יא-א

כל האומר ויכלו בשבת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ע"ד מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה. וגם ויכל אלהים ביום השביעי.

כי כלל גדול הוא אם רואה אדם דבר ציור ובנין ואחר הראות הזה נשאר הרשימו חקוק בלבו וכל הבנין. וזהו נקרא רשימו בכל מקום. ובחי' הרשימו נקרא מלכות, נוקבא, לגבי בנין ממש. ובוודאי כאן ברשימו יש כח הדבר ג"כ, כי כח הפועל בנפעל, וכן להיפך. וזהו פי' אדם וחוה ד"ו פרצופים נבראו. כי באמת בשעה שרואה הדבר בעצמו אינו ניכר הנוקבא כלל, אך אחר שילך מזה המקום נשאר רק הרשימו בעצמה. ואח"כ, אפילו כשרואה עוד, אף על פי כן נשאר וניכר הרשימו לבחי' מיוחדת.

וזהו ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, דהיינו שנסתלק (נ"א שנחלק) הזכר וניכר הנוקבא, דהיינו הרשימו, פרצוף בעצמו. וזה פי' אסורה נא ואראה את המראה וגו'. כי משה ראה את הנוקבא והבין שזה הדמיון מאספקלריא המאירה, דהיינו כנזכר, ועיקר הראות הוא המראה הגדול הזה, אמר אסורה נא, להסיר עצמו מזה המראה שהוא הרשימו לבוא לבחי' דכר. וזה הראה לו בנבואה ראשונה, וזכה מזה לאספקלריא המאירה. וזהו וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. כי משה ראה בהר החיות והרוחניות מהמשכן עם כל פרטיותיו, וכשראה נשאר הרשימו אצלו. וכשעשה המשכן בזה הרשימו היה כח הפועל בנפעל, וישרה הרשימו עם הבחי' הראשונה על המשכן. כי ברשימו כלול הדבר ג"כ כנזכר.

והנה כשעלה ברצון המאציל א"ס ב"ה לברוא את העולם נצטייר כל בנין העולם, וזהו סוף מעשה במחשבה תחילה. וזהו החיות של העולם, כי כח הפועל בנפעל, על דרך משל כמו שהאומן מצייר תחילה כל הבנין ואח"כ עושה אותו, ובזה נותן חיות אל הבנין שיהיה קיים. אך הבנין שבציור נק' מנוחה, שלא היה במעשה מלאכה, ונקרא עולם התענוג, ובינה ציירה ציורין כנודע. וזהו החיות של העולם. וכשלא היה העולם בשלימות לא היה החיות שורה עליו, והשלום לא שריא אלא באתר שלים. וזהו מה היה העולם חסר, מנוחה. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי וגו', עיין לקמן סימן (ת"ס)ז.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

כל האומר ויכלו כו' – שבת קיט, ב. מה היה העולם חסר כו' – פרש"י בראשית ב, א. פרש"י מגילה ט, א ד"ה ויכל בשם מדרש חכמים. ויכל אלקים גו' – בראשית ב, ב. אדם וחוה ד"ו פרצופים נבראו – ברכות סא, א. ויפל ה' גו' – בראשית ב, כא. אסורה נא גו' – שמות ג, ג. וזכה מזה לאספקלריא המאירה – יבמות מט, ב. וראה ועשה גו' – תרומה כה, מ. סוף מעשה כו' – פזמון לכה דודי. ראה זח"ג רלח סע"א. תקו"ז ו, א. ובינה ציירה ציורין – ראה זח"א ב רע"ב. זח"ב כב, א. ספר הבהיר סי' קמג ובאור הגנוז שם. לקמן סימן – תט. וראה סי' יג בד"ה ואמרו רז"ל.

-----  שולי הגליון  -----

ז) לקמן סי' תט הכפיל כל סימן זה, ומוסיף שם בסופו: וזה מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה, ונתן כח הפועל בנפעל, באה מנוחה שהיא שביתה, והיה (שלום) [שלים] באה מנוחה. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי וגו'.

-----  הערות וציונים  -----

נכפל לקמן סי' תט.

ובוודאי כאן ברשימו כו' – ראה לקמן ריש סי' כ.

וזהו פי' אדם וחוה ד"ו פרצופים נבראו – ראה לקו"י סי' קמד

וזה מה היה העולם חסר כו' – ראה אורח לחיים פ' ויחי ד"ה יששכר (וכן שם פ' בשלח רד"ה ראו, ופ' יתרו ד"ה ששת): הרה"ק בו"ק מהור"ר דוב בער זללה"ה אמר פירוש בא שבת בא מנוחה ר"ל שבא כח הפועל בנפעל, ומנוחה נק' השי"ת, כי בדבר שיש בו תנועה אין מנוחה וא"ס אין שייך בו תנועה כי הוא א"ס, וע"כ נקרא מנוחה עכ"ד ודפח"ח.