ספריית חב"ד ליובאוויטש

ב

במדרש בראשית ברא וגו', הדא הוא דכתיב ויקם עדות ביעקב, מהו העדות אלו שמים וארץ שנאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, שנבראו בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר ישראל ראשית תבואתה. ע"כ.

ויובן עפ"י מה דאיתא במדרש מתחילה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה העולם מתמוטט שלא היה לו על מה לסמוך, ברא הקדוש ברוך הוא את אברהם, ועדיין היה מתמוטט שיצא ממנו ישמעאל, הוליד אברהם את יצחק, ועדיין היה מתמוטט שיצא ממנו עשו, ואחר כך כאשר בא יעקב נתבסס העולם שהיה מטתו שלימה. ויש (לומר) [להבין] מהו ענין התמוטטות העולם. ויובן עפ"י הקדמה ידועה כי מתחילה עולם חסד יבנה, ונאמר בה"בראם, באב"רהם, שהוא נקרא חסד, [חסד] לאברהם. וידוע שמדת החסד דרכו להתפשט ביותר, שהוא כמים המוגרים. והנה האור העליון שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולמות היה רב ובהיר במאד מאד עד אין קץ וסוף, לכן היה העולם מתמוטט, כלומר שלא היה הדבר בשלימות לקיום העולם. ואף שזכות אברהם גדול ורב, שמדתו מדת חסד, עם כל זה מחמת שיצא ממנו ישמעאל לא היתה מדתו מספקת לקיום העולם.

ואחר כך כשנולד יצחק, שהיתה מדתו מדת גבורה פחד יצחק, וידוע שמדת גבורה הוא המגביל ומצמצם ההשפעה שלא ירד יותר מדאי, והנה בוודאי הצמצום הוא קיום העולם שמחמתו לא יתבטל העולם [ממציאות]. אך מפני שיצא ממנו עשו היה הצמצום יותר מכדי צרכו, ולא נתפשט שפע האור כי אם מעט מזעיר, (וגם) היה העולם מתמוטט, כלומר שאינו בשלימות, כי לא היה יכול להתקיים במעט השפע והחסד מחמת גודל הצמצום.

והנה בבוא יעקב, שנאמר בו יושב אהלים, שאחז בב' הקצוות בחסד וגבורה, והוא מדת הרחמים המתייחס לתפארת. והוא שנאמר עליו תתן אמת ליעקב, כי אותיות אמ"ת מורים על חסד גבורה תפארת, כי א"ת מורה על חסד וגבורה, ב' קצוות האותיות, כי אות א' הוא קצה הראשון ואות ת' הוא קצה האחרון, ואות מ"ם מורה על תפארת עמודא דאמצעיתא, כך אות המ' הוא באמצע הכ"ב אתוון. וכן מצינו ביעקב שנאמר בו מדת יראה ואהבה, מתחלה מדת יראה שנאמר ויירא יעקב ויאמר מה נ"ורא וגומר, כי יראה היא מראשית, ואחר כך נאמר בו ויאהב יעקב את רח"ל. הנה הגם שרחל היתה צדקת ושרשה הוא רחל העליונה [ממש], עם כל זה תיבת א"ת הוא מיותר לכאורה. אך אפשר לומר כי מלת א"ת הוא מורה על הנזכר שיעקב היה אוחז בב' הקצוות כנזכר הרמוזים בב' אותיות א"ת, ועם מ' שבו נעשה אמ"ת. וזהו ויאהב יעקב א"ת, שאחז במדת חסד גבורה תפארת שהם אמת. גם תיבת א"ת הם כ"ב אתוון דאורייתא מא' עד ת' שנברא בהם העולם, ועל ידי יעקב נתבסס. נמצא כאלו על ידי יעקב נברא העולם מחדש, כי עד הנה היה מתמוטט כנזכר.

וזה סוד מ"ש יעקב אשר פדה את אברהם כנזכר [רמז אף שהעולם נברא בהבראם, באברהם, שהוא חסד, אף על פי כן לא היה קיום ושלימות. ומה גם על ידי יצחק מפני הצמצום הגדול לא היה יכול להתקיים, עד שבא יעקב ואחז מדתו וב' מדות אבותיו. וזהו שנאמר בהולדת יעקב ואלה תולדות יצחק בן אברהם, וזהו אשר פדה את אברהם כנ"ל].

ומ"ש אשר פד"ה את אברהם, ולא אמר אשר פדה את יצחק, ומה גם כי חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, אך [כי] מיתוק מדת יצחק מפורשת בתורה ואין צריך לאומרו, שנאמר ביעקב וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. כי מי הוא הנשבע בחיי המלך הוא האוהב את המלך. נמצא שמצינו שמיתק מדת פחד יצחק במדת אהבה והכריע ביניהם. אבל זאת לא מצינו שהגביל [את] מדת החסד כדי שיהיה קיום העולם כנזכר, ולכך הוצרך לומר אשר פדה את אברהם.

והנה יש לדקדק באמרו שהיה העולם מתמוטט, א"כ אחר פטירת האבות האיך היה קיום לעולם. הגם שאין זה קושיא שאין דור שאין בו כאברהם וכו', אך עם כל זה זהו העולם בכללות. אבל העולם קטן שהוא האדם האיך יתקיים. אך באמת שבכל אדם הישראלי יש בו אברהם יצחק יעקב, כי אמרו רז"ל שהם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, שהם מדות אברהם יצחק ויעקב.

וזהו אפשר לומר שרמזו רז"ל לעולם יאמר האדם מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב. ולמה לא אמרו שיבקש האדם ויאמר מתי יהיו מדותי שוים למדות אברהם וכו', כי המדות המה עיקרים וזולתם אי אפשר לעבוד עבודת השם יתברך ולשמור מצותיו וללמוד תורתו, כידוע שצריך שיהיו בדחילו ורחימו. וע"פ הנזכר יובן, כי באמת כל ג' מדות אלו כבר ישנו באדם שהוא עולם הקטן כנזכר, כי זולתם לא היה לו קיום, רק יחכה ויצפה ויבקש לאמר מתי יגיעו וכו', כלומר שיפעול במדותיו אשר הם בו, יפעול בהם עבודת הבורא ויעלו מדותיו לקדושה, כמ"ש רז"ל איזה חסיד המתחסד עם קונו, ושתהא יראתו על פניו, ושיתגדל ויתגבר על ידי מעשיו קדושה העליונה וכיוצא בזה, ולא יהיה בו שורש פורה ח"ו איזה מחשבה זרה או פניה בעבודתו. ולכן אמרו לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי כו', כי המדות המה מוכנים כבר.

ונחזור לענין ויקם עדות ביעקב, יהיה פי' כך: ויקם, הש"י עשה קיום והויה לעדות, שהם השמים והארץ, ביעקב, בשביל יעקב כנזכר. ומ"ש רז"ל הקדוש ב"ה [הוא] מקומו של עולם, הוא גם כן פירושו [כנ"ל] הוויותו וקיומו של עולם. כי הוא לעילא מכל עלמין, ותחות כל עלמין, ובאמצעות כל עלמין, ומסבב ומהווה ומקיים כל עלמין. אף כאן ויקם, [פירוש] לשון מקום וקיום לעדות שהם שמים וארץ, וזהו קיום לעולם בכללות. ואם תאמר האדם שהוא העולם קטן במה יתקיים, לכך אמר כמד"א בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית. וידוע כי ראשית הוא החכמה שהוא רחמים גמורים, ומלת ישראל [בפני עצמו] מורה על [מדות] חו"גא כמ"ש בספר הזוהר שהם אותיות שי"ר א"ל. אם כן יש לישראל ג' מדות אלו ביישנים רחמנים (גמלנים) [גומלי חסדים], ובזה יהיה להם תקומה כנזכר.

ועפי"ז יובן פי' הפסוק ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. כי תיבת ויהי הוא מיותר, כי לא נאמר בשום מאמר מהברואים כן. ועוד, אומרו ויהי ערב ויהי בוקר, למה הקדים ערב לבוקר, והלא כבר נאמר ויהי אור, והוה ליה למימר ויהי בוקר ויהי ערב. ואם תאמר שהחושך קודם לבריאת עולם, כמו שכתוב וחושך על פני תהום, זה אינו, כי בזה החושך אינו נופל [בו] לשון ויהי שמשמעותה שנתהוו עתה על ידי מאמר, וד"ל, שאין להרחיב השאלות במה שלפנים ולאחור וכו'. וע"פ הנזכר מובן. כי הנה הגם שהיה האור כבר, עכ"ז לא היה יכול להתהוות לקיום העולם מפני גודל בהירתו, והיו בטלים במציאות כנזכר, ואין לך חושך גדול מזה. אך אחר הצמצום נתהווה האור והבוקר האמיתי שהוא לקיום העולם. נמצא שעיקר האור נתהווה מן הצמצום, שהוא כעין נרתק השמש שהוא מאפיל השמש (וממעט) [שיתמעט] אורו ויוכלו לסובלו. כן הוא כאן, שמחמת קדימת הצמצום נתהווה האור. לכן יצדק בו ויהי ערב ויהי בוקר, כי מן הערב הוא הצמצום נעשה ונתהווה הבוקר. ומה גם שהאור הראשון באמת נקרא חושך, כמ"ש בזוהר ובתיקונים אפילו כתר עליון חושך הוא קדם עילת העילות.

ואפשר שזהו רמז הפסוק ויאמר אלקים יהי אור, כלומר ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי אור המתקיים. וגם אמרו רז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם מפני שהוא כמו מסך ומאפיל האור הגדול, ולעולם הוא נראה צער, ואדרבא ממנו נעשה האור האמיתי וקיום העולם, כמו ויתרון האור מן החושך, לכן נאמר ויהי אור כנזכר.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י לו, ד (סי' רפ)

במדרש כו' – ויק"ר לו, ד (ושם: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב דכתיב ויקם גו' ואין עדות האמור כאן אלא שמים וארץ כד"א העידותי גו' אר"ב שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל דכתיב בראשית גו' ואין ראשית אלא ישראל שנאמר כו'). בראשית ברא וגו' – בראשית א, א. ויקם עדות גו' – תהלים עח, ה. העידותי בכם גו' – ואתחנן ד, כו. [קדש ישראל לה'] ראשית תבואתה – ירמיה ב, ג. מתחילה כשברא הקב"ה כו' – זח"א פו, ב. שהיה מטתו שלימה – ויק"ר לו, ה. מתחילה עולם חסד יבנה – ראה ע"ח ש"ח ספ"ו. וראה מו"נ ח"ג פנ"ג. עולם חסד יבנה – תהלים פט, ג. בהבראם – בראשית ב, ד. בה"בראם בא"ברהם – בר"ר יב, א. שהוא נקרא חסד כו' – ראה זח"א מז, ב. חסד לאברהם – מיכה ז, כ. שמדת החסד כו' – ע"ח שי"ח פ"ה. יצחק כו' מדת גבורה – זח"ג ד רע"א. שם שב רע"א. פחד יצחק – ויצא לא, נג. שמדת גבורה הוא המגביל כו' – ע"ח שי"ח פ"ה. מבו"ש ח"א שי"א פ"א. יושב אהלים – תולדות כה, כז. שאחז בב' הקצוות כו' – זח"א רנז, א. שם קסג, ב. זח"ג שב, א. והוא מדת הרחמים – זח"ג לח רע"א. זו"ח חקת נ, ד. המתייחס לת"ת – זח"א רנא רע"ב. תקו"ז יז, ב. תתן אמת ליעקב – מיכה ז, כ. א"ת מורה על חו"ג כו' – ראה קהלת יעקב ערך את (אות א'). ואות מ"ם מורה על ת"ת כו' – ראה קהלת יעקב ערך מ"ם (אות ו-ז). ויירא ויאמר גו' – ויצא כח, יז. ויאהב יעקב גו' – ויצא כט, יח. תיבת א"ת הוא כו' – זח"א טו א. שם כט, ב. א"ר פי"ח. שנברא בהם העולם – זח"א רד רע"א. יעקב אשר פדה גו' – ישעי' כט, כב. [ואלה תולדות יצחק גו' – תולדות כה, יט]. חייב אדם בכבוד אביו כו' – בר"ר צד, ה. וישבע יעקב גו' – ויצא לא, נג. הנשבע בחיי המלך כו' – ראה רמב"ם סה"מ מ"ע ז. הלכות שבועות פי"א ה"א. שאין דור שאין בו כאברהם וכו' – בר"ר נו, ז. העולם קטן שהוא האדם – תנחומא פקודי ג. שהם ביישנים כו' – יבמות עט, א. לעולם יאמר האדם מתי כו' – א"ר פכ"ה. שצריך שיהיו בדו"ר – זח"א כד, א. תקו"ז ת"י כה, ב. איזה חסיד כו' – זח"ב קיד, ב. יראתו על פניו – ע"פ יתרו כ, יז. הקב"ה מקומו של עולם – בר"ר סח, ט. הוא לעילא מכל כו' – ראה זח"ג ח, א. שם רכה, א. ראשית הוא החכמה – זח"א ג, ב. שם לא רע"ב. החכמה שהוא רחמים גמורים – ראה פע"ח שער תפילות ר"ה פ"ג, וראה פרדס רמונים ש"ח פ"ה ושם פ"י. ומלת ישראל כו' שי"ר א"ל – תקו"ז ג סע"א. ע"ח של"א פ"ה. פע"ח שער ק"ש פ"ו. ויאמר אלקים יהי אור גו' – בראשית א, ג. ויהי ערב ויהי בוקר – בראשית א. וחושך על פני תהום – בראשית א, ב. שאין להרחיב השאלות כו' – ע"פ חגיגה יא רע"ב. כ"ע חושך הוא כו' – תקו"ז ת"ע קלה רע"ב. מדת אלקים שהוא מדת גבורה – זח"ג יא, ב. שם סה, א. כ"מ שנאמר ויהי כו' – מגילה י, ב. ויתרון האור גו' – קהלת ב, יג.

-----  שולי הגליון  -----

א) אולי צ"ל חג"ת (ע"פ המשך הדברים "אם כן יש בישראל" כו'), וכן י"ל ע"פ פשטות לשון התקו"ז שם (וראה שם בפי' הכסא מלך).

-----  הערות וציונים  -----

מצינו ביעקב . . ויירא יעקב ויאמר כו' – ראה כש"ט סי' צג-ד. וראה שם סי' שטז, ולקמן סי' תא בשוה"ג. להעיר מפדר"א פל"ה.

ויאהב יעקב את רחל – ראה לקמן סי' מב, מג.

עד שבא יעקב ואחז כו' – ראה לקמן ריש סי' רנה ובהערות שם.

וזהו שנאמר בתולדות יעקב ואלה כו' – ראה לקמן סי' נז, וסי' עג (ד"ה וגם עפי"ז).

אמרו רז"ל שהם כו' שהם מדות אברהם יצחק ויעקב – ראה לקמן סי' רס.

כי המדות המה עיקרים – להעיר משמנה פרקים פ"ב. מו"נ ח"ב פ"ד.

החכמה שהוא רחמים גמורים – צ"ע ע"פ המבואר בפרדס רמונים הנסמן כאן במ"מ, ושם ש"ט פ"ו. ע"ח שי"ג פ"ו. וראה ע"ח שי"ד ספ"ז (חלוק הד'). שער מאמרי רשב"י ר"פ חיי שרה, ועיי"ש בריש ביאור ספד"צ (ע' קה).

ואם תאמר שהחושך כו' זה אינו – ראה לקמן סי' י.

אפילו כתר עליון חושך הוא כו' – ראה סי' לח ד"ה הנה ובהערות שם.

ואפשר שזהו רמז . . יהי אור – ראה לקמן סוף סי' קפג. רג"כ סי' א, ד, סט, עג.

וגם אמרו רז"ל כל מקום כו' – ראה זח"א טז סע"ב ובמ"מ שם. וראה לקמן סי' שמז, שנז, שנח.