ספריית חב"ד ליובאוויטש

קה

בפסוק וחנותי את אשר אחון וגו'. יובן על פי מ"ש בזוהר הקדוש ההוא מלה דלא נפיק בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא. פי', כי דבור וקול הם כנגד זו"נ, שהם ו"ה של שם הוי"ה ב"ה. ואם יצאו בלא דחילו ורחימו, שהם אבא ואמא, י"ה של השם, הוא עושה פירוד [ח"ו]. ובפרט שכל כוונתו בתפלה ובלימוד הוא כדי להעלות הדבורים אל שורשם מתתא לעילא. כי כמו שתחילת בריאת העולמות היה בכ"ב אותיות התורה, כמ"ש בזוהר באורייתא ברא קב"ה עלמא, שהם ך"ב אותיות התורה, ומהם הוה ההשפעה וקיום העולמות ולכל הנבראים מעילא לתתא, כן צריך האדם להעלות הדברים מתתא לעילא אל שורשם, דהיינו כשאדם מדבק ומחבר דבור עם דבור, וקול עם קול, והבל עם הבל, ומחשבה עם מחשבה, שהם ד' אותיות הוי' כידוע. ואם האדם עושה כן, כל דבוריו פרחין לעילא אל שורשם, ובזה הוא גורם שהדבורים באים לפניו ית' ומסתכל בהם. ובזה הוא נענה בתפילתו. כי ההסתכלות הוא כעין ההשפעה מעילא לתתא, כי כאשר הש"י משפיע [נ"א: מסתכל] הוא קיום העולמות כולם. כי למעלה אין שום שהות וזמן, כי ברגע אחד באה ההשפעה מהמעיין העליון הנובע תמיד. ודרכו להיטיב ולהשפיע לבריותיו רק כשיהיה המקבל ראוי לקבל. ואם הוא מתפלל או לומד תורה בענין הזה, הוא נעשה כצנור אל המעיין העליון הממשיך ומשפיע שפע טובה לו ולכל העולם כולו.

והנה מלת אש"ר יש לפרש בלשון שבח והלל, כמו באשרי כי אשרוני בנות. ויש לפרשו ג"כ בלשון הסתכלות, כמו אשורנו ולא (עתה) [קרוב]. ובזה יובן פי' הפסוק וחנותי את אש"ר (אחון), למי שמשבח ומהלל אותי בא"ת, שהם כ"ב אותיות מא' עד ת', ובאופן אם יגרום בדבורו ובתפלתו ובלימודו את אש"ר, שיעלה הדבורים לעילא אל שורשם ויגרום אש"ר השני, שהוא [לשון] הסתכלות, ובוודאי אז אחון אותו. כי ההסתכלות הוא עניית התפלה והשאלה כנזכר.

ושמעתי מפי הרב (המופלא) [המופלג] מוהר"ר גרשון מלויצק, על פי זה יובן ג"כ מ"ש רז"ל כי במדה שאדם מודד מודדין לו. וגם אמרו רז"ל הדבק במדותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו'.

ובכדי לקרב אל השכל נמשיל משל למעיין הנובע במקום גבוה ורחוק משדותיו של אדם. והנה הרוצה להשקות שדותיו מן המעיין ההוא צריך להכין צינור רחב שיעברו המים בתוכו בהשפעה. ופשיטא שצריך האדם להשגיח ולעיין שלא יהיה בצינור איזה סדק או נקב, או איזה דבר מה שיהיה שהוא מונע מרוצת המים. כי אם יתעצל ולא ישים עיניו תמיד על זה להשגיח בהשגחה פרטית, יהיה כל היגיעה לריק, כי לא יגיעו המים לשדותיו כלל. ומה גם אפשר יקלקל ויחסר את המעיין הנובע להריק ממנו מים אל מקומות מאוסים ובזוים, בורות נשברים, מקום הטינופת. והנה זהו חסרון ופגם גדול אל המעיין אשר מימיו מים זכים וצלולים, מים חיים מאוד מאוד בתכלית הזכות, ויריק אותם ממקומם ויפנה אותם למקומות מאוסים. והנה אף אם יעיין האדם בדרכי הצינור, והנה לא נמצא בו נקב וסדק, ולא שום דבר המעכב מגורת המים, עכ"ז צריך אדם להזהר מאוד בהנחת הצנור, שיקרב וידבק הצינור אל המעיין בהתדבקות וקירוב גמור, כדי שיעברו המים בתוכו בתמידות ובהרווחה גדולה, ולא יפסיק את הצינור מהמעיין אפילו כחוט השערה. כי אם לא יעשה כן יהיה לתוהו וריק עמלו.

והנה הנמשל מובן מאליו. כי הנה מדותיו של הקב"ה הם [י"ג מדות של] י"ג תיקוני דיקנא, שהם המעיין הנובע והמשפיע שפע רחמים לכל העולמות. והנה האדם המתדבק במדותיו ית' צריך להזהר מאוד. ראשית דבר הצנור שהוא האדם בעצמו, שהוא נעשה צנור להשפיע על ידו לכל העולמות. לכן יראה לבדוק עצמו בחורין ובסדקין שלא יהיה ח"ו מעורב במדה ההיא בעשותה שום מחשבה זרה ולא שום פניה בעולם. שאם ח"ו לא יהיה נזהר בזה, לא די שאינו עושה שום פעולה והשפעה בעולמות עליונים ולא בתחתונים, אלא אף גם קרוב הוא ג"כ לפגום ח"ו במדות העליונים שיושפעו למקום אחר, ויתן כח להס"א בעירובו רע בטוב אשר הוא מערב במעשה הטובה. ופשיטא שצריך [לו] להזהר מאוד שידבק מחשבתו בעשיית המצוה במחשבות קדושות [תמיד] בלי הפסק, כדמיון הצנור אשר הוא קרוב ומדובק להמעיין. ובוודאי אם יהיה נזהר בכל זה יהיה הוא בעצמו צינור, ויגרום השפעה מתתא לעילא, ויוסיף כח בפמליא של מעלה, ויעורר הרחמים והרצון העליון, ויושפע על ידו לכל העולמות. וזהו אמרם ז"ל במדה שאדם מודד, פי' כשהוא מתדבק במדות, ר"ל שאינו מרחיק [את עצמו] ממדותיו [נ"א: במדותיו], רק תמיד מחשבתו זכה וברורה וקשורה לעילא, וימדוד מדה המחזקת אשר יכילו מימיה, אשר אין בה שום סדק ונקב ושום מניעה כנזכר, אז מודדין לו באותה המדה עצמה, כי יורק ויושפע על ידו כל טוב וכל ההשפעות לכל העולמות.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י ט, ב (סי' קלא). אוה"א צו, ב. בפסוק . . והשאלה כנזכר: כתבי קודש לז, ג.

וחנותי את גו' – כי תשא לג, יט. ההוא מלה דלא נפיק כו' – תקו"ז ת"י כה, ב. זח"ג קכא, ב. דיבור וקול כנגד זו"נ – תקו"ז תס"א צג סע"ב. זח"ג רכח, ב. שהם ו"ה כו' – תקו"ז ת"ע קלב סע"א. שם ת"ו קמה, ב. דו"ר שהם או"א י"ה של השם – תקו"ז ת"י כה, ב. באורייתא ברא כו' – זח"א ה, א. מדבק ומחבר דבור כו' – ראה בהערות. שהם ד' אותיות הוי' – ראה תקו"ז תס"ט קה, ב ושם קיז, ב. באשרי כי אשרוני – ויצא ל יג. אשורנו גו' – בלק כד, יז. בא"ת שהם כ"ב כו' – זח"א טו, ב. שם כט, ב. א"ר פי"ח. במדה שאדם מודד כו' – סוטה ח, ב. מה הוא רחום כו' – שבת קלג, ב. סוטה יד, א. מדותיו כו' הם י"ג ת"ד – זח"ג קלא, א. ויוסיף כח בפמליא של מעלה – ראה זח"ב לב סע"ב. איכ"ר א, לג. פסדר"כ פ' סליחות.

-----  הערות וציונים  -----

דבור וקול הם כנגד זו"נ – ראה סי' שפו.

שתחילת בריאת העולם היה בכ"ב וכו' – ראה כש"ט סי' שנה.

כשאדם מדבק ומחבר דבור כו' – ראה סי' קכג ד"ה וי"ל.

שהם ד' אותיות הוי' – דמחשבה איהי חכמה (יו"ד), תקוז"ח ק, ב. תקו"ז יז, א ושם תי"ט מא סע"ב. הבל איהו בינה (ה' עילאה), תקו"ז תכ"ב סג סע"ב ושם תס"ט קה, ב וקיז, ב. קול איהו ת"ת (וא"ו), זח"ג רפג, א, תקו"ז ת"י כה, ב ושם תל"ח עט, א. דבור איהו מלכות (ה' תתאה), זח"א קמה סע"א וזח"ג רכח, א.

ההסתכלות הוא כעין ההשפעה – ראה ריש סי' סט.

ויתן כח להס"א כו' – ראה סי' סו. וראה סי' שדמ ותו.