ספריית חב"ד ליובאוויטש

סג

בן פורת יוסף. משל לבן מלך שנשבה ליד א' מהעבדים, פוחז ואוהב הוללות ושיכרות, והיה הבן רוצה שיוקשר מחשבתו עם מחשבת אביו כדי שיזכר בלב המלך. מה עשה [אותו הבן], התקשר [את עצמו תמיד] בתענוג שאביו בוודאי עוסק תמיד בתענוג כמשפט המלך ובזה מקושר מחשבתו עם מחשבת אביו. והנה [העבד] הפוחז רוצה לילך לשכר עצמו ולמשוך ביין, וירא שמא יברח השבוי, ולקחו עמו, ושניהם עוסקים בשכרות והולכים בשמחה, אך אין כוונתם שוה. כי הבן מלך, אע"פ שהלך [בשמחה] לבית היין, אין כוונתו בחומריות המשתה, כי בזה לא יתקשר מחשבתו עם מחשבת אביו, כי אין דרך המלך למשוך ביין. רק עיקר מחשבתו היה שמחמת זה יבוא לידי תענוג ושמחה ותתקשר מחשבתו במחשבת אביו, ויזכר אצל אביו. והעבד [שמחתו בהליכתו אל בית היין היה] עיקר מחשבתו בחומריות המשתה. והנמשל לבן אדם [נ"א: שכן כל אדם] צריך להיות תמיד דבוק בתענוג רוחניות [נ"א: רוחני], וגם כשיזדמן לו תענוג מתענוגי עוה"ז [כמו בשבת ויו"ט], יהיה ג"כ דבוק בתענוג רוחניות [נ"א: רוחני] שבדבר ההוא, שהוא החיות של הדבר ההוא, [ולא לחומריות הדבר]. ובזה [נ"א: שעל ידי שהוא דבוק בתענוג רוחני] נזכר אצל הש"י ב"ה, כי [גם] הוא ית' דבוק תמיד בתענוג רוחניות [נ"א: רוחני], שאין אנו יכולים להשיגו, שבדבר ההוא, שהוא חיותו של הדבר מלא חומריות. אבל כשהוא דבוק לחומריות הדבר, כגון אוכל מעדנים [נ"א: כגון אוכל על דרך משל הנ"ל], אדרבא [בזה] הוא מרוחק מהבורא ית' כנזכר לעיל במשל.

והנה כשישראל מתפללים ומתדבקים א"ע להש"י, קלא נפיק צאינה וראינה בנות ציון. דהיינו, מי ששייך לו הדביקות והיחוד וניחא ליה [יראה], וזהו וראינה, ומי שאין הדביקות ניחא ליה יצא, וזהו צאינהלג. וכששומעים הקליפות הקול הזה, אזי רוצים [נ"א: רצים] לבטל האדם [הזה] מתפלתו במחשבה זרה ובתענוג [נ"א: מתענוגי] הזמן, וגם החיות של התענוג ההוא רץ ג"כ עם חומריות וקליפת התענוג ההוא. כי החיות הוא ניצוץ קדוש, והוא כבן המלך הנזכר, כי הניצוץ חשקו לדבק באביו, וע"כ גם הוא (רק) [רץ] לדבקו בשמחה [נ"א: וע"כ הוא גם כן בשמחה]. (כי) ואם יהיה האיש [הזה איש] נלבב, היה מדבק [נ"א: אזי ידבק א"ע] על ידי זה יותר בהש"י בחשבו [נ"א: במחשבתו,] שהרי [הי"ת] המחיה אותו דבר הנופל [נ"א: והנופל. ונ"א: שנפילה] במחשבתו הוא חכמה, כי כולם בחכמה עשית, וכתיב ה' בחכמה, דהיינו כח הבורא שורה בחכמה. א"כ לפי זה יש [חלק] אלהות במחשבה זרה, כח הפועל המחיה אותו הדבר. ותיכף מלביש [את] עצמו באהבה ויראה מפני ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא, באמרו בלבו, כיון שלולי חלק אלהות המחיה את הדבר לא היה יכול להיות, וא"כ למה לי לדבק בחומריות הדבר, [מוטב ש-] אדבק בחיותו והוא כח מכחות הש"י. לכן מתלבש (נ"א מדבק) א"ע באהבה ויראת ה' ית', ובזה מעלה הניצוץ (שמדבר) [שבתוך הדבר] ההוא. וכן באכילה ובשאר תענוגים בכוונה הנזכר מעלה הניצוצים שבתוכם. לכן שניהם, הניצוץ והקליפה, רצים בשמחה.

ואיתא הבנים יירשו והבנות יזונו, פי' האותיות שהוא מתפלל [כעת] הם נקראו בנים להקב"ה, הם יירשו, והבנות יזונו, דהיינו אותיות של מחשבה זרה, ונק' בנות ע"ש בנות ציון, יזונו, שמקבלים עתה חיות מאותו עליה שניתנו לה [נ"א: שנתעלו] כעת, כי עליה גמורה אינה יכולה להיות עתה, דכתיב ועת לכל חפץ. אך זה הפעולה נעשה עתה, שכשיגיע העת נעשה לה עליה גמורה תיכף, ועתה מקבלת חיות עד העת [בנ"א: חיות ומזונות ע"י מ"ן] ההוא, והיינו יזונו.

וזהו בן פורת יוסף. דהיינו הבן הם האותיות שהוא מתפלל כעת, ונק' בנים [כנ"ל], הם פורתים, ר"ל [שהם] מרבים. יוסף, הוא תוספות תענוג בהש"י. בן פורת עלי עי"ן, כי עי"ן הוא חכמה, דהיינו שע"י חכמה [הם] מרבין תענוג, כי כולם בחכמה אתברירו, כמ"ש לעיל שע"י חכמה מעלה ניצוצות. והיינו והחכמה תחיה וגו'. ומפרש איך שע"י מחשבה זרה מוסיף תענוג [נ"א: ומפרש איך בא לידי מחשבה זרה שעל ידי כך הוא מוסיף תענוג]. בנות הם אותיות של מחשבה זרה כנזכר. צעדה עלי שו"ר, לשון ראיה, שראו שכעת הוא עת רצון לעלות כאשר ששמעו קול הכרוז [כנ"ל], לכן צעדו ובאו. [וימררוהו] ורובו וישטמהו בעלי חצים, היינו הקליפות של מחשבה זרה שרוצים לבטלו מתפלתו. על כן אם איש הנלבב יחשוב כנזכר, ותשב באיתן קשתו. דהיינו שתפלתו עולה בתענוג גדול הנקרא אית"ן, כמ"ש אית"ן זה אברהם.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קז (קיח). אוה"א כה, א. כתבי קודש לד, א. (ושם חסרות שורות האחרונות).

בן פורת יוסף – ויחי מט, כב. כשישראל מתפללים כו' – ראה זח"ב קלד, א. זח"ג רט, א. צאינה וראינה גו' – שה"ש ג, יא. כולם בחכמה עשית – תהלים קד, כד. ה' בחכמה גו' – משלי ג, יט. הבנים יירשו כו' – ב"ב קלט, ב. ועת לכל חפץ – קהלת ג, א. עי"ן הוא חכמה – ע"ח ש"ד פ"א. שם ש"ח פ"א. בחכמה אתברירו – זח"ב רנד סע"ב. ע"ח שי"ח פ"ה. שם שי"ט פ"ט. של"ט פ"א. שעה"מ פ' עקב. והחכמה תחיה גו' – קהלת ז, יב. צעדה עלי שו"ר – ויחי מט, כב. שו"ר לשון ראיה – ע"פ בלק כג, ט ושם כד, יז. וימררוהו ורובו גו' – ויחי מט, כג. ותשב באיתן קשתו – ויחי מט, כד. בתענוג גדול הנקרא אית"ן – ראה זח"ב קי רע"א. אית"ן זה אברהם – ב"ב טו, א.

-----  שולי הגליון  -----

לג) הנוסח במדל"י נראה יותר נכון, וז"ל: מי שאינו ראוי ליחוד זה ולא ניחא ליה יצא, וזהו צאינה, ומי שראוי לזה וניחא ליה יראה, וזהו וראינה.

-----  הערות וציונים  -----

משל לבן מלך כו' – ראה כש"ט סי' שצב, ושם בהערות לסי' שח.

וגם כשיזדמן כו' יהיה דבוק בתענוג רוחנית כו' – ראה סי' קעח ד"ה כי. מדל"י סי' ע (פב), רסב (ער). ועיין לקמן סי' תיא.

שהוא החיות כו' – ראה סי' פו סד"ה והנה זהו.

איש נלבב – ראה בהערות לסי' סב.

כח הבורא שורה בחכמה – ראה סי' תלד. וראה סי' תכד ד"ה וכתיב.

יש חלק אלקות במ"ז – עיין כש"ט סי' לט, סו, פה, צג-ד, קס, קסב, קסג ורכב, ובהערות שם.

למה לי לדבק כו' – ראה סי' רו. רג"כ לעיל סי' מא.

וכן באכילה כו' – עיין סי' תיג.

ואיתא הבנים יירשו כו' – השוה סי' תלד.

בחכמה אתברירו – מבואר בלקו"י סי' קנה.