ספריית חב"ד ליובאוויטש

קסד

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהי"ך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. הענין הוא כי כל תיבה של לשון הקודש צריך לחקור על שורש שלה מאיזה עולם נלקחה. למשל דור"ש, הוא דרישת החכם ולשון חקירה שחוקר הדבר. ואמרו רז"ל ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. דהיינו הצדיק נקרא ציו"ן, על דרך שאמר רשב"י ע"ה אנא סימנא בעלמא. דהיינו כל המשכות שנמשך מעולם לעולם הכל הוא על ידי הצדיק, אפילו מעולמות העליונים מאוד הכל נמשך על ידי הצדיק.

ואיתא בגמרא למה נמשלו תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפך את התבואה כך תפילתן [של צדיקים] מהפכים כסא דין לרחמים. והענין הוא כי מצינו שיאשיהו המלך שלח לשאול הנביאות מחולדה הנביאה. ואמרו רז"ל מה ששלח אצל חולדה ולא אצל ירמיה הנביא מפני שהנשים רחמניות הן וכו'. ולכאורה קשה, מה שייך זה לרחמנות שלה, הלוא הדבר אשר ישים ה' וגו'. אך הענין הוא כי אע"פ שאותיות הנבואה היא באה שוה לנביא, אף על פי כן היה הנביא יכול להפך מדין לרחמים. ע"כ האיש, שאין טבעו רחמני כמו האשה, לא היה מהפך, כי היה מקנא קנאת ה' צבאות, וגם לו חרה מאוד על הרשעים. ולא כן האשה שטבעה רחמים.

וצריך להבין איך היה הצדיק מהפך, על דרך מ"ש וה' אלהי"ם נתן לי לשון לימודים. כי הלשון הוא הדורש, וממנו נמשך לדיבור, והלשון נמשך מהמחשבה, דהיינו מן החכמה. דהיינו כשאדם דורש על אוהבו הוא מחמת שנתעורר בו אהבה מהחכמה ע"כ חוקר עליו, דהיינו [כמו] הטפה הזרעית שבאה (ממנו) [מהמוח] ליסוד. וכשהוגד לו [איזה טובה] על אוהבו שדורש עליו טוב, אזי הלשון גורם תענוג. ואם הוגד לו עליו רעה ח"ו, אז נתעורר לו גודל רחמנות. נמצא כי הלשון הוא המחבר הכל לעולם התענוג [היא] חכמה, וכולם בחכמה אתברירו. וכן הצדיק צריך דרישה לכל המחשבות שלו ולבררם. וזהו מכלל דציון בעי דרישה, דהיינו התחברות לחכמה. וזהו הלשון הוא עצמו דרישת חכם, כי החכם שמתקשר לחכמה דורש ומחבר אותיות לחכמה, וה' בחכמה יסד ארץ, וחכמים נקראו עיני העדה. וזהו ארץ וגו' בה מראשית השנה, דהיינו חכמה שנקראת ראשית, עד אחרית [שנה], מדריגה תחתונהקמז.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קכ (קל). אוה"א נג, א.

ארץ אשר גו' – עקב יא, יב. ציון [היא] דורש אין לה – ירמיה ל, יז. מכלל דבעי דרישה – ר"ה ל, א. אנא סימנא בעלמא – זח"א רכה, א. למה נמשלו תפלתן כו' – סוכה יד, א. יאשיהו המלך שלח כו' – מ"ב כב, יד. וארז"ל מה ששלח כו' – מגילה יד, ב. הדבר אש ישים ה' וגו' – בלק כב, לח. מקנא קנאת כו' – ע"פ ישעיה ט, ו. וה' אלקי"ם נתן לי גו' – ישעיה נ, ד. והלשון נמשך כו' – ראה זח"א קמה, א. וכולם בחכמה אתברירו – זח"ב רנד סע"ב. ע"ח שי"ח פ"ה. שם שי"ט פ"ט. שעה"מ פ' עקב. וה' בחכמה גו' – משלי ג, יט. וחכמים נקראו עיני העדה – שהש"ר א, טו. חכמה שנק' ראשית – ת"י בראשית א, א. זח"א ג, ב. שם ל, ב. לא רע"ב. עד אחרית מדריגה תחתונה – ראה תקו"ז יא, ב.

-----  שולי הגליון  -----

קמז) במדל"י נתוספה הגהה : הג"ה ונראה ע"פ מה ששמעתי מבן הרב משם הרב, שעל ידי הניגון יכול להפך פירוש האותיות, דהיינו טעמים. וכל זה הוא המשך לדברים האלה ודו"ק. כנראה שההגהה מתייחסת להנאמר לעיל בריש ד"ה וצריך להבין, וכמבואר לקמן סי' תמט עיי"ש.

-----  הערות וציונים  -----

להעיר שדרוש זה, עם ההגהה אשר בהערה קמז בשוה"ג, נמצא (בשנויים קלים) בס' אוהב ישראל ס"פ עקב (ושם ההגהה בד"ה וצריך להבין "דהיינו (ונראה ע"פ . . ) כשאדם" וכו'), אבל לא נזכר שם שזה מהרה"מ.

כל המשכות שנמשך כו' – ראה סי' טו ד"ה וכדי, ובהערות שם.

מה ששלח אצל חולדה כו' – עיין סי' תמט.

וצריך להבין כו' – ראה סי' תכד ד"ה והנה לכאורה (ואילך). להעיר שבמקבילו במדל"י ניתוספה הג"ה (שבמהדורת קה"ת אינה במקומה, ששם נדפסה כסימן בפ"ע), וז"ל: הג"ה – ונראה ע"פ מה ששמעתי מבן הרב משם הרב שע"י הניגון יכול להפך פי' האותיות, דהיינו טעמים. וכל זה המשך לדברים האלה ודו"ק.