ספריית חב"ד ליובאוויטש

רמח

כי אלהים יושיע ציון וגו'. [על דרך] וארא אל אברהם וגו' באל שדי [וגו']. ואיתא אורייתא וקב"ה כולא חד הוא, דהיינו (מי שאינו יכול) [שאין מי שיוכל] לסבול עצם אלוהותו יתברך כי אם ע"י התורה. ובאורייתא ברא קב"ה עלמא, דהיינו באותיות, שאמר יהי אור ויהי אור. וזה היה אצלו יתברך צמצום, שצימצם עצמו יתברך באותיות וברא עלמא. וכמו שהאדם המדבר אינו נבדל מהאותיות שהוא מדבר, רק הגוף הוא נבדל אבל לא חיותו, כי כביכול אצלו ית', אינו נבדל מן האותיות, ואין מי שיוכל [לסבול] אלהותו ית' כי אם [על ידי] האותיות, וזה נקרא איהו וגרמוהי חד.

והנה כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה ראה בהמאירה, ר"ל שהשיג עצם אלוהותו ית' יותר מכל הנביאים. ע"כ ניתנה התורה בכללות על ידו, לפי שבעצם אלהות"ו אין חלקים, שהוא אין סוף אחדות פשוט. וכל התורה שמו של הקדוש ברוך הוא. דהיינו שיש אצלנו עשר שמות שאינם נמחקין שהם כינוי"ם להקב"ה. למשל שם א"ל הוא אהבה ומדת חסד, אלהי"ם יראה ומדת גבורה, וכן כולם על דרך זה. אבל עצם אלוהות"ו והחיות של כל השמות והמדות נקרא בשם הוי"ה ב"ה. והנה כל התורה מדברת (בשמו) [בשמותיו] של הקדוש ברוך הוא. למשל חלק אחד מדברת ממדת אהבה איך לאהוב את הבורא ית', ומספר איך אהבו אותו האבות, והלכו עמו בתמימות וסבלו כמה בזיונות בשביל אהבתו. ומספר כמה מעשיות שעשו שהוא לכאורה נראה שהיה לצורך עצמן, הנה לבד הסוד שבהן, לפי פשוטו גם כן סיפר להראות שגם בזה היו אוהבים להבורא יתברך, לפי שנעשה הכל בדחילו ורחימו כדי שימצא להם צרכיהם ויוכלו לעבוד הבורא, וגרמו בזה אהבת הבורא וגם כל הנסים שעשה למענם, והראה לנו אהבתו אותם. וגם כן קיצר בתולדות עשו, והאריך בתולדותיהם ומאורעיהם מחמת אהבתו אותם. הכל נכלל בשם א"ל כנזכר. וחלק אחד מדבר מגבורות הבורא ית', וכן בתפארתו, ונצחונו, וכן כולם, והכל יש להם שמות. לכן אמרו רז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולכן משה רבינו ע"ה שהשיג עצם אלהותו יתברך שהוא החיות של כל השמות, ושם אין חילוקים והכל אחדות פשוט, לכן כל התורה (בכללותיה) [בכללות] ניתנה על ידו, משא"כ שאר הנביאים, שלא השיגו עצם אלוהות"ו ית' כ"א על ידי המדות והכינוים, והכינוי הוא פרט. ע"ד [משל], כשרואים גבורות אדם קורין אותו גיבור, וכשרואים חסדו נקרא גומל חסד, וכן כולם קורין אותו בשם המדה שיש בו בפרט. וכן הנביאים, כל אחד על ידי איזה מידה שהשיג עצם אלהותו יתברך ע"י אותה מדה לבד, ובאותו (מצוה) [מדה] לבד דיבר עמו הקב"ה. משא"כ משה רבינו ע"ה שהשיג על ידי שם הוי"ה [ב"ה], שהוא חיות וכללות הכל, על כן התורה כולה, כללים ופרטים וכל מה שתלמיד ותיק עתיד וכו', ניתן על ידו וד"ל.

והנה נאמר אצל אברהם אבינו ע"ה במחז"ה, לשון מראה שרואה [את] הפרצופים. וכמו שהאדם מתחזה לפני המראה כן הפרצוף שבמראה מתחזה אליו, כן כביכול אצל הקדוש ב"ה, כמו שהאדם מראה את עצמו לפניו יתברך כן הוא יתברך מתראה אליו. דהיינו אם הוא מתראה לפניו [בקטנות, כפי] באמת [שהוא] טיפה סרוחה, כך הקב"ה מצמצם את עצמו לפניו כדי שיוכל לסבלו. אבל כשהוא מתראה בגדלות, מן הראוי שגם הקדוש ברוך הוא מראה את עצמו לפניו בגדלות, וגדולת הבורא ית' אין כל בריה יכולה לסבלה כ"א על ידי צמצום הרבה כנודע. וזהו ועשית שנים כרובים (יטשהם אפי זוטרא כרביא), דהיינו שתגרום ע"י מעשיך וענוותנותיך עד שגם הקב"ה כביכול יצמצם את עצמו ויראה אליך בקטנות. כמו האב שרואה את בנו משחק באגוזים, אז מחמת אהבתו משחק הוא גם כן עמו. הגם שאצל האב נראה זה מעשה נערות וקטנות, אעפי"כ מחמת אהבתו לבנו, שיקבל תענוג [ממנו], מצמצם את שכלו הגדול ושורה בקטנות שיוכל הקטן לסבול. אבל אם היה מתנהג עמו לפי שכלו לא היה הבן יכול לסובלו, ולא היה האב מקבל תענוג ממנו וד"ל.

וזהו לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, כי ידוע כי שמש ומגן ה' אלהים. וזהו לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה שהם [נ"א: וזהו לאומות העולם שהם] גסי הרוח, וכתיב אותו לא אוכל, לפיכך אינם יכולים לסבול אלהותו ית' כ"א ע"י כינוים, והוא שם אלהי"ם. אבל ישראל כתיב בהו כי קטן יעקב ודל, וכן דוד הקטן, דהיינו שמקטינים א"ע, אז גם הקדוש ב"ה מצמצם א"ע ויכולים להשיג אלוהותו ית' בלי מסך ומגן. לכן צדיקים מתעדנין בה, שיכולים לסבול. אבל אומות העולם, שהם בגדלות, אינם יכולים לסבול והם נימוקים. והנה הגורם הגדול לישראל שיהיו בקטנות הוא מחמת שהם דבוקים ביראת הבורא ית' שהוא חכמה, כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה, דהיינו שרואים תמיד כח הפועל שבהם, ואלולי כח הפועל [שבהם] היו אפס ואופס, א"כ מה הוא נגד כח הפועל, אינו רק אי"ן, על כן יש לו בושה דהיינו יראה.

והנה בצדיקים עצמם מצינו חילוק. אברהם אמר ואנכי עפר ואפר, ודוד אמר אנכי תולעת [ולא איש], שהם מציאות מה. אבל משה רבינו ע"ה אמר ונחנו מה, והיה (כעני) [כאי"ן] בעיני עצמו, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאוד וגו'. לכן נתגלה אליו [נ"א: לכן השיג] עצם אלהותו ית', משא"כ כל (הנבראים) [הנביאים] לפניו ולאחריו. וכן כל אחד מהצדיקים כל מה שנתדבקו יותר ביראה, דהיינו חכמה, היתה השגתו יותר. ויעקב שהיה המובחר שבאבות, ונתדבק ביראה כמ"ש ויירא יעקב וגו'כ, כתיב כי בן זקוני"ם [הוא לו], ותרגום אונקלוס ארי בר חכי"ם [כו'], וכל מה שקרה ליעקב קרה ליוסף, נמצא שגם הוא היה מתדבק לחכמה, דהיינו יראה המקטנת בעליה, על כן אמר [לעשו] יש לי כל, דהיינו שמסתפק במה שיש לו, לפי שהוא במדריגת החכמה שהוא מדריגת אי"ן, והאי"ן אינו מתאוה לכלום. משא"כ עשו שאמר יש לי רב, לשון גדלות, ע"כ נאמר בו וימלוך וימת, ורצה לומר שהורידוהו מגדולתו, דהיינו מחמת גדלות.

ולפי שהאבות החזיקו את עצמן במדת החכמה שהיא הקטנה, ע"כ ניתנה להם מצות מילה, שהיא כריתת המותרות, דהיינו הערל"ה אותיות לרע"ה, ומסתפק א"ע במיעוט שהיא הקטנה. וזו המדה נקרא א"ל שד"י, שאמר לעולמו די, דהיינו הקטנה. הגם שהשם מורה על התקשרות, הנה התקשרות בא מחמת אי"ן, דהיינו חכמה, לפי שלא יתקשר האדם אל חבירו כ"א על ידי שמקטין את עצמו ורואה את עצמו כאי"ן נגד חבירו, ועי"ז מתקשר עם חבירו. והנה הגם שהחזיקו האבות עצמן במדה זו, אעפי"כ כתיב ביעקב יושב אוהלי"ם, ב' אוהלים, אוהל עליון שהיא חכמה, וגם מעוה"ז לא הניח את ידו להיות בהסתלקות, כמו משה רבינו ע"ה שהיה פרוש מאשה, ואפילו עולם הדיבור נאמר בו כבד פה, והיה כולו דבוק לחכמה, על כן השיג עצם אלוהו"תו יתברך, שהוא שם הוי"ה ב"ה. וזהו וארא אל האבות באל שד"י בפרט, ושמי הוי"ה לא נודעתי, שהוא חיות כל המדות בכלל.

והנה מדת התקשרות נקרא ציו"ן, שנמשך המשכה מיו"ד לן' שערים, והוא"ו הוא המשכה, והצ' הוא גם כן יו"ד נו"ן כפופה. והגורם למדת התקשרות הוא מדת היראה הנקרא אלהים. וזהו אלהי"ם יושיע ציו"ן, כי מדת אלהי"ם מביא למדת ציון כנזכר.

והנה כשהצדיק מתעורר את עצמו ביראה, אז מתעורר יראה ותשובה בלב כל ישראל, שכל ישראל ערבים זה בזה, דהיינו מעורבים. וזהו והוא יבנה [ערי יהודה], ער"י לשון התעוררות, יהודה כל ישראל נקראים ע"ש יהודה כנודע, אז יבנה לשון הבנה. דהיינו אם לפעמים יפול הצדיק ממדריגתו אין זה נפילה, כדכתיב שבע יפול צדיק וקם, שכל הנפילה שלו אינה רק בשביל הקימה שיקים עמו עוד ניצוצות. וזהו כרע שכב כארי וגו', דאיתא אין ארי נופל כ"א לטרוף טרף. כי אין הצדיק נופל כי אם לצורך קימה, שיקים עמו ניצוצות. והנה הצדיק נקרא ציו"ן, לשון סימן, כמ"ש רשב"י ע"ה אנא סימנא בעלמא. וזהו אלהי"ם יושיע ציו"ן, שלא יפול לגמרי, כ"א ויבנה ערי יהודה, דהיינו להביא הבנה בהתעוררות של יהודה. כי בוודאי בכל (יהודה) [יהודי] יש התעוררות [של] אהבה ויראה בכל יום, אך לכל אחד בא לו אהבה ויראה בכלי שלו, דהיינו באיזה אהבה ויראה שהוא דבוק בה. אך כשהצדיק נופל לאותה מדה [הרעה] שאותו האיש דבוק בה [ובא לו מחשבה למדה הזאת], אז הוא מבין שאותו התעוררות שהיה לו אהבה ויראה לדביקות הבורא, עכשיו בא לו באותו כלי שהוא דבוק בה עתה [נ"א: באותו כלי מכוער כזה]. וכיון שנודע לו זה, אז באמת ע"י אותה אהבה ויראה שבא לו, גם עתה אינו מדבק עצמו לאותו דבר, כ"א מדבק עצמו על ידי זה להבורא יתברך, ובא למדריגתו הראשונה, ומלמד גם לאחרים הדבוקים בחומריות שיתדבקו ע"י אהבה ויראה [שלהם], הבא להם בכלי שלהם כנזכר, [כל אחד] להבורא יתברך. וזהו שמביא הבנה להתעוררות יהודה.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קעז (קפב). אוה"א סח, א.

כי אלקים יושיע גו' – תהלים סט, לו. וארא אל אברהם וגו' בא-ל שדי – וארא ו, ג. אורייתא וקב"ה כולא חד – זח"א כד, א. זח"ב ס סע"א. שם צ, ב. ובאורייתא ברא כו' – זח"א ה, א. דהיינו באותיות – ראה זח"א רד רע"א. יהי אור גו' – בראשית א, ג. איהו וגרמוהי חד – תקו"ז ג סע"ב. כל הנביאים ראו כו' – יבמות מט, ב. שבעצם אלהות"ו כו' אחדות פשוט – ראה רמב"ם הלכות יסוה"ת פ"א ה"ז ושם פ"ב ה"י. פיה"מ סנהדרין הקדמה לפ"י היסוד השני. מו"נ ח"א פנ"ז. וכל התורה שמו של הקב"ה – זח"ב קכד, א. שם פז סע"א. שם צ, ב. עשר שמות כו' – פרדס רמונים ש"א פ"י. שם ש"כ פ"א. ראה זח"ג י סע"ב ואילך. שבועות לה, א. שם א"ל כו' – זח"ג ל, ב. אלהי"ם יראה – זח"ב צו, א. ומדת גבורה – זח"ג יא, ב. שם סה, א. וכן כולם על דרך זה – ראה זח"ג יא, א-ב. אבל עצם כו' בשם הוי"ה ב"ה – ראה תקו"ז תנ"ז צב רע"א. וראה מו"נ ח"א פס"א. פרדס רמונים שי"ט פ"א. של"ה, תול"א בית ה'. קיצר בתולדות עשו כו' – פרש"י וישב לז, א. ראה תנחומא וישב א. התורה כולה כו' וכל מה שתלמיד ותיק כו' – ראה מגילה יט, ב. ויק"ר כב, א. במחז"ה – לך לך טו, א. טיפה סרוחה – ע"פ אבות פ"ג מ"א. ועשית שנים כרובים – תרומה כה, יח. (שהם אפי זוטרא כרביא) – סוכה ה, ב. לעת"ל הקב"ה מוציא כו' – ע"ז ג, ב. כי שמש ומגן גו' – תהלים פד, יב. לא ישב בקרב גו' – תהלים קא, ז. אותו לא אוכל – תהלים קא, ה. כי קטן יעקב ודל – סליחות ליום ב' קמא, וליום ה' דימי הסליחות, ד"ה אלקים בישראל. דוד [הוא] הקטן – ש"א יז, יד. שמקטינים את עצמם – חולין פט, א. הן יראת ה' גו' – איוב כח, כח. ואנכי עפר ואפר – וירא יח, כז. אנכי תולעת – תהלים כב, ז. ונחנו מה – בשלח טז, ז. והאיש משה גו' – בהעלותך יב, ג. ויעקב . . המובחר שבאבות – בר"ר עו, א. ויירא יעקב גו' – וישלח לב, ח. כי בן זקוני"ם – וישב לז, ג. וכל מה שקרה כו' – בר"ר פד, ו. יש לי כל – וישלח לג, יא. שמסתפק כו' – פרש"י עה"פ. שהוא במדריגת החכמה – ראה זח"א רנה, ב. זח"ב קעה רע"ב. החכמה שהוא מדריגת אי"ן – תקו"ז תמ"ב פא, ב. שם ת"ע קכז, א. ושם קלג רע"ב. יש לי רב – וישלח לג, ט. לשון גדלות – פרש"י וישלח לג, יא. וימלוך . . וימת – וישלח לו, לב-לג. שהורידוהו מגדולתו – ראה זו"ח רות פ, ב. בר"ר צו, ג. זח"ג קלה רע"ב. המותרות דהיינו הערל"ה – ראה שער המצות פ' לך לך דרוש ב'. א"ל שד"י שאמר לעולמו די – חגיגה יב, א. זח"ב רנז רע"א. זח"ג קיט, ב. שהשם מורה על התקשרות – ראה זח"א צה רע"ב ובאוה"ח שם בפי' מוהרח"ו. קהלת יעקב, אות ש ערך א"ל שד"י. יושב אוהלי"ם – תולדות כה, כז. ב' אוהלים כו' – ראה זח"א רנה, ב. זח"ב קעה רע"ב. משה . . שהיה פרוש מאשה – שבת פז, א. ראה זח"ב רכב, א. זח"ג קמח, א. שם רסא, ב. כבד פה – שמות ד, י. וארא אל גו' ושמי ה' גו' – וארא ו, ג. מדת התקשרות נקרא ציו"ן – ראה פרדס רמונים שכ"ג פי"ח ערך ציון. ע"ח של"ב פ"ב. שם של"ה פ"ג. והצ' הוא ג"כ יו"ד נו"ן כפופה – ראה פרדס רמונים שכ"ז פכ"א. שכל ישראל ערבים כו' – שבועות לט, א. ער"י לשון התעוררות – ראה תיב"ע חקת כא, כז. כל ישראל נקראים על שם יהודה – תיב"ע ויחי מט, יח. בר"ר צח, ו. יבנה לשון הבנה – ראה נדה מה, ב. זח"ג רלג רע"ב. שבע יפול צדיק וקם – משלי כד, טז. כרע שכב גו' – בלק כד, ט. אין ארי נופל כו' – זח"א רלז, ב. הצדיק נקרא ציו"ן – ראה ע"ח של"ב פ"ה. שם של"ה פ"ג. פרדס רמונים שכ"ג פ"ה ערך הר, ושם פי"ח ערך ציון. אנא סימנא בעלמא – זח"א רכה, א.

-----  שולי הגליון  -----

יט) הסוגריים גם במדל"י.

כ) נראה שצ"ל ויירא ויאמר גו' (ויצא כח, יז) כמו שהובא לעיל סי' ב ולקמן סי' תא.

-----  הערות וציונים  -----

שאין מי שיוכל לסבול כו' – להעיר מריש סי' רמה (כי א"א לדבק כו').

ויהי אור וזה היה כו' – ראה סוף סי' ס ובהערות שם.

אינו נבדל מן האותיות – ראה תניא, שעהיוה"א ספ"ו ושם פי"א. שם אגה"ק סי' כה (קמ, א).

עשר שמות כו' – ראה ריש סי' קנז.

שהם כנוי"ם להקב"ה – ראה תקו"ז סתנ"ז צב רע"א.

כל התורה מדברת בשמותיו כו' – ראה מדל"י סי' רכג (רלה). לעיל סי' קנב ד"ה וזה פי' ארץ. ועיין בהקדמת פי' הרמב"ן עה"ת, ובדרשתו תורת ה' תמימה (מהדורת שעוועל ע' קסז-ח).

כמו שהאדם מראה א"ע כו' – ראה סי' קלד ובהערות שם.

והנה נאמר אצל אברהם כו' – הובא באוה"ת להצ"צ פ' תרומה ע' א'תמח בתוס' הגהות.

אם הוא מתראה לפניו בקטנות כו' – ראה סי' קמ סד"ה אמרו בזהר (ואילך) ובהערות שם. ולקמן סי' שפז-ג.

כמו האב שרואה כו' – ראה סי' עו ד"ה אך, ושם בשוה"ג הערה נ. וראה סי' א.

אעפי"כ מחמת אהבתו כו' – ראה סי' ר ד"ה והנה הצמצום, ובהערות שם.

וזהו לעתיד לבוא כו' – ראה סי' עא ד"ה לעתיד (ואילך).

אבל ישראל כתיב בהו כו' – ראה סי' שסה סד"ה כפי (ואילך).

והנה בצדיקים עצמם מצינו חילוק כו' – ראה סי' עג ד"ה והנה.

ויעקב כו' היה מתדבק בחכמה – ראה סי' קיח ד"ה והנה מקובל, ובהערות שם.

והאי"ן אינו מתאוה לכלום – ראה סי' תכד סד"ה ותרין צדיקים. רג"כ סי' שע וסי' שפז-ג.

ע"כ נאמר בו וימלוך וימת כו' – ראה סי' מז וריש סי' נד. וראה סי' שעז סד"ה עיניך.

החכמה שהיא הקטנה – ראה סי' תלח. וראה סי' לח ד"ה הנה. סי' תכד סד"ה וכתיב ה' בחכמה.

שהשם מורה על התקשרות – ראה סוף סי' כא שהוא כינוי ליסוד – המחבר (ראה סי' צה ד"ה ולבאר, וסי' צז סד"ה זהו, וש"נ).

ואפילו עולם הדיבור נאמר בו כבד פה – ראה סי' סט ד"ה וזהו. סי' עה וסי' קמט.

והצ' הוא ג"כ יו"ד נו"ן כפופה – ראה סי' רכג.

והנה כשהצדיק כו' אז מתעורר יראה ותשובה בלב כל ישראל – ראה סי' טו ד"ה וכבר אמרנו, והנסמן שם בהערות. וראה בהערה הסמוכה.

שכל ישראל ערבים . . מעורבים – ראה פי' ציון ירושלים, וקרבן העדה, לירושלמי נדרים פ"ט ה"ד. תומר דבורה להרמ"ק פ"א ד"ה הד' לשארית נחלתו. ולהעיר שזהו בפרט בנוגע לנשמה כללית דצדיק כמבואר בסי' קע (ועיי"ש בהערות).

אם לפעמים יפול הצדיק כו' – ראה סי' שלו, וסי' תנא, ועיין שם בהערות.

הנפילה שלו . . בשביל הקימה כו' – ראה סי' תכז.

אך כשהצדיק נופל לאותה מדה כו' – ראה סי' תפט. ורג"כ כש"ט סי' רמד.