאד למקום שא"י כלל שם אביו, וכמו שא' פרעה395 מי הוי' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את הוי', והכל נק' ע"ש מצרים כמ"ש במד"ר396, וע"י ריחוק זה שכח כל מה שהי' רגילה בהיותה למעלה שכחה לגמרי ונחסר אצלה הן ברוחניות כל מה שהי' וגם בגשמיות ה"ה מחוסר וכמארז"ל397 הריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ובאריכות הזמן שגולי' ומטולטולי' מתדלדלי' מכל וכל וכמ"ש398 וידל ישראל והיינו בין ברוחניות ובין בגשמי' וכנ"ל במשל ששכח גם הלשון והיינו בנמשל ענין הרגילה בדביקו' אלקות, עד שהתחיל לשוב ולצעוק בקול פשוט שאביו יכירו בטביעת עין דקלא, וזהו התקיעה בקול שופר שהוא בחי' צעקה פנימי' מעומקא דלבא איך שהוא מתחרט על העבר ומקבל ע"ע להבא לשמוע בקול אביו וע"י צעקה זו מתעורר ממה"מ הקב"ה ומראה חיבתו לבנו יחידו ומוחל וסולח לו על העבר שז"ע יוהכ"פ יום מחילה וסליחה, עד שיום הראשון דחה"ס הוא ראשון לחשבון עוונות כמארז"ל399 ע"פ400 ולקחתם לכם ביום הראשון, ומשל החיבוק ז"ע וימינו תחבקני401 דחגה"ס הקפת הסכך דסוכה כו' כמ"ש מזה במ"א402.


-----  הערות  -----

391) תהלים לו, ז.

392) קהלת ד, ח.

393) שמות ד, כב.

394) פ' ראה יד, א.

395) שמות ה, ב.

396) ס"ר פט"ז, ד.

397) קידושין פב, ב.

398) שופטים ו, ו.

399) תנחומא אמור כב, יל"ש אמור רמז תרנא.

400) אמור כג, מ.

401) שה"ש ב, ו. ח, ג.

402) המשך וככה תרל"ז פרק ע. נתבאר בד"ה יו"ט של ר"ה תשמ"ב וד"ה אדון עולם תשמ"ג (ספר המאמרים מלוקט ח"א ע' תכו. ע' תלד ואילך. בהוצאה החדשה – ע' נו. ע' סד ואילך). לקוטי שיחות חל"ד ע' 184 ואילך.

וראה לקוטי שיחות ח"ב ע' 405 ואילך. ושם: די משנה זאָגט אויף ראש השנה, אַז מצות היום בשופר[ftnref_13_1].

עס איז פאַראַן אַ משל פון מורנו הבעל שם טוב[ftnref_14_2] אויף דעם ענין פון שופר, אַז דאָס איז אַזוי ווי אַ בן שצועק אבא אבא הצילני (אַ קינד וואָס שרייט טאַטע, טאַטע, ראַטעווע מיר).

כ"ק מו"ח אדמו"ר האָט דערציילט[ftnref_15_3] בשם די פריערדיקע רביים אַז מען האָט אַמאָל אַרויסגעשיקט זאָגן דעם עולם אין בית המדרש, אַז דער עיקר איז ניט אַזוי דער אבא אבא הצילני, נאָר דער צועק.

דער פּירוש איז: עס זיינען דאָך דאָ אין דעם צוויי ענינים: א) די צעקה אַליין, ב) דער תוכן וואָס מען לייגט אַריין אין דער צעקה. איז דער עיקר ניט דער תוכן וואָס מען לייגט אַריין אין דער צעקה, נאָר די צעקה (געשריי) גופא[ftnref_16_4].

אין דעם תוכן וואָס מען לייגט אַריין אין דער צעקה, זיינען ניט אַלע גלייך, אָבער אין דער צעקה אַליין, דאָס איז דאָך שייך צו יעדן אידן. יעדער איד איז צועק, בקלא פּנימאה דאשתמע אָדער בקלא פּנימאה דלא אשתמע, אָבער בנפשו פּנימה איז ער דאָך צועק.

און דאָס איז דער ענין התקיעות, און דאָס ווערט נתקבל למעלה.

ווי עס איז פאַראַן דער משל פון הרה"ק הר"ר לוי יצחק  באַרדיטשעווער, אַז אַ קינד האָט געוואָלט אַן עפּל און דער טאַטע האָט אים ניט געוואָלט געבן, האָט דער קינד געמאַכט אויף גיך אַ ברכה, האָט שוין דער טאַטע געמוזט אים געבן דעם עפּל.

וואָס דאָס איז דאָך בשעת דער טאַטע וויל ניט געבן, ומכל שכן אַז דער טאַטע וויל אים געבן און דאָס ניט געבן איז מער ניט ווי אויסצופּרואוון דעם קינדס קלוגשאַפט, איז דאָך אַודאי אַזוי.

למעלה איז דאָך, אַז דער אויבערשטער וויל געבן. ווי עס ברענגט זיך דער לשון[ftnref_17_5]: יותר ממה שעגל רוצה לינק כו', אַזוי שטייט אויך דער לשון אויף למעלה: למעשה ידיך תכסוף[ftnref_18_6], אַז דער אויבערשטער וויל מען זאָל אים דינען.

בשעת אידן מאַכן אַ ברכה שומע תרועת עמו ישראל, און ברחמים, וואָס על פּי דין איז דאָך ספק ברכות להקל[ftnref_19_7], איז אויב די אנשי כנסת הגדולה האָבן אָפּגע'פּסק'נט אַז מען דאַרף מאַכן די ברכה, האָבן זיי ממילא אָפּגע'פּסק'נט אַז דער אויבערשטער איז מקבל תרועת עמו ישראל – די צעקה פון אידן, וואָס דאָס איז דער ענין התקיעות – ברחמים.

-----שולי הגליון-----

1) ראש השנה כו, ב.

2) געבראַכט אין המשך וככה תרל"ז אות ע.

3) ס' השיחות תש"ד ס"ע 4 ואילך.

4) זע ספר המאמרים – קונטרסים – ע' 642.

5) פסחים קיב, א.

6) איוב יד, טו.

7) שולחן ערוך אדמו"ר הזקן קפד, א. זע אויך אגרת התשובה פרק יא.