קעט-ב

והנהקנח נאמר על מאמר רז"ל עמד וגנזו לצדיקים לע"ל, היכן היא הגניזה ההיא. ויובן על פי מ"ש בראשית ברא, ומתרגם בחוכמתא ברא. ואמרו בזוהר ובתיקונים [בראשית] ב' ראשית נקודה בהיכליה, שהיא הנקודה שבתוך אות הב' מן בראשית, כי הנקודה שהיא יו"ד היא חכמה, ובה נברא העולם כדמתרגמינין בחוכמתא. והנה ידוע שאות ב' מורה על מדת המלכות, כמ"ש בתיקונים בי"ת ב"ת י'. והנה בציור אות ב' יש ג' קוים המורים על ג' עולמות בי"ע, כמ"ש בזוהר ג' עלמין אית ליה לקב"ה, כי האצילות נבדלת מבי"ע ואינה נחשבת עמם, מפני כי אצילות לשון אצל"ו. נמצא כי ג' קוי אות הב' מורים על תלת עולמות בי"ע, והנקודה שבתוכה היא הי' המאיר לכל הג' קוים. נמצא הרי היא כמו שיש כאן ג' יודין, אשר מספרם למ"ד, ועם אות הב' נעשה ל"ב. וזהו שהמלכות נקראת [ב', ונקראת] ל"ב, כי מאות ב' נעשה ל"ב.

וידוע כי אות ל' תמונתה מספר כ"ו, שם הוי"ה, כזה לּ, וזהו האור שנברא ביום ראשון וראה הקדוש ב"ה שאין העולם כדאי וכו', ומה גם [נ"א: ר"ל] שהיתה הארה גדולה מאוד מאוד עד אין קץ, ולא היו יכולים התחתונים לקבלו והיו בטלים ממציאותם. לכך גנזו הקדוש ברוך הוא לאותו אור, דהיינו שנעשה מתמונת הל' אות ט' כזה טּ, שהיא גם כן גימטריא כ"ו מספר שם הוי"ה, רק שאות (י') [ו'], שהיה בתמונת הל' ו' על גבי כ', עתה גנוז בתוכה. וז"ש בזוהר אות ט' טוביה גנוז בגויה, ר"ל כי מאות הל' נעשה אות ט', שנכפף אות ו' שהיא למעלה באות למ"ד, נכפף ונגנז בתוך האות הט', ונמצא כי עתה הב' נעשה [צירוף] טוב. וזהו טוביה גנוז בגוויה. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וטובה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא בכדי שיוכלו כל העולמות לקבלו, לכך הצדיק נקרא טוב. וזהו מאמרם ז"ל גנזו לצדיקים, לצדיק וצדק, ושניהם כאחד טובים. כי הצדיק נקרא טו"ב, וצדק שהיא המלכות הנקרא מילוי מ"ה חו"ה גימטריא בטו"ב, [ב' טוב], והב' היא מלכות כנזכר, נמצא כי שניהם נקראים טו"ב.

ונחזור לענין כי אות י' נקרא נקודה בהיכליה שבו נברא העולם, כי כולם בחכמה עשית, כי מן אות י' נתהוו כל ההוויות. כי אות יו"ד מליאה בה נרמז כל שם הוי"ה כידוע, ומד' אותיות הוי"ה נתהוו כל העולמות. כי אין דבר בעולם שלא נתהוה ממנו, ושמו מורה על כך. וממנו נתהוו כל הכ"ב אותיות וכל הדיבורים. וז"ש כי הגדלת על כל שמך אמרתך, ר"ל כיון שבכל דיבור ואמירה מוכרח להיות ששם הויה מתלבש בתוכה, כי ממנו נתהוו, והוצרך הקדוש ברוך הוא [כביכול] לצמצם אור (של) [שם] הוי"ה בתוך כל הדיבורים ואמירות, נמצא כביכול נראה ונדמה שהאמירה [גדולה יותר], וזהו כי הגדלת וגו'.

ונאמר בו לקרב הדבר אל השכל האיך כל דיבור מוכרח להיות בו שם הוי"ה. כי הלוא ידוע כי אות יו"ד היא חכמה, והיא מחשבה. והנה על המחשבה מוכרח הוא שיש עליו שכל עליון יותר גבוה שהמחשבה מקבלת ממנו כנזכר במ"אקנט. ולקרב אל השכל יותר נאמר, כי הנה ידוע שהמחשבה טבעה היא עיונית. למשל האדם מחשב מחשבות תמיד, ומחשבתו (מתפרדת) [מתפזרת] בכל אתר, ובכל דבר שהאדם רואה מאותו הוא מחשבתו [נ"א: רואה אותו הוא מחשב בו], ואף שאינו רואה בעת ההיא הוא מחשב בו מאחר שכבר ראהו, או מחשב באיזה דבר יהיה מה שיהיה. כללו של דבר שאין מחשבת האדם פנויה, רק מתנועעת ומתפרדת ממחשבה למחשבה בתמידות, כי כך טבעה. והנה אם צריך האדם לחשוב בדבר א' ההכרחי לו, הנה צריך האדם ההוא לצמצם מחשבתו בצימצום גדול שלא יחשוב מחשבה אחרת זולת ההכרחי לו, שאם לא כן יבולבל מחשבתו ולא יגמור מחשבה ההכרחי לו. למשל האדם המחשב ומעיין בהלכה ומחשב זמן רב, ואח"כ בא לו השכל והבנה. ולמה הוא כך, מפני שמתחילה עדיין לא צימצם מחשבתו היטב, ואח"כ כאשר בא אליו השכל העליון, ואפשר לומר שהוא הקוץ של י' העליון שהוא המצמצם את הי' שהיא המחשבה שלא תפנה אנה ואנה, ואז תיכף כאשר בא השכל ההוא מיד נתגלה לו קצת בדרך כללות, הדרך אשר ילך בה ואשר יבין מתוכה פרטיות הדברים אשר נתקשה בהם, ועדיין אינו יכול לסדר דבר דבור על אופנו. והנה ידוע כי בבוא אל האדם ההתגלות ההוא יש לאדם תענוג גדול ושמחה גדולה מאוד. וזה מורה שבא בעולם עליון גבוה מאוד, עולם התענוג שהוא רוחני מאוד. וזהוקס למשל אדם שיושב בבית אפל וחושך מאוד, והאדם יודע שיש בבית הזה הרבה חפצים הצריכין לו, רק שאינו יכול להשיגם וליקח אותם שאינו יודע מקום המונחים שם, והוא מחשב ומצטער תמיד שאינו יכול ללקטם וללוקחם. והנה כאשר הביא אחד אור בבית האפל הזה, יש להאדם ההוא שמחה ותענוג גדול לאין קץ, אף שאינו נהנה ברגע אחת ההוא מן החפצים המבוקשים לו, מ"מ אין שיעור לתענוג ההוא מפני שיודע שיוכל אח"כ למלאות תאוותו ומבוקשתו. כן הוא בהנמשל הנזכר, כי מתחילה היה לו התגלות קצת, ואח"כ האדם מחשב בפרטיות לסדר הדברים וליישבן כל אחד ואחד על מקומו. והנה אז הוא התגלות יותר אל האדם, כי מתחילה לא היה מחשב בשום ציור אות, רקקסא נתגלה לו הדרך והאור ההוא, ועכשיו הוא מחשב בציור אותיות. והנה הכ"ב אתוון ידוע הוא שהם באים מה' מוצאות הפה, נמצא כי מתגלה אות ה' ראשונה של הוי"ה. כי לכך נקרא ה', כי האותיות הם בבינה שהוא ה' ראשונה.

והנה ב' התגלות אלו עדיין אינם בהתגלות [נ"א: אינם התגלות גמור], כי התגלותם [הזה] אינם אלא אל האדם עצמו. כי התגלות הראשון היתה אפס קצהו בכללות כנזכר, והתגלות הב' הוא יותר בהתפשטות [נ"א: בפרטיות] כנזכר, אך שניהם הם במחשבה ואינם מושגים לזולתו. והנה מן המוכרח שיוציא מכח אל הפועל ויגמור מחשבתו, ויוכל להבין [נ"א: ויוכר] לכל מחשבתו מתוך מעשיו, כמ"ש הרמב"ן זלה"ה מתוך מעשה האדם ניכרת תכונתו.

והנה עשה המאציל העליון סדר האצילות כך. מתחילה נאצל השכל העליון המצמצם את המחשבה, שהוא רומז לקוצו של י', וממנה בא אל המחשבה [הכלליות, שהוא התענוג הנ"ל], שהיא הי' בעצמה, שהיא המוחין כידוע. וזו היא המחשבה הא' שבאה אל האדם דרך כללות, [עם כל זה מחשב קצת]. ואחר זה, כאשר נתצמצם המחשבה, הוא מחשב בפרטיות באותיות כנזכר, אך נקרא פרטית [רק] בערך המחשבה הא' והשכל הא'. אך בערך ציורי האותיות הוא רק בכח ולא בפועל, כי גמר הציור הוא בה' הא' שהיא הבינה, כמ"ש וייצר ה' אלהי"ם, נקודת ציר"י כמו שכתוב בזוהר ובתיקונים. וכאן במחשבה הוא התחלת התגלות האותיות שהם הה' מוצאות הפה. וז"ש בהבראם, בה' בראם, דהיינו אפילו בראשית הבריאה שהיא חכמה, שהיא יו"ד, שם גם כן נתגלה קצת הה'. אך כאשר הוא בה' ראשונה שם נתגלה צורת האותיות, רק שהם אינם כי אם אותיות לבדם בלתי שום צירוף. ואחר כך מתפשט מהה' ראשונה ההבל והקול היוצא מהשופר שהיא הה' ראשונה. וזהו שנרמז בפסוק שם האחת [ה' אחת], שפרה, שמשפרת את הולד, והיא שופר שמשם יוצא הקול, ושם השנית, ה' שנית, פוע"ה, שהוא לשון דיבור, ששם בה' שניה הוא הדיבור.

ונחזור אל הענין שמהה' ראשונה נתפשט ונתארך הקול דרך הקנה שהוא שית עיזקאין, שהוא ו', ונכנס בכנפי ריאה ששם ה' אונות, גם כן ה', שהם המניפים על הלב, כמ"ש בזוהר שלא יתוקד עלמא בדינוי דצדק שהוא הלב, והלב מבין ומצרף האותיות. וז"ש אמרת ה' צרופ"ה, ר"ל לשון צירוף האותיות היוצאים מה' מוצאות, וזהו צרופ"ה צירוף ה'. ומשם באים אל הפה. נמצא כי כאן נגמר ונתגלו הד' אותיות הוי"ה, ונגמר הדיבור וניכר היטיב מחשבתו הראשונה מתוך הדיבור. לכן נקרא הדיבור מלכות. משל למלך שכל עבדיו רוצים לקבל עליהם עול מלכותו ולעבוד עבודתו ולעשות רצונו. רק כאשר רצון המלך עדיין הוא ברצונו או במחשבתו, או אפילו אם המלך משמיע קול ויוצא מפיו ההבל והקול, עם כל זה אינם יודעים מהו רצונו וציוויו. כי כאשר הוא רק ברצונו הוא בלתי מושג ומורגש כלל [וכלל, רק] מכוסה ומופלא ונעלמת מעין כל. ואף אחר אשר בא הרצון אל מחשבתו, הגם שיש במחשבה [ג"כ] פרטיות, עם כל זה הוא גנוז וטמיר. ואף כאשר משמיע קולו ויוצא ההבל והקול גם כן אינו מושג וניכר, כי הקול הוא גולמי קלא בעלמא. נמצא כי עדיין לא נקרא המלך בשם מלכות, כי עבדיו ועמו אינם יודעים ומכירים רצונו וציוויו שלו, ובמה יוודע לעבדיו סדר עבודתו ועשיית רצונו, ואין מלך בלא עם, על כן לא נקרא עדיין שמו מלך. אך כאשר יוצא הדיבור מפי המלך אז הכל יודעים [מהות] רצונו וציווי עבודתו, [ונתגלה לכל עמו רצונו, ואז נקרא מלך ומלכותו שלימה. או לפעמים רצונו] ניכר מתוך עשייתו שהיא גם כן מדת הדיבור ומדת המלכות, אז נקרא מלך. נמצא היוצא מהנזכר, שמן ההכרח שיתפשט ויתלבש בכל דיבור ודיבור שם בן ד' אותיות הוי"ה, וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך וגומר.

ועל פי הנזכר יובן גם כן הפסוק הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. כי הנה נתבאר (לעיל)קסב כי העיקר מהעבודה שבלב היא התפילה ולימוד תורה שיהיה בדחילו ורחימו בכדי להעלות כל הדיבורים והאותיות אל שורשם, כשם שניתנו מעילא לתתא בשעת בריאת העולמות ויצירת האדם. הכל נוצרו ונבראו על ידי ציור האותיות, ואחר כך צירופי האותיות שהם הדיבורים, כמ"ש רז"ל יודע הי' בצלאל לצרף האותיות שבהם וכו'. כי כשהאדם מתפלל או לומד תורה הכל הם צירופי אותיות, כי התפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה על דרך האמת. והנה בוודאי הצירופים שלמטה הם מעוררים ומתחברים עם הצירופים העליונים אשר כולם הם אורות עליונים מאוד עד אין קץ ותכלית, וכולם נתהוו על ידי שם הוי"ה ב"ה, ובתוכם נתלבש שם הוי"ה ב"ה כנזכר. ובוודאי אם אדם מתפלל או לומד תורה בדחילו ורחימו, שהם אהבה ויראה שהם ב' אותיות י"ה משם הוי"ה, והקול והדיבור הם אותיות ו"ה משם הוי"ה, וכל כוונתו לשם שמים להעלותם אל שורשם אל הקדושה העליונה, בוודאי הדיבורים שלו מתחברים לעילא. ומה גם כי ידוע שבכל דיבור ודיבור ובכל אות ואות נכללין כל ס' רבוא אתוון דאורייתא, שהם נגד ס' רבוא נשמותיהן של ישראל, וכוונתו רצויה לעילא לעשות יחודים וזיווגים, ובשם כל ישראל שהם שורש הששים רבוא, והם ראשית הבריאה, כמד"א בראשי"ת, בשביל ישראל הנקרא ראשי"ת, ובאורייתא ברא קב"ה עלמא. ונמצא האדם הלומד וכוונתו אל הנזכר, אף שאינו לומד כל התורה כאחת, אף על פי כן יכול הוא לעורר ולקשר כל העולמות. וממנו יכול לברוא עולמות כמבואר בזוהר, כי כל ס' רבוא אותיות נכללין זה מזה, אם כן במה שהוא לומד אם מעט אם רב נכללה כל התורה וכל נשמות בני ישראל. ואפשר שלזה רמזו רז"ל כשם שנתינתה בששים רבוא כך נטילתה בששים רבוא, ר"ל כמו שנתי"נתה, פירוש הבריאה היתה על ידי אותיות התורה שהם ששים רבוא, כך נטילת"ה, פירוש האדם הרוצה להעלות הדיבורים והאותיות למעלה. כי נטי"לה הוא לשון העלאה כמו וינט"לם וינשאם, וכמו נטי"לת ידים, יהיה גם כן [דוקא] על ידי ששים רבוא אותיות, פירוש כוונתו יהיה בשם כל ישראל. ובזה הוא מנטלם ומנשאם ומעלה אותם למעלה, אותיות אל אותיות וצירופים אל צירופים, ובוודאי מתחברים יחד, ונעשו כל הדברים היוצאים מפיו קדושה גמורה חלק אלו"ה ממעל, כי הדיבור חוזר אל שורשו ויכול האדם לבנות ולחדש עולמות כנזכר. ולכן נקראו תלמידי חכמים בוני"ם, ונאמר בחכמה יבנ"ה בית.

ונחזור לענין הנסתרות לה' אלהינו וגו'. פירושקסג הנסתרות הם יראה ואהבה, שהם חכמה ובינה, שהם אותיות י"ה מהשם הנזכר. אם האדם לומד ומתפלל בדחילו ורחימו, שהם הם הנסתרות, הוא עושה דבר גדול עד מאוד, שהוא מחבר ומקשר דיבוריו שהם חלק אלו"ה ממעל, שבכל דיבור מלובש שם הוי"ה שהוא שורש כל הדברים והמהוה כל הויו"ת, יכול הוא לקשר וליחד כל העולמות העליונים כנזכר. משא"כ הנגלות שהם רק קול ודיבור, שהוא נגלה לכל כשהוא מדבר ומשמיע קולו. אבל האהבה והיראה הם בלב האדם, הם נקראים נסתרות שאינם נגלים לבני אדם. וכך הוא המשך הפסוק. הנסתרות הנזכרים, מחמת כח הנסתרות הוא גורם להעלות לה' שהוא הוי"ה, ומעלה לשם פנימיות הדיבור, שהוא כח וחלק אלוה ממעל. וז"ש אלהינ"ו, פי' חלק אלו"ה שהוא בתוך הדיבור, מעלה אותו אל ה' שהוא הוי"ה ששם הוא שרשו כנזכר. והנגלות, פי' דיבורים שהם בלא נסתרות, דהיינו בלא דחילו ורחימו, אבל עם כל זה אם כונתו לשם שמים רק שאינו מתפלל בדחילו ורחימו, אינו יגרום רק ההשפעה בזה העולם התחתון לו ולבניו, וז"ש לנו ולבנינו. מפני שהוא רק בדיבור שהוא עולם העשיה, ולא בעולמות העליונים שהם עולם הבא, שהם י"ה אהבה ויראה כנזכר. על כן לא יהיה שכרו רק בעולם העשיה, והיינו לנו ולבנינו.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' רנא-רנג (רסב).

[וירא אלקים גו' – בראשית א, ד.] עמד וגנזו כו' – חגיגה יב, א. בראשית ברא – בראשית א, א. ראה זח"א לא רע"ב. ואמרו בזוהר – זח"א טו רע"ב. ובתיקונים – ת"ה יט, א. שם בהקדמה יב, ב. שאות ב' מורה כו' – תקו"ז ח, א. כמ"ש בתיקונים בי"ת ב"ת י' – תס"ט קיב, א. ג' עלמין אית ליה כו' – זח"ג קצ, ב ובהג' מהרח"ו שם. וראה שם קנט רע"ב. אצילות לשון אצל"ו – פרדס רמונים שט"ז פ"א. שהמלכות נק' ל"ב – זח"ב קלד סע"ב. תקו"ז תכ"א מט רע"ב. אות ל' תמונתה מספר כ"ו כו' – פרדס רמונים שכ"ז פט"ו. פע"ח שער הסליחות פ"ח. האור שנברא ביום א' כו' – חגיגה יב, א. שנעשה מתמונת הל' אות ט' – פרדס רמונים שכ"ז ספי"ב. אות ט' טוביה גנוז בגויה – זח"א ג, א. מה רב טובך גו' – תהלים לא, כ. הצדיק נקרא טוב – יומא לח, ב. זח"א ס, א. זח"ג קי, ב. לצדיקים לצדיק וצדק – זח"ב קמז, ב. וצדק שהיא המלכות – תקו"ז יז, ב. המלכות הנק' מילוי מ"ה – תקו"ז יד, ב. ע"ח ש"י פ"ג. מילוי מ"ה חו"ה גי' בטו"ב – ע"ח ש"י פ"ג. שער הפסוקים בראשית ד"ה ויקרא האדם. כולם בחכמה עשית – תהלים קד, כד. מן אות י' נתהוו כל ההוויות – זח"ג י, ב. אות יו"ד כו' שם הוי"ה – זח"ג י, ב והג' מהרח"ו שם. ומד' אותיות הוי"ה נתהוו כל כו' – ראה זח"ג רנז סע"ב. כי הגדלת גו' – תהלים קלח, ב. אות יו"ד היא חכמה – זח"ב קנג, ב. זח"א לא, א. והיא מחשבה – זח"ב כ, א. תקו"ז יז, א. שם תי"ט מא, ב. כנזכר במ"א – לעיל סי' קיח. דבר דבור – ע"פ משלי כה, יא. הכ"ב אתוון כו' מה' מוצאות הפה – ס"י פ"ב מ"ג. זח"ג רכח רע"א. האותיות הם בבינה – תקו"ז ת"ה כ, ב. שם תס"ט קה רע"א. בבינה שהוא ה' ראשונה – זח"ג י, ב. שם רצ, ב. וייצר ה' גו' – בראשית ב, ז. כמו שכתוב . . ובתיקונים – הקדמה ז, ב. ת"ע קכט, ב. בהבראם – בראשית ב, ד. בה' בראם – מנחות כט, ב. מהה' ראשונה ההבל והקול כו' – ראה תקו"ז תכ"ב סג, ד. שם ת"ל עד, ב. זח"ג ו, ב. וראה זח"ב לט, א. שם האחת שפרה – שמות א, טו. ה' אחת – (ה' הראשונה שהיא בינה כנ"ל סי' ע) זח"ג י, ב. שמשפרת את הולד – סוטה יא, ב. והיא שופר – זח"ג רלב, א. זח"א יג סע"ב. ושם השנית . . פועה – שמות א, טו. שהוא לשון דיבור – סוטה יא, ב וברש"י שם ד"ה שהיתה. בה' שניה הוא הדיבור – זח"א קמה סע"א. תקו"ז תס"ט קיח, א. שמהה' ראשונה כו' דרך הקנה כו' – זח"ג (ר"מ) קכא, ב. שם רלה, א-ב. כמ"ש בזוהר שלא כו' – זח"ג רצב, א. דצדק שהוא הלב – (מלכות) זח"ב קלד סע"ב. תקו"ז תכ"א מט רע"ב. והלב מבין – ברכות סא, א. ומצרף האותיות – ראה תקו"ז תי"ג כח, א. אמרת ה' צרופ"ה – ש"ב כב, לא. תהלים יח, לא. נקרא הדיבור מלכות – זח"א קמה סע"א. זח"ג רכח, א. אין מלך בלא עם – רבנו בחיי וישב לח, ל. ראה פדר"א פ"ג. זח"ג רעא, ב. תקו"ז תכ"א ס רע"ב. הנסתרות לה' אלקינו – נצבים כט, כח. העיקר כו' בדחו"ר כו' – ראה תקו"ז ת"י כה, ב. יודע היה בצלאל כו' – ברכות נה, א. התפלות תקנו אנכה"ג – ברכות לג, א. מגילה יז, ב. ראה רמב"ם הלכות תפלה פ"א. בדו"ר שהם אהבה ויראה כו' – זח"ג קכג רע"ב. והקול והדיבור הם אותיות ו"ה משם הוי"ה – תקו"ז תס"א צג סע"ב ואילך. ובכל אות כו' כל ס' רבוא אתוון כו' נגד ס' רבוא נשמותיהן כו' – ראה זו"ח שה"ש עד, ד. זח"ג קמה סע"א. בראשי"ת – בראשית א, א. בשביל ישראל כו' – אודר"ע ב. ויק"ר לו, ד. ובאורייתא ברא קב"ה עלמא – זח"א ה, א. יכול הוא כו' לברוא עולמות – ראה זח"א ד, ב ואילך. כשם שנתינתה בששים רבוא כו' – כתובות יז, א. וינט"לם וינשאם – ישעיה סג, ט. חלק אלו"ה ממעל – ע"פ איוב לא, ב. נקראו ת"ח בוני"ם – ברכות סד, א. בחכמה יבנ"ה בית – משלי כד, ג. הנסתרות הם כו' – זח"ג קכג, ב. תקו"ז ת"י כה, ב. הנגלות שהם רק קול ודבור – (ו"ה – תקו"ז ת"ע קלב, א) תקו"ז ת"ע קכט, א. זח"ג קכג, ב. שהוא נגלה לכל – זח"א פו, ב. והנגלות . . לנו ולבנינו – נצבים כט, כח. בדיבור שהוא עולם העשיה – (מלכות) תקו"ז תס"א צג סע"ב.

-----  שולי הגליון  -----

קנח) צרף כאן דרוש שנמצא גם במדל"י, אף שאין לו קשר עם הנ"ל לבד שנזכר שם ענין עמד וגנזו לצדיקים לע"ל לצדיק וצדק, וצריך להיות דרוש בפ"ע שאין כאן מקומו, ויש לו ד"ה לעצמו כמובא במדל"י: וירא אלקים את האור כי טוב, ארז"ל כי טוב לגנוז, והיכן גנז אותו, יובן (כבפנים כאן).

קנט) במדל"י: בדרושים הקודמים.

קס) המשל, ותחילת ביאור הנמשל עד כי מתחילה היה לו התגלות קצת, אינו במדל"י.

קסא) מכאן עד סוף הקטע נ"א במדל"י: רק נתגלה לו התענוג של הדבר דרך כלל, ואח"כ מחשב באותיות שבאים מה' מוצאות הפה, וזה ה' ראשונה שבשם, ולכן נקראת ה', שאותיות הם בבינה שהיא ה' ראשונה.

קסב) תיבה זו אינה במדל"י, וגם לא נזכר ענין זה לעיל. ואולי כוון להמבואר בדרושים הקודמים בספר.

קסג) מכאן עד סיום הדרוש נ"א במדל"י: אם האדם עובד את הש"י על ידי הנסתרות, שהם אהבה ויראה, שהם חכמה ובינה שמרמזים לי"ה שבשם, הנה בודאי הוא מקשר ומחבר ומיחד הכח אלהות שבכל דיבור כנ"ל לשרשו שהוא שם הוי"ה ב"ה, שממנו נמשך הכל והוא המהווה הכל, וזהו לה' אלהינו. והנגלות, ר"ל קול ודיבור שהם נגלים, ר"ל אם אינו מתפלל בדחילו ורחימו כנ"ל ובחכמה עליונה כנ"ל, רק פשוט, אם רצונו וכוונתו ג"כ לשם שמים יגרום שהשפע יהיה רק בזה העולם התחתון, וזהו לנו ולבנינו, מפני שהיה רק בדיבור שהוא עולם העשיה ולא בעולמות העליונים כנ"ל.

-----  הערות וציונים  -----

אות ל' תמונתה מספר כ"ו . . מתמונת הל' אות ט' כו' – ראה סי' תלט ד"ה ע"כ.

גנזו לצדיקים לצדיק וצדק – לעיל סי' קעט-א ד"ה והנה.

כי מן אות י' כו' וממנו נתהוו כל הכ"ב אותיות כו' – ראה סי' קנא-ב ובהערות שם ד"ה י' שהוא גולם.

שהמחשבה טבעה היא עיונית – ראה סוף סי' כב ובהערות שם.

האדם מחשב מחשבות תמיד כו' – ראה ריש סי' קיח.

יש להאדם ההוא שמחה ותענוג כו' – השוה המשל בלקו"ת לאדה"ז דברים א, ב.

שנרמז בפסוק שם האחת כו' – ראה סי' ע, וסי' קפו, וסוף סי' רמה, ובהערות שם.

שמהה' ראשונה נתפשט כו' – ראה סי' רג ד"ה אך.

משל למלך כו' – ראה ע"ח שמ"ז פ"ב. וראה סי' קמ ד"ה וז"ש במדרש, וריש סי' תכד, ובהערות שם.

הקול הוא גולמי קלא בעלמא – ראה סי' כד ד"ה וזהו מ"ש.

העיקר מעבודה שבלב כו' – ראה סי' נט.

שבכל דיבור ודיבור ובכל אות כו' – ראה סי' ר ד"ה והנה הצמצום.