פרק תשיעי

הוראות נוספות בתיקוני מקוה

חרסינות על כותלי ורצפת המקוה

כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש ח"ו אגרת א'תתכד):

בענין ההידורים נוספים ששואל עליהם. הנה בזמן האחרון העירוני ע"ז, שבאותם הקאפלעס שמרצפים בהם את כותלי המקוה והרצפה, ישנם שני מינים, א) שיש להם בית קבול מאחוריהם. והב) בלתי בית קבול, אף שהם קטנים ביותר.

והנה אף שעד עתה לא ראיתי מי שיקפיד בזה, כיון שנעשו לבנין, הרי כיון שהעירו אותי שי"א שהב"ק משמש קבול להצעמענט (אשר עי"ז יהיו הקאפלען נאחזים בטוב יותר), הרי אם אפשר בקל כדאי להשיג הקאפלען הקטנים שאין להם בית קבול.

וראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' מט.

מקוה ע"י קרח ושלג

נתבארה לעיל תקנת המקוה של רבינו הזקן. מ"מ במקום הדחק הורה רבינו הזקן לעשות מקוה גם בדרכים אחרות. וכך מספר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (סי' קסג ס"ו):

זכורני כד הוינא טליא התיר אאזמו"ר הגאון נ"ע לעשות מקוה בתחלה ע"י שהוציאו המים מהמקוה והביאו שלג והכניסו לתוך המקוה ריקנית, אח"כ חיממו המרחץ עד שנתפשר ונמס השלג והיה למים מ' סאה.

כל זה הוא בקשר לשלג, משא"כ לגבי קרח ממשיך לכתוב באותה תשובה:

והב"י כ' דמדברי הרמב"ם נראה דרק בשלג עושין כן מקוה לכתחלה ולא גמרינן מינה לאינך … בגליד וקרח אין היתר לעשות ממנו מקוה בתחלה לדעת הרמב"ם כמ"ש בב"י וכ"מ (אף שמדברי הש"ע סעיף ל' משמע להתיר).

ומ"מ בשעת הדחק התיר שם גם בזה. והיינו דוקא בקרח טבעי, אמנם באשר לקרח מלאכותי כתב באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע ח"ז אגרת ב'סג:

מ"ש בענין המקוה אם להכשירה בקרח מלאכותי. הנה ידוע ששקו"ט בזה באחרונים ורבו המכשירים (ש"ך לשו"ע סעיף ל"א, תפארת ישראל, דברי מלכיאל, אחי עזר ח"ג, פורת יוסף. לעומת יד דוד, הרמ"מ עפשטיין, דרכי תשובה ס"ק קמ"ז).

אבל בכ"ז קשה עלי לתקוע עצמי לדבר הלכה ובפרט בענין מקוה שמשתדלים לצאת ידי כו"כ דיעות.

כ"ז באופן הרגיל, אמנם בשעת הדחק גדול, כתב באגרות-קודש (חכ"א אגרת ז'תתקכ):

אם אין גשמים במקומם, אולי אפשר להשיג קרח מלאכותי (איסקוסטוענע).

וראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' יז. מקוה מים עמ' קפא ואילך.

בור הזריעה

באגרות-קודש ח"י אגרת ג'קיח כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע:

בודאי ידוע לו, אשר בשנים האחרונות נתפשט המנהג לעשות שני בורות – נוסף על המקום שבו טובלים.

ושם אגרת ג'קמ:

כאן התחילו להנהיג בכמה מקומות שיהיו שני בורות של מי גשמים (מלבד זה שהוא זאפאסנא למלאות ממנו האוצר), אחד להשקה והשני לזריעהLXXXVI, שדרך בו יבואו להמקוה שטובלים בה. ואף שבמדינתנו לפנים לא הורגלו בזה, הנה, כיון שבמקוה צריכים לצאת ידי כל הדיעות ככל האפשרי, הנה אם אין קישויים בדבר, יש לעשות גם במקומם כזה.

וכעין זה בח"כ אגרת ז'תרצד:

ומובן וגם פשוט שטוב שתהיינה ג' בורות.

*

בכל הנ"ל לא נתבאר, אם הוספת בור הזריעה היא רק כאשר עושים מקוה בצד מקוה או אפילו כשעושים מקוה ע"ג מקוה. וראה מש"כ בחי"ז אגרת ו'תסב:

מש"כ שעשו עוד אוצר מן הצד כדי שתהי' זריעה – הנה עפ"י האופן דכ"ק אדנ"ע שהיא מקוה ע"ג האוצר, והוא רצה שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה (ע"פ הרי"ל שי' לנדא), הנה ה"ז זריעה באופן היותר מועיל, שא"צ השקה כלל לכל הדיעות, כמובן.

גם אם לא יעלו על הרצפה, יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה, וא"כ האוצר שמן הצד מהו מוסיף? – (אם לא לזהירות בעלמא, אולי יתקלקל אוצר התחתון).

לפי"ז אפשר לומר לכאורה, שהוספה זו היא רק במקום שאין יכולים, מאיזה טעם שיהי', לעשות מקוה ע"ג מקוה. או במקום שמטעם אחר מוסיפים עוד אוצר מן הצד. וראה גם חכ"ב אגרת ח'תכג:

במקום ש(מסיבה) מציע לעשות בור המכשיר מן הצד - פשט לאחרונה לעשות ב' בורות מכשירים (מב' צדדים) א' - ע"י זריעה, ב' ע"י השקה. ונכון במאד, וק"ל.

וכן שם אגרת ח'תמח:

פשוט שבמקום שלא יסכימו למקוה זעג"ז - יש לעשות מן הצד, ושניים: לזריעה ולהשקה.

*

אמנם כל זאת כאשר מדייקים שבכל פעם שמנקים את המקוה העליונה ישארו מי הגשמים על גבי הרצפה (ראה רשימת הגר"י לנדא סעיף ד), או שמדייקים שכל פעם שממלאים מים שאובים יפלו השאובים ישר לתוך הנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה (כמובא לעיל מהאגרת שבחי"ז ו' תסב). משא"כ בלא"ה, יש מקום להוסיף גם בור הזריעה מן הצדLXXXVII, כמבואר באגרות המועתקות לעיל. וראה גם מ"ש הג"ר עזריאל חייקין לקמן פי"ג.

השקה למקוה מרודד

כתב הרא"ה בבדק הבית:

ואפילו המקוה וכו' יש בה מ' סאה ויותר ומימי' מרודדין ואין גופו עולה בהם כאחת, אינה ראוי' לטבול בה, ואסור לתת בה שאובין עד שיהא בה כשיעור הזה, וכן אסור להשיק אלי' מקוה פסולה.

ולפי"ז יש המדייקים שאוצר מי הגשמים יהי' גבוה לפחות אמה אחת (ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' ו).

אמנם ראה תשובת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות קודש ח"א אגרת קסז עמ' שעד-ה):

עלה בדעתי אולי כוונתו לחוש לסברת הרא"ה ז"ל בבד"ה דמקוה שמימיו מרודדין אסור ליתן לתוכו שאובים בכדי שיתפחו מימיו, הואיל ואין גופו עולה במים הכשרים לבדם כ"א בהמים שאובין, אין זה הווייתי' בטהרה. וחשש זה שייך במקוה שלנוLXXXVIII ביותר, שהמים כשרים הם רק כרבע ארשין על הרצפה והטבילה היא בהמים שמוסיפין, ובזה אין מועיל מה שמעורבין במים הכשרים כמובן.

אמנם כמדומה לי דלית מאן דחש לסברת הרא"ה הנ"ל.



LXXXVI) בור הזריעה הוא בור אשר ממלאים אותו באופן חד פעמי במי גשמים, וכל פעם שמחליפים את מי המקוה מוסיפים מי העיר לתוך בור הזריעה והמים עולים על גדותיהם וגולשים משם לתוך בור הטבילה.

המעלות והחסרונות שבהכשר מקוה ע"י זריעה נלקטו בס' מקוה מים כז-מד. וראה מ"ש הג"ר משה שי' לנדא (קובץ אהלי שם גליון 1 עמ' כג), במעלת בור הזריעה על בור ההשקה:

י"א (הב"י בשיטת הרמב"ם) שחשש נתן סאה ונטל סאה הוא רק משום מראית העין, וכיון שהמים שנכנסים לבור הזריעה מיד יוצאים לבור הטבילה לא מחזי כנתן סאה ונטל סאה.

ויש להוסיף על זה, דהנה אופן הנ"ל דבור הזריעה הוא ממש כדברי המשנה (פ"ו מ"ח) "ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה".

והקשה מכאן בשו"ת הצמח צדק (סי' קעא), על שיטת הראב"ד הפוסל בנתן סאה ונטל סאה, וכותב:

משנה שלימה פ"[ו] דמקוואות … היו בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס … ולא ידעתי איך יתרצו משנה הנ"ל, ואולי יאמרו דהתם מיירי כשיש אח"כ עירוב מקואות ע"י סילון שמחבר ב' המקואות וה"ז כשיש מ' סאה כשרים יחד (שוב ראיתי תירוץ ע"ז בהראב"ד בפי' משנה פ"ג בור שהוא מלא כו' מחצה על מחצה ע"ש).

ובתשובת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש ח"א אגרת קסז) כתב ע"ז:

וגם הראב"ד מודה דבאופן כזה כשר, דכ' בפי' המשנה בור מלא מ"ש והאמה נכנסת כו' שבפ"ג דמקואות (שהובא לעיל בצ"צ שם בהמוסגר שוב ראיתי) וז"ל והא ודאי לאכשורי תרוייהו עליון ותחתון קא בעי כו' ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקל רובו דמקוה … הרי דגם להראב"ד ז"ל כשר באופן כזה.

והנה בשו"ת צ"צ שם דן בתיבת המקוה שעומדת בתוך חפירה של מי מעיין, וממלאים את תיבת המקוה "ע"י ששופכים מים רבים שאובים בבור מקוה הגדולה". וכותב שלשיטת הראב"ד תהי' המקוה פסולה.

ולכאורה אופן זה הוא ממש דומה לאופן המבואר במשנה הנ"ל "ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון", אשר בזה מכשיר גם הראב"ד כנ"ל. כותב ע"ז באגרות-קודש שם:

ובלתי ספק הוא שמ"ש לעיל בהמוסגר שוב ראיתי כו' הוא הג"ה אחר זמן, וכשכתב התשובה הזאת היתה דעתו הק' שהראב"ד פוסל בענין זה … ומ"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה, דבלא"ה אין להתיר כ"כ באופן הנ"ל, שהרי הרבינו ירוחם כ' גבי מעין שהשליכו בו מים שאובים אם הלכו למקוה ריקן יש מתירין ג"כ לטבול בו, וכ' ע"ז הש"ך ס"ק מ"א ומשמע דיש אוסרין, והלכך טוב להחמיר. א"כ כמו"כ הוא במקוה.

יוצא אם כן, שגם הראב"ד יודה בבור הזריעה דכשר אף כשאין (רוב) מ' סאה מים כשרים במקוה, ורק לדעת רבינו ירוחם יש לחשוש בזה.

ובאמת גם לדעת רבינו ירוחם יש המוכיחים שמתיר ע"י זריעה (ראה שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' צ"ט. מקוה טהרה אות קל"ג. טהרת מים סי' ל"ד. וראה מה שכתבתי בזה בקובץ אהלי שם גליון 4 עמ' קטו-ז. וראה מה שליקט בזה בס' מקוה מים עמ' מט-נא). אמנם אדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מוהרש"ב נ"ע סוברים שם, שלדעת רבינו ירוחם גם בזריעה פסול בנפסקה ההשקה למים כשרים.

ומלבד זאת יש בהכשר ע"י זריעה החשש של הכשר ע"י זחילה, ועוד כמה חששות, כמבואר בכמה פוסקים שנלקטו ב"מקוה מים" עמ' כז ואילך ועמ' נט-ס.

LXXXVII) אף שלא נתפרש הדבר, מ"מ נראה, שגם כאשר מוסיפים בור זריעה מן הצד, יש להשתדל שהמים השאובין יכנסו אל בור הזריעה ע"י המשכה, כי בור הזריעה עצמו אינו נקרא המשכה, מכמה טעמים, ויש להאריך בזה.

LXXXVIII) המקוה בליובאוויטש, שהוא (כדלעיל פרק רביעי) בנוי ע"ג מעין, אשר מי המעין ממלאים רבע ארשין [הארש הוא לערך 71 ס"מ, ורבע הוא לערך 18 ס"מ] על הרצפה [ומחמת גודל שטח המקוה יש בו יותר ממ' סאה], ועליו ממלאים מים שאובין.