בחקותי

קכג

אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. יש לומר פירושו לפי פשוטו, דאיתא [בגמרא] ר' חנינא בן דוסא הוה אזיל באורחא אתי מיטרא, אמר כל העולם [כולו] בנחת וחנינא בצער, פסיק מיטרא. נמצא כי בשביל הצדיק פסיק מיטרא. אבל אם בחקותי תלכו תהיו כולכם צדיקים, ואז לא יועיל תפילת הצדיק היחיד נגד הרבים, ויהיה הגשם בעתו.

ושמעתי מקשים על האי לישנא שאמר כל העולם בנחת [למה ליה למימר כל העולם בנחת], היה לו למימר בקיצור חנינא בצער. ועוד, ח"ו הוא היה מצטער עצמו על נחת העולם. וי"ל על פי מ"ש רז"ל בכל יום בת קול יוצא ואומר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא די לו בקב חרובין מערב שבת וכו'. נמצא שהיה ר' חנינא בן דוסא הצינור המשפיע שפע לכל העולם. וזהו לשון בשבי"ל חנינא בני, שהוא לשון דרך מעבר, כשביל זה שהוא מעבר לכל, כן היה הוא מעבר להשפעת העולם. ולכך אמר כל העולם בנחת, פי' כי הנחת בא להם ע"י השפעתי, ואיך יהיה ההשפעה, אם אני בצער לא יהיה נחת שלם, אולי ח"ו לא יהיה גשמי ברכה ונדבה מחמת צער שלי. ואף שאמרו שהיה די לו בקב חרובין, אם כן כל ימיו היה בצער דוחק מזונות, זה לא קשה. שלא אמרו שלא היה מצוי לו כי אם קב חרובין, רק אמרו די לו בקב חרובין, כי מדת הצדיקים שהיו מספיקין עצמן במועט, ולא היה לו צער כלל מחמת זה. אבל כאן היה לו צער ממש שלא יהיה יכול להשפיע שפע שלימה. וזה היה לו הצער שלו מפני השחתת העולם, וזה היה עיקר תפילתו שיפסקו הגשמים עכשיו, ובבואו לביתו יהיה בנחת להתפלל שירדו, כמו שהיה באמת.

וי"ל שזה סוד מ"ש ונתתי גשמיכם בעתם. למה כתיב גשמיכם, ולא כתיב מטר כמו ונתתי מטר ארצכם, [וכן] הנותן מטר (בעתו), וכמוהו רבים. ועוד, מהו בעת"ם, כי אם לא יהיו בעתם אינו סימן ברכה ח"ו? והלוא מצינו בימי יואל שיצא (רוב ניסן) [אדר]קה ולא ירדו גשמים, ואח"כ ירדו והיו גשמי ברכה עד מאוד, כמ"ש רז"ל בא יבוא ברנה וגו', קנה זרת שבולת זרתים. וי"ל על פי רמז המשנה חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים וכו'. כי הלא נודע שעיקר עבודת הבורא יתברך הוא הדביקות וההתלהבות בעבודתו ית' ובלימוד תורתו שיהיה בדחילו ורחימו. ומחמת זה יכול הוא לדבק בהש"י כביכול, מפני שההבל הדיבורים מתדבק בהבל העליון, והקול בקול העליון, והדבור בדבור העליון, וכן המחשבה, וכמ"ש רז"ל השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, מחמת גודל קדושתו ודביקותו בהש"י היה ממש מתחבר עם שרשו והרי הוא כמו הקדוש ברוך הוא היה מדבר דבורו של משה. ועי"כ נזדכך חומריותו ונעשה איש האלהים, וכמ"ש של נעליך, שהוא [לבוש] החומרי. וזהו אפשר רמז המשנה חומר בקודש. כלומר, אם תרצה לזכך חומרך שיהיה בקודש העליון שהוא המחשבה העליונה, אי אפשר אם לא מבתרומה, פי' שצריך שתרים תמיד עיניך ולבך ותטהר מחשבותיך ורעיוניך במחשבת הש"י ודביקות גמור והתלהבות [גדולה]. וזה ידוע שבמקום שהאדם מחשב שם הוא גם כן במקום ההוא. ואם כן כשתתמיד ותרגיל עבודתך בכך, בוודאי תרום ותעלה במקום המחשבה העליונה אל שרשה, ואז גם חומר שלך תזדכך בקודש העליון כנזכר.

והנה ידוע שהאותיות נקראים כלים, והנקודות הם חיות ונשמות הכלים. והנה האדם כשמחשב איזה מחשבה, יהיה מה שיהיה, הוא מחשב אותיות. וכבר ידעת שאם באה לאדם איזה מחשבה זרה בלימודו או בתפילתו היא אינה מקרית, כי יש עת לכל חפץ, וכמ"ש ובהגיע תור נערה ונערה, שהוא הניצוץ הנתונה בעמקי הקליפות הנקרא נערה, שמנוערת מכל, ורוצה להתדבק בשרשה, והגיע עת וזמן להעלותה בקדושה. הנה אז צריך האדם להתעורר מאוד מאוד, כי לא לחנם באה זאת המחשבה אם לא להעלותה, ואם לא עכשיו אימתי, כי אפשר שלא יהיה עוד עת ותור הנערה ההיא, כי על פי רוב המחשבה באה מענין הדומה לענין התפלה והברכה או מענין הלימוד שהוא עוסק.

והוא על דרך משל לבן חביב האומר לפני אביו דבר הלכה, והנה אביו מקשה אותו קושיות שונות ומתעהו מדרך הפשט. והנה אין ח"ו כוונת האב לסתור דברי בנו ולהטעותו שישאר מבוכה מתועה. אך אדרבא האב לחדודי קא מכוון, שיעשה הבן דבר נגדיות נגד הקליפות הקושיות ויתרץ וידרוך בדרך האמת והישר בפשט ההלכה, וזהו רצון האב ושמחתו, כמ"ש חכם בני וגו'. והנמשל הוא מובן, כי כאשר באה מחשבה זרה צריך להתעורר מאוד ולהעלותה בקודש עם אותן מחשבות קדושות שמכוון ומייחד ועם הדיבורים שהוא מדבר.

וז"ש מטבילין כלים בתוך כלים, כלומר כלים הם האותיות של המחשבות זרות, יטבול ויטהר בתוך כלים, שהם האותיות הקדושים, ועי"ז יתברר [נ"א: יחבר] הכל לקודש העליון כנזכר.

וזהו אם בחקותי תלכו, ואמרו רז"ל זה לימוד התורה. ואמר לשון תלכו, כלומר שתלכו תמיד, ולא עומדין במקום אחד במדריגה אחד, אלא שתלכו תמיד הילוך העולה ממעלה למעלה בדביקות ובהתלהבות עד שתגיעו למדריגה עליונה לדבק מחשבותיכם למעלה בכל העולמות, כמו מי שעולה מעולם לעולם, כענין ד' שנכנסו לפרדס, מרוב הדביקות והמחשבות טהורות וזכות. ואז ונתתי גשמיכם בעתם, כלומר שגם הגשמים והחומרים [נ"א: הגשמיות והחומריות] שלכם יזדככו, וגם הניצוץ יעלה, (בעתו) [בעתם], ר"ל בעת הצורך שיוכל לעלות יזדמן לכם המחשבה זרה בכדי לזכות אתכם בהעלות הניצוץ. ולא כמו שארי בני אדם שבאה להם המחשבה זרה מחמת (מחשבותיהם) [מחשבותם] שלא מטוהרה מדברים הגשמיים, ולא כן אתם ההולכים בחקותי כנזכר, ואם תבוא לכם מחשבה זרה תוכלו להעלותה אל הקדושה.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י ו, א (סי' קיח).

אם בחקותי גו' – בחקותי כו, ג. רחב"ד הוה אזיל כו' – תענית כד, ב. בכל יום ב"ק כו' – שם. ברכות יז, ב. ונתתי גשמיכם בעתם – בחקותי כו, ד. ונתתי מטר ארצכם – עקב יא, יד. הנותן מטר – איוב ה, י. מצינו בימי יואל כו' – תענית ה, א. כמ"ש רז"ל בא יבא כו' – שם. בא יבא ברנה גו' – תהלים קכו, ו. חומר בקודש כו' – חגיגה כ, ב. השכינה מדברת כו' – זח"ג רלב, א. איש האלקים – ברכה לג, א. תהלים צ, א. של נעליך – שמות ג, ה. שהוא החומרי – תקו"ז תי"ב כז, א. שם תכ"א מח, ב תל"א עו, א. בקודש העליון שהוא כו' – זח"ב מג רע"ב. תקו"ז תי"ט מא, ד. ראה זח"ב כ, א. שהאותיות נק' כלים כו' – פרדס רמונים שכ"ז פ"ב. ע"ח ש"ה פ"ה. שם ש"ח פ"ו. עת לכל חפץ – קהלת ג, א. שם יז. ובהגיע תור גו' – אסתר ב, יב. נערה שמנוערת מכל – ע"פ חגיגה יד, א. סוטה מז סע"ב. ואם לא עכשיו אימתי – ע"פ אבות פ"א מי"ד. חכם בני גו' – משלי כז, יא. ואמרו רז"ל זה לימוד התורה – תו"כ ר"פ בחקותי. ד' שנכנסו לפרדס – חגיגה יד, ב.

-----  שולי הגליון  -----

קה) תקנתי ע"פ לשון הגמרא: אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים, ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן.

-----  הערות וציונים  -----

ושמעתי מקשים על זה כו' – ראה במפרשי העין יעקב יומא נג, ב. הקושיא והתירוץ הובא ג"כ בנועם אלימלך פ' חיי שרה ד"ה ואברהם זקן, אבל בלי הזכרת שם הרה"מ.

שהיה רחב"ד הצינור כו' – ראה סי' טו ד"ה וכדי, ובהערות שם.

שעיקר עבודת הבורא ית' הוא כו' – ראה סי' קעח. מדל"י סי' קלד (קמב). וראה לעיל סי' קו ד"ה ודע.

שעיקר . . שיהיה בדו"ר – ראה סי' שא.

וזהו אם כו' – ראה סי' קנב מד"ה וזהו פי' ארץ.

שההבל הדיבורים כו' – ראה ריש סי' קה.

שבמקום שהאדם מחשב כו' – ראה לעיל ריש סי' סט ובהערות שם.

והנקודות הם חיות ונשמות הכלים – ראה סי' קיד ד"ה והנה. וראה ג"כ סי' סב.

שאם באה לאדם איזה מ"ז כו' ובהגיע תור גו' – ראה סי' שסח. ועיין כש"ט סי' לט.

על דרך משל כו' – ראה קדושת לוי פ' בשלח ד"ה עזי, ושם: מרגלא בפומיה דמו"ר הצדיק מ' דוב בער נ"ע להבין זה שהוא למשל כמו אב המנסה את בנו כו'. וראה משל דומה בסי' רכט.

ולא כמו שארי בני אדם שבאה להם כו' – כאן המקום להעיר בענין העלאת מ"ז המובא בדוכתי טובא בתורת הרה"מ, שאין זה דבר השוה לכל נפש ויש בזה כמה אזהרות, כמו שהזהיר כאן ובסוף סי' רלא, וכן בסי' קטו סד"ה וזהו (ושם: אבל הענין הוא שאם יאמר האדם אכוון בכיוון לבא וכו' עיי"ש), ובסי' קנב ד"ה ויסעו ממרה (הא') (ושם: אבל אם הוא טמא, ר"ל שמחשבתו אינו זכה, ח"ו אזי רע לו).

ובלקו"א כה סע"ב: ולא כמו המתפקרים ח"ו שאומרים שצריך האדם להיות יורד במדרגה התחתונה ומשם יעלה למעלה ירידה צורך עליה, לא תהא כזאת בישראל, וכמה יצאו מהדת עבור זה, לכן יהיה האדם תמיד דבוק בו ית"ש, ואם ח"ו נופל ממדרגה צריך במהרה לשוב למעלה, והדברים ארוכים לבארם, כי אין זה בכח האדם שאם יעשה כן יפול ולא יקום, והרי מבואר בזוהר בענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי גו' אני ולא שרף כו', הטעם להיות מצרים מקום זוהמא אלו היה בא מלאך לשם היה נשאר מזוהם ח"ו אבל אור הקב"ה בוקע הכל ואין חוצץ בפניו כלום, כמ"ש בתקונים הקב"ה מתלבש ונק' ומלכותו בכל משלה כדי לברר ניצוצות, אבל אין זה בכח האדם. וזהו והיית רק למעלה, שתעבוד את ד' במדרגת מעלה, ולא תהיה למטה, בבחי' מטה כאמור למעלה במדרגה תחתונה. [וזהו] יכול כמוני, ר"ל שתעשה כמוני שאני יורד ומתלבש כ"י לברר כו' ת"ל רק, גדולתי למעלה מגדולתכם כ"י כאמור בזוהר בענין מצרים עיי"ש.

ומפורש בתניא ריש פכ"ח: אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מ"ז בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע, וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המ"ז כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מ"ז שלהם כ"א משל אחרים, אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה. (והובאו דבריו בס' דרך פקודיך להרה"ק מדינוב, בהקדמה ז אות ו-ח, ושם מל"ת לה חלק המחשבה אות ה, ומל"ת מא חלק המחשבה אות ד-ה).

עיין מה שהארכתי בזה בהערות לכש"ט סי' לט ד"ה לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה, והנסמן שם, ודו"ק.