פרק שני

תיקון המקוה של רבינו הזקן

עדיין היה דבר אחד שהטריד את הנשים בטבילתן, והוא הקור של מי המקוה בימי החורף, ובזה אין הפרש בין "מעין ובור מקוה מים" לבין נהרות הכשרים לטבילה, שבכל אלו אי אפשר להחם את המים שבהם, ואם מחממים מים במיחם ושופכים לתוך המקוה של מי המעין או הנהר, הרי מיד יחזרו המים להיות קרים כמו שהיו בתחלה.

עד שעמד כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא והשלחן ערוך ותיקן תקנה גדולה, ברשימה קצרה בשם "הלכות תקוני המקוה ועשייתה" שנדפסה בשו"ע שלו חיו"ד. ברשימה זו מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן את אופן עשיית התיבה שבה טובלים, והיא מונחת בחפירת המקוה המחוברת למעין או לנהר הכשר לטבילה.

התיבה נעשית באופן שלא תקבל טומאה ותהיה כשרה למקוה טבילה והיא סתומה בסיד ובזפת באופן שמי חפירת המקוה אינן נכנסים בה ואין יוצאים ממנה אלא לאט לאט. אחר שהתיבה מתמלאית לאט לאט במ' סאה מים כשרים מהנהר ממלא הבלן את התיבה במים חמין השאובין, שנשארים בחמימותן למשך זמן, כיון שהתיבה מזופפת כנ"ל.

עיקר הקושי במקוה זה הוא, שצריך לדייק שהתיבה לא יהי' לה דין כלי, שאז אינה כשרה לטבילה וגם המים שבתוכה יהיו שאובין. והעצה לזה היא, שיהי' נקב גדול בשולי התיבה, שמבטל את התיבה מהיות כלי.

אמנם באופן זה אי אפשר יהי' למלאות את התיבה במים חמין, כי מיד יתערבו במים הצוננים שבמעין או באר ויצטננו מיד כל המים. ויתירה מזו, שזחילת המים דרך הנקב תפסול את המקוה שאינה נכשרת בזוחלין. והעצה לזה היא, שיעמידו את התיבה על רצפת החפירה, באופן שתסתום רצפת החפירת את נקב התיבה, ולא יצאו ממנה המים חמים.

ועדיין יש בעיה, שהרי המים החמים שמכניסים לתיבה הם מים שאובין שאינם כשרים לטבילה, וכיון שהנקב נסתם ע"י רצפת החפירה שוב אין כאן השקה בין המים השאובין שבתוך התיבה ובין מי המעין או הבאר שבתוך החפירה. והעצה לזה היא, שגם כאשר הנקב מכוסה ברצפת החפירה, עדיין נכנסים מ' סאה של מי המעין או הבאר אל התיבה לאט לאט, ואחרי שיש בה מ' סאה מים כשרים מוסיפין בתוכה מים חמים, שנשארים בחמימותן במשך זמן הטבילה.

אמנם יש ראשונים הסוברים, שגם כלי מנוקב אסור לטבול בו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים למי המעין בנקב כשפופרת הנוד, וכאן הרי אינם מעורבים, כדי שתישאר חמימות המים שבתיבה. והעצה לזה היא, שיעשו את הנקב שבשולי התיבה לפני שמחברים את השולים לדפנות, שאז לא הי' על התיבה תורת כלי מעולם, ובזה יודו כולם שאין המים שבתוכה צריכים להיות מעורבים עם מי המעין בנקב כשפופרת הנוד.

ועדיין לא יצאנו ידי חובתינו, שהרי גם כאשר מעמידים את נקב התיבה על הקרקע עדיין לא נסתם בזה הנקב לגמרי ולא ישמרו המים חמים שבתיבה, שיזלו החוצה דרך אותו נקב. והעצה לזה היא, שלאחר שמעמידים את התיבה ברצפת החפירה מחברים את התיבה לקרקע החפירה במסמרים ובחול, שנעשית בזה התיבה קבועה בארץ, שאז מתבטל ממנה שם כלי לגמרי, ואח"כ סותמים את הנקב בסיד, ושוב לא מקבל עי"ז שם כלי.

ועדיין יש פוסקים (שיובאו לקמן) הסוברים, שגם כלי שקבעוהו בקרקע ואח"כ חקקו בו ועשאוהו כלי אסור לטבול בו, וגם כאן אחרי שנסתם הנקב ברצפת החפירה ובסיד נעשית התיבה כלי ויהי' א"א אסור לטבול בתוכה לשיטת פוסקים אלו. והעצה לזה היא, שלא יסתמו את הנקב בחומר העשוי לקיום כ"א בסיד, ועי"ז לא נעשתה התיבה כלי אפי' אחר שנסתם הנקבIII.

תקנת המקוואות החמים

אודות תקנה זו של רבינו הזקן כותב כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (שו"ת חיו"ד סי' שלד, בהוצ' החדשה):

לכאורה הי' כוונת רבינו ז"ל בעשיית התיבה דוקא, כדי שעי"ז יוכלו לעשותה חמה, שזה תיקון גדול הוא לשמירת הנזק מצינים כו' כמ"ש שומר נפשו וכו' וכש"כ בקור העצום דמדינתנו וחולשת המזג דנשים רכות כו'. וגם י"ל שיש קצת קפידא מדינא, דאם חשו שלא תטבול בטוב היכא דבעיתאIV כש"כ שיש לחוש כן מפאת הקור.

ועוד כותב אודותה בסי' קעו (ח"ג אות ב):

כל עיקר מגמתו בתיקון התיבה הוא, כדי שיהיו יכולים לחממה ע"י שיטילו מים חמין לתוך התיבה כדי שלא יזיקו המים הקרים ביותר במדינות אלו, ובפרט בימות החורף. וגם שתוכל לטבול במתינות קצת ולא תהיה דחופה ומבוהלת מחמת קרירות המים ביותר שיש לחוש שמחמת בהילותה לא תפשוט קמטי' כ"כ וכה"ג. וע"ד שמצינו בש"ס אשה לא תטבול ע"ג כלי חרס משום דבעיתא, ופרש"י ולא טבלה שפיר, וכן בנמל לפר"חV, שממהרת לטבול מפני שבושה מבנ"א המצויין שם. וכמ"כ י"ל לכאורה כשהמים קרים ביותר, שג"כ ממהרת לטבול משום דבעיתא שלא יזיקו לה המים, או משום שקשה לסבול הצנה, והלכך עדיף טפי להטיל חמין לתוך המקוה.

וכך נשמע ממנו ז"ל, שהתפאר מאד במה שתיקןVI מקואות שיהיו יכולים לחממן (וכמדומה לי ששמעתי מאיש נאמן ששמע ממנו בנסיעתו בדרך לפני הסתלקותו, שזה א' מן ג' דבריםVII שהתקין הוא ז"ל בחייו זי"ע).

ועוד כתב בזה שם סוס"י קעב:

מאד היה מקפיד כאאזמו"ר נ"ע והיה מזהיר מאד שיעשו מקוה חמה, הן מצד בריאות הגוף בדורות חלושים כאלו כידוע והן מצד הדין, שלעוצם הקור ממהרת לטבול וא"א להקפיד כ"כ להפשיט הקמטים שבבטנה כו'.

*

רשימת "דיני תקוני המקוה ועשייתה" שרשם רבינו הזקן נכתבה בקצרה כאמור לעיל, אולם נכדו כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כתב ביאור ארוך לרשימה הזאת. הביאור נחלק לשלושה חלקים שבהם עשרות פרקי משנה ונדפס בשו"ת שלו חיו"ד סי' קעו. ועוד דן בזה בתשובות רבות.

מועתקת בזה רשימת רבינו הזקן "דיני תקוני המקוה ועשייתה". ובשוה"ג בא ביאור קצר, עפ"י שו"ת הצ"צ ועודVIII.

דיני תקוני המקוה ועשייתה

נודע בשערים המצויינים בהלכה שגובה המים במקוה צריך להיות כחצי אמה ממעל לטיבורהIX בכדי שלא יהיו קמטים בבטנה כאשר תשוח ראשה ביותר אם היא טובלת מעומד.

ולפי שקשה הדבר מאד להטיל מים חמין הרבה כ"כ למקוה לכן ההכרח הוא שתטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דגX לאורך התיבה דהיינו שתדחוק רגליה בדופן הקצר של התיבה סמוך לשולים ובידיה תאחוז בשליבה הסמוכה לדופן הקצר שכנגדו בשליבה התחתונה דוקא הסמוכה לשולי התיבהXI בכדי שלא יהיה שערה צף על פני המיםXII אפי' משהו ח"וXIII.

ואי לזאת צריך להיות אורך התיבה מבפנים ערך ח"י טפחים מרווחים ורוחב השליבות באורך התיבה ערך ד' טפחים ונשאר י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים (אם היא ארוכהXIV) וראשה יהיה על השליבה התחתונה, רק שלא יהיה שערה חוץ למים כנ"ל.

ורוחב התיבה מבפנים יהי' ששה טפחים מרווחים יותר מעט בכדי שיהיה כל שטח התיבה למטה עולה יותר ממאה טפחים טפח על טפחXV.

וגובה המים במקוה יותר מעט משבעה טפחים מרווחיםXVI. ושם יעשו סי' בהתיבה להזהיר הבלן הממונה על המקוה שיזהר מאד בנפשו שלא לשפוך מים חמין השאובין לתיבה עד שיראה שמים הכשרים שבתיבה הם מגיעים עד הסימן ועד בכלל בכדי שיהיה מים כשרים מ' סאה בריוח ולא בצימצום.

להזהיר האומן העושה התיבהXVII שלא יחבר השוליים אל הדפנות עד שיעשה תחלה נקב בקצה השוליים (שיהיה תחת השליבותXVIII) בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולםXIX ויהיה הנקב  טפח על טפח מרובע, שהוא יותרXX מעט ממוציא רמוןXXI לפי שאין אנו בקיאים בשיעור מוציא רימון (שי"א שהם ג' אחוזים זה בזהXXII).

ולא יכניס השולים תוך הדפנות, אלא יכניס הדפנות תוך חריצים שבשוליים, בכדי שהנקב שבשוליים יהיה סמוך מאד וסתום יפה בנסר חלק שישימו תחתיוXXIII כמשי"ת.

אחר שישפכו המים לגמרי מחפירת המקוה יקבע ב' נסרים חלקים בקרקעית המקוה של הרצפה סמוך לדופן בצד שיורידו שם התיבה, ואח"כ יורידו את התיבה לתוך המקוה לקרן זוית דהיינו שב' דפנות התיבה  עכ"פ, שהן דופן הארוך והקצר, יהיו סמוכים ותכופים  לדפנות המקוה, שהן בנין קבוע מעצים וישפילו התיבה ויורידוה עד למטה ממש על הנסרים החלקים הקבועים על הרצפה ממש, ויחברוXXIV שם התיבה במסמריםXXV של ברזלXXVI או של עץ הנכנסים תוך הנסרים ותוך הרצפה ממשXXVII וגם יחברוה במסמרים לב' דפנותיה הארוך והקצר לב' דפנות המקוה הסמוכים להם.

וטוב לשפוך עפר בחלל מועט שביניהם הנראה מלמעלהXXVIII. הגם שאינו מעכב מאחר שמחוברת היטב במסמרים קבועים אל הדפנות ואל הרצפה.

ואח"כ יכולים לשום סידXXIX הרבה תוך הנקב שבשולי התיבה הנסתם בנסר חלק שתחתיו. וכשיכנסו המים לתיבה יתקשה הסיד ויסתום יפה את הנקב שלא יכנסו בו מים צוננין שמתחת לרצפה. ואעפ"כ אינה נעשית כלי ע"י סתימה זוXXX של סיד דוקא.

וצריך להושיב שם תיכף שומר נאמן לשמור שלא יפלו מים שאובין למקוה (או לסגור המקוה) עד שיתאספו המים ויתרבו תוך התיבה עד הסי' הנ"ל מאליהםXXXI. ואפי' התיבה היא זפותה בזפת, וכנודע מהספינות המזופפות שהמים נכנסים לתוכןXXXII. אלא שאין למים אלו אלא דין מקוה כשר ולא דין מעיןXXXIII, אף גם אם הם מי מעין הנובע לחפירות המקוה כידוע ליודעים.



III) אמנם יש אנשים יחידים הגרים בכפר רחוק מאד מהעיר, וקשה עליהם לבנות תיבה כזאת, עם כל הפרטים המבוארים כאן.

על כן התיר להם ה"צמח צדק" (חיו"ד סי' קסו וסי' שלג וחי' על הש"ס רסג, ב) להכניס תיבה גדולה לנהר עם נקב בתחתיתו כשפופרת הנוד (מבלי לבטלה מתורת כלי ע"י נקב טפח על טפח ומבלי לחברה לכתלים ולרצפה), לסתום הנקב ולמלאות התיבה מים חמים, לפתוח הנקב ולטבול ע"י השקה, מדין השידה תיבה שבים שטובלין בה ע"י חיבור לים בנקב כשפוה"נ (משנה פ"ו מ"ה. שו"ע סי' ר"א ס"ט). והיינו שאם הים מקיף את התיבה מכל צד וגם יש בתיבה חיבור כשפופרת הנוד אל הים, אזי אפשר לטבול אפילו בתוך התיבה שהיא כלי. אלא שהצריך כמה תנאים לזה, עיי"ש.

ב"מקוה מים" עמ' קנח הביא כמה חששות שחששו האחרונים במקוה כזו, מטעם קבעו ולבסוף חקקו, וכבר נתבאר שעיקר טעם הצ"צ להקל בזה הוא מטעם טבילה בתיבה שבים שטובלין בה ע"י חיבור לים בנקב כשפוה"נ, אף אם לא נתבטלה לגמרי מתורת כלי.

IV) נדה סו, ב: דבעיתא (שלא תפול, ולא טבלה שפיר – רש"י). שו"ע סי' קצח סל"א: שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי.

V) נדה שם תוד"ה אשה לא תטבול בנמל: ולרבינו תם נראה כפירוש ר"ח לא תטבול בנמל כי בני אדם מצויין שם ובעיתא וממהרת מפני שבושה מבני אדם המצויין שם. וכן נפסק בשו"ע סי' קצח סל"ד.

VI) ראיתי ב"מקוה מים" עמ' קנח שכותב שמקוה כעין זו נזכרה ע"י הקדמונים, אמנם הספרים המובאים אצלו שם, שדנים במקוה כזו, הם רק מהתקופה שלאחרי תקנת רבינו הזקן. עוד הביא שם משו"ת נו"ב ומשו"ת מאיר נתיבים, אמנם הם אינם דנים במקוה שרוצים לשפוך לתוכה מים חמים, כי את התקנה הלזו תיקן רבינו הזקן.

שוב העירני ידידי הרה"ת ר' יצחק שי' צירקינד ממ"ש בשלחן גבוה למוהר"ש מולכו (הובא בשדי חמד, פאת השדה ערך זרת, א'תרצו עמ' א):

וכבר מעשה בא לידי בהיותי בעיר דוייראן בשנת התפ"ו, שראיתי בבית המרחץ שלהם שהיו טובלות הנשים בטבילה שבבית החיצון מקום שפושטי' בגדיהם, שגובה היה עד טבורה והמים קרים, והנשים היו מצטערות לטבול בה בימי החורף, שהיו צריכות לשטוח כדג ומתוך כך לא היו טובלות כראוי, כך שמעתי שם מפי הנשים יקרות, וכפיתי לבעליהן בכח רבני שאלוניקי שבאותו הדור לעשות טבילה אחרת בתוך המרחץ גבוה ג' אמות וממים חמין, וכן עשו.

ור"ל: א) הטבילה היתה בבית החיצון ששם אין אויר החדר מתחמם טוב בחורף. ב) שגובה המים הי' רק עד טיבורה שאז צריכה לשטוח בטבילה כדג. ג) כיון שהמים קרים, לכן לא היו טובלות כראוי. ולכן תיקן אשר: א) הטבילה תהי' בבית הפנימי. ב) המים יהיו גבוהים ג' אמות, ולא יצטרכו לשטוח בטבילה כדג. ג) מי המקוה יהיו חמים. אמנם לא נתבאר באיזה אופן חיממו את המים שבמקוה.

VII) לא נתפרש כאן מה הם שני הדברים האחרים שהתקין בחייו. גם ב"בית רבי" פ"י (טז, ב הערה ה) ציטט דברים אלו, ולא פירש מה השנים האחרים. אמנם באחד מכתבי-היד (1844 מ, ב) מצויין על הגליון:

"סכיני[ם] מלוט[שים] ולהרב[ות] בצדק[ה]".

אודות תקנת סכינים מלוטשים ראה שו"ת רבינו הזקן סי' ז, ואגרות-קודש שלו אגרת סא. ואודות להרבות בצדקה ראה אגה"ק סימנים ג-יב ועוד. והכוונה למעות ארץ הקודש שתיקן וניהל רבינו הזקן, שעי"ז זכינו לאגרות הקודש בנושא הזה (ראה גם "תולדות חב"ד בארה"ק" עמ' יג-ד).

בכת"י נוסף (517 ט, א) מביא מדברי ה"צמח צדק" הנ"ל, ומפרש:

ושארי הדברים לא כתב שם מה הם, ומסתמא הם מהדברים הנזכרים לעיל, הב' נוסח התפלה שחידש והג' סכינים מלוטשים שחידש, והם כל הג' דברים.

VIII) היו לי לעזר גם דבריו של הג"ר ירמי' כץ בספרו "מקוה מים"  (נ.י. תשנ"ב), עמ' קסה-קעא, שמבאר את תקנת כ"ק אדמו"ר הזקן בתיקוני המקוואות. ובעמ' קסה מביא מכמה פוסקים ששיבחו את תיקון המקוה של רבינו הזקן, שהוא על צד היותר טוב ומוכשר לצאת ידי כל הדיעות.

IX) כ"כ הרשב"א בתשובותיו (הובאו בב"י סוס"י קצ"ח): "אם אינו גבוה לפחות עד חצי חזה אין טובלין בו אא"כ שוטח כל גופו בקרקע, לפי שאם אינו שוטח יצטרך עכ"פ לכוף קומתו הרבה וירבו הקמטים בבטנו וביריכותיו", "אין (ראוי) לסמוך על מקוה כזה שמא לא תטבול בו יפה יפה עד שיהיה בו ממעל לטבורה זרת לפחות". וכן נפסק בשו"ע שם סל"ו (ובהגהת הרמ"א בסי' ר"א סס"ו). ובבאר הגולה שם: "פי' חצי אמה של ששה טפחים". ואף שיש כמה סוברים שזרת היא פחות מחצי אמה, רוב הפוסקים סוברים שהיא חצי אמה (ראה "שיעורי תורה" עמ' נה).

וראה שו"ת צ"צ סי' שלג: "שיהיו המים בגובה כל כך עד שיהיו למעלה מטבור האשה כמו ערך חצי אמה דהיינו כמו שלשה טפחים". ומ"ש בזה בשדי חמד (פאת השדה עמ' 3390 ערך זרת). וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' יג עמ' נג שהאריך בזה הרי"ד שי' קלויזנר.

X) כמובא לעיל מתשובת הרשב"א: "אא"כ שוטח כל גופו בקרקע". וכן הביא שם מרבינו ירוחם ומתשובת הגאונים ומתשובת הר"ן, וכן נפסק בשו"ע שם סל"ז, ובהגהת הרמ"א בסי' ר"א סס"ו.

ויש שתמהו ע"ז, מהא דאיתא שלא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתתרים בה (שו"ע סי' קצח סל"ה), וא"כ גם כשתשכב כדג יתהוו בה קמטים, ותי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' נט, הובא במקוה מים עמ' קסח) לחלק בין זוקפת לשוכבת, דאדרבא כל אבר התלוי בגוף מתפרד מהגוף כנראה בחוש.

XI) כאן מדובר בתיבת עץ, שיורדים אליה בסולם הבנוי בה. רוחב התיבה אמה אחת וארכה שלוש אמות, הסולם קבוע בפנים התיבה – רחוק מהכותל הקצר ארבעה טפחים, ונשאר מקום פנוי בתיבה שתי אמות ושני טפחים, שבו מתפשטת האשה. בידיה אוחזת בשליבה התחתונה של הסולם וראשה בין השליבה הראשונה לשליבה השניה.

וכעין זה הוא גם במקוואות שיורדים אליהם במדרגות, אם היא מקוה קטנה שטובלת בה האשה ע"י שטיחת גופה על הארץ, שצריך להיות בין סוף המדרגות לבין הכותל שכנגדו שתי אמות ושני טפחים, והאשה נוגעת ברגליה בכותל ואוחזת בידיה במדרגה התחתונה וראשה על גבי המדרגה התחתונה. וזוהי כוונת הדברים ברשימת הגר"י לנדא, ע"ד בנין ותיקון מקוה מדברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב (דלקמן פרק חמישי):

טבילה במתיחת כל הגוף, בשים את הראש על השליבה התחתונה, כי כ"ק אדמו"ר בע[ל] הצ"צ אמר ל[כלתו ה]רבנית [רבקה] אם כ"ק רבנו [מוהרש"ב] נבג"מ, כי ככה עיקר הטבילה.

ולהעיר משו"ת צ"צ סי' שלג "ארכו ארבעה עשר טפחים … ותטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג". ואולי ר"ל י"ד טפחים מלבד השליבות, וכנ"ל.

XII) ולכן לא תאחוז בידיה אלא את השליבה התחתונה ולא תשים את הראש אלא על השליבה התחתונה. ולכן לא סגי בטבילה באלכסון, במקוה קצרה יותר (ראה פתחי תשובה סי' ר"א סקמ"ב).

XIII) "משמע דהוא מדאורייתא" (שו"ת צ"צ חיו"ד סקנ"ח ס"א).

XIV) כלומר שאשה ארוכה זו, אשר מכף רגליה ועד קדקדה ג' אמות, ועד צוארה – י"ד טפחים.

וכתב ע"ז במקוה ישראל (סעי' ז אות לח ד"ה והנה):

ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא התוס' בפסחים ק"ט ע"ב ד"ה ברום כ' דקומת אדם הוא ג' אמות (שהוא י"ח טפחים) בלא הראש יעו"ש … אמנם באמת ניחא שפיר … גם בטובלת בכה"ג נמי יכולה לכפוף א"ע קצת ואין חשש כנ"ל וכמובן.

אמנם לא כך נראה מסגנון רבינו "שתטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים … י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים (אם היא ארוכה)". גם באופן זה לא הי' סגי בשבעה טפחים גובה המים, שכאשר היא כופפת גופה צריכה יותר, כמובן.

והנראה בפשיטות, עפ"י המבואר לקמן פרק עשירי, כי לפני חזרה הי' רבינו סובר אשר האמה היא לערך 60 ס"מ, וא"כ אורך המקוה שהוא י"ח טפחים הם לערך 180 ס"מ, שזה ודאי מספיק גם לאשה ארוכה שמותחת גופה כדג.

והיינו שלפי השיעור שאמה היא לערך 60 ס"מ, בהכרח אשר ג' אמות כולל גם את הראש, ולפי השיעור שאמה היא לערך 8 ס"מ, בהכרח אשר ג' אמות הוא מלבד הראש.

ועוד יש להאריך בזה במ"ש רבינו הזקן בחאו"ח רס"י שמט "אורך גופו שהוא ג' אמות ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו", ואכ"מ.

XV) "כי ו' פעמים ח"י עולה ק"ח" (הגהת הצ"צ, שו"ת חיו"ד סי' שס, בהוצ' החדשה).

XVI) "ועולה ס"ה תשנ"ו ט[פח] ע[ל] ט[פח] מרווחים, ו[הוא] יותר משיעור מקוה ח"י ט[פחים] על ל"ו עולה תרמ"ח טע"ט" (הגהת הצ"צ שם).

XVII) תיבה זו שטובלין בה, אין בונים אותה בתוך החפירה, כ"א מבחוץ, ואח"כ מכניסים אותה לתוך החפירה, ומחברים אותה לכתלי החפירה. כאן מבאר רבינו איך לבנות את התיבה באופן שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם. ואח"כ יבאר איך לקבוע אותה בתוך החפירה.

אמנם ישנה אפשרות נוספת, לבנות מתחלה את התיבה בתוך החפירה, באופן שמעולם לא היתה כלי (ראה לקמן פרק רביעי, שכך נבנה המקוה בליובאוויטש), ואפשר דאז אין צריך נקב טפח על טפח לבטלה מתורת כלי. אך מ"מ לכתחלה החמיר הצ"צ (סי' קעב):

אלא דמ"מ מסתפינא להקל למעשה, ובפרט בלכתחלה ובמידי דאפשר לתקוני. לכן נ"ל שיעשו נקב טפח על טפח כמ"ש כאאזמו"ר נ"ע … יכולים לסתום בסיד ככתוב שם.

אמנם לאידך גיסא החמיר באותה מקוה בפרט אחר, וכתב:

נלע"ד שבאם שאפשר לעשות השוליים מנסרים שאין רחבים כ"כ שיהיה כל א' ראוי למדרס הרגל בפני עצמה, כ"א ע"י חיבורו הרבה נסרים, יש לעשות כן, שלא יהיו ראוים למדרס קודם שחיברן למקוה … והטעם בזה לחוש לדעת הלבוש סי' קצ"ח סעיף ל"א [שחושש בזה לגזירת מרחצאות] … ואע"ג שבתיקון המקוה של כאאזמו"ר נ"ע לא נז' תנאי זה … משא"כ המקוה שלכם [שבנו מתחילה התיבה בתוך החפירה] דומה קצת למקוה דלובלין הנזכר בלבוש שם … שלפ"ד הלבוש יש לגמגם בזה מחמת גזירת מרחצאות … ואע"פ שאין הלכה כדבריו, יש לחוש לכתחלה אם אפשר לתקן השוליים מנסרים שאין רחבים.

XVIII) שלא יפריע הנקב הזה (שסותמים אח"כ בסיד, כדלקמן) לעמידת האשה בתוך התיבה.

XIX) משא"כ אם יחבר את השוליים לדפנות לפני עשיית הנקב בשוליים, תקבל התיבה מיד תורת כלי.

וכתב ע"ז הרה"ק רבי הלל מפאריטש (שו"ת צ"צ חיו"ד סי' קב):

לא ידעתי מה איכפת אם יהיה עליה תורת כלי מתחלה, אם אח"כ, קודם שיקבעוה בארץ ינקבו ויבטלו אותה מתורת כלי … אם לא שנאמר שזהו כדי לחוש לדעת הרא"ש, כמו שפי' ב"י דבריו, שסובר שאין לטבול בתוך הכלי כלל אפילו בנקב כשפ[ופרת] ה[נוד] ואח"כ חברו בארץ מחמת גזירה דלמא אתי למיטבל בלא נקב … היכא שעשה הנקב בשולים קודם שחיברה אל הדפנות הוא דלא אתי לאיחלופי לטבול בתוך הכלי בלא נקב כיון דלא הי' עליה תורת כלי מעולם … רק א"כ אין הדבר מעכב כיון דכל הפוסקים פסקו דלא כהרא"ש, וגם הטור אינו סובר כן אליבא דהרא"ש גופי', וגם המחבר ורמ"א לא פסקו כן בש"ע.

ואדמו"ר הצ"צ (שם סי' קעו ח"א ס"א וסי"ד וסי' שלו ס"א) מבאר טעם הדבר:

לפי שהראב"ד מחמיר שלא לטבול תוך כלי אף שהוא מנוקב, אא"כ יהיו המים שבתוכו מעורבים עם מקוה בנקב שהוא כשפ"ה, וכ"ה גם דעת הריטב"א והרא"ש בתשו'. ועל כן הצריך אאזמו"ר הגאון ז"ל שלא יהיה על התיבה תורת כלי מעולם, שי"ל שבזה יוצאין גם לפ"ד הראב"ד.

אח"כ הקשה בצ"צ שם (סי"ח) לאידך גיסא:

אך לכאורה נגד מה שהרווחנו בזה שלא יהיה על התיבה ת"כ מעולם לצאת לדעת הראב"ד והרא"ש והריטב"א, לעומת זה נתחדש חומרא גדולה לדעת הרמב"ם פ"ז מהל' כלים כ"ג שכתב וז"ל כלים שעשאן מתחלתן נקובים כמוציא רמון כגון הסל והפחלץ של גמלים והאפפירות מקבלים טומאה עד שיקרע רובן עכ"ל … וא"כ בתיבה זו שעושין בה מתחלתה נקב כמ"ר, לדבריו הוי' כלי עד שתפחת רובה … אך הנה הראב"ד השיגו שם …  ואף גם להרמב"ם צ"ל דסל ופחלץ כו' הן כלים שדרך להשתמש בהן תשמיש הראוי להן אף אם נקובים כרמונים … משא"כ בתיבה זו שעושים אותה להחזיק מים … א"כ נקב זה מקלקלה ומבטלה מת"כ, ול"ד כלל לסל ופחלץ (וראי' מים של שלמה דעשאו מתחלה נקוב כמ"ר שלא יטמאוהו ושלא יהיה כלי אלמא דאינו מקבל טומאה בכה"ג).

XX) בשו"ת צ"צ חיו"ד סי' קעו ח"ג ס"א:

מ"ש שזהו טפח על טפח מרובע, אפשר ששיער בעצמו כן ע"י רמונים שהובאו לו, ושיער בבינוני כו'. ואפשר שמצא כן להפוסקים וכעת לא מצאתי גילוי דעת לזה. ואחר כתבי זה מצאתי ראיה שהוא קרוב לערך הנ"ל מברייתא דעירובין דכ"ח דמשמע התם דרמון גדול מתפוח. ויש עוד ראיות, אלא שאין כאן מקום להאריך. ודודי הרב מוהרי"ל נ"י הביא ראיה שהוא קרוב לערך הנ"ל ושאינו גדול יותר.

ובשו"ת צ"צ סי' קעה פירש הדבר יותר:

שיער כאאזמו"ר נ"ע כ"ז ע"י הנסיון ממש, כי זכורני שבלאזני ראיתי ממה שהובא לו חצי עגול ככדור מקליפת רמון, וכמדומה שהובאו לו אז רמונים מאה"ק תובב"א, ואפשר שהובא לו כ"ז כדי לידע שיעור מ"ר.

אח"כ מביא ראיות לזה, ומסיים:

וכבר כתבתי שמסתברא כפסק אאזמו"ר נ"ע, וכ"ש שבודאי דבריו באו מצד הנסיון ג"כ.

עוד מאריך בזה בסי' שלה, ומסיים:

הלכך הדבר ברור לענ"ד שאין שום מקום ספק כלל שיהי' הרמון יותר מטפח וכנ"ל, וד' כאאזמו"ר נ"ע ברורים ואין לנטות מהן ימין ושמאל, וכנודע מדרכו בקדש לדקדק בשיעורי' ומדות, וכמו בענין הרביעית, וכ"ש בדבר גדול כזה.

אודות מדידת רבינו הזקן את שיעור הרביעית – לקמן פרק עשירי.

תשו' מהרי"ל הנ"ל נדפסה בהוספות לשו"ע אדה"ז עמ' [1864]32.

[לקמן פרק עשירי יתבאר, אשר לפי שיטת רבינו הזקן המבוארת כאן, שיעור הטפח הוא יותר מ10- ס"מ. ואשר בסוף ימיו חזר בו משיעור זה, ושיעור הטפח שלאחר חזרה הוא פחות מ9- ס"מ.

מ"מ נראה שלא חזר בו אלא משיעור הטפח, ולא משיעור הרמון, אשר עליו כותב הצ"צ "זכורני שבלאזני ראיתי ממה שהובא לו חצי עגול ככדור מקליפת רמון, וכמדומה שהובאו לו אז רמונים מאה"ק תובב"א, ואפשר שהובא לו כ"ז כדי לידע שיעור מ"ר". יוצא מזה אשר שיעור כמוציא רמון הוא יותר משיעור הטפח שלאחר חזרה.

ואולי יש לתווך בזה את דברי המהרי"ל והצ"צ עם דברי החולקים שם].

XXI) בשו"ע סי' רא ס"ז:

הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו (והיינו כמוציא זית – ש"ך) (וי"א דבעי' נקב כשפופרת הנוד, וכן יש להחמיר – רמ"א) וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה"ז כשר.

מ"מ יש כמה פוסקים המצריכים בכלי עץ נקב כמוציא רמון (ראה שו"ת צ"צ חיו"ד סי' קעו ח"ב), שזהו שיעור נקב המטהרו מידי טומאה (כלים פי"ד מ"א. רמב"ם הל' כלים פ"ו ה"ב).

וגם מ"ש בשו"ע "ונקבו נקב המטהרו", יש לפרש דהיינו כשיעור המטהרו מידי טומאה, כלי חרס בכמוציא זית וכלי עץ בכמוציא רמון. "ואף את"ל שבב"י לא נתכוין לזה, מ"מ עכ"פ מלשון הש"ע אין היתר מפורש דסגי לכלי עץ [אלא] בכמ"ר … וכמ"ש הרמב"ם, וכיון שנת' שכן העיקר א"כ ודאי שאין להקל כלל נגד זה" (צ"צ שם ח"ג ס"א).

וב"מקוה מים" עמ' קסז ליקט מ"ש הפוסקים בחומרא זו של רבינו הזקן.

XXII) כמבואר במשנה כלים (פי"ד מ"ד), ויש בזה כמה פירושים, ופוסק רבינו כהמפרשים דהיינו שהנקב יהי' קצת גדול יותר מכמוציא רמון, כדי שיוכלו לעבור בו ג' הרמונים האחוזים זה בזה, בזה אחר זה (צ"צ שם ח"ג ס"א).

XXIII) היינו שאחר סיום בניית התיבה מכניסים אותה לחפירה ומעמידים אותה על גבי קרש חלק שמחובר לקרקע, כדי שהקרש התחתון הזה יסתום את הנקב שבשולי התיבה. ולכן הצריך להכניס את דפנות התיבה לתוך חריצי השולים "שאם יכניס השוליים לתוך הדפנות נמצא יהיה שולי הדפנות עודפים על שולי התיבה ויהי חלל בין שולי התיבה להנסר ולא תסתום יפה את הנקב שבשוליים, משא"כ כשיכניסו הדפנות תוך השוליים, נמצא שיכולים להדביק היטב הנסר לשולי הנקב, ויהיה הנקב שבשולי התיבה סתום היטב ע"י נסר זה" (צ"צ סי' קעו ח"ג ס"ב).

ומה שהצריך לדייק שהקרש התחתון יסתום היטב את הנקב הוא משני טעמים:

א) כי לכמה דיעות יפסל המקוה ע"י זחילת המים דרך הנקב, מהתיבה אל המים שבחפירה (צ"צ סי' קע"ו ח"ג ס"ג עד יא. סי' שלו סכ"ב עד כז).

ב) "בהיות שכל עיקר מגמתו בתיקון התיבה הוא כדי שיהיו יכולים לחממה ע"י שיטילו מים חמין לתוך התיבה … לכך התחכם שיהיה הנקב שבשולים נסתם יפה, בכדי שלא יכנסו בו מים צוננים שמתחת לרצפה כמ"ש להלן גבי סתימת הסיד" (צ"צ שם ס"ב).

XXIV) "המתבאר מדברי הרמב"ם, דאע"פ שכבר ניקב הכלי נקב המטהרו ומושיבו ע"ג הארץ, אינו כשר לטבול תוכו, אא"כ קבעו או בנו בארץ באופן שעי"ז יוצאת מתורת שיורי כלי לתורת בנין … אע"ג דבהרמב"ם סגי כשיקברנו בארץ, י"ל בתיבה של עץ צריך חיבור טפי, ע"כ צריך ג"כ שיחברנו בענין היטב" (צ"צ סי' קעו ח"ג סט"ז וסי' שלו סל"ג-ד. וסי' קעב ס"א).

"ומ"מ אפשר שאינו מעכב, אלא שאם יש בנין קבוע מעצים צריך לחברו במסמרים, דעץ בעץ ודאי אינו מתהדק בהינוח לבד, אבל איה"נ בדליכא בנין קבוע מעצים, סגי כשמדביקים התיבה היטב לכותל וקרקע עולם, ולשפוך עפר היטב בחלל מועט שביניהם" (שם ח"ג סי"ז וסי' שלו סל"ה).

וראה עוד מה שליקט בזה ב"מקוה מים" עמ' קסט, אם צ"ל הקביעה דוקא במסמרים.

XXV) ואף שע"י מסמרים אלו מתחברת התיבה לנסר שתחתה ונסתם הנקב בסתימה של קיימא; ולקמן יתבאר שאף אחר שנקבע בארץ אם נסתם הנקב בסתימה של קיימה נעשה כלי ואין לטבול בו. מבאר הצ"צ (סי' קע"ו ח"ג סי"ב-טו) כמה טעמים שלא לחשוש לזה. אך מ"מ סיים וכתב:

ואעפ"כ נלע"ד שזה הנסר החלק שמתחת לנקב הסותם את הנקב, לא יהיה מחובר להתיבה כלל במסמרים, לא במסמר של ברזל ולא אפי' במסמר של עץ, ואעפ"כ יהיה סותם. ומה שצריך שתהיה התיבה מחוברת במסמרים להרצפה זהו תהיה מחוברת לשני נסרים אחרים שישימו תחתיה, אליהם תהיה מחוברת במסמרים כדרך שביאר אאזמו"ר הגאון ז"ל, אבל הנסר שמתחת לנקב יהיה נסר שלישי בלתי מחובר בשום מסמר להתיבה, רק יהיה מחובר במסמרים לרצפת המקוה, וא"כ בכה"ג אין שום מקום ופקפוק לומר שהתיבה נעשה כלי עי"ז, ועכ"ז יהיה נסתם הנקב ע"י הנסר חלק הנ"ל, ויוכלו להחם המקוה במים חמין.

ועד"ז בחי' על הש"ס קעו, א. ובסי' שלו סל"ו כתב:

ואעפ"כ לכתחלה נכון לקבוע הנסרים להרצפה מתחלה במסמרים רבים יותר מאשר יחברו התיבה להנסרים, עד"מ שאם בחיבור התיבה להנסרים יתן לכל נסר ב' מסמרים אזי יתן תחלה בין נסר לנסר בחיבור אל הרצפה ד' מסמרים, וא"כ כיון שחיבור הנסרים להרצפה יהי' ביותר מחיבור התיבה להנסר אזי ודאי לא יהיו ניטלים עם התיבה, וא"כ אין עליה שם כלי בלי שום נדנוד ספק בעולם.

XXVI) וכתב הצ"צ (שו"ת סי' קסב):

לכאורה יש לחוש כשתיבה עשויה ע"י מסמרים של ברזל שמחזיקים אותה, אף שהיא מנוקב מ"מ שמא הוי כפשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה … אך … כלי מתכת שנקוב בכמוציא רמון טהור לגמרי…

לכאורה י"ל דמ"מ ישאר הטומאה מהמסמרים שהן פשוטי כלי מתכת … ואולי י"ל דלא אזלינן בתר המעמיד אלא כשאין המעמיד טפל לגמרי … לפ"ז שהתיבה הוא עיקר דעיקר י"ל לא אזלינן בתר המסמרים של ברזל שהן ודאי טפל לגמרי אליה…

ובאמת לבד זה אין בזה שום חשש, דמאחר שהמסמרים קבועים בהתיבה שתהי' מחוברת לקרקע א"כ אין בהם קבלת טומאה … בנד"ז סתם מסמרים גדולים כאלו נעשים רק בשביל לקובעם בבנין המחובר לקרקע.

והעירני ידידי הרב גרשון שי' גראסבאום, אשר מכ"ז יש ללמוד הרבה, לענין מה שחששו איזה רבנים בעשיית מקוה מביטון שמוצק עם חוטי ברזל בתוכו. וראה מה שהאריך בזה ב"מקוה מים" עמ' קלז ואילך.

XXVII) כל זה מיירי כאשר רצפת החפירה של המקוה אינה עמוקה כל כך. אמנם בכמה מקומות בונים את המקוה ע"ג באר, אשר מצד עומק המים אי אפשר להוריד את התיבה עד הקרקע שתחת מי הבאר, וכל מה שיכולים לעשות הוא – לקבוע קרשים בכתלי הבאר, רחוק מרצפת הבאר, ולהניח את התיבה על גבי הקרשים האלו, ולחברה אליהם. על זה נשאל אדמו"ר ה"צמח צדק", והשיב (סי' קעב):

אם מעכב לדינא מה שהשוליים הם רחוק מן הרצפה, הגם שהוא מחובר לדפנות, שהדפנות הם מחוברים לקרקע … נלענ"ד דלאו דוקא על הארץ ממש, אלא ה"ה ע"ג דבר המחובר לקרקע … דכך מתבטל מתורת כלי ע"י חיבורו לדבר המחובר לקרקע כמו ע"י חיבור לקרקע … בנ"ד שעושי' כן מצד עומק המים שיהיה הקרשי' מבדילי' בין מים עליונים למים תחתונים לית לן בה, כי מיא כארעא סמיכתא היא, והוו כאילו הקרשים מונחים בארץ.

וכעין זה השיב גם בסי' קעא. אך כ"ז השיב לשואלים, אמנם כשבנה אדמו"ר ה"צמח צדק" את המקוה בליובאוויטש, לא רצה לסמוך על היתר זה. גם בפאריטש היתה אותה בעיה, ופנה בשאלה זו הרה"ק ר' הלל מפאריטש אל אדמו"ר ה"צמח צדק", שהשיבו (סי' קב):

כתבתי שם שאם א"א בענין אחר סגי כשמעמידים אותה על קלעצליך שבארץ, כיון שמחוברת היטב בדפנות. ועכ"ז למעשה כשעשינו מקוה פה, וג"כ מחמת עומק המים לא יכלו להעמידה על הרצפה ממש, עשינו איזרוב, ומלאו אותו עפר גיטרעטין היטב, ואח"כ עשו עליו רצפה מנסרים והושיבו עליו התיבה של המקוה, כי קשה בעיני לשנות מאמרי ק[דשו]. אע"ג שלעד"נ שבזה אין עיכוב מדינא כלל. וקרוב דמיירי בענין שאפשר להעמיד התיבה על הרצפה, דאז ודאי עדיף טפי שיהי' החיבור של התיבה בכל צדדיה. ואולם שמעתי מר"נ שגם אתם עשיתם כן ויפה הוא.

XXVIII) "היינו כענין מירוח שפי' הכ"מ וב"י, וגם עי"ז מתחברת התיבה לקרקע ממש" (צ"צ סי' קעו ח"ג סי"ז).

XXIX) ע"פ מ"ש בפוסקים "סתמו בסיד לבדו או בגפסיס לבדו אין זו סתימה יפה". ומבואר בצ"צ (סי' קעו ח"ג סי"ח וסי' שלד וסי' שלו סל"ו ובחי' על הש"ס קעו, א-ב) הטעם שלא לחשוש לדעת הפוסקים החולקים ע"ז, כיון שכאן בלי הנסר שתחתיו לא תישאר סתימת הסיד. ומ"מ מסיים בחי' שם:

ע"כ אין לסמוך להקל ולומר דסתימת סיד לבדו להנקב אף שסותם יפה אינו סתימה.

ובסי' קעו מסיים:

ומ"מ טוב יותר לסתום הנקב רק בסמרטוטים … דאינו חשוב סתימה. ואעפ"כ הסמרטוטים בצירוף הנסר שתחת הנקב יסתמו הנקב, ועכ"ז אינו חשוב סתימה כלל. ואי משום שהסמרטוטים יוכלו ליצא מתוך הנקב, י"ל דרשאים לקובעם במסמר אל הנסר שתחת הנקב, כיון זה המסמר לא יהיה תחוב רק בסמרטוטים ובהנסר ולא בהתיבה. או יכולים להשי[ם] אבן כבידה על הסמרטוטים, וכל זה אינה סתימה.

[ולא חשש בזה שהסתימה היא בסמרטוט שאפשר מקבל טומאה, דלא גרע מאביק של מתכת שאינו מקבל. וראה מ"ש בשו"ת צ"צ סי' קעא].

ובסי' שלד מסיים:

ומ"מ כמדומה לי אם היו עושים בלי סיד הוי ודאי כשר וישר ג"כ, וכמ"ש רבינו ז"ל יכולים לשים סיד כו', יכולים דוקא.

וראה מה שליקט ב"מקוה מים" עמ' קע, אם סתימת סיד הוי סתימה.

XXX) אבל בסתימה של קיימה נעשית כלי. והקשה ע"ז הרה"ק ר' הלל מפאריטש (שו"ת צ"צ סי' קב):

ולפ"ד אין שום קפידא בזה במה שנעשית כלי אחר שקביעות בארץ, דומיא דסלע שקבעו ואח"כ חקקו … ולפ"ז ה"ה בנ"ד כיון שנעשית כלי אחר הקביעות בארץ. בכל בקשתי מכמע"ה לבאר לי דבריו הקדושים.

ומשיב ע"ז הצ"צ שם:

זה אינו, דהמעיין בב"ב דס"ו דייקא בשאיבה דרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו … משא"כ לענין טבילה תוך כלי' דההוא מדאוריי'.

ועוד מאריך בזה הצ"צ בסי' קע [קא, א]. סי' קב בתחלתו. סי' קעו ח"ג סי"ג. סי' שלו סכ"ט. חי' על הש"ס רנט, ב – רס, א.  ומסיים שם:

והנה בהתיבות דנ"ד שקובעין אותה תוך הארץ והוי כבנין גמור י"ל דלכ"ע אילו הוה קבעו ולסוף חקקו מהני … אך באמת ודאי א"א לסמוך להקל … אך בנד"ז שהתיבה מנוקבת כנקב כמוציא רמון ולא הי' מעולם תורת כלי עליו וגם קבעו בקרקע ודאי יש להקל גם לטבול בתוכו.

*

כיון שכך נשאלת השאלה, אם העמידו את התיבה בעקמימות, "היינו שהורד הצד אשר נגד הנקב טע"ט שעושין בהמקוה, ומקבלת שם מים הרבה עד הנקב בערך ג' או ד' עמער" (אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ה אגרת א'קז), שהרי גם כאן נעשית התיבה כלי שמקבלת בתוכה – אחר שנקבעה בארץ.

בתשובה הנ"ל חסר הסיום, אמנם בס' מי מרום (סי' יו"ד סק"ג; נעתקה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' א' עמ' כב) כתב שאדמו"ר מוהר"ש נ"ע פסל מקוה כזו.

XXXI) ואם אין מספיק מים בחפירה כדי למלאות את התיבה מ' סאה, כגון שהתיבה גבוהה הרבה מקרקעית החפירה, וא"א שתתמלא מ' סאה מים כשרים מבור המקוה אא"כ ע"י ששופכים מים רבים שאובים בתוך חפירת המעין, וכשמים השאובים מתערבים במי המעין עולים וממלאים את התיבה.

כתב ע"ז הצ"צ (סי' קעא), שלשיטת הראב"ד, הפוסל בנתן סאה ונטל סאה גם כאן יהי' פסול, שהרי "כשנכנסו מ' סאה בהתיבה פסולה היא להראב"ד מטעם דבמ' סאה אין חשבון כשרים כ"כ" (ונדון בזה לקמן פרק ששי ופרק תשיעי).

ואין להקשות, דא"כ גם במקוה שע"פ תיקון רבינו הזקן יש חשש נתן סאה ונטל סאה, שהרי ממלאים את התיבה במים חמין שאובין, שמתערבים עם המים כשרים שבתיבה, ולאט לאט יוצאים המים המעורבים, ונשאר פחות ממ' סאה מים כשרים בתיבה.

זה אינו, "דכמו שיצאו ממ' סאה הכשרים כך נכנסו ממים כשרים שבבור להתיבה … כפולטו כך בולעו" (צ"צ סי' קעא).

ואפי' אם מחליפים את המים ע"י משאבה, גם אז אין חשש זה, כמ"ש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש ח"א אגרת קסט):

מש"כ שע"י כמה חילופי, הכשרים מתמעטים והשאובים מתוספים, אני חושב בזה, להיות שהמעיין נובע תמיד … וא"כ ה"ה מתחלף מעט מעט שיעור נכון במי המעיין.

XXXII) נשאל אדמו"ר הצ"צ (סי' קעא), אם אפשר לעשות, במקוה העשויה כתיקון רבינו הזקן, שהמים יכנסו מהמעין לתיבה ע"י נקב נוסף שעושים בתיבה, ואח"כ סותמים הנקב בברזא של עץ ושופכים לתיבה מים חמים שאובים. והשיב ע"ז:

נ' ודאי דמקוה כשרה היא … מה בכך, סתימה זו לא גרע מאם לא היה כאן נקב כלל והיה התיבה שלימה כאן, מ"מ אין עליה תורת כלי, ע"י הנקב טע"ט שיש בה בשוליה במקום מושבה על קרקעית הבור … ואם לומר כיון שהמים גרורים ומוחזקים מחמת הברזא גרע טפי, דאולי הברזא של עץ חשוב קצת כלי, וא"כ כשהמים גרורים ע"ג כלי י"ל דפסול … ז"א דממקומו הוא מוכרע, דדוקא כשהאביק מקבל כל שהוא פסול וא"ל כשר.

אמנם בתיקוני המקוה של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (דלקמן פרק חמישי) נאמר "שום נקב בשביל יציאת המים לא יהי' לא בעליונה ולא בתחתונה … ניקוי המקוה הי' ע"י משאבה וצנור גומי".

וראה לקמן פי"ג מה שחילק בזה הג"ר משה לנדא.

XXXIII) "מים אלו שבהתיבה אין דינן כמעיין, אף אם מקורן ממי מעיין, כיון שנפסקו מן המעיין, וכדתנן פ"ה דמקואות מ"ב והפסיקו כו', אלא דינן כמי מקוה" (צ"צ סי' קעא). והיינו המים שבתיבה, אבל המים שבחפירה יש להם דין מעיין (צ"צ סי' קסא וסי' קסה).

וראה עוד מה שליקט בזה ב"מקוה מים" עמ' קעא.