ספריית חב"ד ליובאוויטש

פ

דרך שלשת ימים נלך במדבר. כתיב גל עיני ואביטה וגומר, ואיתא באורייתא ברא קב"ה עלמא. ולא העוה"ז בלבד, אלא כל העולמות הכל ברא באותיות התורה. והנה זה אי אפשר שבכל חלק מן התורה נברא חלק א' מן העולמות, כיון שהתורה [היא] קדומה והיא למעלה מן הזמן והיא אחדות פשוט, לא שייך בה חלקים. והנה לפי זה מוכרח שבכל חלק מן התורה כלל בו כל התורה וכל העולמות, וכן כלול בה [הכל]נח כנזכר, אך אין נראה ממנה רק פרטיות, אבל בהעלם כלול בה הכל, כמו שאין אנו רואים רק עולם הזה, ואף על פי כן באה לנו הקבלה שיש עולמות לאין קץ. וכן בכל מצוה אין אנו רואים רק העשיה, אבל נעלם בה הכל כנזכר. וזהו רחבה מצותך [מאד], שמצוה אחת היא רחבה עד מאוד.

וז"ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ר"ל אותן העולמות המופלאים והמכוסים בתורתך. וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא, ר"ל התורה כמו שהיא אצלינו, אך היא מתלבשת בכל העולמות כפי מה שהיא, אך היא עצמה אינה משתנית.

וזהו שהאבות למדו תורה, ונח למד תורה, ר"ל שהשיגו התורה כפי מה שהיא, הגם שעדיין בעת ההיא לא נתלבשה בלבוש שהוא אצלינו, שהוא כנרתק אל התורה עצמה כביכול [נ"א: וכו'].

וזהו לעתיד לבא יוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, דהיינו שישיגו אותה כמו שהיא בלי לבוש. לפי שעכשיו לא היו יכולים לסבול בהירתה בפ"ע, ולאו כל מוחא סביל דא, כי אם הצדיקים המופשטים מגשמיות יכולים להשיגה כל א' וא' לפי התפשטותו מגשמיות. על דרך משל אם הוא מופשט מעולם הזה לבד יכול להשיג כפי מה שהוא בעולם יותר עליון, וכן עד אין קץ, כל מה שמדבק עצמו אל עולם יותר עליון כן [נ"א: בו] תתפשט השגתו ואינו מצומצם כל כך, וכל מה שמתרחק יותר משורשו שם התורה יותר מצומצמת, עד שבא לעוה"ז שבו הכל בצמצום גמור, עד שכמעט שאין לך מצוה שאין בה מדות ושעורין. וזהו שהקדוש ברוך הוא מצמצם עצמו ושורה בעולם הזה על ידי תורה ומצות שהם כאן בצמצום ושיעורים. וזהו נודע בשערים בעלה, בשיעורין דיליה. ומי שהוא זוכה ורואה עולמות עליונים בעת עשותו המצוה, דהיינו שהוא מופשט מהגשמיות, כל א' לפי מדריגתו, יש לו יותר תענוג לפי שכל מה שהוא יותר עליון הוא יותר רחב, ואינו בצמצום כמו כאן. וזהו שכר מצוה מצוה, ר"ל שבשכר המצוה שעושין בעוה"ז, השכר הוא [נ"א: ר"ל שהשכר של המצוה שעושין בעוה"ז הוא] באותה המצוה בעצמה בעולם העליון, ושם יש לו תענוג ממנה, לפי שכאן אין לו תענוג ממנה לפי שהיא בצמצום ולבוש כנזכר.

וזהו כי שמש ומגן ה' אלקים דהיינו כי השמש מסבב אותו יסוד מים, וזהו למגן ולנרתיק לשמש [נ"א: דהיינו שהשמש הוא בתוך המגן ונרתק], לפי שהעולם לא היו יכולין לסבול הבהירות והחום של השמש. ע"כ היה לו יסוד של מים למגן ונרתק [נ"א: על כן הוא מלובש בתוך מגן ונרתק]. וזהו בעולם הזה. אבל מי שהוא מופשט מגשמיות ומקשר את עצמו לעולמות עליונים, אז רואה שכביכול שם ה' אלקים [נ"א: אז רואה שם שה' אלקים] הוא [כביכול] שמש ומגן, כנזכר לעיל באורך. וזהו לעתיד לבא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והיה לך ה' לאור וגו' וד"ל.

ונחזור אל הענין כי התורה והמצות שהם מצומצמים בעוה"ז הם בעצמם מצוים בעולמות עליונים, רק ביותר התרחבות באשר שהיא קרובה לשורשה. על כן צריך כל אדם לכווין בעת עשיית המצוה בדבור ובמעשה ובמחשבה, כי בזה מעלה את המצוה ומפשיט אותה מגשמיותה, ומקרב אותה אל שורשה ומייחדהנט בעולמות עליונים. והעיקר הוא התענוג בעת עשייתה והבן. ונראה זה בחוש, כי התענוג הוא המחבר ב' דברים, למשל דכר ונוקבא המחברם הוא התענוג. על כן כל איש שיעשהס המצוה בדבור ובמחשבה ובמעשה, ועליון על הכל הוא התענוג המחברם. ובזה הוא מקשר כל העולמות להקב"ה. ואין לך כל מצוה שאינה כלולה מכל התורה כנזכר, כי היא אחדות פשוט, אך היא מצומצמת. אבל כשמפשיטה מגשמיותה היא רחבה מאוד וכלולה מהכל, וגדולה יותר מעולם ומלואה. וז"ש רחבה מצותך מאוד, שהיה רואה אותה בעולמות עליונים.

וזהו מ"ש רז"ל בא דוד ולא פירשה, דהיינו שאמר סתם רחבה מצותך בלי שיעור. בא יחזקאל ולא פירשה, והיה מגילה כתובה קינים והגי והוי וגו'סא, דהיינו שראה יסורים של צדיקים בעוה"ז, ר"ל [שראה אותם עם המצות בעוה"ז שהם כולם מצומצמים בשעורין, וראה התענוג שלהם בעוה"ב, ר"ל שראה] אותן המצות עצמן, אבל ראה אותן בעולמות עליונים שהם התענוג הגדול בלי צמצום קרובים לשורשם ורחבים [וכלולים] כנזכר. ואחר כן בא זכריה ופירשה, מגילה עפה וגומר. לפי שזכריה היה בתחילת בית שני שהוא אותיות שבעולם הדיבור, והיה חסר ה' דברים כנודע וד"ל, ובדיבור הוא גם כן מצומצם, כנודע שהדבור מצומצם, על כן ראה אותה בשיעורין.

ונחזור להענין כי המצוה צריך שיעשו אותה בדבור ובמחשבה ובמעשה ותענוג (דהיינו שצריך להמשיך עצמו לדביקות [גדול] עד שמגיע לתענוג)סב. הנה כשניתנה התורה בסיני ניתנה בדבור, וכמו שאנו רואים בוודאי מוכרח להיות שם מחשבה, כי הדבור נמשך מן המחשבה, נמצא שהתורה ניתנה בדבור ובמחשבה. אבל המעשה היא בידינו, כשאנחנו עושים המצות במעשה אז אנו מייחדים מעשה המצוה שהיא עולם העשייה עם הדבור והמחשבה שהם עולם היצירה והבריאה.

וזהו ביום חתונתו זה מת"ן תורה. ולכאורה איזה חתונה הי' שם. אבל הענין הוא כמ"ש שהיה יחוד באמת, כי עולם העשיה היה לו עליה ונתייחדסג לעולם השמיעה שהיא כלי מוכן לעולם הדבור, דהיינו לקבל הדבור עם המעשה. ובזה נתייחד עולם העשייה לעולמות עליונים. וזהו שלשת ימים נלך במדבר, דהיינו שלשת עולמות נלך בקבלת התורה שניתנה בדבור כנזכר והבן.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קעט (קפד). אוה"א סט, א. [והעיקר הוא התענוג בעת וכו': אוה"א ל, א. שמועה טובה מח, ב.]

דרך שלשת ימים גו' – וארא ח, כג. גל עיני גו' – תהלים קיט, קיח. באורייתא ברא כו' – זח"א ה, א. שהתורה קדומה – שבת פט סע"א. תקו"ז ת"ע קכ סע"ב. רחבה מצותך – תהלים קיט, צו. שהאבות למדו תורה – יומא כח, ב. בר"ר צה, ג. זח"ג קסה סע"ב. ונח למד תורה – פרש"י נח ז, ב. ראה ויק"ר ב, י. לעת"ל יוציא כו' – ע"ז ג סע"ב. נודע בשערים בעלה – משלי לא, כג. בשיעורין דיליה – זח"א קג רע"ב. תקו"ז ת"ע קלה, ב. שכר מצוה מצוה – אבות פ"ד מ"ב. כי שמש ומגן גו' – תהלים פד, יב. לא יהיה לך השמש גו' – ישעי' ס, יט. ואין לך כל מצוה כו' – זח"ג רכח, ב. בא דוד כו' בא יחזקאל כו' בא זכריה ופירשה כו' – עירובין כא, א. קינים והגה והי – יחזקאל ב, י. שראה יסורים כו' – עירובין כא, א. ספרי בהעלתך סוף פי' קג. מגילה עפה גו' – זכריה ה, ב. בית שני שהוא אותיות שבעולם הדיבור – ראה זח"א כו סע"א. תקוזו"ח קיג רע"א. והיה חסר ה' דברים – יומא כא, ב. מעשה המצוה שהיא עולם העשיה עם כו' – זו"ח יתרו לד, ב. תקו"ז תכ"ב סח סע"ב. ביום חתונתו – שה"ש ג, יא. זה מתן תורה – תענית כו, ב.

-----  שולי הגליון  -----

נח) במדל"י: וכל העולמות ג"כ כלול[ים] בה כנ"ל.

נט) ע"פ הנ"ל בסי' עא צ"ל כאן נ"א: ויחודה.

ס) כן הוא גם במקבילות, ואולי צ"ל יעשה, או צריך שיעשה.

סא) המעתיק שיבש לשון הכתוב וצ"ל: והנה בו מגלת ספר ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי. בשמועה טובה ממשיך: (הג"ה דהיינו . . וכלולים כנזכר).

סב) הסוגריים גם במדל"י ושמ"ט, אבל לא באוה"א.

סג) בשמועה טובה (ואוה"א ל, א בשנויים) נו"א: ונתייחד לעולמות עליונים כנ"ל. וזהו מ"ש ישראל נעשה ונשמע, ר"ל מתחילה נעשה, ואח"כ, ע"י מעשה שהוא עולם העשיה, ונשמע, ר"ל שנכנס לעולם השמיעה שהוא כלי מוכן לעולם הדיבור, דהיינו לקבל דיבור עם מעשה (כבפנים).

-----  הערות וציונים  -----

כבר הובא לעיל סי' עא.