ספריית חב"ד ליובאוויטש

כד

[במדרש ושרי אשת אברם הה"ד אשת חיל עטרת בעלה, ר"ל, חד אמר עטרת בעלה, בעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת בבעלה – פי' במתנות כהונה שהיו"ד שלה נחלקה ונעשה ה' לשרה וה' לאברהם – וחד אמר מרתה לבעלה שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, לקול רוח הקודש שבה. ויש לומר על פי שאמרו רז"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן, אמרו בזוהר שהולידו נשמות הגרים. וגם] איתא אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אין לה ולד שרה יש לה ולד. ויש לתת טעם לזה.

ויובן על פי שנאמר כי בי"ה ה' צור עולמים, ואמרו רז"ל עוה"ב נברא ביו"ד ועוה"ז נברא בה'. נמצא לפי זה נ"ל כפשוטו, שהולדת גופים הגשמיים לא היו יכולים להוליד עד עתה מפני שלא היה בשמותם אות ה' שממנו נברא העוה"ז, והוא עיקר קיום העוה"ז כמ"ש בהבראם, בה' בראם, שהם אותיות אברהם. והסימן הוא ה"א לכם זרע, שאות ה' גורם הולדת הזרע, כמ"ש בזוהר ובכוונת פסח. אבל הולדת הנשמות, שהם נפשות המתייחסות לעוה"ב הנברא ביו"ד, ואות יו"ד היה בשרי, לכך היו יכולים להוליד נשמות גרים.

אך (נ"ל) [יש לדקדק] כי הלא נאמר כולם בחכמה עשית, ואמרו בזוהר כולם בחכמה אתברירו, שהוא אות י' הנקרא חכמה ומחשבה, אבל בהכרח שגם בריאת עוה"ז הוא באות יו"ד.

וכדי להבין כל זה נאמר, הגם שבאמת נברא הכל ביו"ד, שהוא יו"ד מאמרות, אך מפני שהיו"ד, שהוא המחשבה, נקרא עיונית, והוא דוגמת הבעל מלאכה אומן העושה איזה כלי, הנה הוא משים כל מחשבתו ועיונו בציור ובתמונת הכלי ההוא, והנה כח הפועל בנפעל. נמצא בהכרח שיהיה כח המחשבה העיונית שם בציורו ותמונתו. ומקודם עשיית הכלי היתה המחשבה סתומה (וגולמת) [ונעלמת], ר"ל שהיה העיון במחשבתו לעשות הכלי, אך שהיה בסיתום גדול. ואח"כ, כשעשה הכלי במעשה, נתגלה המחשבה שלו. ועכ"ז כח המחשבה מעורב בתוכו. נמצא כי בתחילה היתה הכלי במחשבה, ואח"כ המחשבה בתוך הכלי.

וזהו הרמז שם שר"י, שהוא לשון ש"ר, לשון הבטה כמ"ש אשורנו ולא (עתה) [קרוב], לרמוז על אות י' שהיא עיונית, לשון ש"ר כנזכר, שהיא החכמה והמחשבה אשר נעשו כל הנבראים על ידה.

והנה אמרו רז"ל כל מה שיש למטה יש למעלה. מה למטה בנים אף למעלה בנים, למטה עבדים למעלה עבדים, למטה שרפים וכו'. ויש לדקדק איך יהיה זה שיהיו שוים עליונים לתחתונים ותחתונים לעליונים, והלוא העולמות העליונים המה המשפיעים והתחתונים המה המקבלים, והם דוגמת העשיר המשפיע לעני [המקבל] ואיך ישתווה העני עם העשיר. אך לפי הנזכר יובן, כי באמת העולמות עליונים המה הזכרים המשפיעים, לפי ששם עיקר החכמה והמחשבה (הנזכר) הנקרא יו"ד כנזכר, שהם י' מאמרות. אך אח"כ נחלק אות היו"ד ונעשים ב' ההי"ן, ה' למעלה וה' למטה. ולא שנעקר אות היו"ד לגמרי, כי הלוא בי' מאמרות נבראו כנזכר, אך מפני שהעוה"ז הנברא בה' היה בתחילה בהעלם סתום בתוך המחשבה, כמו הכלי שהיה תחילה סתומה במחשבת האומן, כן היה אות ה', שהוא הדבור הנקרא ה' מוצאות הפה, היתה סתומה בתוך היו"ד, ואח"כ בעשות הכלי שהיא עוה"ז, בהבראם באברהם, נתגלית הה' תתאה שהוא הדבור כנודע. ועכ"ז כח היו"ד בתוכה, שהוא יו"ד של מילוי (הי') [הה'] מורה על זה. והה' עילאה ג"כ במילוי יו"ד נשארת למעלה. וזהו שם שר"ה בה', ר"ל כח הפועל בנפעל, דהיינו הפועל שהוא עיוני לשון ש"ר כנזכר, הוא בנפעל שהוא בתוך הה' המקבל.

אך עכ"ז קשה איך יכולים להיות שוים הפועל והנפעל. ומה גם שגם עוה"ב שהוא המשפיע, שהוא מרומז בשם שר"ה, למה נקרא עתה בלשון נקבה בה'. אך הנה ידוע מ"ש רז"ל יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. והוא דמיון האב המלמד את בנו חביבו, כל מה שהבן מצליח ומתחכם בלימודו יש להאב שמחה ותענוג גדול ביותר. והנה הגם שהאב הוא המשפיע העיקרי שלמדו עיקר החכמה, עכ"ז בערך התענוג המגיע לאב מבנו, האב הוא המקבל בערך הזה, והנמשל מובן מאליו. וז"ש בזוהר ישראל מפרנסים לעילא, ר"ל בקיומם התורה והמצות מוסיפים כח בפמליא של מעלה.

נמצא כי כך שם שר"ה. אעפ"י שהיא עיקרית יו"ד המשפיע, עכ"ז היא עתה לשון נקבה בערך התענוג והשמחה המקבלת ממעשה התחתונים. והגם שעולם השמחה והתענוג הוא רוחני מאוד מאוד ביותר עליון מעולם המחשבה והחכמה [כנזכר בדרושים], עכ"ז התענוג והשמחה המגיע לאב מחכמת בנו, בהכרח הוא שהוא היותר קטן מהחכמה, בהיות שהוא מסתעף מחכמת בנו שהוא חכמה תתאה.

לכך אפשר שלזה רמזו חד אמר בעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת בבעלה, ר"ל בעלה, שהוא דמיון (הבן) [האב]יג שעיקר חכמתו ממנו, אתעטר בה, ר"ל שנעשית (מהחכמה) [ממנה החכמה] עטרה (לראשה) [לראשו]יד, חכמה עילאה שקיבל נעשה עטרה לו. אבל איהי, הגם שהיא מקבלת ג"כ [מבעלה] שמחה ותענוג, אך בהיותה מסתעף (ב') מחכמה תתאה אינה קרויה עטרה, כי עיקר היו"ד שהוא חכמה הוא למעלה, רק שבמקצת הוא [נקרא] נוקבא כנזכר, כמו כל עילות ועילות בערך שהוא מקבל מעילת העליון נקרא נוקבא, ובערך שהוא משפיע לתחתון נקרא דכר.

ומ"ש ח"א איהי מרתה דבעלה, יובן עפ"י מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה שכל מדריגה תחתונה שבעולם העליון נעשה חב"ד בעולם התחתון ממנו. וכדי לקרב הדבר אל השכל, נמשיל משל להרב המלמד לתלמידו. הנה חכמת הרב גדולה היא מאוד עד אין קץ, ומה גם שהיא סתומה ונעלמת במחשבתו, ובוודאי בלתי יכולת התלמיד להשיגו. אלא מה הוא השגת התלמיד, הדבור שהוא שומע מפי הרב. ועכ"ז אם לא ישים עיונו ומחשבתו לדברי הרב לא יקבל אפילו הדברים כהוויתן. נמצא כי הדברים היוצאים מפי הרב היא מדריגה התחתונה כנודע, נכנסת בתוך המחשבה של התלמיד שהוא המוחין שלו. וזהו בתחילת הלימוד [של] התלמיד, אינו מקבל רק דברים כהווייתן. אך כאשר מתחכם התלמיד יותר יכול הרב להבינו התכת הדברים והמשך הדברים ופשט הבנתם, אבל הפנימיות, שהוא חכמה הנעלמה, אין כח לא בתלמיד להשיגו ולא בהרב להבינו. אך זאת פעולת הרב בתלמידו שמניח בו רושם חכמתו הסתומה, ומחמת שכח הפועל בנפעל, הרושם ההוא מתרחב ומתפשט מעט מעט (ומגדולתו) [ונגדלת] מדעתו. נמצא שיש ג' מדריגות בהבנת התלמיד: א' הוא הדברים כהווייתן, והב' הוא הבנת הדברים כפשוטן, והג' הוא הפנימיות. ואפשר שג' מדריגות הנזכר' נקראים נפש רוח נשמה. וזהו ידוע כי החכמה נקרא קודש. ואפשר לומר שהדבורים נקרא נפש החכמה, והבנתם נקרא רוח החכמה, והחכמה הפנימיות נקרא נשמת החכמה. ואפשר לומר שהמדריגה האמצעית נקרא רוח הקודש, שהוא דבר ממוצע בין נפש לנשמה.

וזהו מ"ש כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולא אמר שמע (לאשתך) [לאמרה] כמו שהתחיל אשר תאמר. לכן דרשו לקול רוח הקודש, לרמוז אל הנזכר, לדבר הממוצע שהוא רוח, והוא גם כן נקרא קול שבתוך הדבור. פי' כי הלוא הקול הוא גולמי קלא בעלמא. והדבור הוא המגלה, כי הדבור הוא הפרט הנעשה פירוש של הכלל. ונדמה זו למשל אם לא היה הקול מצרף עם הדבור, הנה לא היה הדבור נשמע. וגם אם לא היה הדבור, הוא גולמי בלתי מושג. וזהו הכלל שצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וזהו החלוקה שאמרנו כי הפרט צריך לכלל, שפירשנו שאם לא היה הכלל מצורף עם הדבור לא היה הדבור נשמע (טווגם אם לא היה הדבור הוא גולמי בלתי מושג, וזהו הכלל שצריך לפרט) ר"ל לא היה הדבור מובן, לשון כי שומע יוסף. אף זה אם לא הקול מצורף עם הדבור לא היה מובן ומושג, מפני שהקול הוא חיות הדבור, והוא רוח הקודש. וזה שאמר שמע בקולה, כלומר הוי מקבל ממנה הבנת הדבורים שהוא הקול המצורף עם הדבור הנקרא רוח הקודש כנזכר.

וזהו החילוק שבין (המדרגות) [המאן דאומרים], דהיינו (המדה) [המ"ד] הא' המשיל הקבלה למוחין גמורים, שהוא חכמה כנזכר, שהיא עטרה (בראשה) [בראשו] כנזכר. (והמדה) [והמ"ד] הב' המשיל הקבלה רק למדרגה אמצעי כנזכר, לכן אינה נקראת עטרת בעלה בעצם, רק מרתה דבעלה, כי מכל מקום אף על פי שאינם מוחין גמורים עכ"ז מקבל (נוקבא) [נקרא], דוגמת התלמיד המקבל מהרב מדריגה האמצעי כנזכר, ולכך אמר מרת"ה [דבעלה] שהוא לשון כמו הרב בערך התלמיד כנזכר.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י יח, ב (סי' רמא). אוה"א פח, א.

[במדרש כו' – בר"ר מז, א. ושרי אשת אברם – לך לך טז, א. ויאמר אלקים שרי גו' – לך לך יז, טו. אשת חיל גו' – משלי יב, ד. פי' במתנות כהונה כו' – שם, וכן הוא שם להלן במדרש אמר ריב"ק כו' וש"נ. ועיין בר"ר הוצ' טהעאדאר בחילופי נוסחאות ובפירושו שם. כל אשר תאמר גו' – וירא כא, יב. אמרו רז"ל ואת כו' – זח"ג קסח, א. ואת הנפש גו' – לך לך יב, ה.] אברם אינו מוליד כו' – תנחומא שופטים יא. בר"ר מד, י. כי בי"ה ה' גו' – ישעיה כו, ד. ואמרו רז"ל עוה"ב כו' – מנחות כט, ב. בהבראם – בראשית ב, ד. בהבראם בה' בראם – מנחות כט, ב. בר"ר יב, ב. שהם אותיות אברהם – בר"ר יב, ט. זח"א צא רע"ב. שם צג, א. ה"א לכם זרע – ויגש מז, כג. כמ"ש בזוהר – זח"ג רטז, ב. ראה זו"ח שה"ש עב, ב. ובכוונת פסח – פע"ח שער חג המצות פ"ז. כולם בחכמה עשית – תהלים קד, כד. ואמרו בזוהר כולם כו' – זח"ב רנד סע"ב. ראה ע"ח שי"ח פ"ה. שם שי"ט פ"א. של"ט פ"א. שעה"מ פ' עקב. אות י' הנקרא חכמה – זח"ב קכג, ב. זח"ג י, ב. ומחשבה – תקו"ז תי"ט מא, ב. יו"ד מאמרות – אבות פ"ה מ"א. אשורנו גו' – בלק כד, יז. אות י' . . לשון ש"ר – ראה תקו"ז תי"ג כז, ב. כל מה שיש למטה כו' – שמ"ר לג, ד. אות ה' שהוא הדבור – זח"א קמה סע"א. תקו"ז תי"ג כח, א. הנקרא ה' מוצאות הפה – תקו"ז תי"ט מא, ב. יותר משהעגל כו' – פסחים קיב, א. ישראל מפרנסים כו' – זח"ג ז, ב. בקיומם כו' מוסיפים כח כו' – ראה איכ"ר א, לג. זח"ב לב סע"ב. פסדר"כ פ' סליחות. מקבל . . נק' נוקבא – תקו"ז תנ"ה פט סע"א. משפיע כו' דכר – ראה זח"א רלב, א. פרדס רמונים ש"ח סוף פ"ג, ושם פ"ו שכ"ז פכ"ו. נתיבות עולם למהר"ל, נתיב האמונה פ"א. מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה – ע"ח שי"ד פ"ט. שם שמ"ז פ"ד. החכמה נק' קודש – זח"ב קכא סע"א. שם קמה, ב. הכלל שצריך לפרט ופרט כו' – ע"פ ברייתא דר"י בריש תו"כ, מדה ז. ראה זח"א רמו, ב ובאוה"ח שם. כי שומע יוסף – מקץ מב, כג.

-----  שולי הגליון  -----

יג) גם במקבילות כתוב הבן, אבל מהמשך הדברים נראה שצ"ל האב.

יד) בלקו"י לראש, ונראה שצ"ל לראשו.

טו) יש להשמיט הבא בסוגריים דאינו אלא טה"ד בהכפלת דברים דלעיל, וגם אינו במקבילות.

-----  הערות וציונים  -----

לא היו יכולים כו' שלא היה בשמותם אות ה' כו' – ראה ביאור המגיד באוה"מ פ' וירא רד"ה בפסוק שוב אשוב.

כולם בחכמה אתברירו – ראה לקו"י סי' קנה.

שהיו"ד שהוא המחשבה נקרא עיונית – ראה לעיל סוף סי' כד ובהערות שם.

נחלק אות היו"ד ונעשים ב' ההי"ן – להעיר מזח"ב רלה, ב. תקו"ז תס"ט קד, א.

וז"ש בזוהר ישראל כו' ר"ל בקיומם כו' – ראה סוף סי' רצד.

ע"פ מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה כו' – עיין לקו"י סי' קנ.

הקול הוא גולמי קלא בעלמא – ראה סי' קעט-ב ד"ה ונחזור אל הענין. וראה זח"א רמו, א. זח"ב ג, א. זח"ג רנז רע"א.

והדבור הוא המגלה – ראה זח"א לב, א. ראה סי' קמ, וסי' קעט-ב ד"ה ונחזור אל הענין. תניא פכ"א. שם שהיוה"א פי"א.