ספריית חב"ד ליובאוויטש

יד

במדרש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, מלמד שהביא הקב"ה כל הבהמות והחיות לאדם הראשון שיקרא להם שמות מה שלא יוכלו המלאכים לקרוא להם שמות וכו', ואמר אדם הראשון לזה נאה לקרותו שור ולזה נאה לקרותו אריה וכו'.

ולכאורה אינו מובן. וכי מה חכמה גדולה היא לקרות להם שמות עד שקרא להם אדם שהיה חכמתו יתירה ממלאכי השרת, כדאיתא שם במדרש, [והוא תימא גדולה]. ועוד, מה שאמר לזה נאה לקרותו וכו', למה השם שקרא לכל אחד ואחד שמו נאה לו.

אך הענין הוא, כי כל הע' לשונות, אף על פי שבכל לשון ולשון מע' לשונות יש גם כן קריית שם לכל הנבראים והנוצרים והנעשים, וקורים לכל דבר בשמו, עם כל זה אינו שם העצם לדבר ההוא, רק שם הדבר בעלמא כדי להכיר בין דבר לחבירו, אבל לא שמו האמיתי הוא כי אינם משיגים שמו האמיתי ושורשו. משא"כ בלשון הקודש, כל מה שנקרא שמו כך הוא שמו האמיתי, שם העצם משורשו. על דרך משל, שו"ר התחתון נקרא שמו כך על שם שורשו למעלה [בחיות, שיש בו מזה האותיות], שהם ג' אותיות שו"ר. וכן כולם על דרך זה.

ולכן אדם הראשון שהיה בו חכמה יתירה, והשיג וידע השורש של כל מין ומין, היה יכול לקרותם בשם האמיתי. ולזה אמר אדם הראשון לזה נאה לקרותו וכו', כלומר מה שאני קורא שמו כך אינו שם דבר ושם מושאל בכדי להכירו, רק נאה לקרותו כך כי הוא שם שורשו וודאי, ולכך שמו נאה לו. וגם בשמות בני אדם, כמ"ש רז"ל ראשונים קראו בניהם על שם המאורע, [כי יצחק קרא את שם בנו יעקב] כמ"ש וידו אוחזת בעקב עשו על כן קרא שמו יעקב, וכן הרבה ג"כ. הכוונה כך, כי על שם המאורע ידעו כי שורש נשמת הבן הוא מעין שורש דבר המאורע, וקראו שמו כך. ועכשיו, אף שאנו קוראים שמות בנינו על שם אבותינו או קרובינו כמ"ש במדרש, עם כל זה גילה לנו האר"י זלה"ה שגם אלו השמות אינם דרך מקרה או רצון האב ואם לקרותו כך, אך הקב"ה הוא הנותן שכל חכמה ודעת בלב אביו ואמו לקרותו בשם שהוא משורש נשמתו של הבן. ומחמת זה האדם מושרש בשמו מאוד מאוד. והראיה לזה, אם יפנה האדם מכל עסקיו ויעסוק בדבר אחד, וישים עיניו ולבו ומחשבתו בדבר ההוא, וכל רעיונו ושכלו ישים שם, וכן אם הוא מדבר עם איזה אדם דברים הצריכים לו מאוד בוודאי הוא משים כל שכלו ומחשבתו לדבר עם האדם [ההוא], ואף אם יבואו שאר בני אדם לדבר עמו [דברים וגם הם מדברים אליו] לנוכח, [והוא] אינו פונה אליהם ואינו שומע דבריהם, מחמת שרעיונו ומחשבתו שם בדבר ההוא שהוא עוסק בו. גם לפעמים אוחזים [אותו] בא' מאיבריו כדי להפרישו ולבטלו ממחשבתו ההיא, ועם כל זה אינו מרגיש [מחמת ששם כל שכלו ומחשבתו שם] כנזכר. אכן אם יקראו אותו בשמו תיכף הוא נפרד מעסקיו וממחשבתו. והכל הוא מטעם הנזכר, כי שמו הוא שורש נשמתויא.

ועל פי זה מובן מ"ש בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור בא'. ויש לדקדק למה אמרו בתורתו של ר' מאיר, הוה ליה למימר בתורה שכתב ר' מאיר [כתיב] כתנות אור בא'. ועוד, אם הוא כפשוטו האיך החליף ר' מאיר ע' בא', הלוא היה ראוי [לו] לראות בספר עזרא [נ"א: העזרה] שממנו היו מגיהים כל הספקות וחסרות ויתרות. ובלא זה קשה על ר' מאיר, שכל התורה ראוי לכתוב על ידו, שעפעפיו יישירו נגדו, והאיך כתב א' במקום ע', ומה גם שפשט התיבה נשתנה. ויש לומר על פי מ"ש רז"ל לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו, ולמה נקרא [שמו] ר' מאיר שהיה מאי"ר עיני חכמים בהלכה, ויש אומרים שהיה נקרא ר' נהוראי וכו'. ופי' שהיה שורש נשמתו מהשכל הקדום שהחכמה מקבלת הימנו, והיה יכול להאיר ולהנהיר עיני חכמים שהיה שורשם מחכמה והוא היה מעולם המשפיע לחכמה. והיתה תורתו שלמד ר' מאיר זך בלי סיג ושמרים המעורבים, שהם הקושיות והאיבעיות כידוע בספר הזוהר שהם מסטרא דכתנות עור שהם הקליפות, רק תורתו היתה זכה משורש נשמתו כמ"ש עליו עפעפיו יישירו נגדו. ואף שנאמר בו מראה מ"ט פנים טהור וכו', הכוונה היה בכל זה להראות לחכמים שיש לנטות לכאן ולכאן מצד הסברא, והמבין יבין וישכיל ויברור הטוב והאמת והישר. אבל האמת שהיתה תורתו בלי שום סיג ועירוב ובלי שום ספק, ולכך לא אמרו עליו שהיה מראה לחכמים, כי אם שהיה מראה להם שיש דעת נוטה לב' הפנים. ולכן אמרו עליו שלא יכלו לעמוד על סו"ף דעתו, שהיא מדריגה התחתונה, [ואם על סוף דעתו שלו] לא היו יכולים להשיגו ולעמוד בו מכל שכן על תחילת דעתו. וז"ש בתורתו של ר' מאיר, והוא כמ"ש רז"ל מתחילה נקרא תורת ה' ואחר שעמל האדם נקרא תורתו. ופי' בתורתו, בלמודו שלמד ר' מאיר, היה כתוב, כלומר נחקקו בו הדברים כנתינתו מסיני חקוק וחרות על לוח לבו, כתנות אור, רצונו לומר תורתו שהיא הקדושה בלי סיג ועירוב.

גם בזה אפשר לומר כוונת רז"ל שאמרו ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ויש לדקדק שהיה לו למימר כסדר, מתחילה קולפין הקליפה וזורקין ואחר כך נאכל המאכל. וי"ל כי באמת ר' מאיר לא זרק הקליפה בשעת אכילה, דהיינו בשעה שלמד תורה מפי אחר. ואף שהיה תורתו של אחר מעורב ברע, אף על פי כן למד ממנו ולא היה לו פחד מחמת הסיגים, כי כבר נתברר ונזדכך מאוד וכבר זרק הקליפה כשלמד מתחילת תורתו בכתנות או"ר כנזכר. לכן היה יכול לברר גם כן מתורתו של אחר הטוב מן הרע, וזהו תוכו אכל.

גם אפשר לומר כי מ"ש רז"ל ר' מאיר דייק בשמא, אפשר לומר כמו [שנאמר] באדם הראשון וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו, ואחר שהביא הקב"ה כל בהמות וחיות וכו' אמר לזה נאה לקרותו וכו', כי מכח גודל החכמה יתירה שהיה בו היה יודע שורש כל נברא מאין נברא ומאיזה שורש הוא, והיה קורא שמו בשורשו, מה שלא היו יכולין המלאכים להשיג ולקרות שמות כאלו, כמ"ש שם במדרש. וכן הענין גבי ר' מאיר, כי מגודל חכמתו היה יודע שורש נשמות של כל אחד ואחד מהיכן שורשו אם טוב וכו'. וזהו מדייק בשמא.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' רמד (רנז) (עד של כל אחד). ועל פי זה כו': כתבי קודש כז סע"ד. שמועה טובה סד סע"א.

במדרש וכל כו' – תנחומא חקת ו. בר"ר יז, ד. וכל אשר יקרא גו' – בראשית ב, יט. בלה"ק כל מה שנקרא כו' – ראה פרדס רמונים שכ"ד פ"א ושם שכ"ז פ' א-ב. של"ה ת"א בית המקדש (יא, ב), ושם בית אחרון ד"ה דע כי אותיות הקדושות (יג, א). ראשונים קראו כו' – בר"ר לז, ז. וידו אוחזת גו' – תולדות כה, כו. כמ"ש במדרש – בר"ר לז, ז. גילה לנו האר"י זלה"ה כו' – ספר הגלגולים פנ"ט. שער הגלגולים הקדמה כג. בתורתו של ר"מ כו' – בר"ר כ, יב. כתנות עור-אור – בראשית ג, כא. בספר עזרא שממנו כו' – רש"י מו"ק יח סע"ב ד"ה אפילו. [העזרה – ראה רש"י שם. וראה דקדוקי סופרים למו"ק שם אות ח'.] שעפעפיו יישירו נגדו – ע"פ משלי ד, כה. מגילה יח, ב. לא ר"מ שמו כו' וי"א כו' – עירובין יג, ב. כידוע בספר הזוהר כו' – זח"ג כז, ב. שם קכד, ב. תקו"ז ת"ט קמז, א. מראה מ"ט פנים כו' – ערובין יג, ב. שלא יכלו לעמוד כו' – שם. מתחילה נקרא תורת ה' כו' – ע"ז יט, א. (על תהלים א, ב). חקוק וחרות על לוח לבו – ע"פ משלי ג, ג. ושם ז, ג. ספרי ואתחנן פי' לד. אדר"נ פכ"ג. ר"מ רמון מצא כו' – חגיגה טו, ב. ר"מ דייק בשמא – יומא פג, ב.

-----  שולי הגליון  -----

יא) במדל"י כאן סיום המאמר בתוספת המילים: וזה גם כן פירוש ר' מאיר דייק בשמא, שהיה מאיר ומנהיר וכו' והיה יודע שורש נשמתו של כל אחד. וזה הובא לקמן בסוף הסימן בהרחבת הדבור.

-----  הערות וציונים  -----

אך הענין הוא כי כל הע' לשונות כו' – ראה לקמן ריש סי' סה ובהערות שם.

משא"כ בלשון הקודש – ראה נתיבות עולם, נתיב הצניעות פ"ג. באר הגולה פ"ה. חסד לאברהם, מעין ד נהר יא. וראה תניא, שעהיוה"א פ"א ושם פ' יא-יב.

כי שמו הוא שורש נשמתו – ראה תוי"י פ' שמות (כש"ט סי' קד) בשם הבעש"ט שכמו שתפיסת הגוף אלא בגשמי שאוחז בגופו כך תפיסת הנשמה הוא ע"י קריאת שמו כו' עיי"ש. וכן שם פ' כי תצא, וצפנת פענח פ' שמות (הובא בהערות לכש"ט שם). ועיין קונטרס תשובות וביאורים לכ"ק אדמו"ר זי"ע סי' א (הובא באגרות קודש ח"א סי' קנד).

מ"ש בתורתו של ר"מ כו' – ראה לעיל סי' ה ולקמן סי' שלח.

בספר עזרא [נ"א: העזרה] – ב' הגרסאות במשנה מו"ק פ"ג מ"ד. וראה מש"כ בשם הגדולים להחיד"א, ערך ר"ע מפרש המשניות.

הקושיות והאיבעיות כידוע כו' – ראה כש"ט סי' שעט, ושם בהוספות סי' קיח.

ר"מ רמון מצא כו' – ראה תקו"ז יא רע"ב ושם תכ"ד סט סע"א.