פרק חמישי

המקוה ברוסטוב

הרבי ובני ביתו התיישבו ברוסטוב בתחלת שנת תרע"ו; אמנם במשך שנתיים וחצי גרו בדירה שכורה, ולא הי' מקום לדון אודות בניית מקוה בביתו.

בשנת תרע"ח קנה בית גדול עם חצר (לערך 16*32 מטר) בן שתי קומות ומרתף, ואז התחיל להתעניין אודות בניית מקוה בביתו.

ברוסטוב לא היתה החצר סמוכה כל כך לנהר כמו בליובאוויטש, ואי אפשר היה לחפור בור תחת המקוה, שיבואו אליו מי הנהר ע"י נקב חלול באדמה.

התקופה היתה תקופה ימי מלחמת העולם הראשונה וימי מלחמת האזרחים ברוסיה, ותחלת ימי שלטון הקומוניסטים והלאמת הרכוש, כך שאי אפשר הי' לדבר על קניית שטח נוסף הסמוך לנהר ולבנות עליו מקוה ע"ג מעיין.

לא היתה ברירה אלא להסתמך על מי הגשמים; דבר שבמשך כל השנים התנגד לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

עיין הרבי בכל אופני בניית המקוה האפשריים, וקבע שהדרך הכי טובה, שתוכשר לפי כל השיטות, היא מקוה על גבי מקוה.

כותב על כך הגרז"ש ע"ה דווארקין (קובץ רז"ש עמ' 51):

יכול אני להעיד שאני ראיתי המקוה שנבנה בבית כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשביל נשים עפ"י הוראתו וציוויו, שהי' גאון עולם וקדוש עליון מפורסם בגאונותו וצדקתו וקדושתו, ודייק שיהי' בדוקא מקוה ע"ג מקוה, ולא עשה אפי' בור הזריעה, באמרו שכל העצות שהמציאו האחרונים בכדי לצאת דעת הראב"ד ז"ל בענין נתן סאה ונטל סאה לא יצאו י"ח כלל, כ"א בדרך זו דוקא דמקוה ע"ג מקוה.

והיינו שמי גשמים מצטברים במאגר שבחצר, משם נמשכים לבור שתחת מקוה הטבילה. אל מקוה הטבילה שעל גבו ממשיכים מים מהברז, שמתכשרים ע"י השקה למי הגשמים שבאוצר התחתון, דרך הנקבים שברצפה שביניהם.

ציור ומדות המקוה ברוסטוב

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שהה אז אצל מעיינות הרפואה בסלאוויאנסק ואת הוראות אופן בניית המקוה כתב במכתבים אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שהיה בביתו ברוסטוב והשגיח על בניית המקוה. המכתבים האלו נדפסו ב"אגרות-קודש" אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ה אגרות א'פו-א'ק, ובתשובה ארוכה שם סי' א'קא.

לצורך זה שלח במיוחד את הרה"ח ר' נטע לערנער, מקרעמענטשוג אל רוסטוב, שיפקח על בניית המקוה.

בי"ד תמוז כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (אגרת א'פו):

מקרעמענטשוג קבלתי טע"ג שיש איזה עיכוב לנסיעת הר"ר נטע נ"י, ומסת[מא] יבוא ימים אלו אי"ה.

בח"י תמוז כתב (אגרת א'פז):

בדבר המקוה, הר"נ מושכר בביהמ"ד ללמוד עם בע"ב ואינו נותנים לו רשיון לנסוע, והוא ירא מביטול הדבר ח"ו ומפרנסתו. כתבתי אליו ולרמ"ג [ולר' מענדל גורארי'] יחי' שיבקשו אנשי המנין שיתנו לו רשיון על זמן שני שבועות, ותקותי שיבוא אי"ה לפהXLV יום ב' הבע"ל, וביום ג' יסע אי"ה לרסטוב.

וביום ג' פ' מטו"מ (אגרת א'פח):

ימים אלו הייתי טרוד עם הר"נ יחי' בדבר תיקון המקוה בעזרתו ית'. מחר בקר הוא נוסע אי"ה לראסטוב, ודברתי אתו שיהי' שמונה ימים בראסטוב … עם הר"נ דברתי כל הפרטים, בטח יעשה אי"ה כדבעי ויתן השי"ת שיהי' בהצלחה.

גם בהיות הר"נ לערנער ברוסטוב כתב אליו אדמו"ר נ"ע הוראות באופן בניית המקוה, אחת מהתשובות שכתב אליו לרוסטוב, באופן בניית המקוה, נדפסה בח"ב אגרת תקו.

*

בזה לא הסתפק רבינו, וכיון שנפגש עם מר ווידרין, שכבר בנה הרבה מקוואות, ביאר לו את אופן בניית המקוה, ושלח גם אותו לרוסטוב, לפקח על בנייתה. וכך כתב באור ליום ג' פר' דברים (אגרת א'צ):

ווידרין נזדמן לפה, והוא בקי גדול בבנין מקואות ועשה הרבה, וע"כ הוא נוסע לראסטאב בשביל זה, וכמובן יעשה הכל רק ע"פ הסכם הר"ר נטע נ"י.

ובער"ח מנ"א (אגרת א'צא):

בדבר המקוה נסע ווידרין לראסטוב, ובטח ימסור לו הר"נ את כל הדרוש ע"פ הדין, וכאשר כתבתי שיעשה הכל ע"פ הסכם הר"נ דוקא.

בכל האמור לעיל לא הסתפק הרבי, והוסיף לשלוח עוד הוראות ופרטים בקשר לבניית המקוה, שעל כך כותב בכ"ו מנ"א (אגרת א'צז):

הי' פה ימים אלו ר' משה יהושע גו"א, ומסרתי גם על ידו לוידרין ולהר"נ.

השיפוץ הכללי של הבית נעשה ע"י ר' נחמן טיקטינער, וגם הוא השתתף בבניית המקוה. אלא שבאחת האגרות כותב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"ה אגרת א'פח):

ואבקשך למסור לטיקטינער ולבקשו משמי שבכל מה שיהי' נוגע אל המקוה לא יעשה דבר בלי שאלת פי הר"נ וכפי שיאמר לו יעשה. וישתדל נא למהר המלאכה, היינו ליקח פועלים יותר, וגם להשתדל להשיג את הדרוש לכשרות המקוה בעזרתו ית', ואכיר לו תודה על זה.

*

אודות מקום בניית המקוה בתוך הבית, נראה מתוך האגרות, אשר בתחלה היתה התוכנית לבנותה בקומה הראשונה. על כך כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בער"ח מנ"א תרע"ח (אגרת א'צא):

מ[ה] שכ[תב] לעשות המקוה בחדר הגדול, בכדי שיהי' מקום לדווארניק [משרת החצר, בחדר הקטן שאצלו], איני יודע אי' יהי' אז מקום עבורו, הלא המעבר אל החדר הקטן הוא דרך החדר הגדול, וזאת א"א שיהי' מעבר תמידי אליו דרך חדר המקוה, וסגור יהי'.

והשאלה אי' יהי' מקום לדאווארניק, כבר אמרתי, ואפשר שיהי' בהקיך [מטבח] אשר שם, והיינו שלא נשתמש אנחנו בהקיך.

אמנם בינתיים הגיע ווידרין לרוסטוב, והוא הציע לבנות את המקוה במרתף. שעל כך כותב הרבי בו' מנ"א (אגרת א'צב):

מכתבכם ע"י ווידרין קבלנו לרוב עונג ות"ל בעד שלומכם הטוב.

המצאת ווידרין לעשות המקוה בהמרתף טובה וישרה היא, שהמקום שם מרווח יותר ובנקל יותר, ונשאר המערכה התחתונה שאפשר להשתמש בה לצורך דירהXLVI, וגם לא יש חשש איזה לחות בבית. ותמול בקר הודעתי בטע"ג הסכמתי ע"ז.

המקוה הזה הוא הוא ה"מקוה ע"ג מקוה" המפורסם, אשר בנה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ואשר בדוגמתו בונים עתה מקוואות רבים ברחבי תבל.

*

אחרי אשר פנה הודה פנה זיוה ופנה הדרה של נשיאות רבותינו ברוסטוב, בקיץ תרפ"ד, סתמו הנכרים את המקוה, ובנו על גביו את הרצפה של המרתף.

כך היה סתום במשך תקופה של יותר משבעים שנים, עד אשר נגאל הבית הזה בחודש מר-חשון שנה זו, ע"י אגודת חב"ד שבמדינות חבר העמים.

נקנו אז כמה דירות קטנות שבקומה העליונה, שכללו את חלק הארי של דירת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ה"זאל" שבו אמר הרבי את המאמרים בשבתות וחגים ובו היה מקבל אנשים ליחידות, חדר האוכל שבו רגיל הי' הרבי להתוועד. המרפסת שבה היתה בנויה הסוכה ועוד.

פרשה בפני עצמה היתה חיפוש המקוה שבנה במרתף, אשר כאמור לעיל נסתמה ע"י הנכריםXLVII.

אחרי דרישות וחקירות רבות אצל זקני החסידים שהיו ולמדו באותה שעה ברוסטוב נתברר באיזה מקום במרתף היה המקוה.

בל"ג בעומר התחילו לחפור באותו מקום ומצאו את המקוה בשלימותה, תחת רצפת המרתף.

המשיכו לחפור, הוציאו את כל העפר ממקוה הטבילה, עד שנתגלה האוצר התחתון, עם מי הגשמים אשר בו, ששמורים בו עדיין מאותה תקופה, כאשר רבותינו מילאו את האוצר הזה במי גשמים.

לקיים מה שנאמר (בראשית כג, יז) "ויקם שדה עפרון גו' לאברהם למקנה", "תקומה היתה לו", "ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם גו', וימצאו שם באר מים חיים" (בראשית כו, יח-ט).

המקוה בנוי בצורה מהודרת ויופי חיצוני המושך את הלב, (בפרט לפי ערך התקופה ההיא ולפי ערך המצב הקשה בתקופת ימי המלחמה ברוסיה); מתאים להאמור באגרת אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש חי"ח אגרת ו'תתקפט):

שמעתי כ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע עד כמה הקפידו רבותינו נשיאינו, שיהיו השיפורים במדה הכי גדולה [ופשיטא שאין המדובר בשיפורים הנוגעים ע"פ דין, דמאי קמ"ל, כ"א הכוונה לשיפורים חיצונים אלו שמושכים את לב […] דהאדם, ולאו מכללא איתמר אלא בפירוש איתמר מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שלזה נתכוונו].

רשימה ע"ד בנין ותיקון מקוה

הגאון רבי יעקב לנדא, מי שכיהן בשנים הבאות כרבה של בני ברק, שימש אז כרב החצר והוא רשם את הוראות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בקשר לבניית המקוהXLVIII:

רצון קדשו של כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע הי' שיעשו מקוה ע"ג מקוה, היינו:

א. שבתחתונה יהיו מי הגשמים, וממעל לרצפה תהי' המקוה ממים הרגילים, אשר בה יהיו טובלים (כ"ק נבג"מ הכריע לעשות את מקוה מי הגשמים למטה מחשש "נתן סאה ונטל סאה" לחוש לדעת הראב"דXLIX, וכשהיא מלמטה רחוק הדבר שיתערבו, מצד שינוי מדת החום שבמיםL).

ב. ההשקה תהי' ע"י נקב שמחזיק טפח על טפחLI, ובטעמו של דבר נאמר לי מפי קדשו: שעכשיו (דהיינו בזמן שהי' הדבור אלי ע"ז) אינו זוכר אבל הי' לו טעם בזה. שיהיו שני נקבים כאלה, אחד במקום אחד והשני בפנה אחרת. וזה פשוט מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם ולא ירגישו בזהLII.

ג. שום נקב בשביל יציאת המים לא יהי' לא בעליונה ולא בתחתונהLIII, ומקום כניסת מי הגשמים יהי' ע"י נקב בעליונה למעלה ממדת המים בכדי שלא יהא חשש זחילה, ודרך העליונה יכנסו לתחתונהLIV.

ד. ברצפה אשר בין שניהם יהי' שיש כמדת אדם בערך אמה על אמה בכדי שאפשר יהי' להכנס דרך שם לתחתונה לנגב אותם בזמן שיצטרכו להחליף את מי הגשמיםLV, ואת השיש הזה יסירו לגמרי בזמן מילוי מי הגשמים לתחתונה דרך עליונה, ושהמים יעלו על גדות הרצפהLVI (ע"ז דנתי אז בפני כ"ק ובזכרוני נשאר שכ"ק רבי' הסכים לדברי אבל כפי הרשום אצלי שבכל זאת למעשה נשאר כמו קודם שהיו ממלאים עד שמי הגשמים היו עולים על הרצפה). בשיש הזה באמצעו הי' נקב ההשקהLVII.

ה. שעור המים בתחתונה הי' כפולLVIII, מחשש אולי פעם יחסרון משעור ע"י רפש עפר שמצטבר למטה, וכשיהי' שעור כפול ישאר שעור אחד ודאי.

ו. אורך המקוה יהי' לא פחות מל"ב וויערשאק (היינו 1.424LIX מטר), בכדי לאפשר טבילה במתיחת כל הגוף, בשים את הראש על השליבה התחתונה. כי כ"ק האדמו"ר בע[ל] הצ"צ אמר לרבניתLX, אם כ"ק רבנו נבג"מ, כי ככה עיקר הטבילהLXI.

ז. המים הכשרים באו ע"י המשכה ע"ג דבר הראוי לבלועLXII, אולם גם העליונים שבאו ממפעל המים העירוני נכנסו למקוה העליונה דרך המשכה בתוך הקירLXIII.

ח. פתיחת הברזא בשביל כניסת מי הגשמים לא תהי' במקוה, כ"א במרחק מה מהמקוה, בכדי שלא יבאו ישר מכח אדם, אלא אחר פתיחת הברזא במרחק מה מהמקוה יזרמו לצנור הראוי לבלוע והיינו דרך המשכהLXIV. גם בקיר המקוה העליונה הי' ברזא, למעלה ממדת המים וכנ"ל, אבל אותו היו פותחין טרם שפתחו את הברזא השני' הרחוקה מהמקוהLXV, בכדי שלא יהיו כח אדם וכנ"ל.

ט. תמיד רצוי שיהי' מחסן מי גשמים בכדי שיהיו מוכנים להחלפהLXVI, ועל יד המחסן הזה שהי' בקרקע החצרLXVII יהי' עוד בור ריק, ומשם יהיו פותחים את הברזא אשר בקיר המחסן הזה אשר באדמה, והמים יהיו זורמים דרך צנור ממלט (צמנט) רך הראוי לבלוע.

י. נקוי המקוה הי' ע"י משאבה וצנור גומיLXVIII.

יא. לא להשתמש בפקקי גומי, דלפ"ד רבנו נבג"מ הוא דבר המקבל טומאהLXIX.

יב. בשביל זה עשיתי "קלעצל אויסגעטאקט" ובתוך אמצעה – ברזא של עץ, וה"קלעצל" הכניסו בבנין הבטון, וברזא של עץ באסיתא של עץ מחזיק היטבLXX.

יג. הגג דרך עליו עוברים מי הגשמים לא יהיו בו מקומות המעכבים המים וכש"כ שלא יהיו סילונות פח סתומים. רצוי שהסילון מהגג למטה יהי' ישר בלי ארכובותLXXI. ואח"כ יעברו המים דרך צנור בתוך הקרקע עשוי ממלט שיהי' ראוי לבלוע.

יד. את מדת האמהLXXII למקוה הי' חושב כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע למדת ארבעה עשר וויערשאקעLXXIII (במד' הרוסית) שהם עולים במדת המטר לסכום של 62.3 סנטימטר. שעור מקוה לפי זה הוא: 725.413.101 מ"מ, והיינו 726 ליטר מים בקירוב.

טו. הברזא ממחסן המים כמובן עושים קצת למעלה מקרקעיתו, למען ישקע למטה כל העפר שבא עם הגשמים מהגג, ועל יד קרקעיתו ממש עושים יציאה לחוץ לביוב (קאנאליזאציע) למען לאפשר נקויו.

המקוואות שבנה עבור הפליטים

זאת לא היתה המקוה היחידה שבנה אז כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע:

בשנות מלחמת העולם הראשונה רבו הנודדים מערי הספר של רוסיה ופולין לערי רוסיה הפנימית, ורבינו שלח אז את הג"ר יעקב לנדא לבנות עבורם מקוואות ושאר מוסדות הדת, כדלקמן פרק שנים עשר.

גם כאן השתדל במקומות בהם הדבר התאפשר, לבנות את המקוה ע"ג מי נהרות ומעיינות, וגם כאן הורה הרבי אל הג"ר יעקב לנדא להשתדל שהמקוואות יהיו דוקא מקוה ע"ג מקוה, כאמור לעיל.

בעת בניית המקוה באחד העיירות הודיע הגרי"ל שחפרו ומצאו מים, ושיערו שהם מי מעיין. אמנם אדמו"ר לא סמך ע"ז וכתב לו (אגרות קודש ח"ב אגרת תעח):

מש"כ שכבר הגיעו למים, צריכים לידע אם זה מי מעין, אשר ע"פ הרוב לא ימצא שלא בעומק כלל. ואפשר זה רק מי תמצית (משטיפת הפשרת השלגים שעומד זמן רב על הפליאץ [המקום] הזה).

באותה אגרת מורה לו גם, שההשקה של מקוה הטבילה תהיה ע"י נקב טפח על טפח לאוצר מי המעיין שתחתיו, כמובא לעיל, ושיניחו בהרצפה מקום נביעת המעין.



XLV) אל רבינו בסלאוויאנסק, שם יקבל הוראות מהרבי בקשר לאופן בניית המקוה, ומשם יסע לרוסטוב להתעסק בבניית המקוה.

XLVI) היא הקומה התחתונה של הבנין, שבו גר כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ובני ביתו.

XLVII) סקירה מפורטת על כך – ב"כפר חב"ד" גליון 812.

XLVIII) הרשימה נדפסה בהוספות לספר "טהרת מים" ובהוספות לשו"ע אדה"ז חיו"ד.

את הרשימה הזאת רשם לערך בשנת תש"ח (עכ"פ עד אז לא התפרסמה). בראשית שנת תש"י שלח הגר"י לנדא העתק מהרשימה לידי כ"ק אדמו"ר זי"ע, אשר שלח אותה לכל מי שפנה אליו בענין בניית מקוה.

בד' מ"ח תש"י כתב לו אדמו"ר זי"ע (ח"ג אגרת תקלט):

מתעסקים במק"א בעשיית מקוה של מי גשמים ושאלו אם יש איזה ענינים ופרטים אשר אנ"ש מקפידים או מהדרים עליהם עכ"פ ביחוד, ובאשר ידעתי אשר הוא הי' מהמתעסקים בכגון זה בראסטאוו, ובל"ס שמע בזה כמה ענינים והוראות מכ"ק אדמו"ר נ"ע. הנה ת"ח ת"ח אם יואיל לכתוב לי עד"ז בפרטיות האפשרית ומה טוב עם הוראת הנימוק לשלימות הדבר, אם ידוע הוא.

כעבור כמה ימים כתב אל הרב אשר אברמסון (שם אגרת תקמ):

כתבתי עד"ז להרה"ג וכו' מהו"ר יעקב שי' לנדא שהוא התעסק בעשיית המקוה ברוסטוב בהוראות כ"ק אדמו"ר נ"ע, ואם יודיעני איזה חדשות בזה כמובן אודיענו.

בכ"א כסלו קיבל אדמו"ר זי"ע את הרשימה, ומיד השיב לו (שם אגרת תקנב):

בת"ח הגיעני מכתבו מט"ו מ"ח, עם ההוראות שקיבל מכ"ק אדנ"ע בנידון המקוה, ותיכף לקבלתו שלחתי העתקה מחלק מכתבו זה להשואל, כמובןבהוראת שמו.

לא זו בלבד ששלח את הרשימה הזאת אל השואל, אלא אף מסרה לידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע להגהה ואישור, כדלקמן.

ובזה לא הסתפק אדמו"ר זי"ע. בכ"א סיון כתב אל הגרש"ז גרליק, רבה של כפר חב"ד (שם אגרת תרל):

אם יש להם איזה קבלה בזה נוסף על מש"כ לי הרה"ג וכו' וכו' מהור"י שי לנדא.

ובט' שבט תשי"א כתב אל הרב בצלאל ווילשנסקי:

השקת המקוה בשני מקומות וכו' - זהו מהוראות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע להרב לנדא שי' בעת עשיית המקוה ברוסטוב.

- העתקה מכל הוראות אלו שלחתי להרה"ג וכו' אברמסון שי', מכבר. אם אמצא עוד עקז' א' – אשלח לו, בל"נ.

בט"ו תמוז תשט"ו כתב אדמו"ר זי"ע אל הרב סעדי' ליברוב (חי"א אגרת ג'תרלט):

הוראות בעניני המקוה מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, הם ע"פ רשימת הרב מוה"ר יעקב שי' לנדא – שהיו לעיני כ"ק מו"ח אדמו"ר כאן, ואישרם אשר נכונים המה, ולכן אין פלא שאינו מפורסם לע"ע בתוככי אנ"ש, כיון שרק כשש שנים שנתפרסמו בארצוה"ב.

ובכ"ז כסלו תשכ"ב כתב אל הרב דוד חנזין (חכ"ב אגרת ח'רפא):

כיון שהרה"ג וכו' הר"י שי' לנדא מבני ברק דיבר בזה (וכנראה איזו פעמים) עם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, מהנכון שיתקשר עמו ויברר אצללו הפרטים בזה, כי לי אין ידוע בזה לבד הרשימה שניתנה לפרסום (בספר טהרת המים להר"ן שי' טעלושקין).

XLIX) יתבאר לקמן בפרק הבא.

וראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ז אגרת א'תתקסה):

בודאי ידוע לו אשר בשנים האחרונות התחילו להחמיר בזה ביותר ואפילו בארצוה"ב, אבל תקותי שכשיהי' יותר קרוב להפועל בודאי ימצא אופנים איך לעשות מקוה ולצאת י"ח כל הדיעות מבלי ההיתר דנתן סאה ונטל סאה.

L) היינו כי המים שבאוצר התחתון הם צוננים, והמים שבמקוה הטבילה הם בד"כ חמין יותר, ואין מתערבין כ"כ.

אמנם באגרת א'פח נראה שלא היו שופכין מתחלה מים חמים למקוה כ"א היו מחממין את המים אחרי היותם בתוך המקוה:

יכולים לעשות שתתחמם מן התנור ע"י טרובין [צנורות], או אפשר יכולים לחממה ע"י פארע [אדים] מהבאק מים רותחים.

וכן הוא באגרת א'צא:

ולהחם המקוה הי' טוב שיהי' ע"י פאראויק [אדים] קטן, כאשר הציע לי וידרין.

LI) ולא סגי בנקב כשפופרת הנוד, שהוא שיעור נקב השקה. וכך כתב גם באגרת אל הגר"י לנדא (בהוראה איך לבנות המקוואות לפליטים, אגרות-קודש ח"ב אגרת תעח):

בהרצפה האמצעי יעשו נקב טע"ט (ואם כי זה השיעור הוא לבטל מתו"כ, משא"כ לעירוב. ואין חילוק זה בין אם מצד ובין מלמטה, והראי' מעוקת המערה רפ"ו ובשו"ע סעי' נ"ט, מ"מ נכון לעשות כנ"ל).

וכתב על כך בס' מקוה מים עמ' סה-ו, שאולי כן הוא לשיטת הרא"ה שהובא בריטבא במכות (הובאה גם בחי' הצ"צ על הש"ס קפב, ב). ובתחלה דמיתי גם אני כך, אבל אחר הדיוק בדברי הריטב"א נראית כוונתו בזה, ששיעור זה הוא כדי להוציא את הים שעשה שלמה מתורת כלי, וא"כ אינו שייך לענינינו.

שוב ראיתי אשר לרוב הפוסקים הטעם הוא כנ"ל כדי להוציאו מתורת כלי, אבל יש כמה פוסקים שכיון שהוא מחובר למעין בכשפופרת הנוד אפשר לטבול בו אף שלא יצא מתורת כלי, ואעפי"כ עשו בו נקב כמוציא רמון. כתב ע"ז הסמ"ג (הובא בשו"ת צ"צ סי' קעו ח"א סי"א):

ומה שעשו כן (ר"ל כרמונים) זהו שיהו מוציאין ומביאין מעין עיטם המים בריוח, כי להכשירו ע"י חיבור המעיין היה די בשפ"ה.

ועד"ז מבואר בשו"ת צ"צ שם ח"ב ס"א:

וכיון שהיה עירוב מקואות א"כ למה הצריכו כמ"ר הא בודאי סגי בשפ"ה, אעכצ"ל כמ"ש המפרשים, שיבאו המים בשפע … רק לרווחא דמלתא לבד.

כאן וכאן לא נתבאר אם צ"ל טע"ט מרובע, כפי שכתב רבינו הזקן בתיקון המקוה שלו "טפח על טפח מרובע", או סגי בעגול. ואם אנו למדים שיעור זה מדין ים שעשה שלמה, שהי' בו נקב כמוציא רמון, א"כ מסתבר שגם כאן השיעור הוא טע"ט מרובע, כפי שכתב רבינו הזקן גבי נקב לבטלו מתורת כלי.

ראה מ"ש בזה הגרמ"ש שי' אשכנזי (קובץ אהלי שם גליון 2 עמ' מו). ושם גם טעם אפשרי להידור זה. וראה גם מ"ש בזה הר"י שי' הורביץ (שם גליון ה עמ' קמא-ז) והרי"י הכהן שי' הענדל (שם גליון ו עמ' קצו).

LII) וראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חי"א אגרת ג'תשעט):

במ"ש אשר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע רוצה שיהי' שני נקבים בתחתית המקוה שבין שתי המקואות הנמצאות זו ע"ג זו, הרי גם בעצמו מעורר ע"ד טעמים האפשרים. והפשוט ביותר, שאם מאיזה טעם יתמעט נקב אחד הנה השני יכשיר המקואות. וכידוע אשר בעניני מקוה מהדרין ככל האפשרי.

LIII) הטעם לזה, שלא יהי' חשש זחילה בשעה שהסתימה אינה טובה כ"כ, וגם כי הסתימה הוי פשוטי כלי עץ, שמקבל טומאה מדרבנן לשיטת הרמב"ם (הל' כלים פ"א ה"י), ויש בזה חשש הויתו ע"י טומאה (ראה ש"ך סקע"ו בענין הוויתו ע"י פשוטי כלי עץ שמטמא מדרבנן).

וכבר דן בזה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע באגרות-קודש (ח"ב אגרת תקו), ומסיים:

ובכל תפוצות ישראל נהגו לסתום במגופת עץ, וכדומה שלא נמצא בשום מקום השקו"ט בזה משום פשוטי כלי עץ לדעת הרמב"ם ז"ל.

ובשו"ת צ"צ (סי' קעא) כתב ע"ז:

אם לומר כיון שהמים גרורים ומוחזקים מחמת הברזא גרע טפי, דאולי הברזא של עץ חשוב קצת כלי, וא"כ כשהמים גרורים ע"ג כלי י"ל דפסול, כדתנן ספ"ו דמקואות מ"י גבי האביק שבמרחץ כו'. אך ז"א דממקומו הוא מוכרע, דדוקא כשהאביק מקבל כל שהוא פסול וא"ל כשר, וחכמים ור"מ מקילי טפי מראב"צ, ואם באביק של מתכת אמרו כן כ"ש בברזא של עץ שפשוטי כלי אינו כלי כלל … בנ"ד שהוא פשוטי כלי עץ שנעשה לשמש עם הקרקע.

אמנם מ"מ חשש אדמו"ר נ"ע בזה והורה שלא לעשות שום נקב. ומטעם זה יהי' ניקוי המקוה – רק ע"י משאבה, כדלקמן ס"י. ומבואר הדבר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חכ"ב אגרת ח'שמח):

הנפק"מ בין מקוה ששואבין המים ממעל, או שיש נקב ברצפת המקוה, גדול מאד כמובן: חשש זחילה (בפרט לדעת האומרים שאיסור זחילה הוא מן התורה) אפילו באם הסתימה אין בה כל פקפוק, וביחוד כשסתימה היא בדבר שמקבל טומאה.

LIV) וכך כותב באגרת א'פח:

החפירה של המקוה צריכים לעשות בעומק יותר מחבפירה של הבאסיין [מאגר המים שבחצר], וטוב שהמי גשמים יגיעו במקוה למעלה ע"ג הרצפה, כאשר דברתי עם הר"נ יחי', ולזה דרוש שיהי' החפירה בעומק יותר.

LV) ועוד כתב באגרות-קודש ח"ב אגרת תעח:

בתחתית המקוה צריכים לעשות רצפה מצעמענט, בכדי שבמשך הזמן לא יהי' זחילה מתחת להדפנות. גם שיהי' נוח לנקות בעת מן העתים כשינקו את התחתון.

וראה לקמן פרק הבא, הטעם שצריך להחליף את המים שבאוצר התחתון, והטעם שצרי ך לנגב אותו לפני מילוי מי הגשמים החדשים.

LVI) העיר ע"ז כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש ח"ג אגרת תקנב):

אולי אפ"ל הטעם, כדי שלא יתקבצו ג' לוגים מים הבאים ממפעל העירוני במקום נמוך שבמקוה העליונה טרם שישיקו המים.

ובכל אופן כשירצו לנקות מקוה העליונה בלא התחתונה, איך יתנהגו?

אמנם באגרת נוספת (חי"ז אגרת ו'תסב) מצא עצה גם לזה:

גם אם לא יעלו על הרצפה, יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה.

ועוד כתב שם (אגרת תקפה):

מה שכתבתי לו הטעם לפענ"ד בהוראת כ"ק אדנ"ע, שהמים דמקוה התחתונה יכסו רצפת מקוה העליונה טרם יזרמו לשם מים שאובים – נמוקי פשוט – כי אז תהי' נתינת מים שאובים במקוה כשרה, מה שאין כן כשיכנסו מקודם מים שאובים יוכשרו רק ע"י השקה, וק"ל.

ובחי"ז אגרת ו'תסב:

מש"כ שעשו עוד אוצר מן הצד כדי שתהי' זריעה – הנה עפ"י האופן דכ"ק אדנ"ע שהיא מקוה ע"ג האוצר, והוא רצה שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה (ע"פ הרי"ל שי' לנדא), הנה ה"ז זריעה באופן היותר מועיל, שא"צ השקה כלל לכל הדיעות, כמובן.

וראה עוד מ"ש בזה הר"י שי' הורביץ, בקובץ אהלי שם גליון 5 עמ' קלט-קמא.

LVII) יש מי שרצה לבאר (אהלי שם גליון ה עמ' קמב-ג) הטעם שהצריך לעשות נקב בשיש, כדי שאף אם ישחק השיש ויהי' בו בית קיבול קצת, ע"י נקב זה לא יהי' כלי המקבל טומאה.

אמנם גם בכלי ממש שבתוך המקוה מועלת הטבילה, שהרי מטבילין כלי בתוך כלי (סי' רא ס"ט), ורק זאת שלכמה דיעות יש בזה גזירת מרחצות (סי' קצח סל"א), דהיינו שמא יטבלו בכלי שאינו בתוך המקוה. וגם הסוברים גזירה זו היינו דוקא בכלי עץ ולא בכלי חרס (שם, וראה חי' צ"צ קעח, ג-ד), ועאכו"כ שלא בכלי אבן.

ובכלי עץ לא יועיל הנקב (ראה שו"ת צ"צ סוף סי' קעב), שהרי הוא מיוחד למדרס וחלה עליו הגזירה.

וראה לקמן פי"ג מ"ש הגרמ"ש אשכנזי – טעם אחר לזה.

LVIII) עתה שנתגלה המקוה שבנה ברוסטוב, ומדדו את מדותיו של הבור התחתון: ארכו 142 ס"מ, רחבו 108 ס"מ וגבהו 93 ס"מ. בס"ה: 1426 ליטר, שהוא קרוב לכפול מהשיעור שיתבאר לקמן: 726 ליטר.

LIX) היינו מלבד המדרגות, כדלעיל בתיקון המקוה של רבינו הזקן (פרק שני), אשר אורך המקוה הוא 14 טפחים, מלבד השליבות.

ועתה שנתגלה המקוה שבנה ברוסטוב, מדדו את ארכו: 1.42 – מלבד המדרגות. רוחב המדרגה – 24 ס"מ. וביחד – 1.66 מטר.

LX) הרבנית רבקה, כלת אדמו"ר ה"צמח צדק" ואמו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

LXI) כשם שכתב רבינו הזקן בתיקון המקוה שלו "וראשה יהיה על השליבה התחתונה, רק שלא יהיה שערה חוץ למים".

והעיר ע"ז כ"ק אדמו"ר זי"ע שם:

לכאורה דבר קשה הוא, כי המים מגביהים, וצריך להתאחז באיזה דבר, – ולהעיר מ"תיקון המקוה" לאדה"ז: ובידי' תאחוז כו' – ובמילא נעשו קמטים. וחומרו נעשה קולו.

- עיקר השאלה בזה היא מהקמטים שנעשו בגופה ע"י שאוחזת בידיה כו', ולא מטעם חשש חציצה כאשר אוחזת בידיה, וכן מה שאוחזת ברגליה בדופן השני (כמבואר בתיקון המקוה של רבינו הזקן).

והטעם בזה, שהרי שנינו במשנה (פ"ז מ"ז) "מפני שהמים מקדמין". וספ"ח "ואם הדיח את ידו במים טהורים". ובסי' קצח סכ"ח "שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקוה".

LXII) מטעם שיתבאר בסעיף הבא. וההמשכה על קרקע עשוי ממלט (צמנט) הראוי לבלוע, כדלקמן שם ובסי"ג. וראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ז אגרת ב'כג):

מ"ש שבמקום שרוצים להמשיך – המי גשמים – שצריך להיות בקרקע הראוי לבלוע, אם מותר לעשות זה ממלט (צעמענט). הנה כבר הובא בדרכי תשובה למקואות סימן ר"א ס"ק ר"ו בשם שו"ת אמרי יושר "דפשיטא דע"י צעמענט כשרה ההמשכה" (ועצ"ע ובירור אם לא נשתנה המלט מאז).

LXIII) וראה לקמן פי"ג מה שהביא הגרמ"ש אשכנזי, להזהר שאחר המשכה זו, בהכנס המים למקוה, לא יגעו ברדיטורס וכיו"ב, דבעינן הוויתו ע"י טהרה, והרי הרדיטור הוא כלי מתכת שחקק ולבסוף קבע. וראה טוש"ע סמ"ח, ובנו"כ שם.

ואף אשר מדובר כאן במים שאובין שבאים למקוה ונכשרים ע"י השקה למי הגשמים, מ"מ בזה נגרע קצת ההידור של המשכה גם למים השאובין לפני בואם למקוה.

LXIV) בזה כתב אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע תשובה ארוכה (אגרות-קודש ח"ה אגרת א'קא), ומסיים:

ומ"מ נ"ל לעשות סתימת המגופה בהבאסיין [מאגר המים שבחצר] בכדי שיביאו המים למקוה דרך המשכה … ומשום חששא דחששא מפני שמנענע את המים … או משום שסופו לצאת כולה, ודאי מהני בהם המשכה.

וכן כותב באגרת א'צא:

אך זאת אצלי לעיכובא, שמהבאסיין להמקוה יהי' המשכת המים כשיעור המשכה ע"ג דבר הבולע את המים, בכדי להכשיר החשש מפתיחת הסתימה של הבאסיין בידי אדם, כאשר דברתי בפטיות העם הר"נ יחי'.

ליקוט שיטות הפוסקים בזה, אם הסרת הברזא נק' הוויתו ע"י תפיסת ידי אדם, ואם מועילה המשכה בתפיסת ידי אדם, ראה "מקוה מים" עמ' ל-לב.

LXV) באגרת שכתב לכ"ק בנו אודות בניית המקוה (שם אגרת א'ק):

טיקטינער א"ל שעשו סתימת מגופה גם להנקב שבמקוה, היינו במקום הילוך המים מהבאסיין להמקוה עשו סתימה, לבד סתימת הבאסיין, וזה למותר לגמרי, כי הכוונה בעשיית הילוך המים מהבאסיין להמקוה שיהי' ע"ג לבנים עם צעמענט הוא, בכדי שבהסרת הסתימה מהבאסיין ילכו המים דרך המשכה ע"ג קרקע, והסתימה שנעשה בהמקוה סותר לגמרי הכוונה הזאת, כי שם הרי לא יהי' המשכה ע"ג קרקע כ"א הולך ישר להמקוה.

וע"כ אינו צריכים הסתימה הזאת, ויהי' סתום רק הבאסיין, ובהסרת הסתימה מהבאסיין ילכו המים בלי עיכוב להמקוה.

ואם סתמו בב' המקומות צריכים להסיר תחלה הסתימה שבמקוה, עס זאל אראפ המים שבהצנור ההולך להמקוה, היינו המים שמן סתימת הבאסיין עד סתימת המקוה, ולנגב המים האלו, אויס ויסין טרוקן, ואח"כ לפתוח סתימת הבאסיין.

LXVI) כיון שסוכ"ס, גם במקוה ע"ג מקוה, מתחלפים קצת המים שבאוצר התחתון, לאט לאט, ובמשך זמן רב לא ישארו בו מ' סאה מי גשמים. לכן צריך לנקות מזמן לזמן את האוצר התחתון, ולמלאתו במי גשמים שנשמרים במאגר המים שבחצר.

וראה מ"ש בזה לקמן פרק שישי.

LXVII) בתחלה היתה סברא לבנות את מאגר המים בתוך הבית (או המרתף) כדי שיהי' שמור יותר, וע"ז כתב אדמו"ר נ"ע (אגרת א'צא):

בדבר לעשות הבאסיין בבית, איני יודע המעלה בזה, הלא בבית במהרה יותר יתקלקלו המים. וכשיהי' בחצר איך יתערבו בו מים אחרים כאשר יהי' מכוסה בהמאסטאוואיע והסילון המוליך הגשמים מהגג יכנוס בתוך הקרקע, כאשר עשוי בחצר של ווייסמאן. ויהי' מכוסה מכל צד ופנה.

LXVIII) ובאגרות-קודש אדמו"ר זי"ע חי"א אגרת ג'תקסח:

נהגו בכל מקום שידי מגעת – היינו שלא יהי' בכלל חור בהרצפה, ויוציאו המים ע"י פומפ (נאסאס), וטוב יותר על ידי נאסאס הנקרא סיפאן, וידוע לעוסקים בכגון דא.

וראה לעיל ס"ג, ובהערה שם.

עוד העירני ידידי הרב גרשון שי' גראסבאום, שלפעמים יש בזה חשש שישכחו ותישאר המשאבה פועלת גם בעת הטבילה, ואז נכנסים לחשש זחילה.

ובד"כ כשהוא בונה מקוואות, מדייק מטעם זה, שמעל גבי המקוה תהי' מנורה ירוקה, שנדלקת באופן אוטומטי - עם הפסקת הפעלת המשאבה. מתחת למנורה ישנו שלט האומר "אפשר לטבול במקוה רק בשעה שהמנורה הירוקה דולקת".

עוד העירני הרב מיכאל שי' הלפרין, שיש להזהר שלא למלאות את מקוה הטבילה עד הסוף, כי אז, כאשר תרד האשה לטבול, יוכלו המים לעלות למעלה מכותלי המקוה ולזחול מהמקוה לחוץ, וניכנס לחשש זחילה בעת הטבילה למעלה משיעור מ' סאה.

LXIX) בזה כתב אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע תשובה ארוכה אל הרב נטע לערנער הנ"ל (אגרות-קודש ח"ב אגרת תקו), ומסיים:

ולמעשה הנה לכאו' בסתימא של רעזינא אין שום חשש כנ"ל, רק שזה דבר חדש, ואין אנו יודעין בבירור מה היא מציאותה (וכמדומה שאין להשיג מגופה גדולה כדרוש לענינינו), וע"כ להשתדל בזה איני יודע אם כדאי הדבר, ונעשה כמו שעושין מעולם בכל ערי ישראל, במגופה של עץ, ועם פאקוליע.

ובס' טהרת מים (עמ' קצח):

בנידון דידן שעושים מן הרובער מנעלים וכדומה וראוי למדרס אם יחדו א"כ אין צריך שיהא טווי וארוג.

על השאלה: אם אמנם כשיחדו לכך מקבל טומאת מדרס, אבל כל זמן שלא יחדו, כמו בנידון דידן שאינו מיוחד כלל למדרס, איך יכול לקבל טומאת מדרס … השיב לי כ"ק אדמו"ר מוהרמ"ש שליט"א מליבאוויטץ, דכיון שיש שעושים סתימה של רובער בשולי המקוה ודורסים עלי' הרי הוא המעשה למדרס.

והוא באגרות-קודש ח"ז אגרת א'תתקפח:

ומ"ש כת"ר שהרי לא יחדו למדרס, הנה י"ל בפשיטות, שכיון שסותמת היא חור הנמצא ברצפה, הרי נוסף ע"ז שלפעמים תכופות רק חלק קטן ממנו בולט על הרצפה ובמילא הטובלת או הסותם החור דורס עלי' ברגלו, אם באקראי או גם בכיוון כדי לסתום יפה פי החור, הנה גם אם בולטת ביותר, לפעמים מסתייעים בעמידה עלי' כדי לקחת דבר מעל גבי כותלי המקוה וכיו"ב, ופשיטא שאם דורסים עלי' אפילו באקראי ה"ז מהווה חלק מהרצפה ויחדוה לשם זה.

ולא עוד אלא שאם גם דורסים עלי' כדי לסתום יפה החור, הרי סו"ס נעשית ע"י סתימה זו חלק מהרצפה שלמדרס נועדה, וגם זה יחוד למדרס נקרא.

אמנם צ"ע:

אם הי' הפקק ברצפה ודורסים עליו, אזי מכ"ש שאסור להיות הפקק של עץ, כי פשוטי כ"ע שעשוי למדרס מקבל טומאה מה"ת (רמב"ם הל' כלים פ"א ה"י).

ואפי' כשאין דורסים עליו אסר אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בפקק של עץ, כיון שמדרבנן פשוטי כ"ע מקבלים טומאה להרמב"ם (שם), כדלעיל ס"ג ובהערות שם.

וכאן מיירי בפקק שלמעלה, בנקב של יציאת המים ממאגר מי הגשמים או בנקב כניסת המים למקוה, שלכאו' אין שייך בו מדרס.

וראה לעיל תשובת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שנתפרסמה בשנים האחרונות, בה מבאר טעם מניעתו לעשות פקק של גומי.

LXX) וראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע חי"א אגרת ג'תקסח:

וכיון שבין עץ ואבן קשה לצמצם ולהדק, הנה העצה לזה, שקרן הרצפה עושים חלק ממנו של עץ, ובתוכה חור הנסתם ע"י מגופה של עץ, והידוק עץ בעץ קל יותר.

LXXI) ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' נג.

LXXII) ראה לקמן פרק עשירי.

LXXIII) כל ווערשאק הוא 4.445 ס"מ, ולפי"ז האמה היא 62.23 ס"מ.