פרק שביעי

מעלותיה של מקוה ע"ג מקוה

אודות הדיוק בבניית המקוואות לפי תקנות אלו דוקא, כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש חי"א אגרת ג'תרלט):

הוראות בעניני המקוה מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, הם ע"פ רשימת הרב מוה"ר יעקב שי' לנדא – שהיו לעיני כ"ק מו"ח אדמו"ר כאן, ואישרם אשר נכונים המה.

ובח"כ אגרת ז'תקיח (עמ' פב):

תקנת מקוה ע"ג מקוה דהאוצר תקון שהוא מקדוש ישראל ותפארתו הוא כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שמסר נפשו הק' על ענין המקואות כידוע לכל באי מדינתנו מלפנים. ושקו"ט עמו גדולי דורו דור דעה בהל' אלו במיוחד וכו' וכו'. וכל היודע בטיב מקואות יבין כמה מעלות במקוה ע"ג האוצר.

בנוסף לטעם העיקרי האמור בפרק הקודם – חשש "נתן סאה ונטל סאה", יש עוד כמה מעלות ב"מקוה ע"ג מקוה" דוקאLXXVII:

נקב ההשקה הפתוח

נעתיק כאן את דברי הג"ר חיים מרדכי פרלוב מח"ס "גט למעשה" (קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' כז סי' יח):

לפי דעתי בזה שהמקוה של המי גשמים תהי' תחת הרצפה וההשקה תהי' ע"י ב' נקבים שברצפה יש בזה טעם פשוט, אמנם נפלא הוא וגדול עד למאד. שידוע שבזמן שההשקה הוא על הצד, כמו שמורגל עפ"י רוב, מוכרח לעשות ההשקה למעלה מן השיעור, היינו שעד זה הנקב ממלאים מים הרגילים ומתחברים. וידוע שמזדמן … שהבלן היה חס על מים חמים … ולא היו מביטים כ"כ על זה שיהיו ממלאים המים את הנקב, ובפרט שיש הרבה מקומות כעת שהבלן הוא א"י...

והנה גם לי ידוע מעשה כזה שהאשה הממונה על הטבילה שהיתה צנועה במעשי' וי"א ביותר, ובשעה מאוחרת בלילה נזכרה היא בעצמה ששכחה לפתוח את הנקב המשיק, והלכה היא בעצמה והודיעה להנשים שטבלו שיבואו לטבול עוד הפעם.

וזה היה במקום קטן, אבל אם ח"ו יזדמן זה בעיר גדולה, והיא בעצמה ג"כ לא תזכור זה, והנשים הטובלות אינם יודעות כלום, אז בודאי יכול להיות מזה מכשול גדול רח"ל. ובפרט בצוק העתים האלו, שלא יש משגיחים ומנהלים כראוי … בודאי שח"ו יכול להזדמן מכשול רב רח"ל.

אבל בזמן שההשקה היא למטה ע"י ב' הנקבים שברצפה, נופלים לגמרי כל החששות הנ"ל, כי יהיו לעולם פתוחים, ותיכף שמתחילים ליתן מים, אף כמה שהוא, הלא הם מתחברים עם המי גשמים שלמטה ומתכשרים, ואינו יכול להיות שום מכשול ח"ו. ובאמת לפי ענ"ד די זה הטעם כדי לעשות המקוה למטה.

ע"כ תמצית דבריו, ראויים הדברים למי שאמרם ודברי פי חכם חן. וראה גם מ"ש הר"י הלוי שי' הורוביץ בקובץ "אהלי שם" (כפר חב"ד תשמ"ט) גליון 1 ע' לא, ומש"ש הרי"י הכהן שי' הענדל בגליון ו עמ' קצט.

מחמת החששות האלו יש כמה פוסקים שהעדיפו את הכשר המקוה ע"י זריעה, כמבואר ב"מקוה מים" עמ' נז.

נקיות המים שבמקוה הטבילה

נעתיק כאן את דברי הג"ר דוד מינצברג בספרו "מבנה מקואות והכשרם" ע' מב:

המגרעות באוצר השקה – המים שבאוצר-השקה אינם נקיים כל כך, כי הם מכונסים ועומדים במקום אחד זמן ממושך ללא החלפה, וכן מתערבים בהם תדיר מי-מקוה משומשים, ובחדרם למקוה – פוגעים לרעה בנקיון המים … אלא בונים את אוצר ההשקה שתי קומות זו על גב זו … המים הקרים שבאוצר, בקומה התחתונה, נשארים תמיד על מקומם, מי-גשמים מקוריים, מבלי שיתערבו עם המים החמים שבעליונה.

וראה גם מ"ש בקובץ "אהלי שם" ע' לא.

חסכון בחימום ובבניה

מטעם זה יש גם סיבה חסכונית להעדפת מקוה ע"ג מקוה, כי די בחימום מי המקוה העליון, בעוד שבמקוה שבצד מקוה, כיון שמים אלו מתערבים באלו בכל טבילה וטבילה, מוכרחים לחמם את המים השאובים עד שגם המים שבאוצר מי הגשמים יתחממו.

נעתיק בזה את דברי האדריכל הרב צבי שי' שפלטר, מומחה לבניית מקוואות (אהלי שם ח"ו עמ' רכו):

לאוצר התחתון יתרונות נוספים, כיון שהמים מוכשרים מיד בכניסתם למקוה ניתן למחזר את המים – לשאוב מי מקוה חמים, לסננם ולנקותם מחיידקים ומשקעים ולחזירם למקוה במעגל סגור בדרך "המשכה", ובכך:

א. לשמור על נקיון והיגיינה מירביים.

ב. לחסוך במים רבים שאין צורך להוסיפם מבחוץ…

ג. לחסוך בהוצאות חימום…

אך ישנו יתרון פשוט בהשקעה הראשונית:

א. חסכון בבניה – אוצר אחד במקום שניים לכל מקוה.

ב. חסכון במקום – כי האוצר הוא מתחת למקוה ולא שני אוצרות בצידה … חדר הטבילה מקבל אופי מרווח ונעים יותר.

וראה עוד מ"ש בזה הרי"י הכהן שי' הענדל בקובץ אהלי שם גליון ו עמ' קצט-ר.

זחילה בין אוצרות המים

מקוה שמימיו זוחלין לחוץ דרך נקב או סדק הוא פסול. לכמה דיעות פסול זה חל גם בב' מקוואות זה בצד זה ונקב פתוח ביניהםLXXVIII, וכשהאדם טובל באחד מהם עולין המים שבמקוה זה ונשפכים למקוה הב' שבצדו, שכן טבע המים להשתוות בגובהן, כמוזכר לעיל. משא"כ במקוה על גבי האוצר, מאחר שהמקוה התחתון מלא על גדותיו אין מי המקוה העליון זוחלין למקוה התחתון על ידי האדם הטובל בו.

*

מלבד חשש הזחילה בשעת הטבילה יש כאן גם חשש זחילה בעת ההשקה, שלכמה דיעות אינה מועילה. וכתב ע"ז בס' מקוה מים עמ' נז:

ומלבד כל הנ"ל, יש שהעירו לחשוש על עצם ההשקה … שאם המים שבמקוה הטבילה יהיו גבוהים יותר מהמים שבבור ההשקה, או להיפך, א"כ כשפותחין הנקב רק לרגע אז זוחלין המים ממקום הגבוה למקום הנמוך, ונמצא דהכשר המקוה הי' בשעה שהוא זוחל, ובזה באנו למחלוקת הפוסקים אי נכשר בכה"ג.

מעלת החיבור שמלמעלה למטה

גם עצם החיבור בין המקוה העליון לבין המקוה התחתון הינו תקיף יותר מאשר חיבור ההשקה שבין ב' מקוואות זה בצד זה, עד כדי כך שהחיבור שבין המקוה העליון למקוה התחתון איננו רק "השקה" אלא שע"י החיבור נחשבים שניהם למקוה אחד ממש.

יש לכך מספר טעמים וגם נפקא-מינה לכמה הלכותLXXIX:

איתא בתוספתא (ונפסק להלכה ברמב"ם פ"ג הכ"ו ובטוש"ע סעיף ט): "קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה, אע"פ שפיו צר כל שהוא, כלים שבתוכו טהורין, הטהו על צדו, עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד"LXXX. ופירש הדברים בר"ש פ"ו מ"ה: "אע"פ שפיו צר כל שהוא, כיון דפיו למעלה והמים צפין על גביו הוי חיבור בכל שהוא אבל כשמטהו על צדיו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי כשפופרת", ומכאן שהחיבור הבא מלמעלה למטה הוא חיבור מעולה יותר, ולכן בכלי, אין צורך שהנקב יהיה כשפופרת הנוד אלא מספיק נקב כלשהו (וראה ש"ך סקכ"ח).

מעלת החיבור שמלמעלה למטה היא לא רק בכלים אלא גם במקוה ע"ג מקוה עם נקב ברצפה שביניהם, שכן כתב הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ו הי"א וי"ב) וכך פסק בשו"ע (סעי' יז וי"ח): "מים שאובין שהיא בצד המקוה, אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו. שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהם, והעליונה מליאה מים כשרים (פחות ממ' סאה – ב"י וש"ך סקנ"ג) והתחתונה מלאה מים שאובין, ונקב בין העליונה לתחתונה, אם יש כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובין נפסלה העליונה, מפני שהנקב כאילו הוא באמצע העליונה לא בצדה".

פירוש הדברים הוא, שכאשר הנקב הוא בכותל (היינו ברצפה) שבין העליונה לתחתונה והחיבור הוא מלמעלה למטה, החיבור הוא חזק יותר, עד ששם מקוה אחת עליהם; ועכ"פ המים שכנגד הנקב בודאי נחשבו כאחד עם המים העליונים.

דין זה הוא אפילו אם יש למי המקוה התחתון מוצא אחר, שלא ע"י המקוה העליון, כגון אם הוא רחב יותר מהמקוה העליון ופתוח לחוץ בסרח העודף. נוסף עליהם מקוה ע"ג מקוה, שאין למקוה התחתון מקום מוצא לחוץ רק דרך המקוה העליון, שאז החיבור הוא תקיף יותר, כדתנן (פ"ג מ"ב) ראב"ע פוסל (טהרת העליונים מן התחתונים) אלא א"כ פקק. ופי' הרמב"ם (פי' המשניות שם) אא"כ סגר כו' עד שלא יגע אחד באלה המים אלא מן הבור. והוא הדין במקוה ע"ג מקוה, כיון שלמי הגשמים שלמטה אין מוצא אלא דרך הנקב שבבור העליון – הרי הם כמקוה אחד ממש.

*

את הפרט הזה האחרון (שכיון שהחיבור הוא מלמעלה למטה נחשב כמקוה אחת ממש) ביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש חכ"ב אגרת ח'רפאLXXXI):

לכאורה פשוט, שהתועלת הכי גדולה באופן בני' האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו, אלא שהרצפה מחלקתו לשני חלקים, ובטלה הרצפה מענינה ע"י החורים שבה, והתועליות בטבילה באוצר עצמו כו"כ.



LXXVII) בהבא לקמן ראה גם מקוה מים עמ' ס-סא ואילך. וראה שם עמ' סג שיש בזה גם המעלה של הכשר ע"י זריעה.

LXXVIII) דהנה תנן (פ"ו מ"ג) שלשה מקואות בזה כ' סאה כו', וירדו שלשה וטבלו בהן, ונתערבו המקואות טהורין. והקשו ע"ז דאמאי לא נאמר דאין המים מטהרין כיון שהם זוחלין ממקוה למקוה. ונאמרו בזה תירוצים רבים, וביניהם:

א) המהרי"ק (שרש קנ"ו, הובא בב"י ובש"ך סק"ל) תי' דהתם מיירי במעיין שנפסק.

ב) הש"ך (שם בתי' הא') דמיירי במעיין שלא נפסק.

ג) הש"ך (שם בתי' הג') דהתם המקוואות מתערבות זה אצל זה כו' ואין כאן זוחלין. והוכיח הצ"צ (שו"ת יו"ד קעו ח"ג ס"ז) דאין הפי' בזה דאע"פ שבאמת יוצאין המים מזה לזה מ"מ אין נידונין כזוחלין משום שהם כמקוה אחת, אלא ה"פ דהתם באמת בשעה ששניהם טובלים זה במקוה זו וזה במקוה שבצידה, אין המים זוחלין ויוצאין מזו לזו כלל, אלא שהמקוואות מתערבין, ור"ל שהמים עולין כו' כל אחד דוחה את המים של חברתה מלכנוס בה כו'. והיינו ממש דברי הט"ז סס"ק ס"ט (וראה גם מהרש"ם ח"ג סימן רל"ט. מהר"ם שי"ק סימן ר"ה).

ולפי ג' תירוצים אלו, עדיין יש חשש זוחלין בשני מקוואות זו בצד זו (ואינם מעיינות) ואדם א' טובל במקוה (ואף א' אינו טובל אז בחברתה), ויוצאין המים ממקוה זו לחברתה.

אמנם אנו סומכין בזה על תי' הש"ך (בתי' הב' שם), דכיון שיצאו מכח אדם הטובל, וכשיצא הטובל יחזרו המים למקומם הראשון, ודאי בכה"ג לאו זוחלין. ועל תי' התשב"ץ (ח"ג סימן ל"ד, הובא בצ"צ שם) דמאחר שהם נחשבין כמקוה אחת (ע"י נקב המחברם) לא חשיבי זוחלין מזה לזה. וכמו"כ יש לצרף לזה את דעת המכשירים זחילה במקוה, אם ישארו במקוה מ' סאה אחר הזחילה (ראה בארוכה שו"ת צ"צ סי' קסד).

והנה בשו"ת צ"צ שם כותב הסברא שע"י נקב כשפופ"ה לא מחשיב זחילה ממקוה למקוה, ומעיר על זה:

אך ממהרי"ק נראה לכאורה דלא ס"ל סברא זו … וחשיב ליה מהרי"ק זחילה אע"פ שהמקוואות מעורבים בשיעור עירוב מקוואות שהוא בשפ"ה … והנה אע"פ שהש"ך השיג על דין של מהרי"ק הנ"ל … שמעינן מינה דס"ל דאף יציאת המים ממקוה זו לזו שבצידה נקרא זחילה.

ולפ"ז רצה לבאר את טעם תיקון רבינו הזקן לסתום הנקב בנסרים ובסיד, כדי שלא תהי' זחילה בין התיבה והמים שבחפירה. אמנם אח"כ סיים (סי"א):

אך עכ"ז נ' הסברא דכשיש עירוב מקואות מה שזוחל מזו לזו אין זה זוחלין כ"א אשבורן, וכמו במקוה אחת … ולכן נראה דמה שהצריך אאזמו"ר ז"ל שלא יכנסו השוליים תוך הדפנות כו' חש להיכא דליכא עירוב מקואות.

ועד"ז כתב גם שם סי' קסד סי"ד. ובסי' שלו סכ"ה ואילך.

מ"מ הרי במקוואות חוששין אנו אפי' ליחיד כמבואר בכ"מ; וכל החשש הזה הוא רק במקוה בצד מקוה, משא"כ במקוה ע"ג מקוה, אין שום זחילה בין המקוואות בעת הטבילה.

וראה מה שכתבתי בזה בקובץ דברי תורה (כולל אברכים נ.י.) ח"י ע' סח. קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' כז סי' יט. קובץ אהלי שם גליון 4 עמ' קי-קיב.

LXXIX) ראה מה שכתבתי בכל זה בקובץ "יגדיל תורה" נ.י. חוב' כז סי' יט ובארוכה בקובץ "אהלי שם" גליון 4 עמ' קז-י. וראה גם מש"ש גליון 1 ע' ל. וראה מה שליקט בזה ב"מקוה מים" עמ' סג ואילך.

LXXX) שיטות הפוסקים בזה, מתי מועילה טבילה בתוך כלי המעורב למקוה, ראה חי' הצ"צ על הש"ס (קעו, א – קעז, א).

LXXXI) ביאור זה כתב גם הגרז"ש דווארקין בס' קובץ רז"ש עמ' 44. וראה גם לקמן פי"ג מה שהביא בזה הגרא"י העלער.