ספריית חב"ד ליובאוויטש

בלק

קמג

הןקיט עם לבדד ישכון. ד"ד נקרא על שם ב' [בחינות] דלתי"ן, [משפיע ומקבל] כנזכר במ"א. ואמרו רז"ל הבריח התיכון זה יעקב, ר"ל שבשבילו יש התחברות לאלהות"ו ית' עם העולמות, בשביל התענוג שיקבל מישראל. וזהו ל"ב ד"ד ישכון, פי' בשבילם יש התחברות לב' בחינות דל"ת [נ"א: דד], משפיע ומקבל.

וזהו מ"ש רז"ל קרא ליעקב א"ל, ר"ל כי ההשפעה הבאה מצד החסד הנקרא א"ל, היא בשביל התענוג שמקבל מיעקב, כמ"ש בשביל ישראל נברא העולם. והנה הצירוף האמצעי הוא א"ל ב"ם וכו', זהו בקדושה. אבל באומות הצירוף להיפך, וא"ל שבישראל נעשה ל"א, וזהו ובגוים ל"א יתחשב. וע"כ נקרא ד"ד, [ר"ל] ב' בחינות דל"ת, א' מהמקבל, וא' מהמשפיע שמצמצם תענוגו בהשפעתו ונעשה בחי' דל"ת שלא נשלם לו תענוגו לסבת המקבל.

וזהו מטי ולא מטי. (הוא) [הגם] שבחי' מטי ולא מטי הוא בב' מדריגותקכ, אף על פי כן גם במדריגה א' הוא [כן] בבחי' מטי, אך אם יהיה מטי לבד, דהיינו שהגיע למשפיע כל תענוגו [נ"א: דהיינו לשהפיע כל תענוגו], דהיינו שישפיע בשלימות בלי צמצום, אז לא יוכל המקבל לקבל, (וזהו) [לזה] הוא בחי' לא מטי (פי'קכא אצל המשפיע [עצמו]) בכדי שתזדכך נפשו שתוכל לקבל רוב ההשפעה מאלהו"תו כביכול, וכל זה לא בשביל שלימות נפשו, רק כדי שישלים וכו'. [וזהו] פי' שנפשו צמאה שתזדכך כל כך שתוכל לקבל רוב ההשפעה כפי רצונו ית' להשפיע בשלימות, ויהיה (שפל) [השכל] מקבל תענוג ממנו, שע"י נשלם ונתמלא רצונו כי טבע הטוב להטיב [נ"א: רצונו וטבעו הטוב להיטיב כביכול].

ועד"ז פי' ישראל מפרנסין וכו'. כי כשהם טובים וראוים לקבל השפעתו ית', הם משפיעים תענוג לו ית'. משא"כ להיפך ח"ו, אזי הוא מוכרח לצמצם השפעתו ותענוגו ממנו כביכול.

וצירוף כזה נקרא דוד"י (נ"א הוה"י)קכב מלמטה למעלה. שהמדריגה התחתונה נקראת דל"ת שהוא בחי' דל"ת [נ"א: שהמדריגה התחתונה היא בבחינת ד], ונמשך לה השפע דרך ו' שהיא בהדרגה שיוכל לקבל, ומדריגה עליונה ג"כ בחי' דל"ת שמוכרחת לצמצם תענוגה כנזכר, והיא מקבלת מיו"ד כנודע. וכל הנזכר נרמז ג"כ [ביוד] עם המילוי, י' על שם המשפיע, ו' על שם ההמשכה שנמשך ממנה, ד' על שם המשפיע גם כן בבחי' דל"ת כנזכר (נ"לקכג [נ"א: ר"ל] על שם שמצמצם הן בהשפעתו והן בתענוגו ממנה). ומלמעלה למטה הצירוף הוי"ה, כי הד' נעשה ה' לאחר שבאה המשכה לו כנודע. והנה לעתיד לבוא [נ"א: והנה לעת] שיזדככו העולמות ויוכלו לקבל רוב ההשפעה בלא ההדרגה כלל, אז לא יהיה אחר ה' ראשונה ו' שמורה על ההמשכה, כי אם יהיה אחר ה' ג"כ יו"ד כמו שהוא לפניה, על כן כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד.

כתיב ביום ההוא יצאו מים חיים וגו' חצים אל הים הקדמוני. שמו מורה שכל המימות נמשכין ממנו, למה לו למים. ולפי הנזכר יהיה פירושו שהי"ם [הנ"ל], ר"ל שכל המימות נמשכין ממנו, מקבל תענוג כביכול כשיש לו בית קיבול השפעתו. וזה יצאו מים חיים, פי' שחיי חיים מתפרנסים כביכול [נ"א: פי' חיים לשון פרנסה כביכול], ע"ד ישראל מפרנסים וכו'. חציים אל הים, פי' שמקבל תענוג במה שיזדככו המקבלים ויכולים לקבל רוב ההשפעה כנזכר. והנה לפי זהקכד כל דבר [כלול] מב' בחי' דכר ונוקבא, ובוודאי צריך דבר א' המחברם כנודע, [והוא צדיק כנודע], שעל ידו מתקשרים כל העולמות, והוא נקרא טוב כנודע. ואיתא בספרא דצניעותא [נ"א: בספר הזוהר] כי הט' בעצמה מכונה בשם צדיק כי טוביה גנוז בגויה. ע"כ כתיב במשה כי טוב הוא ותצפנהו, ויסתר משה פניו, כי לאו אורחיה להתגלות. וכתיב ואת צנועים חכמה, כי החכמה מחברת ב' דברים והוא ההיולי כנודע, וע"י נעשה השתנות מדבר זה לדבר אחר, והוא את צנועים חכמה. ולכך כשרוצים לזרוע גרעין ורוצים שישתנה מהויותו, מצניעים אותו ומכניסים אותו בקרקע כדי שיוכל לבוא אל ההיולי שהוא חכמה כנזכר. וע"כ הצדיק המקשר ב' דברים נקרא ע"ש ט', שטוביה גנוז בגויה ומקבלת מהוא"ו שהוא המשכה כנזכר. (כיקכה גם במדה זו צריך להיות חכמה, והיא נמשכת מהמוח), והוא"ו מקבל מהב' נקודה בהיכליה, וע"כ הצירוף הוא טו"ב מתתא לעילא. ובהיות שם בפ"ע מעילא לתתא [הצירוף בי"ט, כי באמת הוא"ו שבטוב הוא י, אך להיותו נמשך בהדרגה הוא ו כנ"ל. אבל כשהוא שם בפני עצמו] נקרא בשם בי"ט. וז"ש בזוהר לית טיבו שריא אלא באתר דכר ונוקבא, כי הוא המחברם. ואיתא בספר הזוהר איהו ברו"ך ואיהי ברכה. פי' שהמשפיע נקרא ברו"ך והמקבלת נקראת ברכ"ה. הגם שנאמר והמלך שלמה ברו"ך, אפשר משתעי קרא כשנתעלה לשורשה אז מדה זו היא המשפעת. או אפשר לפי שהיא בחי' דכר לעליונה ממנו שמקבל תענוג ממנה במה שמשפעת לה, על דרך יותר ממ"ה שהעגל וכו'.

והנה כל הנזכר שההשפעה צריך להיות בהדרגה כפי כח המקבלים, זהו כשהמדרגה המקבלת עומדת במקומה, [ונמשך לה שפע במקומה]. אבל כשנתעלה המדריגה התחתונה לשורשה, אזי יכולה לקבל שפע יותר ויותר מכדי יכלתה לקבל למטה במקומה. למשל אדם זורע גרעין א', ונודע שלא יצמח הגרעין להוציא כמה גרעינין עד שיתבטל ממציאותו, אז [נתעלה] שם בשרשו ויכול לקבל משרשו יותר (משטיחת) [משטחיות] מציאותו. ושם בשרשו נעשה גם הוא שורש לכמה גרעינין בשביל שנתדבק בשורשו, וגם [שורש] כח הצומח חפצו ורצונו להשפיע תמיד הרבה. אך בהיות הגרעין למטה במציאותו אינו יכול לקבלו. משא"כ כשנתעלה לשורשו כנזכר, ושם אין צריך כלל להדרגה כי שם יכול לקבל הרבה יותר (משטיחתו) [משטחיותו] ומציאותו.

והנה נודע כי תכלית בריאת העולמות היה לקרוא [נ"א: להקרא] שמו מלך, ומחשבה הקדומה זו הביאה לידי מעשה צמצום בהירות א"ס כביכול לפי שאין מלך בלא עם. וע"כ (כל) [על] מדת מלכות כתיב אני ראשון ואני אחרון, שהיא ראשונה שהביאה לידי בריאת עולמות, והיא אחרונה כנודע. לכן בכל הברכות שהמשכתן מלמעלה למטה, והדבר בהיותה למטה לא יכול לקבל רוב ההשפעה, ע"כ צריך להיות צמצום השפעה והתענוג כנזכר. וזה עשה בשביל מדת מלכות שאינה בלא עם, והעם יען היותם למטה לא יוכלו לקבל רוב ההשפעה, על כן צריך צמצום כנזכר. משא"כ בעמידת [נ"א: בברכות] י"ח, שההמשכה היא מתתא לעילא, ושם בשורשו יכול לקבלו שלא (תצמצם) [בצמצום] כל כך, ע"כ אינו צריך להזכיר מלכות עד הסוף מלך עוזר וכו' והבן.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קסו (קעג). אוה"א סד, ב.

[כל הברכות שאין כו' – ברכות מ, ב. לית טיבו שרייא כו' – זח"א רנו, ב. ראה שם קסה, א. יותר ממה שהעגל כו' – פסחים קיב, א. וז"ש בזוהר כו' – ראה זח"א רנו, ב. [אביון] לשון תאוה שתאב לדבר – פרש"י משפטים כג, ו. ראה טו, ד. תצא כד, יד. ראה ויק"ר לד, ו. כי עני ואביון אני – תהלים פו, א. צמאה נפשי גו' – תהלים מב, ג. בחי' נוקבא המקבלת – תקו"ז תנ"ה פט סע"א. נקרא אלקים – זח"ב קעח, א. שהוא לשון שררות – ראה זח"ב סח, ב. וראה שם צו, א. ואין מלך בלא עם – רבנו בחיי וישב לח, ל. ראה פדר"א פ"ג. זח"ג רעא, ב. תקו"ז תכ"א ס, ב. אשה עיניה כו' – ב"מ פז, א.] הן עם לבדד ישכון – בלק כג, ט. כנזכר במ"א – בריש סימן זה ממדל"י. הבריח התיכון זה יעקב – זח"ב קעה, ב. קרא ליעקב א-ל – מגילה יח, א. החסד הנקרא א-ל – זח"ג ל, ב. שם לא, א. בשביל ישראל כו' – אותדר"ע ב. ויק"ר לו, ד. א"ל ב"ם – ראה שבת קד, א. זח"ב קס, א. ובגוים לא יתחשב – בלק כג, ט. מטי ולא מטי – זח"א טז, ב. שנפשו צמאה – ע"פ תהלים מב, ג (כנ"ל). טבע הטוב להטיב – עמק המלך שער שעשועי המלך רפ"א. שומר אמונים ויכוח ב' סי' יד. שו"ת חכם צבי סי' יח. ראה שערי אורה להרי"ג ש"ז ספירה הרביעית. פרדס רמונים ש"ב פ"ו. ע"ח שער הכללים רפ"א. ישראל מפרנסין כו' – זח"ג ז, ב. שהמדריגה התחתונה נק' דל"ת – (מלכות) זח"ג רנז, א. דל"ת שהוא בחי' דל"ת – שבת קד, א. דרך ו' – (ת"ת) זח"ג לג, ב. תקו"ז תנ"ב פז, א. והיא מקבלת מיו"ד – ראה תקו"ז ת"ע קכג, ב. הד' נעשה ה' כו' – תקו"ז תכ"א נח רע"ב. לעת"ל כו' אתר ה' ג"כ יו"ד כו' – לקו"ת להאריז"ל זכריה יד. ביום ההוא יהיה גו' – זכריה יד, ט. ביום ההוא יצאו גו' – זכריה יד, ח. כל דבר כלול כו' – ב"ב עד, ב. זח"א קנז, ב. צדיק . . שעל ידו מתקשרים – זח"א לא סע"א. זח"ג רנז סע"א. והוא נקרא טוב – יומא לח, ב זח"ג קי, ב. בספרא דצניעותא כי הט' כו' – זח"ב קעו, ב (ע"פ זח"א ג, א שהט' מרמז לטוב). כי טוביה גנוז בגויה – זח"א ג, א. כי טוב הוא גו' – שמות ב, ב. ויסתר משה גו' – שמות ג, ו. לאו אורחיה להתגלות – זח"ב קפו, ב. ואת צנועים חכמה – משלי יא, ב. גם במדה זו צ"ל חכמה – ראה זח"ג רנה רע"ב. תקו"ז ת"ע קכה, א. מהב' – (בינה) תקו"ז תי"ח לא, ב. נקודה בהיכליה – תקו"ז יב, ב. זח"א טו סע"א ואילך. הצירוף הוא טו"ב מתתא לעילא – ראה זח"א ל, ב. לית טיבו שרייא כו' – זח"א רנו, ב. ראה שם קסה, א ושם קפב סע"א. איהו ברוך ואיהי ברכה – זח"ב קסב, א. והמלך שלמה ברו"ך – מ"א ב, מה. יותר ממ"ה שהעגל כו' – פסחים קיב, א. תכלית כו' לקרוא שמו מלך – ראה פדר"א פ"ג. וראה זח"ב מב, ב. זח"ג רנז, ב. אני ראשון גו' – ישעיה מד, ו. מלך עוזר כו' – ריש העמידה.

-----  שולי הגליון  -----

קיט) חסר כאן הרישא מהדרוש במקבילות, ובאשר מציין כאן בכמה מקומות להמובא שם, נעתיק כאן הרישא (אשר הובא ג"כ בשמועה טובה נה סע"א ואילך): טעם למה אין נזכר בברכות שמונה עשרה מלכות, הלא כל ברכה [פי' המשכה למטה מלמעלה] שאין בה שם ומלכות וכו'. פי' ע"ד מ"ש בזוהר לית טיבו שרייא אלא באתר דכר ונוקבא. כי הנה דד נקרא ע"י [נ"א: דדים נק' ע"ש בחינת דל"ת] שהם שני בחינות, א' המקבל וא' המשפיע, והמשפיע חסר לו התענוג שמקבל [מהמקבל] המקבל בהשפעתו, כמו שאמרו יותר ממה שהעגל וכו'. והד"ד נעשה כדי להוריד השפע בהדרגה ולא בבת אחת שלא יהיה יכול לקבלו. והנה כשהעגל יונק מה שצריך לו [שוב] אינו בבחינת דלי"ת, שאין חסרון לו, אבל הפרה היא בחי' דלית, שחסר לה התענוג שמקבלת מהמקבל, כי רצונה ותענוגה עוד להשפיע, רק מחמת חסרון המקבל לקבל יותר היא מצמצמת תענוגה ואינה נשפע ממנה יותר.

וזהו שכתב בספר הזוהר איהו אביון ואיהי עני, [אביון] לשון תאוה שתאב לדבר, [ועניות] לשון חסרון ממש. ור"ל כי בעת שעדיין לא נזדככו העולמות ואינם יכולים לקבל השפעתו ית' בשלימות לא נשלמה תאותו ית' להשפיע בשלימות, ולכן נקרא אביון. וז"ש כי עני ואביון אני, ר"ל שעבד דוד המלך ע"ה בודאי שלא על מנת לקבל פרס, רק כדי שיושלם תאותו ית' להשפיע בשלימות, ויהיה הוא ית' מקבל תענוג ממנו כנ"ל, והוא, ר"ל דוד המלך ע"ה, יהיה בחינת משפיע תענוג להש"י. לכן אמר כי עני, בחינת מקבל, ואביון, שאני תאב להשפיע לך תענוג כנ"ל.

וז"ש צמאה נפשי לאלהים לאל חי. כי בחינת נוקבא המקבלת נקרא אלהים, שהוא לשון שררות, ואין מלך בלא עם, ומקבל שררותו מעמו ומעבדיו. ור"ל שיהא אל חי, בחינת משפיע, יהיה ג"כ בחינת אלהים, פי' בחינת מקבל תענוג ממנו.

וז"ש לית טיבו כו', כי אין טוב בא ונשפע אלא ע"י משפיע ומקבל, שהוא בחינת נוקבא, והיא מדת הצמצום, כמ"ש אשה עיניה צרה באורחים לצמצם [שיושפע בהדרגה] שיוכלו לקבלו. וזהו כל ברכה שאין בה שם [ומלכות, שם], פירוש המשכה, ומלכות פירוש צמצום, אינה ברכה, שאין יכול לסובלה. וזהו בברכות הנהנין שהן המשכות ממעלה למטה. אבל בח"י ברכות שהן העלאות ממטה למעלה, ושם אינה בבחינת צמצום כמו בהמשכה ממעלה למטה, למשל החטה זרועה כשהיא באה לשורשה כח הצומח יגדל ממנה כמה גרעינין, לכן אין צריך למלכות, פי' צמצום בח"י [בשמונה עשרה], אבל מלך עוזר שם ג"כ המשכה מלמעלה, נזכר לשון מלכות. וזהו (כבפנים).

קכ) מהמשך הדברים נראה שצ"ל במדרגה הב'.

קכא) הסוגריים גם במדל"י, אבל חסר שם סוגר הסגירה.

קכב) המוסגר אינו במקבילות.

קכג) הסוגריים גם במדל"י.

קכד) לפי"ז אינו במדל"י.

קכה) הסוגריים גם במדל"י.

-----  הערות וציונים  -----

ד"ד נקרא כו' – ראה סי' קצד.

הצירוף האמצעי הוא א"ל ב"ם – ראה פרדס רמונים ש"ל פ"ה (רל"א שערים פנים).

אם יהיה מטי לבד כו' – ראה סי' קיא ובהערות שם.

כי החכמה מחברת כו' – ראה סי' קיח ובהערות שם.

והוא ההיולי – ראה סי' תכד סד"ה וכתיב חכמות. וסי' תלד.

וע"י נעשה השתנות כו' – ראה סי' תכד ד"ה וכתיב חכמות. ועיין סי' קנא-ב ובהערות שם.

כשרוצים לזרוע גרעין כו' – כמבואר לקמן במשל. וראה מדל"י סי' קי (קכב). השוה תניא, אגה"ק סי' ח.

תכלית בריה"ע כו' – ראה סי' שצג. סי' תלה סד"ה והנה חכמה.